נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן מא
על מה שכתב הש"ך ביור"ד בסי' ק"ט היכא דמשכחת לה יבש כגון שלא במינו כגון שנפרך לחתיכות דקות שאינו ניכר בין זה לזה:
ולשיטתו נראה דזה אינו צריך רק מדרבנן אבל מדאורייתא ברובא בטיל כמו יבש ביבש והנה לכאורה דכיון דמשונה בטעמו אף שנפרך לחתיכות דקות ואינו ניכר מכל מקום כיון שטעמו נרגש יהי' אסור מדאורייתא כיון שנרגש האיסור ולא עוד רק דאף ששים לא מהני דבשלמא לח בלח היכא דאיכא ששים אינו נרגש עוד הטעם אבל כיון דהאיסור עומד בפני עצמו ירגיש הטעם והנה בל"ה קשה כיון דהאיסור ניכר בפני עצמו לא שייך ביטול אך בזה הש"ך אזיל לשיטתו בסי' ק"ד דאיתא שם בנפל שרץ לשכר או לחומץ אם נחתך לחתיכות דקות בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש וכתב שם ברמ"א דדוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש תו והט"ז חלק על הרמ"א דאין חילוק בין שרץ לשאר איסורים רק דשרץ איסורו כעדשה ובשאר איסורים הוי בכזית אבל מכל מקום אף בפחות מכזית איסורא איכא כמו חצי שיעור ולא מהני ג"כ ביטול כיון שניכר האיסור דרק לח בלח או יבש ביבש אינו ניכר אבל יבש בלח שניכר אינו בטל כאשר הקשה הר"ן על פירוש רש"י והש"ך חלק שם על הט"ז והסכים עם הרמ"א דרק בשרץ איכא חשש זה ותירץ קושית הר"ן דהקשה על פירוש רש"י דפירוש דרק בשרץ איכא חשש זה בשביל דטומאתו כעדשה הא גם בשאר איסורים עכ"פ חצי שיעור אסור מן התורה ותירץ דבשאר איסורים בטל ברוב כיון כיון שאינו מכירו דמ"ש מיבש ביבש אך שרץ כיון דטומאתו כעדשה לא בטל דהוי כמו ברי' וכתב הש"ך שם דגם הר"ן לא כתב דאף בשאר איסורים הדין כן רק היכא דיכול לסננו במסננת אבל אם אינו יכול לסננו הוי כיבש ביבש יעו"ש:
ונראה פלוגתת הש"ך והט"ז דלהט"ז ניהו דאינו יכול לסננו במסננת מ"מ במקום שהוא האיסור ניכר הוא וכשימצא אותו בתוך המאכל יכיר אותו הוי ניכר ולא שייך ביטול ודעת הש"ך כיון דאינו יכול לבררו עתה הוי ביטול ברוב כמו כל יבש ביבש כיון שאינו יכול לברר האיסור שאינו ניכר האיסור בטל ברוב ומש"ה פירש כאן דמשכחת יבש ביבש מין בשאינו מינו כגון שנפרך לחתיכות דקות ואינו ניכר ולא הוי לח בלח שהאיסור עומד בפני עצמו אך כיון שאי אפשר לבררו בטל ברוב כמו יבש ביבש:
אך עדיין קושיא הראשונה שהקשיתי במקומה עומדת דמ"מ יהי' אסור מדאורייתא כיון שירגיש הטעם כשיאכל כיון דהוי אינו מינו והיכא דליכא ששים בוודאי מהראוי להיות אסור מדאורייתא כיון דיורגש הטעם אך אף היכא דאיכא ששים מ"מ כיון שהאיסור עומד בפני עצמו כשיאכל אותו ירגיש טעם האיסור:
וראיתי בפרי מגדים בסי' ק"ה בש"ד בס"ק ל' שכתב על מה שכתב שם הש"ך על מאי דאיתא שם דבמליחה צריך בכל חתיכה בפ"ע ששים אם נמלח איסור עם הרבה חתיכות ואין מצטרפין יחד לבטל האיסור משום דאין איסור מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב והביא בשם או"ה להקשות דאמאי לא נימא דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל ותירץ דלא אמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל ופירש הש"ך היינו דבאינו מינו לא אמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל והקשיתי שם בחידושי דנראה הטעם דבאינו מינו לא הוי נכנס הכל בספק דהרי אפשר לברר ע"י טעימא אך לפי זה יוקשה גם על דין הש"ע שם דהיכא דלא נגע רק בחתיכה אחת וא"י באיזה חתיכה בטלה ברוב והא באפשר לברר האיסור לא שייך כלל ביטול ברוב והפרי חדש באמת פירוש כן דלא שייך כלל בכה"ג ביטול ברוב ומאי דמבואר בסי' ק"ט יבש ביבש באינו מינו חד בב' בטל (היינו מדאורייתא) היינו שהי' כמה מינים ואחד נשחט טריפה ותמה הפרי מגדים ע"ז דהא בש"ך גופא בסי' ק"ט אות ח' פירוש דיבש באינו מינו משכחת לה שנפרך לחתיכות דקות ומהרא"י גופא כתב שוין במראה וחלוקין בטעמא בטל הוא אלמא דבכה"ג בטל הוא ואה"נ אם ירגיש האיסור אח"כ לא יאכל והביטול פועל שרשאי לטעום עכ"ד:
הרי מצינו בפרי מגדים תירץ ע"ז דשפיר באינו מינו שנפרך לחתיכות דקות שאינו ניכר בטל ברוב אפילו שיורגש הטעם דמ"מ כיון שאינו ניכר שנפרך לחתיכות דקות או דשוין במראה אפילו דחלוקין בטעמן כיון דשוין במראה ואינו ניכר בטל ברוב ועל כל אחת אמרינן דהיתר הוא ולא ירגיש טעם של איסור דשל היתר הוא ואם באמת ירגיש שהוא של איסור באמת לא יאכל אך הביטול פועל שתלינן שהיא של היתר ולא ירגיש הטעם:
ולפי שיטתו לאכלן בבת אחת בודאי אסור מדאוריי' אפי' לשיטת הרא"ש דבמין במינו כיון שבטל ברוב מותר לאכלן כולן בבת אתת דנעשה היתר גמור מ"מ במין באינו מינו ביבש ביבש כיון דאם נרגש הטעם אסור רק דמותר לאכול כל חתיכה וחתיכה דאמרינן דלא ירגיש בה טעם איסור אבל היכא שאוכל כולן בב"א בוודאי ירגיש טעם האיסור בוודאי אסור:
ועוד גוף סברת הפרי מגדים צ"ע גדול דנאמר דמותר לאכול כל חתיכה משום דבטל ברוב ותלינן דהתירא הוא ולא ירגיש טעם האיסור ולענ"ד דבכה"ג לא סמכינן ארובא כיון דיכול להיות דירגיש האיסור ויבוא לידי בירור שהוא מהמיעוט בכה"ג לא סמכינן ארובא כיון דאם ירגיש אח"כ שהוא איסור יעשה איסור בהטעימה והארכנו בזה בהרבה מקומות:
וכן איתא שם בתוס' ובאמת בד' ל"ז בד"ה רוב היולדת לתשעה על מאי דאיתא שם גבי ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון דמקשה בגמרא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים יולדת לתשעה ומתרץ דכל היולדת לתשעה עוברה הוכר ברוב ימיה וזו כיון שלא הוכר עוברה בשליש ימיה אתרע לה רובא וכתבו שם בתוס' דלא תוכל להנשא בתוך ג' משום דרוב נשים יולדת לתשעה (והיינו דהרוב יהיה ג"כ עוברה הוכר בשליש ימיה ולא יהיה ספק) דכל מקום שיוכל לבוא לידי ספק החמירו חכמים ע"כ והיינו אפילו דאיכא רוב דיולדת לתשעה ויהיה ניכר העובר בשליש ימיה ולא יהיה ספק מ"מ כיון דאיכא חשש דתהיה מהמיעוט שתלד לשבעה לאחרון ויבוא הדבר לידי ספק לפנינו ויהיה האיסור משום הבחנה חששו אפילו דאיכא רוב כיון דיוכל להיות שיתברר שהיא מהמיעוט ויהיה איסור לפנינו:
וא"כ גם בנ"ד במין באינו מינו שנתערב ביבש ביבש דיטעום טעמא דאיסורא כשיאכל האיסור אינו מותר לאכול התערובות משום דתלינן בכל חתיכה לומר שהיתר הוא משום הרוב דמ"מ כשיאכל האיסור שהוא מהמיעוט ירגיש טעם האיסור שפיר חיישינן לזה כיון שיוכל לבוא לידי איסור שיתברר שהוא איסור וכבר הארכנו בכלל זה בהרבה מקומות:
לכן נלענ"ד טעם אחר דהיכא דנתערב מין באינו מינו שנפרך לחתיכות דקות ואינו ניכר שפיר מותר לאכול כל התערובות ביחד אפילו דניכר טעם האיסור מ"מ כיון שרובא טעמא דהתירא נינהו אינו אסור משום שמעורב בו טעם איסו' כיון דרוב הטעם שהוא טועם דהתירא הוא. וראיה לזה שהרי הש"ך בסי' צ"ח ס"ק ו' בד"ה אם נתערב מין במינו וז"ל היעם כתב ר"ת וכל הפוסקים העומדים בשיטתו דקי"ל טעם כעיקר אסו' מדאורייתא מין בשאינו מינו דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסו' ואסו' כולו מדאורייתא אבל מין במינו כיון שאינו נותן בו טעם בטל מהתורה ברוב כדכתיב אתרי רבים להטות וכו' יעו"ש:
הרי דלא אסר במין באינו מינו רק משום דנהפך ההיתר להיות איסור כיון שקיבל טעם מהאיסור והוי כולו איסו' אבל אם לא היה נהפך ההיתר להיות איסו' אפילו שנרגש טעם האיסור בהיתר לא היה אסור כיון שרובא טעמא דהתירא הוא וא"כ היכא שנתערב מין באינו מינו יבש ביבש באופן שאינו ניכר שנפרך לחתיכות קטנות שפיר נוכל לאכול התערובות כיון שרובא דהתירא הוא אפילו שירגיש טעם האיסו' מ"מ כיון שטעם האיסו' לא נכנס בהיתר ועכ"פ ההיתר לא נהפך להיות איסו' אפילו שנרגש טעם האיסו' אינו אסו' כיון דעכ"פ רוב הטעם דהתירא הוא. ונוכל לומר דלאכול כל חתיכה בפני עצמו באופן שיוכל להיות שיאכל האיסו' בפני עצמו יוכל להיות דאסור אפילו דאיכא כאן רוב היתר ויוכל לתלות ברובא על כל חתיכה דהוי היתר מ"מ כיון דאם ירגיש שהוא האיסו' יעשה איסו' אסור:
ומה שהביא הש"ך בשם המרי"א בהגהת ש"ד דמשכחת לה שחלוקים בשמן ושוין במראה כפי אשר פירוש הש"ך דהיינו שחלוקין בטעמא ושוין במראה ג"כ אין הפירוש דכל חתיכה עומדת בפני עצמה ושחלוקין בטעמן ושוים במראה דאי אפשר להכיר במראה אבל בטעמן משונה דבזה בוודאי קשה שיתבטל ברוב כיון דכל חתיכה עומדת בפני עצמה ואפשר להכירה בטעימה אך הפירוש ג"כ שנתערב יחד ואי אפשר לברר כגון שנפרך לחתיכות קטנות אך אילו היה חלוקין במראה היה ניכר האיסו' אבל כיון דשוין במראה אי אפשר להכיר האיסו' שפיר בטל ברוב כנ"ל אפי' דירגיש טעם האיסו' כשיאכל מ"מ כיון דאין האיסו' נותן טעם בהיתר מותר ודו"ק:
אך עדיין צ"ע דברי הש"ך בס"ק ג' דכתב דקמח בקמח הוי לח בלח וקשה אמאי יהיה לח בלח ניהו דמתערב לגמרי מ"מ אין האיסו' נותן טעם בהיתר ולא נהפך ההיתר להיות איסו' ובטל ברוב אף דאיתא בתוס' בזבחים ובמנחות דקמח בקמח הוי לח בלח היינו לר' יהודא דסובר מין במינו לא בטל בלח בלח כיון דמתערב האיסו' בכל ההיתר אבל ביבש ביבש בטל ברוב שפיר אמרינן דקמח בקמח הוי לח בלח דג"כ נתערב האיסו' בכל ההיתר אך לענין לח בלח במין באינו מינו דצריך ששים כיון דבארנו לעיל דעת הש"ך דהוא רק משום שנתן האיסו' טעם בהיתר ונהפך ההיתר להיות איסו' בקמח בקמח שלא נתבשל יחד לא נתן האיסו' טעם בהיתר וצריך לומר דמתערב כ"כ ביבש זה בזה בקמח בקמח עד דהוי כאילו נותן טעם ע"י בישול ועדיין צריך עיון: