נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן לד
נסתפקתי בדברי הרא"ש בפרק גיד הנשה לענין יבש ביבש במין במינו דכתב דכל שנתבטל ברוב נעשה היתר גמור ומותר לאכלן כולם ביחד ואף לבשלן יחד אפי' דנעשה לח בלח דצריך ששים מ"מ כיון שגוף החתיכות מותרות לא מצינו שהחתיכות יהיה מותרות והציר היוצא מהם אסור והחתיכות כבר נעשו היתר גמור אך היכא שניתוסף עוד איסור חוזר וניעור דהוי כהוכר האיסור ועי"ש:
ונסתפקתי מה יהיה לשיטת הרא"ש במין באינו מינו ביבש ביבש דג"כ מדאורייתא ברובא בטל אם בישלם אח"כ אם יהיה אסור מהתורה אם נימא כיון דכבר נתבטל מהתורה הוי היתר גמור או דהוי כמו שניתוסף איסור דהוי כהוכר האיסור וה"ה היכא שבשלן אח"כ דהוי ג"כ כהוכר האיסור כאשר כתב הרשב"א דמש"ה מין באינו מינו היא בס' משום דניכר האיסור ואינו בטל ולפי מה שנסתפקתי בס' דרק היכא דניתוסף איסור חדש אמרינן חוזר וניער אבל היכא שלא ניתוסיף איסור חדש לא יכול להעשות מהיתר איסור מה שהיה מתחלה היתר גמור א"כ אף במין באינו מינו ביבש ביבש שנתבטל ונעשה היתר גמור אף שבשלן אח"כ לא יוכל לעשות איסור ושם בארתי שמצאתי כן בתשובת הרמב"ן:
והנה ראיתי אח"כ בפ"מ בסי' ק"ב בש"ד בסק"ח הביא בשם הב"ח דאף במין באינו מינו שנתבטל ביבש ביבש אפי' כשנתבשל אח"כ ג"כ מותר מדאורייתא והוא חלק עליו דכיון שנתבטל הוי כהוכר האיסור וכן כתב בסי' ק"ט בש"ד בס"ק ט' יעו"ש ולשני צדדי הספק קשה דאם נימא דכיון דנתבטל ביבש ביבש ונעשה היתר אפי' שבשלן אח"כ מותר א"כ אמאי ביבש ביבש באינו מינו צריך ששים שאם יבשלם יתן טעם הא כיון שנתבטל ביבש ביבש אפי' אם יבשלם אח"כ לא יאסר כאשר הקשה כן הט"ז בסי' ק"ט בס"ק ב' ואם נימא כצד השני דביבש ביבש באינו מינו שנתבטל כשיבשל אח"כ צריך ששים מדאורייתא דהוי כהוכר האיסור וכעין שתירץ הט"ז שם שוב קשה אמאי במין במינו שנתבטל ביבש ביבש כשבשלן אח"כ מותר כדברי הרא"ש משום דנעשה מתחלה היתר גמור ולא מצינו שגוף החתיכות יהיה מותרות והציר היוצא מהן אסור דהא הטעם דמין במינו בלח צריך ששים הוי משום גזירה אטו אינו מינו וא"כ אפי' בזה שייך גזירה דגם בזה אסור באינו מינו מדאורייתא אפילו שנתבטל ביבש ביבש מתחלה ואח"כ נתבשל משום דהוי הוכר האיסור א"כ אפי' במין במינו בכה"ג שייך גזירה אטו אינו מינו:
וצריך לומר דאף באינו מינו אסו' בכה"ג אף שנתבטל מתחלה ביבש ביבש כיון שנתבשלו אח"כ הוי כהוכר האיסו' מ"מ במין במינו אפי' דהוי גזירה אטו אינו מינו מ"מ כיון דהוי מין במינו ולא הוכר האיסו' ע"י הבישול לא נוכל לאסו' מה שהיה מתחלה מותר ואף משום גזירה לא נוכל לאסו' דבר שהיה מתחלה מותר אם לא היכא שהוכר האיסו' אח"כ במין באינו מינו דנעשה דבר חדש שהוכר האיסו' ולשיטת הב"ח דכשנתערב באינו מינו ביבש ביבש אפי' שנתבשל אח"כ מותר מן התורה צריך לומר דהא דאינו מינו אסו' מדרבנן עד ששים משום גזירה שמא יבשלם ויתן טעם היינו גזירה שמא יבשלם תיכף בשעת התערובות אבל לאחר שנודע התערובות אפי' כשיבשלם יחד אין איסו':
אך עכ"ז לדינא נראה לפענ"ד להכריע כדברי הב"ח דאנא מזרעי' דהב"ח קא אתינא ומהפכינא בזכותיה דאף במין באינו מינו כשנתבטל ביבש ונעשה היתר גמור אפי' שנתבשל אח"כ אינו חוזר ונאסר לשיטת הרא"ש כיון דנעשה פעם אחת היתר גמור אפי' אם נימא לשיטת הרא"ש חוזר ונאסר בכה"ג מ"מ לדידן להלכה נראה דאינו חוזר ונאסר מדאורייתא היכא שבשלן אח"כ יחד ונ"מ בנשפך וא"י אם יש ששים וראיה ברורה לזה מירושלמי דערלה בפרק ב' הלכה ג':
דאיתא התם שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהה ואח"כ נתחמצה העיסה הרי זו מותרת ודכותי' תאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה הוגבהה אחת מהם ואח"כ הוכרה התרומה תהיה מותרת תמן לא הוכר האיסו' הכא הוכר האיסו' ופירוש הדברים:
דמתחלה אמר שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה ונתערב יחד וקודם שנתחמצה העיסה הגבי' סאה אחת כדין כל תרומה שנפל לתוך החולין שבטל במאה ומרים סאה אחת והשאר מותרת והכא נמי עשה כן ואחר שהרים הסאה נתחמצה העיסה ע"י שאור תרומה וכל שיש בו כדי להחמץ אינו בטל מ"מ כיון שכבר הרים סאה אחת כבר הותר השאר ומקשה בירושלמי א"כ נימא ג"כ היכא שנפל תאנה של תרומה לתוך מאה חולין והגביה אחת מהם כדין ונותר השאר ואח"כ הוכר התאנה של תרומה ג"כ תהיה מותרת כיון שכבר הרים סאה אחת לתרומה וניתר השאר ומתרץ בירושלמי דהתם גבי שאור של תרומה לא ניכר האיסו' אח"כ אבל כאן בתאנה שהוכרה אח"כ שזהו התאנה של תרומה אסורה:
ודברי הירושלמי לפום ריהטא צ"ע דהא כיון דנתחמץ אח"כ והחומץ בא ע"י שאור של תרומה אינו בטל במאה אפי' שהרים מתחלה חתיכת עיסה כדין תרומה שנפלה למאה הוא רק משום גזל השבט ולא להקל לומר דנסתלק האיסו' ע"י זה דאף אם הסאה הזאת שהורמה חזרה ונתערבה באחרות איכא פלוגתא בפרק ה' דתרומות משנה ה' דר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי וחכמים אומרים אינה מדמעת אלא לפי חשבון ואפי' ר' אליעזר לא קאמר אלא להחמיר אבל להקל בוודאי לא אמרינן דנסתלק האיסו' כיון שההרמה לא הוי רק משום גזל השבט וע"כ מכאן ראיה ברורה לשיטת הב"ח דמין באינו מינו שנתערב יבש ביבש אפי' שנתבשל אח"כ ונותן טעם מ"מ כיון שכבר נתבטלה מדאורייתא אינו חוזר ונאסר וה"ה שם בעיסה כיון שנתבטלה מתחלה השאור אפי' שנתחמץ אח"כ אינו חוזר ואוס' והיינו כאש' יבואר אח"כ דמיירי דבשעה שנפל לא היה ראוי להחמיץ ונתבטל אז אפי' שאח"כ היה סיבה הגורמת להחמיץ כבר נתבטלה אבל אם נימא דכיון שנתבשל אח"כ חוזר ונאסר כמו דכתב הרא"ש דהיכא דניתוסיף עוד איסו' חוז' ונאס' דהוי כהוכ' האיסו' ה"ה בנתבשל ונותן טעם דהוי ג"כ הוכ' האיסו' כאש' כתב הרשב"א בחידושי' לחלק דמההוא טעמא באינו מינו שנותן טעם אינו בטל ברוב דהוי כניכ' האיסו' כיון שנרגש הטעם א"כ ה"ה שם בתרומה כיון שהחמיצה אח"כ הוי כמו כאן שבישל ונתן טעם ועוד יות' יוקשה על הירושלמי מאי דמחלק בתאנה שהוכר אבל כאן בעיסה שנתחמצה לא הוכ' האיסו' הרי גם זה הוי כהוכ' האיסו' כיון שנתחמץ העיסה וראיתי אח"כ בפרי חדש בסי' צ"ט שעמד בזה ונטה לצד אחר ולפענ"ד מזה ראיה ברורה לשיטת הב"ח הנ"ל:
וע"כ דזה לא הוי כהוכ' האיסו' דהוכ' האיסו' היינו שניכ' האיסו' לחוד וההית' לחוד ונפרש האיסו' מן ההית' כמו שם בתאנה שהוכרה וחוז' האיסו' לאיסורו וההית' להתירו אבל מה שנרגש האיסו' בתוך ההית' מעורב עמו יחד זה לא חשיב כהוכ' האיסו' לאסו' כל התערובות ימד. אך הנה הרא"ש כתב סברא זו לענין היכא שניתוסיף איסו' שם בפרק גיד הנשה דמתחלה כתב דכל היכא שיתבטל נעשה הית' גמו' ומות' לאכלן כולם ביחד ולבשלן ביחד (היינו במין במינו אבל באינו מינו הותר הספק שנסתפקנו) מ"מ היכא שניתוסיף עוד איסו' חוז' וניע' דהוי כהוכ' האיסו' הרי דאף זאת חשיב כהוכ' האיסו' אפי' שלא הוכ' האיסו' לבדו. אך הנה הרא"ש כתב וז"ל. ואע"פ שמות' לאכול שלשתן כאחד וגם אם נתבשלו אינם אסורות (היינו במין במינו כנ"ל) מיהו אם נתוסיף עליו איסו' עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניער וכן הדין בכל איסורין שנתבטלו לא מיבעי' מין בשאינו מינו ביתר מס' ואח"כ ניתוסיף איסו' שמצטרף עם האיסו' הראשון לאסו' שהרי נצטרף יחד טעם האיסורין ונתן טעם בהיתר וגם מין במינו בדבר לח יתר מששים מצטרף האחרון עם הראשון אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב ההיתר אפילו מדרבנן ואח"כ ניתוסיף איסור מצא מין את מינו וניער כולו וחזינן דבכל איסורין אמרינן מצא מין את מינו וניעור לעורר אפי' ההיתר שכבר נאסר להתירו כ"ש האיסו' שהותר לצרפו עם האיסו' השני וירבה על ההיתר ויאסריהו והטעם הנכון שבו משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם הוכר אח"כ האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסו' לאכלו וכאשר נתערב בו שוב איסו' הוכר מין את מינו וניער מביטולו וניתוסף עליו והוי כהוכר האיסור עכ"ל:
והש"ך בסי' צ"ט בס"ק כ"א השיג על הרא"ש דרק במין בשאינו מינו דהטעם נרגש חוזר וניער וכן במין במינו בלח דהוי גזירה אטו אינו מינו אבל מין במינו ביבש שבטל ברוב אינו חוזר וניער ואף האיסור נראה שמצטרף לעלות ההיתר כדאיתא בפ"ב דערלה הערלה מעלה את הערלה יעו"ש וכאשר ראיתי כן תמהתי דחלילה הש"ך יהי' טועה בדבר משנה לומר דביבש ביבש שנתערב חד בתרי אינו חוזר וניער ואפי' האיסו' נצטרף לעלות היתר על דרך משל חתיכת איסו' שנפלה לשנים של היתר דבטל ברוב ומותרים אם אח"כ יפול עוד חתיכה וחצי' של איסו' שוב בטלים בשלשה הראשונים שנעשה כולו היתר ומצטרפים לעלות האיסו' ובפירוש מבואר בפרק חמישי דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה הגבי' ונפלה אחרת הגבי' ונפלה אחרת הגבי' ונפלה אחרת הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין הרי דבפירוש דהיכא דנתרבה אח"כ התרומה על החולין אסו' אפי' דהתם הוי קולא יותר שבכל פעם הגבי' הסאה עד שראיתי בפרי חדש שהביא המשנה הזאת להשיג על הש"ך ונתקררה דעתי:
(והנה באמת דברי המשנה אינם מובנים מה לי דוקא שירבו התרומה הא רק היכא שהחולין אינם רבים אסורים. אך הרא"ש פירוש דתלוי בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ביבמות בד' פ"ב דלר' יוחנן באיסור דרבנן לא בעי רבי' ואפי' מחצה על מחצה כשר ומש"ה הוצרך שירבה התרומה או משום כיון דהגבי' בכל פעם סאה אי אפשר שלא יעלה קצת התרומה עמו והיכא דלא הוי רק מחצה על מחצה היינו שנפלו רק נ' סאה והגבי' נ' סאה אי אפשר שלא יהיה רוב חולין אבל לעולם היכא דליכא רוב חולין אסור אפי' דהוי מחצה על מחצה). והא דאמרינן בתרומה דאינו חוזר וניער כדאיתא שם במשנה ח' דלר' שמעון אינו חוזר וניער אפי' אם נפלה עוד תרומה קודם שהגבי' הסאה הראשונה ולרבנן דוקא כשהגבי' מתחלה הסאה דלר' שמעון הידיעה שנודע שנפל עושה ההיתר אפי' שעדיין לא הרים דעומד להרים כמורם דמי ולרבנן דוקא כשהרים נתבטל דהרמה עושה היתר ועכ"פ לדברי כולם כשהרים אינו חוזר וניער היינו עכ"פ היכא דאיכא רוב היתר עדיין אבל היכא שנתערב עוד איסו' עד שאין רוב בהיתר ומכ"ש היכא דהוי רוב איסו' זה בוודאי אסו':
דזה שפיר הוי כהוכר האיסו' דכל זמן שיש רוב נגד האיסו' נתבטל ונאבד בתוך התערובות והוי כאילו אינו בעולם עוד כאשר בארנו במקום אחר אבל היכא שניתוסיף עד רוב איסו' בוודאי הוי הוכר האיסו' שאינו עוד ברובא דהתירא אך אדרבא האיסו' הוא הרוב וניכר לכל אך אפי' במחצה על מחצה ג"כ הוי כאילו האיסור היא בעינא כיון שאין כאן רובא דהתירא והוי כאילו האיסו' הוא בעין והוי כאילו הוכר האיסור:
ואפשר שרק על זה כתב הרא"ש דהוי כהוכר האיסור שבזה סיים היכא דהוי יבש ביבש מין במינו ונתבטל ברוב ואפשר שהרא"ש מיירי במין במינו שנתערב ברוב היתר ביבש ואח"כ ניתוסף האיסו' עד שהאיסו' הוי רוב כאשר נראה מראשית דבריו שהבאתי לעיל וז"ל ואע"פ שמותר לאכול שלשתן כאחד וגם אם נתבשלו אינם אסורות מ"מ אם ניתוסף עליו איסו' עד שנתרבה על ההיתר ע"כ מפשטות הלשון נראה דהיינו שהאיסו' נתרבה על ההיתר וכן אח"כ כתב כ"ש האיסו' שהותר לצרפו עם האיסו' השני וירבה על ההיתר ויאסריהו נראה ג"כ שהאיסו' יתרבה ועל זה כתב והטעם הנכון שבו משום דהוי כהוכר האיסו' ואף אם נפרש לשון הרא"ש דמה שכתב שנתרבה על ההיתר הוא לאו דוקא ואפי' במחצה על מחצה ג"כ חוזר וניעור כנ"ל דברי הר"ש ג"כ אפשר לומר דהוי כהוכר האיסור:
והיכא דהוי מין באינו מינו דאוס' עד ששים דחוזר וניער. אפי' דאיכא רוב משום דנרגש הטעם לענ"ד אינו צריך לומר הטעם דהוי כהוכר האיסור ואפשר לומר דזה לא הוי כהוכר האיסו' לענין זה שיחזור ויאסור כיון דעדיין איכא רוב היתר אך דנוכל לומר דאיסו' השני לחודי' שניתוסף הוא בעצמו יכול לאסור כיון דטעמו נרגש עכ"פ ואלו הי' טעמו נרגש בזה לחודי' אף שהי' ס' ג"כ אסו' כיון דטעמו נרגש וכאן ג"כ עכ"פ הטעם נרגש בצירוף האיסו' הראשון ובלא"ה דעת הכו"פ בסוף סי' צ"ח והפ"מ בפתיחה לתערובות נסתפק בזה דהיכא דנפל חלב ושומן בקדירה אם יש בשניהם ליתן טעם אסורה הקדירה כיון דנרגש טעם החלב בקדירה בצירוף השומן ועכ"פ נרגש גם טעם החלב ואף שבזה אין אני מודה להם כיון דהטעם של שומן טעם היתר ואין כאן טעמא דאיסורא כאשר בארנו בס'. אבל בנ"ד שגם טעם הראשון הוא טעמא דאיסורא ניהו דנימא דאיסו' הראשון אינו יכול לאסור כיון שכבר נתבטל אוסר איסור השני כיון דטעמו נרגש ולא משכחת האי דינא דאינו חוזר וניער דבדבר דתלוי בטעמא אוסר השני לבד כיון שנותן טעם ובדבר דתלוי ברובא היכא דלא הוי רוב היתר בודאי אסור דהוי כאילו האיסו' הוא בעין ואימתי נוכל לומר דאינו חוזר וניער היכא דאיכא רוב היתר ואינו נותן טעם כגון בתרומה דאוסר במאה יעלה במאתים בזה אינו חוזר וניעור אבל במין במינו שאסו' עד ששים הוא גזירה אטו אינו מינו ושוב יתן טעם כדברי הרא"ש שם. ומה שהביא הרא"ש ראיה מפ"ה דתרומות משנה ח' דלרבנן היכא דלא הורם חוזר וניער ואין לומר דהתם הוי בשביל שלא הרים דהרמה לא הוי רק מפני גזל השבט. דבריהם אלו אינם מובנים כלל כאשר יבואר אח"כ:
ועתה נשובה לנ"ד דהיכא שלא נפל כאן איסור חדש רק שאיסו' הראשון מתחלה לא הי' טעמו נרגש ועתה טעמו נרגש כגון שנתבשל יחד או שנתחמץ אח"כ שפיר נוכל לומר דאינו חוזר וניעור ואין ראיה מהיכא שנפל איסו' דחוזר וניער כנ"ל דהיכא דליכא עוד רוב היתר ומכ"ש ברוב איסו' הוי בוודאי הוכר האיסור שהאיסו' הוא לעינינו והיכא שנותן טעם איסו' השני בעצמו אסו' כנ"ל:
ובלא"ה יש מקום לחלק בין היכא שנפל איסו' אח"כ בין היכא שלא נפל אח"כ איסו' חדש אפי' שעתה טעמו נרגש כאשר בארנו בס'. דאף דאיסו' מעורר איסו' אין היתר מעורר איסו' כדאיתא בבכורות בד' כ"ג א"ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה על מאי דקאמ' שם בלוקח ציר מעם הארץ דמשיקו במים וטהור ממ"נ אי רובא מיא נינהו בטלו להו בהשקה ואי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה נינהו מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא בטלו להו ברובא וקאמר שם דאם נתנו אח"כ לקדירה מצא מין את מינו וניעור ומסיק ע"ז דמים טהורים אינם מעוררים הטומאה וה"ה דאין היתר מעורר איסו' כאשר איתא ברשב"א בחולין דאף אם לא היינו אומרים סליק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו מ"מ היכא שנתערב בתחלה באינו מינו נתבטל כבר ואינו חוזר ונאסר אפי' שנתערב אח"כ מינו ג"כ והוא ג"כ משום דאין היתר מעורר איסו' כאשר בארתי בס' הנ"ל:
ואפשר לומר דדוקא כשניתוסף איסו' אז איסו' מעורר איסו' ואז אמר הרא"ש דמצא מין את מינו וניעור אבל היכא כשאין כאן איסו' חדש אפילו שהיתר חדש אין כאן גם כן מכל מקום התערובות הראשון כבר נעשה כולו היתר ולא יוכל לחול כאן איסו' חדש רק ע"י איסו' אחר שניתוסיף כאן עתה כמו דמצינו חילוק זה דרק איסו' מעורר איסור אבל אין היתר מעורר איסו' אפילו שע"י ההיתר נתעורר איסו' הראשון שוב מצאתי ת"ל כדברי בתשובת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן שהביא שם בסימן קפ"ב דהיכא דניתוסף עוד איסו' דאמרינן חוזר וניעור אבל כל זמן שלא ניתוסף איסו' מותר לאכלן כאחת וכן מותר לבשלן יחד כתב אח"כ וז"ל וה"ה לבשלן ביחד מותר ואע"ג שאמרו איסו' מעורר איסו' אין ההיתר מעורר איסו' וכן אמר אביי בבכורות אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה בתמי' עכ"ד ועי"ש שדימה בפירוש דהיכא שלא ניתוסף איסו' רק הבישול נתן טעם להך דטהרה אינה עוררת טומאה ות"ל כי כוונתי לדעת הראשונים אשר מפיהן אנו חיין וכבר בארנו שכן מבואר בירושלמי דאפילו שנתחמצה אח"כ אינה חוזרת ונאסרת העיסה ומה דהוצרך שהגביה תחלה והרים כשיעור תרומה שנפלה הוא כמו דאיתא בפ"ה דתרומות משנה ח' דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר וטעמא דחכמים דכל זמן שלא הגביה עדיין לא נתבטלה התרומה ומש"ה כי נתחמצה קודם שהגביה עדיין לא נתבטלה ואחר החימוץ אינה יכולה להתבטל ואה"נ לר' שמעון דסובר דנתבטלה אפילו קודם הגבהה אפי' כאן בנתחמצה קודם הגבהה כיון שכבר נתבטלה פעם אחת אינו חוזר ונאסר:
והנה ראיתי בפרי חדש בסי' צ"ט מביא התוספתא שאור של שביעית שנפל תוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר והיינו שם דבשביעית אינו צריך הרמה כיון שנודע נתבטל וד"ה מודים דכל שנודע קודם שנתחמץ אינו אוסר כיון שכבר נתבטל:
אך עכ"ז על גוף הדבר שאמרנו שמבואר בירושלמי דכיון דנתבטלה מתחלה והורמה התרומה כדין שצריך להרים אחד ממאה אפי' שנתחמץ אחר כך אם כן בשאר איסורים דאינו צריך הרמה כל שלא נתחמץ תיכף כשנודע התערובות יהיה מותר כמו דאיתא בתוספתא לענין שביעית. וא"כ מה שמבואר שם במשנה דכל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור ע"כ יהיה מיירי שנתחמץ קודם שנודע ולא נודע תיכף בשעת הנפילה דזה בודאי קשה לומר דתיכף בשעת נפילה נתחמץ וא"כ קודם שנתחמץ נתבטל וכן יהיה הספק הזה בכל דבר המעמיד דנימא דקודם שהעמיד נתבטל וכל זה דוחק לומר דכל אלו מיירי שלא נודע בשעת נפילה אבל כשנודע תיכף בשעת נפילה בטל תיכף קודם שנתחמץ:
ולכן נלענ"ד דכל דבר שעומד להחמיץ אפי' שעדיין לא נתחמץ אינו בטל כיון שעומד להחמיץ וכאשר בארתי בסימן על הקושיא לשיטת החוות יאיר דכבוש כמבושל אין הפליטה באה בסוף המעל"ע בפעם אחת רק הולך מעט מעט אמאי לא אמרינן קמא קמא בטיל למ"ד דאינו חוזר וניעור אך ע"כ צריך לומר כסברת הר"ן בע"ז בדף ע"ג על מאי דמחלק שם הגמרא בין חביות לצרצור קטן דבחביות מצטרף הכל ולא אמרינן קמא קמא בטיל וכתב הטעם דבחביות שעירה לבור מצטרף תיכף הכל דכשעומד לפול ולהתערב חשיב לי' כמעורב כבר אך בצרצור קטן שאין דרך לערות בכלי זה לא חשיב כמעורב הכל וה"ה בדבר המחמיץ אפי' דבשעת נפילה עדיין לא נתחמץ כיון דעומד להחמיץ לא בטל וגם לפי מה שכתבו התוס' בבכורות בד' כ"ב ע"ב דהיכא דגדל בלי הפסק לא אמרינן קמא בטל וגם שם בכבוש הולך הפליטה בלי הפסק וכן כאן בדבר המחמיץ בודאי אינו מחמץ בפעם אחת אך כח החמיצה הולך מעט מעט עד שנתחמץ לגמרי וא"כ תיכף אינו מתבטל כיון דהולך כח החמיצה בלי הפסק עד שנתחמץ לגמרי:
אך הירושלמי דקאמר דאם מתחילה הגביה התרומה ואח"כ נתחמצה מותרת וכן בתוספתא דאיתא שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר נראה לי דמיירי דמתחילה לא היתה עומדת להחמיץ כלל כגון שעומדות במקום קר ואח"כ נלקחה למקום חם או איזה סיבה אחרת שגרם שנתחמץ אח"כ:
נחזור להנ"ל דמדברי הירושלמי הנ"ל ראי' לשיטת הב"ח דהיכא דנתבטל ביבש ברוב אפי' שבישלן אח"כ ביחד במין באינו מינו אינו חוזר ונאסר:
והנה לכאורה יש להביא ראיה לסתור לשיטת הב"ח ממאי דכתבו הפוסקים ומבואר בש"ע בסי' ק"ג דדבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפילו אינו פגום מחמת עצמו אך שפוגם תערובתו בד"א שפוגם מתחלה ועד סוף אבל השביח ולבסוף פוגם אופוגם ולבסוף השביח אסור:
והנה הרשב"א כתב הטעם דאפילו פוגם במקצת אינו אוסר תערובתו דכיון דפוגם במקצת אינו נותן טעם בו רק פוגמו ושוב בטל ברוב וא"כ יוקשה בפוגם ולבסוף השביח אמאי אסור כיון דהיה מתחלה פגום ובטל ברוב ניהו דהשביח אח"כ ונותן טעם כיון שנתבטל פעם אחת ברוב מותר כמו היכא דנתבטל יבש ביבש ואח"כ נתבשל יחד אפילו שנותן טעם אח"כ כיון שנתבטל פעם אחת מותר אך לפי הנ"ל אפשר לומר דפוגם ולבסוף השביח היינו שעומד מאליו להשביח אם כן לא נתבטל מעולם ברוב כיון שעומד להשביח מאליו כנ"ל דכן הוא לכל ענין ביטול ברוב היכא שעתיד להתערב עוד ועומד להתערב וליתן טעם לא אמרינן דכבר נתבטל ונעשה היתר כגונא דמיירי התם בגריסין שנפל לתוכן יין כשהוא רותח הוא פגום וכשהוא צונן הוא משובח ואפילו כשהוא רותח עומד להשביח מאליו כשיצטנן:
אך אי קשיא הא קשיא על הדין המבואר שם בש"ע ברמ"א דאע"ג דהאיסו' לפגם והמאכל מותר מ"מ הקדירה אסורה ואם בישלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר התבשיל השני וע"ז בודאי קשה אם נימא כשיטת הב"א דכיון דנתבטל פעם אחת ביבש ברוב באינו מינו אפילו שנתבשל אחר כך ונותן טעם מותר כיון שכבר נתבטל ה"ה בזה כיון שנתערב בתחלה בדבר הפגום כבר נתבטל ברוב ושם בודאי לא שייך לומר דעתיד להשביח מאליו דאדרבא התם לא ישביח מאליו ואינו עומד לכך להתערב בדבר המשביח אח"כ:
אך התם בלא"ה קשה לפי מאי דכתב הרשב"א דהיכא דנתערב במינו ובאינו מינו דאמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו וא"כ היכא דנתערב בדבר המשביח ובדבר הפוגם דבדבר הפוגם בטל גם כן ברוב כיון שאינו נותן טעם בו כדברי הרשב"א והוי כמו מינו ודבר המשביח אוסר עד ששים דנותן בו טעם והוי כנתערב עם מינו ואינו מינו דאמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואפילו לדעת הרש"ל החולק על הרשב"א וס"ל דלא אמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ודוקא להיפך למ"ד דמינו אוסר במשהו אמרינן סליק את מינו כמי שאינו מ"מ היכא דנתערב מתחלה עם המינו ואח"כ חזר ונתערב עם אינו מינו אמרינן בודאי כיון דכבר נתבטל במינו אינו חוזר ונאסר מאינו מינו היתר וכדאיתא בסוגיא דבכורות הנ"ל דאם טומאה מעוררת טומאה אין טהרה מעורר טומאה וכן אין היתר מעורר איסו' וכאשר בארנו בס' בארוכה וכן כתב הפרי מגדים וכן מבואר ברשב"א בחולין שם בסוגיא דטיפת חלב דלמ"ד במינו במשהו אפילו למ"ד דלא אמרינן סליק מ"מ היכא דנתערב תחלה באינו מינו אינו חוזר ונאסר כשנתערב בו אח"כ מינו כיון שנתבטל תחלה וא"כ גם כאן כיון שנתערב בתחלה בפגום ונתבטל ברוב וניתוסיף אח"כ היתר המשביח בו אין היתר מעורר איסור לד"ה שיחזור ויאסור אך ע"ז אפשר לומר לפי שבארנו בס' דהש"ך כתב כדעת הרש"ל דלדידן דאינו מינו בששים ומינו ברוב לא אמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו כיון דנותן טעם בו ואוסר עד ששים:
ואנחנו בארנו שם שיטת הרשב"א דסובר דאף בזה אמרינן סליק דכיון דהוי רוב מינו דהיתר והטעם הנרגש באינו מינו דהיתר הוא מאיסו' והיתר יחד שהמה מין במינו ורוב בטעם זה הנרגש הוא רובא דהתירא ואם כן שפיר מרגיש טעמא דהתירא ולא דאיסורא שהרי טעם זה שמרגיש הוא רוב היתר והטעם דאינו מינו אינו בטל ברוב ואוסר עד ששים הוא משום שהאיסור נרגש וניכר הוא בכל האיסור אבל כאן הטעם הנרגש טעמא דהתירא הוא ולא עדיף טעם זה הנתערב בהיתר באינו מינו מאילו היה בפני עצמו דג"כ מותר כיון שרובא היתר וזה ברור וא"כ זה הוא באיסו' שנתערב עם מינו ואינו מינו היתר שאינו נרגש האיסור בתערובת היתר אינו מינו בלא תערובות טעמא דהתירא דהוי מינו עם האיסו' ואינו מרגיש טעמא דאיסורא לחוד אבל בנ"ד בנתערב בפגום ובשאינו פגום ניהו דבפגום בטל ברוב כיון שאינו נותן טעם מ"מ כיון שהאיסור הוא אינו מינו עם הפגום שפיר אוסר המשובח ניהו דאינו אוסר הפגום ובטל בו ברוב מ"מ המשובח אסור ולא אמרינן בזה סליק כיון דנותן טעם בהמושבח ושם שפיר נרגש טעמא דאיסורא בלא שום תערובות היתר כלל דהאיסור הוא אינו מינו עם שניהם עם הפגום ועם המשביח ושפיר בדבר המשביח נרגש טעמא דאיסורא לחוד ולא נוכל לומר סליק את המשובח והפגום רבה עליו ומבטלו כיון דהטעם נרגש בהמשובח וזה ברור:
ויתיישב ג"כ בזה דלא נוכל לומר כיון דכבר נתבטל מתחילה בפגום אינו חוזר ונאסר כאשר חילק הש"ך בסימן צ"ט דאפילו דלא אמרינן חוזר וניער מ"מ היכא דנרגש הטעם שפיר חוזר וניעור וגם כאן ג"כ נרגש הטעם בהמשובח ושפיר אמרינן חוזר וניעור:
אך עכ"ז עדיין יש לספק כנ"ל דאפי' דנרגש הטעם אינו חוזר וניעור רק אם נתוסיף איסו' ואיסו' מעורר איסור אבל אין היתר מעורר איסו' אפילו שנרגש הטעם ובפרט לשיטת הב"ח דאפילו דנרגש הטעם אח"כ בתערובו' כגון שנתבשל אח"כ ביחד ולא ניתוסף לא איסו' ולא היתר ג"כ מותר כיון שכבר נתבטל פעם אחת מכל שכן היכא שניתוסף היתר בודאי לא אמרינן היתר מעורר איסו':
ולכן נראה לי דהדברים תלוי בשיטת הרשב"א והר"ן דהרשב"א סובר דאפילו דפגום במקצת ג"כ בטיל ברוב דכיון דפגום במקצת אינו נותן טעם בהיתר רק פוגמו:
(והפרי מגדים מוסיף דברים משום דנלמד טעם כעיקר ממשרת וגיעולי עכו"ם ולא נלמד רק טעה מושבח ולא פגום במקצת וכיון שפגום במקצת אינו אסור טעם כעיקר):
והר"ן חולק עליו שאחר שהביא דברי הרשב"א דכתב דכל שפוגם קצת אינו נותן טעם והקשה עליו היכא גמרינן לה מנבילה היינו דהגמרא קאמר דנותן טעם לפגם מותר והיינו בקדירה שאינה בת יומא דפוגם קצת כדברי הרשב"א מותר משום דגמרינן מנבילה דנבילה הראוי לגר קרוי נבילה ומאי שייכות זה ללמוד ממנו דאיסו' שפוגם במקצת אינו נותן טעם:
וכתב אח"כ ונראה לי דהיינו טעמא דמה מצינו בנבלה שלא אסרה תורה אלא כשהוא ראוי לגר מפני שהאוכלה נהנה מהאיסו' אע"פ שהיא נפגמה קצת אבל כשאינו ראוי לגר כיון שאינו נהנה מהאיסו' התורה התירה ואע"פ שחל עליו איסו' בתחלה אפי' באיסו' שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מהאיסו' נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מהאיסו' אלא מצטער עליו הלכך שרי אע"פ שחל עליו איסו' מתחילה באותו דבר שנתערב בהיתר ולפי זה ברור אני לומר שאם הגדיל האיסו' מידתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פגמו בהפסד טעמו אסור עד שיפסול מלאכול לאדם כנבילה וכי אמרינן דפגום כל שהוא סגי' היינו כשפוסל יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מידתו אבל הרשב"א ז"ל התיר בספ' תורת הבית הארוך כל שההיתר מרובה מן האיסו' וקא יהיב טעמא לפגם דאי משום ממשו מדאורייתא ברובא בטל ואי משום טעמו אין כאן נותן טעם היון שהוא פגום אלו דבריו ז"ל ואין דעתי נוחה בהיתר זה עכ"ד הר"ן:
הרי שהוא חולק עם הרשב"א דהרשב"א סובר כל שהוא פגום במקצת הממשות בטל ברוב וטעם אין כאן כיון שהוא פגום ולשיטת הר"ן אינו בטל ברוב כלל אך שהוא לא נהנה מהאיסו' אך מצטער אבל בכל ענין שהוא רק נהנה מאיסו' שפיר אסור.
וא"כ יש חילוק דין בניהם לענין דין הנ"ל היכא שנתערב בדבר הפגום ובדבר המשביח יחד דלשיטת הרשב"א דדבר הפגום במקצת בטל ברוב אמרינן בזה סליק ומכ"ש היכא שנתערב בתחלה בדבר הפגום וכבר נתבטל ברוב שאינו חוזר ונאסר בנתוסיף דבר המשביח היתר כיון שכבר נעשה היתר פעם אחת ואף שאמרנו לעיל לחלק דשאני כאן דנרגש הטעם במושבח מ"מ נוכל לומר אין היתר מעורר איסו' כנ"ל (וזאת הוא לשיטת הרא"ש בזה דכיון דנתבטל נעשה היתר גמור ולא כשיטת הרשב"א) אבל לשיטת הר"ן דאף שהוא פגום במקצת אינו בטל ברוב רק דמותר משום שהוא אינו נהנה מהאיסו' אבל בכל ענין שנהנה ממנו אסור דלא נתבטל ברוב ומש"ה בהגדיל האיסו' ממדתו של היתר ונהנה שפיר אסו' אפילו שההיתר רוב דלא נתבטל ברוב כלל ועדיין אסו' הוא אך כל שאינו נהנה מהאיסו' אינו עושה איסו' באכילה א"כ היכא שנתערב בדבר הפוגם והמשביח ביחד או אפילו שנתערב בתחילה בדבר הפוגם וניתוסף אח"כ דבר המשביח אסו' דשוב נהנה מהאיסו' ובאמת איסו' יש כאן ולא נתבטל אך שמתחלה לא היה נהנה ממנו והרי עתה נהנה ממנו:
ואפשר לומר דמה שאסר הרמ"א הקדירה אף על גב דהאיסו' לפגם והמאכל מותר מכל מקום הקדירה אסורה ואם בישלו בה אח"כ תוך מעת לעת שהאיסו' הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר התבשיל השני הוא רק לדעה שני והוא שיטת הר"ן ז"ל דבהגדיל איסו' ממדתו של היתר עד שנהנה מהאיסו' שפיר אסור ובזה יתבאר היטב לשון המחבר שאחר שהביא דעת הר"ן שאם הגדיל האיסו' מידתו של היתר אסו' הביא אח"כ במד"א שפגום מתחילתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח אסור:
והנה אין זה שייכות להפלוגתא שהביא מתחלה מה שהר"ן חולק על הרשב"א ובאמת הש"ך בסק"ו כתב דהוא מלתא באנפי נפשי אך לפי הנ"ל ניחא דשפיר זה תלוי בשיטת הרשב"א והר"ן אם אסו' בפגום ולבסוף השביח ודו"ק:
הדרן לדמעיקרא דמהך דינא דפוגם ולבסוף השביח אין סתירה לשיטת הב"ח וכבר הבאנו דמדברי הירושלמי הנ"ל ראיה ברורה לשיטת הב"ח דכמו דהיכא דנתבטלה מתחלה ואח"כ נתחמצה אינו אוסר ה"ה היכא שנתבטל מתחלה ביבש ואח"כ נתבשל יחד:
אך הנה עוד אפשר לפרש בהירושלמי הנ"ל פירוש אחר במה שאמר שם שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביה ואח"כ נתחמצה העיסה הרי זו מותרת דמיירי דהכיר את הזית שאור גופא והגביה אותו מהעיסה מש"ה מותרת אפי' דעדיין נשאר הטעם בתוך העיסה וע"י טעם זה נתחמצה העיסה אפילו דלכאורה אין חילוק בין היכא שהשאור גופא נשאר בין היכא שהטעם נשאר וגרם אח"כ החימוץ מ"מ יש מקום לחלק בזה. דהנה הגהות ש"ד ממהרי"א בסי' ל"ט כתב וז"ל חתיכה של איסור שנפלה לתוך ששים חתיכות של היתר וידע בה שנפלה ואח"כ נפלה חתיכה אחרת הרי זו מותרת ואם לא ידע הכל אסור כך מורה ר' יואל הלוי ובנו ראב"י אומר אפילו ידע בה אסור אלא א"כ הגביה אותה לחוץ ע"כ והש"ך בסי' צ"ט בס"ק פ"א הקשה ע"ז דמאי מהני מה שהגביה אותה לחוץ כיון שהטעם נשאר והביא שמהרש"ל הקשה ג"כ על דברי ראב"י הללו והש"ך פירש דמיירי ביבש ביבש ותמוה לי על הש"ך מדוע לא הביא דברי או"ה בכלל כ"ד דין י' שהש"ך בעצמו מביא שם דבריו והוא שפיר חילק אפילו באיסור שפלט טעם בין היכא שקדם וסילק גוף האיסור ובין לא קדם וסילק גוף האיסור וז"ל שם ודוקא שגוף האיסו' עדיין בתוכו כגון שנפל בה חלב או דם לא שייך בתוספת איסו' לח קמא קמא בטל יותר מששים אבל אם לא נתערב אלא טעמא בעלמא כגון איסור יבש שנפל לקדירה ונודע לו והוציאו ונתבטל טעמא ואח"כ נפל השני קי"ל כל טעם שנתבשל פעם אחת אינו חוזר וניער אפילו בב"ח וחמץ בפסח כדאיתא לקמן אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ דוקא העיקר עצמו חוזר וניעור כדפרישית לעיל טעמא לפי שהעיקר גופא אינו מתבטל כשניכר אבל הטעם מתבטל לגמרי וכיון שנתבטל כבר בששים לא הוי ביה עוד טעמא דאיסור לנעור עוד ע"כ:
הרי דדעתו שפיר לחלק בין היכא שיש כאן גוף האיסו' בתערובות אמרינן חוזר וניעור אבל היכא שגוף האיסו' נסתלק ולא נשאר רק טעם לחוד שפלט האיסו' בזה לא אמרינן חוזר וניער וא"כ שפיר ניחא גם דברי הירושלמי הנ"ל אם נאמר דהפירוש דהגביה גוף השאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והכירו אפילו שנתחמצה העיסה אח"כ מותרת כיון דכבר נתבטל השאור של תרומה קודם שנתחמץ ונעשה היתר אך אם היה נשאר גוף השאור עדיין בעיסה היינו אומרים חוזר וניעור כמו אם נתערב עוד תרומה אבל כיון דלא נשאר רק טעם לא אמרינן חוזר וניעור:
ויש ראיה עוד לזה מדברי הגמ' בע"ז בדף מ"ט ע"א דאיתא שם שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה שאין בזה כדי להחמיץ ואין בזה כדי להחמיץ ונצטרפו וחמצו ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וכו' ואמר אביי לא שנו אלא שקדים וסילק את האיסו' אבל לא קדים וסילק את האיסו' אסו':
ופירוש רש"י אמר אביי ל"ש דאמר ר' אליעזר דאם אחרון חולין שמותר אלא שקדים וסילק את האיסו' קודם נפילתו של זה שכשנפלה זה ליכא למימר היתר מצטרף לאיסור להיות שיעור לאסור ואע"פ שכבר נתן האיסור כח בעיסה ולא היתה מחמצת ע"י אחר אם לא בשביל ראשון אפ"ה כיון דלא היה בו מעולם שיעו' חימוץ ליכא למימר זה וזה גורם וביטל שני את הראשון אבל אם לא קדם וסילק את האיסו' אסו' אע"פ שנפל היתר לבסוף אסור דזה וזה גורם אסו':
ואינו מובן מאי מהני מאי דקדים וסילק את האיסו' כיון שנשאר הטעם שהחמיץ ולפי הנ"ל ניחא כיון דלא נשאר רק טעמא וגוף האיסו' נסתלק שוב אינו חוזר וניעור אפילו אם נתחמץ אח"כ מחמת איסור הראשון לבד ומכל שכן דאינו מחמיץ רק בצירוף ההית' שניתוסף אח"כ ודו"ק:
ומזה ראיה לדברי או"ה וראב"י לחלק בין היכא שגוף האיסו' נשאר בתוכו ובין היכא שנסתלק גוף האיסו' ולא נשאר רק טעם לבד אך עכ"ז משם אין ראיה כ"כ דשם האיסו' עומד בפני עצמו ולא נתבטל וחוזר ונותן טעם בקדירה.
ולפי הנ"ל אין ראיה מדברי הירושלמי לשיטת הב"ח דשאני התם דהגביה גוף האיסו' ולא נשאר רק טעם אך מ"מ בגוף דברי הירושלמי אינו נראה לפרש דמיירי דהוכר גוף השאור של תרומה והוציאו דא"כ בודאי לא היה דמי להך דינא דתאנה שנתערבה בין התאנים והגביה אחת מהם ואח"כ הוכרה התאנה של תרומה דהוי ממש מהיפך להיפך דהתם לא הגביה האיסו' אדרבה האיסו' נשאר בתערובות וניכר אח"כ ובודאי נראה הפירוש הפשוט בירושלמי שהגביה שאור כמדת שאור של תרומה שנפלה אבל לא גוף השאור של תרומה שנפלה בתוך התערובות שכבר נתערבה ואי אפשר להכירה רק שהגביה שאור כמדת השאור של תרומה כהדין דתרומה שנפלה לתוך חולין שצריך להגביה אחת:
וא"כ שפיר יש ראיה לשיטת הב"ח דאפילו דעדיין נשאר האיסו' בתוך התערובות ונותן טעם אח"כ או גורם החימוץ כיון שנתבטל פעם אחת מותר:
והנה מה שאמרנו לעיל דזה בודאי לא נוכל לומר דטעם הירושלמי שמתיר בהגביה ואח"כ נתחמצה דהגבהה עושה קולא לומר כיון דהגביה אחת נסתלק האיסו' הראשון דהרי דהגבהה לא הוי רק משום גזל השבט ובנפלה זה שהגביה למקום אחר סוברים גם כן רבנן דאינה מדמעת רק לפי חשבון ור' אליעזר דסובר דמדמעת כתרומה ודאית הוא רק להחמיר:
הנה בהרא"ש בפ' גיד הנשה לכאורה לא מבואר כן כאשר הבאנו דבריו לעיל דהוא כתב דהיכא דניתוסיף עוד איסו' חוזר וניעור והביא ראיה מפ' ה' דתרומות דסאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה אלמא דחוזר וניעור ועי"ש והתם הוי הדין דהיכא דהרים מתחלה אינו חוזר וניעור א"כ ראינו דהרמה מהני אך דברי הרא"ש הללו מרפסין אגרא דכתב וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעי הרמה הלכך לא נתבטלה הראשונה אבל בשאר איסורים דלא בעי הרמה נתבטלה הראשונה ותו לא מצטרף בהדי שני לאיסור הא ליתא דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת המדומע הלכך אין חילוק בין מדומע לשאר איסורים ע"כ ודברים הללו תמוהים מאד דאדרבא הוא ראיה לסתור דבשאר איסורים דלא בעי הרמה אינו חוזר וניעור כמו בתרומה היכא דהרים דכיון דלא בעי הרמה הוי כמו בתרומה שהורם האיסור דלא נוכל לומר דבתרומה אחר שהרים מותר בשביל שכבר הרים ונסתלק האיסור דהא כתב בעצמו דהרמה לא הוי רק משום גזל השבט ואיך נוכל לצרף סברא זאת לקולא ואם הרא"ש כתב דלא נוכל לצרף סברא זאת להחמיר דמש"ה חוזר וניעור כל זמן שלא הורם כיון שמחוסר הרמה עדיין כיון דהרמה לא הוי רק משום גזל השבט לא נוכל להחמיר בשביל זה ולומר דחוזר וניעור מכ"ש דלקולא לא תוכל לפעול ההרמה הזאת לומר כיון שכבר הרים נסתלק האיסו' כיון דהרמה לא הוי רק משום גזל השבט:
וגם מתחלה בעצמו מביא הרא"ש לענין מה שכתב שם דכיון שכבר נתבטל פעם אחת נעשה היתר והביא ג"כ ממשנה תרומות הנ"ל דלא הספיק להגבי' עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר אלמא לר' שמעון כשנודע לו הנפילה הוי כהורם והותר הכל ומדברי ר' שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעי הרמה שהידיעה גורמת ההיתר ועי"ש הרי כתב בפירוש דבשאר איסורים דלא בעי הרמה הוי כמו בתרומה שהורמה כבר:
וע"כ דטעות סופר יש בדבריו כאשר באו"ה כלל כ"ד דין יוד נראה שהיה לו גרסא אחרת בדברי הרא"ש והעיקר היא דרק לענין ביטול ברוב חוזר וניעור דעכ"פ רוב בעי או היכא שנותן טעם בעי ששים עכ"פ דכך לי דבר שנותן טעם בששים כמו דבר שאינו נותן טעם ברוב אבל היכא דאיכא רוב ואינו נותן טעם באמת אינו חוזר וניעור ומש"ה ניחא ההוא דתרומות אך בההוא דירושלמי דמיירי דנתחמץ אח"כ הוי כמו דבר שנותן טעם וע"כ ראי' לשיטת הב"ח דרק בניתוסף איסור אח"כ אז חוזר וניעור אבל היכא שלא ניתוסף איסו' אפי' שהתערובות הזה נתבשל יחד אפי' שנותן טעם מותר וה"ה היכא שנתחמץ אח"כ מאליו ולא ניתוסף איסו'. וראיתי אח"כ בפרי חדש חילוק בין דבר שנותן טעם בין דבש שנתחמץ דקיל מנותן טעם והנראה לפענ"ד כתבתי לתרץ שיטתו של הב"ח ואנא מזרעא דהב"ח קא אתינא ומתרצנא הלכתא כותי':
טרם אכלה לדבר עוד אני מסופק בדבר אחד היכא שאיסו' נתבטל בהיתר כדין ואח"כ ניתוסף באופן דנותן טעם דחוזר ואוסר כיון דהטעם נרגש. ואח"כ חזר וניתוסף היתר שלא יורגש הטעם עוד אם נימא דכבר נעשה נבלה בעת שנרגש הטעם או שנימא אם באנו לדון עליו כבתחלה הרי כבר נעשה כולו היתר בתחלת התערובות ואין כאן איסו' עוד אך כל זמן שנרגש הטעם אסור דהרי נרגש טעם איסו' אבל כיון שלא נרגש הטעם עתה שוב חזר להתירו הראשון שמתחלה כבר נעשה היתר גמור וז"ל האו"ה בכלל כ"ד דין יו"ד ומסיק הרא"ש שם בפרק גיד הנשה וזה שעלה בשוגג ונתבטל היינו דוקא אם לא נודע לו בנתיים אבל אם נודע לו בינתיים בוודאי אסור (היינו היכא שנפל מתחלה איסו' לתוך היתר מועט ואח"כ ניתוסף עוד היתר דחוזר ומתבטל ולא אמרינן דנעשה נבלה בלא נודע מנפילת האיסו' אבל כשנודע כבר נעשה נבלה כן הוא דעת האו"ה והש"ך סי' צ"ט ס"ק ט"ו חולק עליו דאף בלא נודע נעשה נבלה) וכו' שהידיעה גורמת ההיתר או האיסו' בכל דבר והטעם דדנין אותו כל פעם אחר שעת ידיעתו שהיה ראוי אז לשאול באותה שעה לחכם ולפי התשובות שהיה משיב לו באותו פעם ומה שאוסר פעם אחת שוב לא הותר עוד ומה שהותר לא נאסר עוד מחמת נפילה זו עכ"ל כן הביא האו"ה בשם הרא"ש בפ' גיד הנשה והיה לו גרסא כזו בהרא"ש:
והנה לפי דברי או"ה האלה שהכל תלוי בנודע דהידיעה עושה האיסו' וגם ההיתר ועכ"ז בנרגש הטעם אח"כ אפי' שהותר פעם אחת אסור כיון שהטעם נרגש לשיטתו בודאי נראה היכא שחזר ונתרבה היתר ואינו נרגש הטעם שוב מותר אפי' שכבר נודע בעת שחזר ונפל איסו' ונרגש הטעם ונאסר מ"מ אם אנו הולכין בתר הידיעה הרי כבר היתה הידיעה להיתר והותר פעם אחת ונעשה היתר גמור ע"י הידיעה ואפי' לשיטת הש"ך סי' צ"ט ס"ק ט"ו שחלק ע"ז או"ה ודעתו דלענין חתיכה נעשה נבלה לא אזלינן בתר ידיעה כלל ואפי' בלא נודע נעשה נבלה מ"מ אפשר לומר דבכה"ג כיון שכבר נתבטל פעם אחת ונעשה היתר גמור לדעת הרא"ש ומותר לאכול כולם ביחד אך אח"כ שנרגש טעמא דאיסורא היה אסור כיון שעכ"פ נרגש טעמא דאיסורא ועכשיו שאינו נרגש הטעם חוזר להתירו הראשון:
ובזה אפשר לי ליישב סוגית הגמרא בע"ז דף ס"ד דאיתא שם אמר ר' יהודא אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין (דאז היה פגום) אבל אי נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם דאסור וכתבו התו' בד"ה נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם תימא אמאי נקיט האי לישנא דהא ודאי משביח הוא וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצטננו ע"כ היינו דהמה מקשים אמאי נקיט נעשה כמו שהשביח משמע דלא הוי שבח גמור רק דהוי כמו שהשביח ולא קאמר דהוי השביח באמת ולבסוף פוגם ותירצו דבאמת לא הוי משביח עדיין ולא הוי שבח גמור דעיקר השבח הוא כשנפל בעת שהוא רותח ונצטננו אח"כ אבל אם נפל בעת שהיו צוננין אין זה שבח גמור רק כעין שבח וקשה ואמאי לא אשמועינן מתחלה גוף הדין דשבח גמור ואח"כ פוגם אסור והיינו דנפל כשהיו רותחין וצוננין דהוי שבח גמור אפי' שהרתיחן אח"כ ונעשה פגום מ"מ בהשביח ולבסוף פגם אסור ואח"כ לאשמועינן הדין אפי' דהוי רק כעין שבח ואח"כ נפגם ג"כ אסור כמו אילו היה שבח גמור אבל שמואל לא השמיענו עוד גוף הדין דבשבח גמור ולבסוף פגם דאסור ולפי הנ"ל ניחא דבשבח גמור לא משכחת לה דבכה"ג באמת מותר דכיון דנפל תחלה כשהיו רותחין דאז הוי לפגם ובטל ברוב כדברי הרשב"א דמינו נותן טעם אפי' שאח"כ צונן והוי לשבח וניכר הטעם ואף אם נימא דלא כשיטת הב"ח אך אפי' שנתבטל מתחלה ברוב היכא שנרגש אח"כ הטעם אף שלא ניתוסף איסו' אסור כיון שהטעם נרגש מ"מ היכא שהרתיח אח"כ ושוב נעשה פגום ואינו נרגש הטעם מותר כיון שמתחלה נתבטל ברוב וגם עתה בטל ברוב שפיר מותר אף שבנתיים נרגש הטעם ולא משכחת לההוא דינא רק כשנפל כשהיו צוננין והרתיחן דכיון שנפל כשהוא צונן ונאסר פעם אחת אינו חוזר וניתר אפי' שעתה אינו נותן טעם אפי' דכשנפל כשהוא צונן אינו שבח גמור מ"מ בזה נעשה כמשביח ואסור ודו"ק:
עוד מעט דברים בפי על מה שהבאנו לעיל דהש"ך הקשה על הראבי' דסובר דהיכא דהגבי' האיסור הראשון אפי' שנפל אח"כ עוד איסור אינו חו"נ והקשה מאי מהני שהגבי' האיסור כיון שהטעם נרגש בתוכו וכן הקשה במהרש"ל ואפשר לומר לפי מה שכתב המנחת כהן דהיכא דאיכא ששים אפי' אם נרגש הטעם מותר וגדולי האחרונים הוכיחו זאת מדברי רש"י בחולין דף צ"ח ע"א בד"ה שניהם לא למדוהו דכתב ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצי למילף אף היכא דיהיב טעמא וכו' אפ"ה רבנן אחמרו ואמרו טעמא לא בטל ע"כ נראה מדבריו דמדינא כיון דאיכא ששים בטל אפי' דעדיין נותן טעם אך המנחת כהן סיים שם אח"כ דהר"ן כתב דכל דנתערב גופו של איסו' ונמחה בתוכו אף אם איכא ששים אסור כל היכא דנותן טעם ואם נימא לחלק בין היכא שנמחה גופו של איסור בין היכא דליכא רק טעם:
לשיטת המנחת כהן שפיר ניחא דהיכא דנתבטל פעם אחת אינו חוזר וניעור אף דהטעם נרגש דכיון דנתבטל פעם אחת הוי כיש ששים אף שניתוסף שם איסור אח"כ ועם זה האיסור ליכא ששים מ"מ לענין ביטול אינו חוזר וניעור וכבר נתבטל בששים ואף שהטעם נרגש היכא דאיכא ששים אינו אוסר אף שנרגש הטעם אבל בגופו של איסור שנמחה דאוסר בנרגש הטעם אף שיש ששים לא מהני מה שנתבטל כבר דניהו דאינו חוזר וניעור והוי גם עתה כיש בו ששים מ"מ בנרגש הטעם אסור: