נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן לג
נסתפקתי בריחא דבטל בששים היכא דהוי ספק אם היה כאן ששים באיסור דאורייתא באינו מינו אם אסור מספק ונראה לי דבריחא לד"ה ספק מותר:
דהנה בסי' ק"ח איתא י"א דכל מקום דאמרינן ריחא מלתא ואסור בדיעבד היינו דווקא דליכא ששים מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ששים מן ההיתר אפילו בכל מה שבתנור מצטרף לבטל האיסור:
וכתב הט"ז בס"ק ו' וז"ל דיש לנו לומר שאין להצטרף אותם דהא אפילו בצלי אמרינן אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מכל מקום בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל:
ודברים אלו תמוהים הם דאמאי דווקא בריחא אמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל דא"כ גם בצלי ובמליחה נימא כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל כאשר באמת הקשה שם הש"ך בס"ק ל' בשם או"ה דאמאי לא נימא במליחה היכא שא"י באיזה חתיכה נגע צריך בכל חתיכה ששים אמאי לא נימא כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל ותי' בשם או"ה דלא אמרינן באינו מינו כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל כאשר בארנו במקום אחר הטעם משום דאפשר להכיר האיסור ואינו נכנס הכל בספק או משום דאינו מינו הוי דאורייתא ובדאורייתא לא אמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל:
וא"כ אינו מובן דברי הט"ז מה שכתב מכל מקום בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל אמאי דווקא בריחא קושיא זו קשה גם על צלי ומליחה ומה שמתרץ שם שייך ג"כ גבי ריחא וגם הש"ך בס"ק י"ג כתב כן דמש"ה בריחא מלתא מצטרף הכל משום דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל וקשה מאי נעשה באינו מינו:
והנה שם במליחה פסק הרמ"א להקל דהכל מצטרף משום דבלא"ה איכא דעות דבמליחה סגי בקליפה ובצלי ג"כ הכל מצטרף דדעת המחבר בצלי אמרינן דבשמן מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כאשר בארנו בתשובה אחרת ויעו"ש בפרי מגדים בסי' ק"ה ובריחא לא שייך זאת ושוב קשה אמאי מצטרף הכל לששים וכל מה שנכנס לספק לא שייך באינו מינו כנ"ל:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה בענין ריחא מלתא פליגי בפרק כיצד צולין בד' מ"ו רב ולוי גבי בשר שצלאו עם בשר כשר רב אסר ולוי שרי והתם מביא בגמרא אמוראי דעשו מעשה לאסור דעובדא הוי בההוא בניתא דאיטוי בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזקי למיכלה בכותחא וגם מר רב אשי אסר אף במלחא וא"כ נראה דהלכתא כרב דאסור והקשו בתוס' בע"ז בד' ס"ו ע"ב בד"ה רבא אמר דשם פליגי רבא ואביי גבי בת תיהא ופירוש רש"י נקב נוקבים במגופת חביות להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים אביי אמר אסור ריחא מלתא הוא רבא אמר מותר ריחא לאו מלתא הוא. וידוע דאביי ורבא הלכתא כרבא לגבי אביי וסותר הלכתא אהלכתא דשם בפסחים נראה דהלכתא כרב דאסור ריחא מלתא וכאן הלכתא כרבא דריחא לאו מלתא ותירצו בתוס' דהתם בשר שמן שצלאו עם בשר כשר שפיר אסור כרב אבל גבי בת תיהא בניקב נקבים במגופת חביות להריח את היין פסקינן כרבא דמותר משום דכשנכנס ריח היין בגופו מזיק לו ושם בתוס' בד"ה אביי שהריח נכנס בפיו ומזיקו והקלקול רבה על התיקון ושרי:
והנה קשה מאוד הלשון דקאמר בגמרא דרבא אמר דשרי בת תיהא משום דריחא לאו מלתא הוא ולשיטת התוס' שפיר הוי ריחא מלתא אך דשרי משום שנכנס ריח היין לתוך פיו ומזיקו:
ולפענ"ד אפשר לומר הטעם דאף בשר שמן שצלאו עם בשר נבילה אסור מ"מ הריח גופא דבת תיהא מותר כפי מה דאיתא בחולין בד' קי"ב דהטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן והקשו בתוס' למה לי קרא דהטמאי' תיפוק לי' דמשרת ליתן טעם כעיקר ותירצו בתוס' שני תירוצים א) דאתי קרא לצירן ב) דאתי קרא דשתי' הוי כאכילה כמו דמייתי ראי' בד' ק"כ לענין המחהו וגמעו דחייב מקרא דהטמאים דאל"ה ה"א דשתי' אינו כאכילה ולכאורה דבריהם אינם מובנים דגם זה מוכח מטעם כעיקר דהטעם דהוי כשתי' אסור ג"כ אך באמת ניחא דאף דאמרינן שתי' אינו כאכילה היינו כשהיא משקה אבל כשחזר ונבלע באוכל שוב אסור כמו אוכל ובעי הגמרא בשבת בד' משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ומכ"ש היכא דמתחלה הוי אוכל ונעשה ממנו משקה וחזר ונעשה אוכל דהוי כאוכל וכאשר כתבו שם בתוס' בחולין בד' קי"ב הנ"ל דאף דשתי' אינו כאוכל מ"מ היכא שהקפה את הציר ואכלו שוב חשיב כאוכל וה"ה היכא שנבלע מאוכל ומש"ה אין ראיה מטעם כעיקר דהא כשנבלע לתוך אוכל שפיר הוי כאוכל אבל כשעדיין היא משקה אז ה"א דשתי' אינו כאכילה וע"ז אצטרך ריבויא דקרא והארכתי מזה בס' ומצאתי כדברים האלה בפני יהושע בקונטרס דחדש והארכתי בדבר זה בס' ל"א:
וא"כ ה"ה לענין ריחא מלחא ג"כ נוכל לומר דבזה פליגי אביי ורבא דאביי סובר ריחא מלתא והיא כאשר כתבו בתוס' שם בע"ז בד"ה אביי דאביי סובר דריחא מלתא דחשבינן לי' כשותה יעו"ש וא"כ רבא דסובר ריחא לאו מלתא סובר דריחא לא הוי כשתי' ומסתברא כן כיון דצריך קרא דשתיה הוי כאכילה אבל בלא"ה לא הוי שתי' כאכילה מכ"ש דריחא לא הוי כשתי' דריח אין בו ממש וקול ומראה וריח אין בו מעילה ומש"ה סובר דריחא לאו מלתא הוא אך זה הוא הריח לחודי' לאו מלתא הוא דאין בו ממש כלל אבל אם הריח נכנס באוכל שפיר אסור כמו בשתי' אף אם היינו אומרים דשתי' לא הוי כאכילה מ"מ היכא שנכנס לתוך האוכל שוב אשור דבאמת קיי"ל משקה היוצא מהן אינו כמותן מ"מ בחזר ונכנס לתוך האוכל אסור כאשר בארנו בהרבה מקומות ה"ה בריחא אף דריח לאו מלתא דלא הוי כאוכל ואף כשתי' לא הוי כנ"ל מ"מ היכא דנכנס לתוך האוכל שוב הוי כאוכל ויש בו ממש ואסור אם נתן טעם באוכל:
וא"כ שפיר ניחא דגבי בת תיהא שפיר הלכה כרבא דמופר דריחא לאו מלתא היא היינו הריח גופא אבל בשר שמן שצלאו עם בשר נבלה שנכנס ריח הנבלה בריח הבשר שפיר הלכה כרב דאסור דכיון דנכנס הריח בבשר ונתן בו טעם והוי אוכל שפיר אסור ודו"ק:
והנה הגהות שערי דורא בסי' נ"ב הובא בט"ז בסי' ק"ז בס"ק ד' ח"ל ונראה לי דהא דלא מוקמינן אחזקה גבי ספק אם מלח בשר שחוטה בהדי בשר נבלה או בספק אם היה ששים נגד האיסור באינו מינו דהוי כמו רגלים לדבר ע"כ:
והנה קושיתו דאמאי בנשפך באינו מינו וא"י אם היה ששים אסור מספק דהוי ספק דאורייתא ואמאי לא אמרינן דמוקמינן על חזקת היתר ותירוצו אין מובן אך באמת לא קשה דכיון דנפל איסור לתוך היתר כמו דיש לההיתר חזקת היתר כן יש להאיסור חזקת איסור וספק אם נתבטל והוי חזקת איסור נגד חזקת היתר ושוב ספיקא דאורייתא להחמיר וכן איתא באחרונים:
וזה ניחא בתערובות איסור אבל בריחא היכא דהוי ספק אם איכא ששים שפיר מותר מספק דאיכא להיתר חזקת היתר ולא שייך לומר דאיכא כנגדו חזקת איסור שהרי האיסור לא נתערב כלל רק שהריח נכנס והריח בפני עצמו אינו אסור דהרי בת תיהא שפיר מותר ובזה הלכה כרבא דהריח בפני עצמו מותר רק כשנכנס למאכל אוסר ושפיר מוקמינן המאכל בחזקת היתר דלא שייך למוקי האיסור בחזקת האיסור דמה שנתערב כאן לא היה אסור מתחלה ודו"ק ובש"ע ג"כ פסק שם בסי' ק"ח דמותר לשאוב בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחביות לידע אם הוא טוב והיינו כרבא דפסק בת תיהא מותר ובזה ריחא לאו מלתא ודו"ק:
וניחא שפיר מאי דהכל מצטרף לס' גבי ריחא אף באינו מינו לפי אשר בארנו במקום אחר דעיקר מאי דבאינו מינו אין הכל מצטרף לס' משום דהוי ספק דאוריית' וכאשר כתב הפרי מגדים ג"כ כן. וא"כ בריחא שפיר ניחא דהכל מצטרף אף באינו מינו ומש"ה גם לענין ספק אם היה ששים ג"כ מותר אף באיסור דאורייתא ואינו מינו דמוקמינן על חזקת היתר כנ"ל ודו"ק: