נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן לא
הנה בדין נ"ט בר נ"ט מבואר בש"ע בסי' צ"ה דהמנהג לאסור לכתחלה ובדיעבד מותר ובש"ך בס"ק ד' בצלי אוסר בדיעבד:
והחוות דעת כתב בביאורים בס"ק ד' וז"ל והוא מטעם שכתבו התוס' זבחי' בד' צ"ו בד"ה אם טש דבבישול חשיב קצת כג' נ"ט דהיינו לקדירה ומקדרה למים וממים לבשר וא"כ הרוטב עצמו אסור עם החלב דהא ברוטב טעם שני הוא ונ"ל הא דאסרינן בצלי דווקא שצלו דגים בשפוד או בכלי שצלו בו בשר אבל אם צלו דגים בקדירה שבשל בו בשר אינו אוסר לחלב אח"כ כיון דמעיקרא הקדירה קבלה הטעם ע"י רוטב חשיבא מעיקרא כג' נ"ט דהיינו מן הבשר למים ומן המים לקדירה ומן הקדירה לדגים וראיה לזה מזבחים דף צ"ו תוס' ד"ה ואם טש שתירצו על הקושיא דקא ממעט באכילה על מאי דקאמר בגמרא דכל יום נעשה גיעול לחבירו והא ממעט באכילת קדשים דלא יוכל לאכול רק כזמן דאתמול וע"כ דנ"ט בר נ"ט מותר בבישל ג"כ ותירצו משום דבישול חשיב ג' נ"ט ע"כ ואכתי קשה דהא ממעט באכילת הרוטב דאין בו אלא ב' נ"ט אלא ודאי משום דמעיקרא קבלה הקדירה על ידי בישול של הבשר אפי' להרוטב שנתבשל אח"כ הוי ג' נ"ט דהיינו מבשר למים וממים לקדירה ומהקדירה לרוטב שמבשל אח"כ וכן הרש"ל לא כתב רק שפוד שצלו בו בשר עכ"ד:
ונלענ"ד דמדברי תוס' זבחים אין ראיה ועוד ראיה להיפך והנה מתחלה נימא דיש מקום לחלק דדווקא המים שמבשלים עתה חשיב טעם בפני עצמו וחשיב כג' טעמים ולא המים שמבשלין בתחלה:
דהנה הפרי מגדים בסי' צ"ה בס"ק א' בט"ז ובראש יוסף חקר דנ"ט בר נ"ט לא הוי רק בכלי טעם אחד והשני במאכל הא כולם במאכל אף אלף טעמים לחד יחשב דעיקר קלישת הטעם הוא בכלי ומש"ה בעינן דווקא מתחלה טעם בכלי ואח"כ באוכל אבל אם מתחלה נתן טעם באוכל ואח"כ בכלי לא הוי נ"ט בר נ"ט דכל זמן שלא היה בכלי כממש יחשב יעו"ש:
וא"כ אין אנו מצטרפין לנ"ט בר נ"ט רק הרוטב שמבשלין עתה דשפיר הוי טעם אחד אל הכלי והשני אל הרוטב והשלישי אל הבשר דכיון שכבר היה הטעם בכלי ואקליש טעמו חשיב נ"ט בר נ"ט אבל מה שבשלו מתחלה בכלי לא נוכל לומר דהוי נ"ט בר נ"ט טעם אחד אל הרוטב והשני אל הכלי דהטעם שנכנס לרוטב קודם שהיה בכלי אינו מצטרף כנ"ל:
ומה שהביא ראיה מתוס' זבחים הנ"ל והוא ג"כ בתוס' חולין בד' קי"ב בד"ה הלכתא נעתיק דברי התוס' וז"ל שם ושיש לדקדק דאפילו בנתבשלו שרי כדאמרינן בפרק דם חטאת בד' צ"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדירה שבישל בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאדנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור ואין לומר דשאני התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים בקדירה מטעם זה יהיו נמי הבצים מותרים שנתבשלו במים בקדירה וכו' ומיהו ע"כ אין משם ראיה דהא אפילו בישל בה חטאת שרי לבשל באותו קדירה שלמים בסוף ע"ז והרי ממעט באכילתה דמתסרי לזרים ולנשים ולעבדים דאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור ועל כרחך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא ברובא בטיל ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וכו':
ומדברי התוס' אלו הוכיח החוות דעת דמשום הרוטב הראשון מקרי ג"כ ג' נ"ט דאל"כ עדיין ממעט באכילת קדשים בהרוטב של עתה דליכא בה רק ב' נ"ט אך ע"כ דאף לגבי הרוטב מקרי ג' נ"ט משום הרוטב הראשון:
וכן ראיתי למהר"ם שיף ז"ל שכתב על דברי התוס' הללו מאי שכתבו דשאני התם דהוי טעם שלישי כתב וז"ל לא כתבו דהוי טעם רביעי דשלמים דאתמול נותנים טעם במים שבקדירה י"ל דמ"מ נידוק מהרוטב דעתה שבלע טעם בקדשים ומביאן לידי פסול ע"י שממעט באכילה מפני שלמים דאתמול ולזה כתבו דמ"מ הוי ג' נ"ט דשלמים דאתמול ברוטב ומרוטב לקדירה ומקדירה לרוטב ע"כ ודעתו ג"כ כדברי החוות דעת דממעט באכילת קדשים משום הרוטב דעתה:
אך דבריהם תמוהים דאם נימא דהוי ממעט באכילת קדשים משום הרוטב דא"כ עדיין יוקשה מחטאת דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא כאשר כתבו התוס' ולא שייך תירוצם משום דבדאורייתא ברובא בטל ובקדשים אוקמוה אדאורייתא דהא לענין הרוטב הוי מין באינו מינו וצריך ששים מדאורייתא כדאיתא בחולין בד' ק"ח בסוגיא דטיפת חלב ובשלמא למ"ד סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו והוא דעת הרשב"א ניחא אבל לדעת הרש"ל והש"ך בסי' צ"ח דלא אמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ולדעת הש"ך עכ"פ האינו מינו אסור אפי' שהמינו מותר והראו לי שגם הביאר למהר"ם שיף הקשה כן וע"כ דאין כוונת התוס' על הרוטב רק על הבשר:
וא"כ אדרבא יהיה ראיה מכאן להיפך מדברי החוות דעת דשפיר אמרינן דהרוטב הראשון אינו מצטרף להשלשה טעמים משום שנכנס בתחלה להאוכל קודם להכלי ויתישב בזה קושית מהר"ם שיף אמאי לא כתב טעם רביעי דבאמת לא הוי רק טעם שלישי לענין נ"ט בר נ"ט דהרוטב של אתמול אינו מצטרף כיון דהוי טעם באוכל קודם שנכנס אל הכלי ואינו מצטרף לנ"ט בר נ"ט רק הטעם שנכנס אל הקדירה ואח"כ אל המים ואח"כ אל הבשר והוי טעם שלישי:
ומאי דקשה אמאי לא הוי ממעט באכילת קדשים בהרוטב דליכא רק ב' טעמים כקושית החוות דעת נלענ"ד דהנה בזבחים בד' ל"ה במשנה איתא השוחט את הזבח לאכול כזית מהעור ומרוטב ומקיפה וכו' כשר ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא:
והנה חותני הגאון מאור הגולה מו"ה יהושע נ"י אבדק"ק קוטנא הקשה בחידושיו על יורה דעה והראה שגם בתוס' רי"ד שנדפס מחדש במהדורא תליתאי בד' בע"ז ס"ז הקשה כן כיון דקיי"ל טעם כעיקר מדאורייתא אמאי לא יתחייב על רוטב וקיפה משום פיגול ונותר וז"ל התוס' רי"ד שם ומי גרע פיגול ונותר וטמא משאר כל איסורים שהן אוסרין מן התורה מין בשאינו מינו ורוטב בנ"ט הוא ומין בשאינו מינו היא ואמאי לא מחייב משום פיגול נותר וטמא ועיין מה שכתבתי בפרשת צו בפסוק והנותר מבשר הזבח ביום השלישי עכ"ד התוס' רי"ד והנה דבריו בפרשת צו לא זכינו לראותם.
אך לענ"ד לא אדע למה הוצרך להקשות מטעם כעיקר הא אפי' למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ על רוטב וקיפה חייב מפסוק דהטמאים לאסור צירן ורוטבן שלהן וכדאיתא ברשב"א בחולין בד' צ"ח וז"ל והא דאמרינן לקמן הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן אם הוא בפני עצמו קאמר והיינו דלא ילפינן לה לרבנן ולא ר"ע מהטמאים יעו"ש דבריו וזה ברור מאוד דרוטב וקיפה הוי הפירוש בלא תערובות ורוטב היא ציר מהבשר בלא תערובות מים נקרא ג"כ רוטב כדאיתא בפסחים בד' ע"ו נטף מרוטבו על החרס ועל הסולת וכדאיתא בפירוש בחולין בד' ק"כ והרוטב מאי רוטב אמר רבא שומנא אמר לי' אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דאקריש ופירוש רש"י ליחה היוצאת מהבשר שקורין גליירא. ורוטב היינו ליחה בעין ובקיפה איכא שם פלוגתא בחולין דרבה אמר פירמא היא דק שבבשר שצולל ליסוד הקדירה ור' פפא אמר תבלין וא"כ שרוטב וקיפה היא בעין בוודאי קשה אפי' למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ אינו חייב על רוטב וקיפה שהיא בעין:
ועוד דהתוס' רי"ד לא הקשה רק דאמאי גרע פיגול נותר וטמא משאר כל איסורים שהן אוסרין מן התורה במין בשאינו מינו ומשמע מדבריו דאם היה מקום לומר דפיגול ונותר וטמא קיל מכל איסורים שבתורה היה ניחא אדרבא הא בקדשים בוודאי אמרינן טעם כעיקר ואף היתר מצטרף לאיסור מפסוק כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשירה הוא תאכל כחמור שבה ואף ההיתר מצטרף להאיסור והיינו רק לטעם האיסור שנבלע בתוכו שהיא אסור ומצטרף אפי' ההיתר עמו והגמ' קאמר בפסחים בד' מ"ה בסוגיא דמשרת דלא נוכל למילף מקדשים משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד ועכ"פ מבואר בפירוש דבקדשים אמרינן טעם כעיקר
ומש"ה באמת קשה כיון דעל רוטב וקיפה אין חייבים משום פיגול ונותר ניהו דנימא דאין חייבים מלקות אבל איסורא איכא מ"מ כיון דאין חייבים מלקות על רוטב אמאי אם יגע בבשרה יקדש להיות כמוה לענין מלקות דהא לענין איסור ממילא אסור משום הבלוע אפי' בלא צירוף ההיתר והצירוף הוא רק לענין מלקות וקשה דלא עדיף הטעם הנבלע מאילו היה הטעם בעין הרוטב ג"כ אין עליו חיוב ואיך יכול להיות חיוב מלקות ע"י הטעם הנבלע ואיך עדיף הטעם הנבלע מאילו היה בעין (וגם מלשון הרמב"ם נראה דאין על הרוטב רק איסור דרבנן שכתב שאינו חייב מלקות אך שמכין אותו מכות מרדות והנה המשנה למלך נסתפק שם בהלכה ז' בד"ה אין חייבין כרת שם בסוף הדיבור נסתפק דלמא האי שכתב מכין אותו מכות מרדות לא קאי רק על טומאת הגוף ולא על פיגול ונותר אבל פשטא דלשנא משמע דשוים הם):
אך בירורא דהאי מלתא דהא דאין חייבין על הרוטב והקיפה לא הוי משום דטעם לא הוי כעיקר דהרי הרוטב והקיפה הוי בעין כנ"ל:
אך הטעם הוא כדאיתא בחולין בד' ק"כ דמרבה מתחלה חלב וחמץ ונבילה היכא דהמחהו ועשה ממנו משקה חייב משום דכתיב נפש לרבות את השותה ואח"כ מביא פסוק דהטמאים דכתיב גבי שרצים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם וקאמר דלא נוכל למילף שרצים מחלב וחמץ ונבילה דהוי אמינא דנצטרך כזית כמותם ולהיפך משרצים ליכא למילף משום דאיכא למפרך מה לשרצים שטומאתו בכעדשה ואח"כ קאמרו בגמרא והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית וכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן מנלן וכי תימא לגמרו מהנך מה להנך שכן איסור הבא מאליו תינח היכא דהוי איסור הבא מאליו היכא דלאו איסור הבא מאליו ופירוש רש"י דהקושיא קאי על הקדש דלא הוי איסור הבא מאליו והתוס' כתבו דקאי על כלאים דלא הוי ג"כ איסור הבא מאליו שע"י מעשה של זריעה נאסרו הכלאים. ומתרץ דיליף מבכורים דלא הוי איסור הבא מאליו רק ע"י שמקדישין אותו ומקשה מה לבכורים שטעונין קריאה והנחה ומתרץ דיליף מתרומה ותרומה מבכורים ובבכורים איכא קרא מרבויא דתביא מה לתרומה שכן חייבין עליהן מיתה וחומש ומסיק דיליף מתרומה וחד מהנך היינו או מתרומה וחלב או מתרומה וחמץ או מתרומה ונבילה ומקשה מדתנן דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ומתרץ דפליגי בדון מינה ומינה ובדון מינה ואוקי באתרה היינו דיליף תרומה מבכורים ובתרומה נאמר רק תירוש ויצהר הוי תרומה וא"כ אף דיליף מבכורים דמשקה היוצא מהן הרי הוא כמותן היינו רק זתים וענבים שעשאן תרומה אפי' משקה היוצא מהן כמותן כיון דמצינו בתרומה דרק משקה זתים וענבים הוי תרומה ולא משקה אחרת ומש"ה בשאר פירות בתרומה משקה היוצא מהן אין כמותן:
וזה אם נימא דון מינה ואוקי באתרה היינו אפי' דנלמד מבכורים דמשקה היוצא מהן כמותן מ"מ אוקי באתרה בתרומה דלא הוי משקה היוצא מהן כמותן רק בזיתים וענבים ולמ"ד דון מינה ומינה היינו כיון דיליף מבכורים שפיר ילפינן לכל דבר מבכורים ושם אין חילוק בין זיתים וענבים ובין שאר פירות ובכל פירות משקה היוצא מהן כמותן וקאמר בגמ' אח"כ והא דתנן אין מביאי' ביכורים משקה אלא היוצא מזיתים וענבים מני ר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרה והוי בתרומה רק בזיתים וענבים משקה היוצא מהן כמותן וגמר להו בכורים מתרומה והא דתנן אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים מני ר' יהושע הוא דאמר דון מינה ואוקי באתרה והדר מייתי לה לערלה פרי פרי מבכורים פריש ובכורים שוב יליף מתרומה ע"כ שיטת הסוגיא:
ולפי פירוש הפשוט בהסוגיא אם בהקדש יהיה משקה היוצא מהן כמותן יהיה תלוי בפלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע דלר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרה ומש"ה בתרומה וביכורים ובערלה אין משקה היוצא מהן כמותן רק בזיתים וענבים ממילא גם גבי הקדש כן דהקדש אי אפשר למילף מחלב וחמץ ונבילה כיון דלא הוי איסור הבא מאליו כפירש"י דע"ז קאי קושית הגמ' אפילו לשיטת התוספות דקאי אכלאים מכל מקום גם המה מודים דהקדש לא הוי איסור הבא מאליו יעו"ש וא"כ לא נוכל לגמור מהנך רק מתרומה ומחד מהנהו כיון דתרומה לא הוי גם כן איסור הבא מאליו ולר' יהושע אפי' בתרומה לא הוי משקה היוצא מהן כמותן רק בזיתים וענבים וא"כ בלתי אפשר למילף מתרומה ומהנך לחודי' מחלב וחמץ ונבילה בלתי אפשר למילף דהנהו הוי איסור הבא מאליו ושוב בהקדש משקין היוצא מהן לא הוי כמותן ומאי דתניא בברייתא דהטבל והחדש והקדש וכו' משקין היוצא מהן כמותן הוא רק אליבא דרבי אליעז' אבל אליבא דר' יהושע בהקדש אין משקה היוצא מהן כמותן וכיון דאנן קי"ל כר' יהושע בתרומה וביכורים ובערלה אפי' בהקדש אין משקה היוצא מהן כמותן וזה ברור:
וכאשר מבואר בפני יהושע בקונטרס חדש דאף בחדש דהוי איסו' הבא מאליו פלפלו הפוסקים דשכר הנעשה מהם מותר ולא אמרינן בי' משקה היוצא מהן כמותן וראש המדברים בזה בעל פני יהושע בקונ' חדש מסיק כן אליבא דדינא דהנה הש"ך בהלכות חדש הביא בשם הלחם משנה על משניות דמתיר לשתות משקה מחדש משום דאין משקה היוצא מהן כמותן והש"ך פקפק בזה והרב בעל פני יהושע העלה להלכה דמשקה היוצא מהן מותר אף דבברייתא תני חדש בתוך אלו דחשיב דמשקה היוצא בהן אסו' מכל מקום ע"כ הך ברייתא אתיא דלא כהלכתא רק אליבא דר' אליעזר ואנן קיימא לן כר' יהושע כיון דתני גם הקדש דהמשקה היוצא מהן אסור ובהקדש ע"כ לר' יהושע מותר משקה היוצא ממנו כיון דמחלב וחמץ ונבילה אי אפשר למילף רק מתרומה ובתרומה גופי' לר' יהושע לא הוי משקה היוצא מהן כמותן רק בזיתים וענבים וממילא דאין הלכתא כהך ברייתא כיון דקיימא לן כר' יהושע.
ואם יוקשה דניהו דהך ברייתא דלא כהלכתא לענין הקדש אבל בחדש ושביעית דהוי איסו' הבא מאליו שפיר קשה דנילף מחלב וחמץ ונבילה דמשקה היוצא מהן כמותן כיון דהוי איסור הבא מאליו ע"ז תירץ הפני יהושע דלר' יהושע דבתרומה לא הוי משקה היוצא מהן כמותן רק בזיתים וענבים וערלה יליף פרי פרי מביכורים ומתרומה דמשקה היוצא מהן אינם כמותם כדאיתא בגמ' וכדאיתא בפירוש בברייתא דר' יהושע פליג בערלה דלא הוי משקה היוצא ממנו כמותו שוב אי אפשר למילף שום איסו' אפילו איסו' הבא מאליו מחלב וחמץ ונבילה דהוי איסו' הבא מאליו ומשקה היוצא מהן כמותו דאיכא למימר ערלה תוכיח דהוי ג"כ איסו' הבא מאליו אעפ"כ משקה היוצא ממנו אינו כמותו עכ"ד הפ"י והוא האריך בזה אך זה מסקנתו שם בפסק הלכה להאריך שם דבאלו דאין משקה היוצא מהן כמותו לא הוי איסו' דאורייתא בהן כלל ולא לענין מלקות בלבד אמרו דאין משקה היוצא מהן כמותן אך דליכא שום איסו' דאורייתא בהן והך ברייתא דהקדש וטבל וחדש היוצא בהן כמותן אתיא כר' אליעזר ואנן קי"ל כר' יהושע או דנוכל לומר דהך ברייתא דטבל וחדש והקדש משקה היוצא מהן כמותן הוא רק מדרבנן כאשר פסק הרמב"ם בהם דאין לוקין ואיתא בכסף משנה אע"ג דנלמד מקראי אסמכתא בעלמא הוא יעו"ש בפני יהושע רק הוא איסו' דרבנן יעו"ש דבריו באריכות:
וא"כ לפי פסק הלכה בהקדש בודאי אין משקה היוצא מהן כמותן ניחא דברי המשנה דאין חייבין על רועב וקיפה משום פיגול נותר ועמא משום דאין משקה היוצא מהן כמותן וניחא אפילו דרוטב הוי ציר מהבשר בלא תערובות שאר דבר כלל מכל מקום כיון דהוי משקה אין משקה היוצא מהן כמותן וכן בקיפה למ"ד דהוי דק דק מבשר מכל מקום אינו עוד בגדר אוכל והוי כמו משקה עבה כמו דמתרץ הגמ' בסוגיא דעיפת חלב כאן ברוטב רכה כאן ברוטב עבה ופירוש שם רש"י בד' ק"ח בד"ה ברוטב עבה וז"ל דק דק של בשר שומן דכולו מין בשר הוא יעו"ש ועכ"ז אינו בגדר אוכל רק בגדר משקה כמו בהמחה את השרץ וגמעו דאו לאו דמשקה היוצא מהן כמותו לא היה אסור:
והטעם דבלא לימוד מקרא אין המשקה יוצא מאוכל חשיב אוכל אפי' דשתיה בכלל אכילה כאשר כתבו התוס' בחולין בד' ק"ב בד"ה לרבות השותה דבמידי דשתי' ה משקה בכלל אכילה אבל משקה הבא מאוכל מגרע גרע דהיה אוכל ונעשה משקה אינו עוד בגדר אוכל וכדאיתא שם בגמ' דהיכא דהקפה משקה ועשאה אוכל עוד אחשובי אחשביה כגון שהקפה את הדם ואכלו אבל להיפך שהמחה את החלב וגמעו מגרע גרעו ובלא לימוד אינו עובר עליו וכבר הבאתי דברי הפ"י והפוסקים לפסק הלכה דבמשקה היוצא מהן אפילו איסו' דאורייתא ליכא לא לבד לענין מלקות:
והנה ממתניתין דידן דאין חייבין על רוטב וקיפה מפיגול ונותר וטמא ראיה ברורה לפסק הלכה דשכר מותר מחדש ואין עליו איסו' חדש דעיקר דין זה תלוי אם הך ברייתא דטבל וחרש והקדש ושביעית משקין היוצא מהן כמותן אם הוא אליבא דהילכתא או אדחית מקמא דברייתא דבערלה אין סופגין את הארבעים אלא היוצא מזיתים וענבים לחוד ולא משאר פירות וכסתם סוגיא דפסחים בד' כ"ד:
והנה מהך משנה בזבחים דתנן בפירוש דבהקדש אין משקה היוצא מהן כמותן מבואר בפירוש דאין הלכה כהך ברייתא דשם תני דבהקדש משקה היוצא מהן כמותן והיה אפשר לומר לפי דברי התוס' שם בחולין ד' ק"כ ע"ב בד"ה היכא דלאו איסו' הבא מאליו דכתבו דאין לומר דקושית הגמ' על הקדש כיון דלא הוי איסו' הבא מאליו ומש"ה אין משקה היוצא ממנו כמותו דשאני הקדש דלא כתיבה בה אכילה ומש"ה משקה היוצא מהן כמותן יעו"ש:
וא"כ היה אפשר לומ' דאינו סותר המשנה הברייתא דבברייתא מיירי מהקדש דלא כתיב ביה אכילה ומש"ה משקה היוצא מהן כמותן אבל בפיגול ונותר וטמא דהוא פסול קרבן שהתורה פסלה אותם מאכילה שנאמ' בו לא יאכל והנותר מבש' הזבח ביום השלישי לא יאכל וגו' כיון דכתיב ביה אכילה שפיר משקה היוצא מהן אינו כמותן אך באמת התוס' לפי המסקנא חזרו מסברא זו ולא חלקו בין היכא דכתיב אכילה ובין היכא דלא כתיב אכילה דכתבו אח"כ וצ"ל דאכלאים קאי אע"ג דלא כתיב בהו אכילה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסו' בעין ולעיל דפריך אלא חלב אכילה כתיב ביה בלא"ה הוי מצי למפרך יעו"ש דבריהם:
וא"כ כיון דאין חילוק בין היכא דכתיב ביה אכילה או לא שפיר ראיה ברורה דאין הלכה כהך ברייתא דחדש משקה היוצא מהן כמותו כיון דשם תני גם הקדש ובהקדש מבואר במשנה דאין משקה היוצא מהן כמותו:
ועתה נשובה להנ"ל דעל כל פנים בהקדש לפי מסקנת סוגית הגמ' כיון דלא הוי איסו' הבא מאליו משקה היוצא מהן אינו כמותן ובפרט לפי מסקנת הפוסקים דאפילו בחדש דהוי איסו' הבא מאליו משקה היוצא מהן אינו כמותו ולית בו שום איסו' דאורייתא וניחא דברי המשנה דעל רוטב וקיפה אינו חייב משום פיגול ונותר וטמא ואפילו איסו' דאורייתא ליכא בהן כנ"ל:
אך לפי זה לכאורה יוקשה מהך דינא דיקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשירה תאכל כחמור שבה היינו שאם נבלע מקדשים פסולים לכשרים נפסלו ואם נבלע מכשירה תאכל כחמור שבה והא לא עדיף טעם הנבלע מאילו היה בעין הטעם הזה לא היה אסור כנ"ל:
ועוד יוקשה יותר על הגמ' בזבחים בד' צ"ז הנ"ל דאיתא שם במשנה ר' טרפון אומר בישל מתחלת הרגל יבשל בה כל הרגל וחכמים אומרים עד זמן אכילה וקאמר בגמרא מאי טעמא דר' טרפון דאמר קרא ופנית בבוקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן לכולן בוקר אחד מתקיף לה רבי אחבוי' ב"ר אמי וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל אלא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום נעשה גיעול לחבירו:
וקשה מאי מקשה בגמ' וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל דשפיר יש פיגול ברגל ויש נותר ברגל אבל בטעם הנבלע בקדירה אתמול ונפלט היום אין איסו' דלא גרע מאילו היה הרוטב שאתמול היום בעין ג"כ אינו אסו' דעל רוטב וקיפה ליכא איסו' פיגול ונותר.
אך זה ניחא כדאיתא בתוס' בחולין בד' קי"ב ע"ב בד"ה ורוטבן וקיפה שלהן דהקשו אמאי איצטריך קרא דהטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם תיפוק לי' ממשרת ליתן טעם כעיקר ומשם אתה דן לכל התורה כולה וי"ל דעיקר דרשה לא איצטריך אלא צירן (היינו דציר לא חשיב טעם ממש כמו רוטב) אי נמי איצטריך נמי לרוטבן וקיפה לאשמעינן דמיחוי כממש אם המחה את השרץ וגמעו דהוי כאכילה דסד"א דבשתי' לא מחייב כיון דאכילה כתיב ביה והכא איתא בהעור והרוטב בד' ק"כ דמייתי לה אהמחה את החלב וגמעו וא"ת א"כ היכא דריש מינה דציר אסו' כיון דאיצטרך להכי וי"ל דשקולים המה ומציר גופא לא הוי שמעינן דליהוי שתיה כאכילה דהוי מצינו לאוקמי כשהקפהו ואכלו יעו"ש ובבכורות בד' ו' בד"ה ציר וקיפה כתבו זאת לחד תירץ וכתבו דא"צ לומר משום ציר יעו"ש
ופירוש דבריהם דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא מכל מקום איצטריך קרא לצירן ורוטבן דאף דטעם כעיקר מכל מקום שתיה לא הוי כאכילה וכנ"ל דברי התו' בחולין בד' ק"כ דאע"ג דשתי' הוי כאכילה היינו שתיה ממשקה אבל משקה הבא מאוכל אינו כאכילה והא דאמרי' בכל מקום טעם כעיקר היינו היכא שחזר ונכנס לתוך האוכל דשוב חשיב אוכל דבאמת הטעם הוי כעיקר ואסור כמו עיקר אך כיון שנעשה משקה אינו אסור דלא חשיב אוכל אבל כשהקפהו ואכלו דשוב הוי אוכל שוב אסור וה"ה כשנכנס לתוך המאכל דבודאי הוי אוכל שוב אסור וזה ברור מאוד:
שבתי וראיתי סברא זו בפני יהושע בקונטרס מחדש שכתב באמצע דבריו וז"ל שם בד"ה ומעתה חל עלינו חובת ביאור דכתב וז"ל דאה"נ אם שתה לציר של טריפה לית בה איסו' דאורייתא משום דזיעה בעלמא היא ואכילה כתיב ביה אלא עיקר פשיטותא דרבא לענין אם חזר ונבלע הציר בבשר דהדר ה"ל אוכל כדמעיקרא ודבר הזה למדתי מלשון התוס' בבכורות בד' צ"ו בד"ה צירן ורוטבן וקיפה שלהן יעו"ש וכוונת הפ"י על דברי התוספות בבכורות שהמה ממש כדברי התוס' חולין שהקשו דלמה ליה הטמאין לאסור צירן ורוטבן כיון דטעם כעיקר כנ"ל ותירץ דאף דטעם כעיקר מכל מקום המשקה מותר ומאי דאסו' הציר כשהקפהו ופי' הפ"י כנ"ל דטעם כעיקר היינו שנבלע לתוך האוכל דשוב הוי אוכל כנ"ל ודברי הראש יוסף שם בחולין צריכין עיון ואין עת האסף פה:
והנה התוס' בפסחים בד' כ"ד ע"ב בד"ה אלא הכי הקשו על מאי דקאמר שם בגמ' דמש"ה אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא היוצא מזתים וענבים ואילו מתאנים ורמונים לא משום דהוי זיעה בעלמא וכתבו בתוס' מיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא ולפי דברי התוס' בחולין הנ"ל ובבכורות אין מקום לקושיתם דטעם שפיר הוי כעיק' אעפ"כ אין זיעה ומשקה אוכל ומצאתי אח"כ כדברים האלה בפני יהושע בקונטרס חדש יעו"ש שהשיב בזה על דברי החכם צבי.
ויש עוד ראי' לסברא זו דאפי' דמשקה אינו כאוכל כשחזר ונבלע לתוך האוכל שוב חשיב כאוכל וכן לעיקר סברא דידן דהרוטב מקדשים אינו אסו' משום שלא חשיב אוכל מפי' המשניות להרמב"ם במסכת פסחים בד' ע"ו בסוגיא דנטף מרוטבו על החרס דכתב וכן כשיזוב מלחליחתו על הסולת כאשר זכר יסור הסולת כי אסו' לאכול ממנו אלא מה שנשאר מעצמותו קשה אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק ודעתו דמפסח אינו רשאי לאכול רק בשר ולא מרק שאינו בשר וע"כ לפי שיטת הש"ס שם צריך לומ' דרק כשנטף על הסולת אסו' משום שאינו בשר אבל כשחז' הבשר שוב הוי כבשר ומש"ה בנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו אינו אסור רק משום דהוי צלי מחמת דבר אחר הא לאו הכי היה מותר וכן איתא שם בצל"ח באמצע דבריו וז"ל ונראה לפי עניות דעתי כיון שעיקר איסו' הלחה לפי שאינו בשר צלי ורצינו כמו שפי' בפי' המשנה שאסו' לאכול ממנו מה שלא נשאר קשה א"כ כשחזר למקומו ונבלע בבשרו הרי הוא חוזר להתירו שהרי לא נעשה שום פסול אלא שלא היה קשה ואינו בכלל בשר ועכשיו שבה כבשרו יעו"ש:
והוא הדבר אשר דברנו לעיל ומצאנו בפני יהושע דאפילו דמשקה היוצא מאוכל אינו חשיב כאוכל מכל מקום היכא שחזר ונבלע באוכל שוב חשיב אוכל ושיטת הרמב"ם הוא בפירוש כן לענין מרק של קדשים דאפילו דמרק של קדשים אינו כמותו דלא הוי כבשר מ"מ בחזר ונבלע בתוכו שוב שבה כבשרו:
שבתי וראיתי בח"ס חלק יו"ד בסי' קי"ד כתב גם כן סברא זו וכתב דאם מותר מטעם דציר אין בו איסו' כלל הוי לגמרי היתר אבל אם ההיתר בשביל שמשקה אינו חשוב אוכל היכא שחזרו ונקפאו או שנבלעו באוכל שוב חשיב מאכל יעו"ש ותמוה שם דאמאי לא הביא ממשנה זבחים בד' ל"ה דעל הרוטב וקיפה אין חיוב פיגול ונותר ועוד בהרבה דברים צ"ע דבריו הקדושים שמה ואין כאן מקום להאריך:
וראיתי אח"כ בברוך טעם בשער התערובות בדין איך משערין כזית איסור בפ' שלישי דכתב כעין זה וז"ל באמצע דבריו וצ"ל דאפילו דחלב בפ"ע כשנמוח דינו כמשקה מכל מקום כשבא לתוך מאכל נחשב כאוכל וכעין זה מצאנו במסכת טהרות פ"ג משנה ב' וגוש של זיתים לפי דברי התוס' במסכת ע"ז בד' ל' בד"ה ומטמא:
ומעתה ניחא הכל דדברי המשנה ניחא דעל המרק והרוטב אין בו משום פיגול ונותר וטמא דבקדשים לא הוי משקה היוצא מהן כמותן ואין מקום לקושית התוס' רי"ד דבכל מקום טעם כעיק' דזה אינו בשביל דטעם אינו כעיקר רק משום דמשקה אינו כאוכל:
ומה דתניא כל אשר יגע בו יקדש להיות כמוה שאם פסול' הוא תפסל ואם כשיר' תאכל כחמור שבה דהיכא דהרוטב נבלע באוכל שוב דינו כאוכל ממש וכן הטעם הנבלע באוכל דינו כאוכל ושפיר אם פסולה היא תפסל ואם כשירה תאכל כחמור שבה וכן הגמ' מקשה שפיר בזבחים בדף צ"ז דאמאי בבישל בתחילת הרגל יבשל בה כל הרגל וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל דאפילו דברוטב אין בו משום פיגול ונותר היינו בהרוטב גופה כיון דהוי משקה אבל בהרוטב שחזר ונבלע באוכל שוב חשיב כאוכל ושפיר אם פסולה היא תפסל ואם כשירה תאכל כחמור שבה ושפיר מקשה בגמ' על מה שנבלע מטעם של אתמול לקדשים דהיום וכי אין פיגול ברגל ואין נותר ברגל ודו"ק. דבאמת טעם כעיק' והטעם אסור כמו הממש אך שרוטב אינו חשיב אוכל ושוב כשחזר ונבלע באוכל והוי אוכל שוב אסור:
ואפשר עוד לומר דזה תלוי בפלוגתא בשבת בד' קמ"ד ע"ב אם משקה הבא לאוכל כאוכל דמי לענין נולד ולענין טומאה יעו"ש והרמב"ם פסק דמשקה הבאה לאוכל כאוכל דמי א"כ שפיר אפילו באלו דמשקין היוצא מהן אינם כמותן מכל מקום כשחזר ונבלע באוכל שוב כאוכל דמי:
ומעתה ניחא כל השיטה הנ"ל דשפיר כתבו התוס' דאיכא טעם שלישי מה שנכנס מהקדירה למים ומהמים לבשר ולא חשבו טעם רביעי משום המים שמאתמול דהטעם שנכנס לאוכל קודם שנכנס לקדירה אינו מצטרף ומשום הכי לא הוי רק טעם שלישי בהבשר ולא קשה קושית החוות דעת דאם כן ממעט באכילת קדשים ברוטב. דברוטב אינו ממעט כלל באכילת קדשים. דברוטב וקיפה אין בו משום פיגול ונות' וכבר הבאנו דאפי' איסו' דאוריית' ליכא דאין משקה היוצא מהן כמותן אך מה שחזר ונבלע באוכל שוב דינו כאוכל ואסו' אבל מה שנבלע גם עתה ברוטב שוב אין ברוטב משום פיגול ונותר:
וניחא שפיר גם מה שתירצו התוספות גבי חטאת דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא רק דע"כ עיקר הטעם משום דעין במינו ברובא בטל מדאורייתא ורק מדרבנן אסו' ושוב לא גזרו במקדש דקשה כנ"ל דעדיין אסו' משום הרוטב דהוי אינו מינו אך לפי הנ"ל ניחא דרוטב אינו אוס' כלל דאין פיגול ברוטב ואין נותר ברוטב:
ומעתה הדרן לדינא דשפיר אנו אומרים דהמים הראשון שנתבשל אינו מצטרף לנ"ט בר נ"ט ואין ראיה מדברי התוס' בזבחים דא"כ קשה דממעט באכילת קדשים משום הרוטב כנ"ל דעל הרוטב אינו ממעט באכילת קדשים ואם כן שוב ראיה מדברי התוס' להיפך דהמים הראשונים שבישלו אינו מצטרף דאם כן למה כתבו התוספות טעם שלישית ולא טעם רביעי כקושית המהר"ם שי"ף ותירוצו לא שייך דלענין הרוטב לא יהיה רק טעם שלישי דמשום הרוטב לא הוי ממעט באכילת קדשים רק בהבשר ולענין הבשר הוי טעם רביעי וע"כ דהמים הראשונים שבישלו אינו מצטרף להיפך מדברי החוות הדעת דקודם שנכנס להכלי לא נקלש הטעם ודו"ק:
והנה בההוא עניינא קשה לי קושיא גדולה על מאי דאיתא בנדרים בד' נ"ב הנודר מהבשר מותר ברוטב וקיפה ור' יהודה אוס' אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלינו ר' טרפון בצים שנתבשלו עמו אמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מהדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור ופירשו הר"ן והרא"ש דכיון שאמר בשר זה עלי שויה עליה חתיכה דאיסורא ואסור בטעמו ובהנאתו וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות נדרים הלכה י"א דכיון שאמר בשר זה נעשה כבשר נבילה ושקצים וכיוצא בהן לפיכך אסו' במרק ובתבלין שבו:
ולפי הנ"ל תמוה דניהו דהיכא דאמר בשר זה עלי הוי כחתיכת איסו' מכל מקום אפילו בחתיכת איסו' ג"כ לא הוי משקין היוצא מהן כמותן רק בחלב ונבילה וחמץ דרבי קרא ושאר איסורים לא ילפינן מנייהו ומש"ה התירו בחדש במשקה היוצא מהן ואפילו למאן דאמר דאוס' בשאר איסורים מכל מקום זה דוקא באיסו' הבא מאליו אבל באיסו' שאינו בא מאליו כגון בהקדש לא הוי משקה היוצא מהן כמותן ובנדרים דבודאי לא הוי איסו' הבא מאליו לא הוי משקה היוצא מהן כמותן:
והנה על סוגיית הש"ס היה אפשר ליישב דמתחילה במשנה נאמר הנודר מהבשר מותר ברוטב ובקיפה ור' יהודה אוס' והביא ראיה מדאסר ר' טרפון בצים שנתבשלו עמו והשיבו לו אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מהדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסו'.
והנה מתחלה נאמר לענין הרוטב והקיפה ולבסוף במאי דמודו רבנן דבבשר זה אסו' לא נאמר לענין רוטב וקיפה רק לענין אם נתבשל אחר אם יש בו בנותן טעם אסו' וזה שפיר ניחא דבנתבשל באחר ויש בו בנותן טעם שפיר אמרינן טעם כעיקר ולא הוזכר אח"כ לענין רוטב וקיפה דאה"נ לרבנן אפילו באומר בשר זה אינו אסו' ברוטב וקיפה אך במה שנתבשל עמו משום טעם כעיקר ורבי יהודה דאוס' בבשר וקיפה אפילו באומר סתם בשר אפשר דהוא סובר כמאן דאוסר בכל איסורים היוצא מהן וכן מאי דאיתא בברייתא שם דבאומר בשר זה עלי אסור ברוטבו ובקיפו יוכל להיות דאתיא כאידך ברייתא דהטבל והחדש ושביעית והקדש אסור היוצא מהן וכן בכלאים אף דהקדש וכלאים הוי איסו' שאינו בא מאליו היוצא מהן כמותן ואתיא הך ברייתא כאידך ברייתא וכנ"ל או דהך ברייתא דהטבל והקדש אתיא כרבי אליעזר או דהפירות אסו' רק מדרבנן כנ"ל דברי הפני יהושע ואתיא אפילו כר' יהושע:
ונוכל לומר דגם הך ברייתא דנדר הוי גם כן הפירוש אסו' מדרבנן ומאי דאיתא אח"כ במשנה דאמר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם אוס' בהן וביוצא מהן ובעי בגמ' אם אלו דוקא דבשביל שאמר אלו אסו' דהוי כמו זה ואסו' אפילו היוצא מהן או שאני טועם דוקא דבשביל שאמר שאני טועם אסו' ביוצא מהן ומסיק דבאלו לא קא מיבעיא לן דודאי אסו' כי קא מיבעיא לן בשאני טועם א"כ מבואר בפירוש דבאומר זה אסו' ביוצא מהן גם מזה לא קשה דבזיתים וענבים שפיר הוי כיוצא מהן דיליף מתרומה ואפילו לר' יהושע דאמר דון מינה ואוקי באתרא בתרומה הוי בזתים וענבים היוצא מהן כמותן דנאמר תירושך ויצהריך (וכאשר פרש"י שם בחולין בד' ק"ב ע"ב בד"ה ושאר מיני פירות פי' רש"י ז"ל חוץ מזיתים וענבים שדרכן בכך והיינו שדרך זיתים וענבים שעומדים למשקים):
אבל אי קשיא לי הא קשיא לי על דברי הרמב"ם דהוא כתב בפ"ה מהלכות נדרים הלכה י"א דבאומר בשר זה נעשה כמו בשר נבילות שקצים ורמשים וכן כל כיוצא בזה לפיכך האומר בשר זה עלי הרי זה אסו' במרק שבו ובתבלין שבו וקשה אמאי יהיה אסו' במרק הא הוא בעצמו פסק בפ' י' מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ב וזה לשונו הטבל והחדש והקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצא מן פירותיהן אסורין כמותן ואין לוקין עליהן חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהם כדרך שלוקין על זיתים שלהם והיינו דהוא פסק כר' יהושע דאין סופרין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים דמוקי זאת כר' יהושע ומש"ה פסק בכל הנהו דאסו' ואין לוקין עליהם והכסף משנה כתב דהוא רק מדרבנן ועכ"פ כתב דאין לוקין עליהם:
וא"כ עכ"פ בנדר דלא הוי איסו' הבא מאליו עכ"פ אין לוקין על היוצא מהן ואפילו באומר בשר זה דנעשה איסו' גוף החתיכה כמו שאר איסו' מכל מקום אינו אסור היוצא מהן ולא נוכל לומר דגם שם לא אמר הרמב"ם גבי נדר רק דאסו' במרק אבל אינו לוקה שהרי אח"כ שם בפ' ה' הלכה י"ד כתב וז"ל נדר או נשבע שאינו אוכל אותם או שאינו טועם אותם משקין היוצא מהן ספק לפיכך אם שתה מהם אינו לוקה והיינו דבגמ' הנ"ל בעי או אלו דוקא דבשביל שאמר אלו אסור אף היוצא מהן או בשביל שאמר שאני טועם אסו' אפי' היוצא מהן ומסיק בגמ' דאלו בודאי מהני ושאני טועם הוי ספק ומש"ה פסק הרמב"ם דבאמר שאני טועם הוי היוצא מהן ספק ואינו לוקה וקשה דאפי' באמר פירות אלו או זה ג"כ אינו לוקה ביוצא מהן כמו דפסק בטבל ובחדש ובהקדש ובערלה ובשאר ובנדר הוי ממש כמו הקדש והוא תמי' עצומה לפענ"ד. ובנדר היה אפשר קצת ליישב לפי מה שרצו התוספות מתחילה לומר שם בחולין בד' ק"ב בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו כתבו דלא כרש"י דהפירכא מהקדש דלא הוי איסו' הבא מאליו ואמאי משקה היוצא מהן כמותן רצו מתחילה לומר דשאני הקדש דלא כתיב ביה אכילה ומש"ה משקה היוצא מהן כמותן ובקונמת ג"כ לא הזכיר אכילה ומש"ה אסו' בכ"ש:
והי' אפשר לומר דמש"ה משקה היוצא מהן כמותן ואפי' דמסקנות התוס' לא כן הוא אך אפי' דמאי לא הזכיר אכילה ג"כ משקה היוצא מהן אינו כמותן דתירצו לבסוף דהקושיא מכלאים דלא כתיב בהו ג"כ אכילה יעו"ש:
עכ"ז היה מקום לחלק דבקונמת אסו' בכל שהוא ומש"ה אפילו משקין היוצא מהן כמותן דלא גרע מכל שהוא ודוקא במידי דצריך אכילה משקה הבא מאוכל אינו כאוכל ואפילו בכלאים דלא כתיב בהו אכילה מ"מ בעינן כזית כאשר פסק הרמב"ם בהלכות כלאים וכן בהקדש איכא פלוגתא בפסחים אם בעינן כזית או שוה פרוטה ועכ"פ שיעורא בעי אבל בקונמת דבכל שהוא אסו' אפילו משקין היוצא מהן כמותן:
ובאמת אפשר לומר דמשקין היוצא מהן לא הוי רק כחצי שיעור כדאיתא ברמב"ם בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות הל' ו' וז"ל אע"פ שחלב בהמה טמאה אסו' מן התורה אין לוקין עליהם והרי האוכל אותם כאוכל חצי שיעור יעו"ש וא"כ כל משקין היוצא מהאיסו' הוי רק כאוכל חצי שיעור ובקונמת דחייב אפי' על חצי שיעור ה"ה דחייב אפילו על היוצא מהן:
אך הרמב"ם פסק שם דאפי' בשבועה הדין כן דהיכא דנשבע שלא יאכל זה אסו' ביוצא מהן ובשבועה שפיר בעינן שיעו' וגם הזכיר אכילה:
וע"כ צריך לדחוק ולומר דבנדר ובשבועה היכא דהזכיר זה כוונתו גם על היוצא ממנו והוא דוחק למעין שם בסוגית הש"ס והחילוק הוא רק בין באומר סתם בשר בין באומר זה דבאומר זה נעשה כחתיכת איסור ובחתיכת איסו' גופא אין משקה היוצא מהן כמותן רק באלו דגלי קרא וצ"ע:
והרב הגאון מהו' אביגדור יהודא אבד"ק קויל השיב דשאני שבועה דשתיה בכלל אכילה אמנם לא העלה ארוכה בזה דשתיה בכלל אכילה יליף לה בשבועות בד' כ"ג מדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וכתיב ואכלת וכבר הקשו בתוס' בחולין בדף ק"ב בד"ה לרבות השותה וא"ת למה לי קרא הא שתיה בכלל אכילה כדדרשינן בפ' דשבועות מדכתיב ואכלת ותירצו וי"ל דהתם במילי דשתי' כגון יין ושמן והכא במילי דאכילה דממחי להו ושתי להו יעו"ש:
והנה לפי חילוקם בנשבע שלא יאכל אפילו שעשה מאוכל משקה ג"כ חייב אפילו דמשקה שנעשה מאוכל אין דינו כאוכל הוא רק היכא שבגוף הדבר הזה נאסר רק האוכל ומאוכל זה נעשה משקה אינו עובר עליו כיון שהאוכל נאסר ומשקה הבא מאוכל אין דינו כמשקה אבל בנשבע שלא יאכל כיון דשתיה גם כן הוי בכלל אכילה וכל אוכלין וכל משקין נאסרו א"כ אפי' משקין שנעשו מאוכלין ג"כ נאסרו דלא נאסרו בשביל שבאו מהאוכלין אך שמצד עצמם נאסרו ואין חילוק מאין באו המשקים הללו אם מאוכלין או שנולדו משקין וזה ברור ופשוט:
אבל באומר בשר זה כיון דהדין דהיכא דאסר על עצמו סתם בשר אין מרק אסו' דמרק אינו בכלל בשר אך כיון שאמר בשר זה אפילו המרק אסו' אפילו דמרק אינו בשר מכל מקום כיון שאמר בשר זה עשאו כחתיכת נבילה וכל היוצא ממנו אסו' ואינו אסו' המרק מצד עצמו אך משום שבא מבשר זה שנאסר ואסור אפילו היוצא ממנו וע"ז שוב קשה כיון דלא הוי האיסו' הבא מאליו אין משקה היוצא ממנו כמותו ומשקה הבא מאוכל זה הנאסר אין דינו כמותו: