אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן כט

סימן כח

על דברי הפרי מגדים שהבאתי בסימן הקודם מה שכתב בסימן צ"ד בש"ד בסימן ק"ח.

דהיכא דטעם שני דהתירא בשעה שנבלע ואחר כך נאסר באותו מקום דלא הוי נ"ט בר נ"ט דהא דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר הוא רק דאין בו כח לצאת ולאסור משא"כ כשנאסר באותו מקום.

אעתיק מה שכתבתי בזה לחותני הגאון נ"י.

לכבוד חותני הגאון מאור הגולה נ"י

יקרת מכתבו קבלתי ועל קושיתו העצומה על שיטת הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד שדעת הרמב"ם דהא דאמרינן בכמה פעמים בש"ס ובע"ז בפרק השוכר את הפועל בד' ס"ח לחלק בין סרוחה מעיקרא דאפילו דראוי לכלב כל שאינו ראוי לגר אינו אסור היינו סרוחה מעקרא קודם שחל עליה האיסור ולא כן שיטת הראב"ד רק דוקא שסרוח מעיקרא ולא היה עליו שם אוכל מעולם אבל היכא דהיה עליו שם אוכל אפילו דקודם שנאסר היה סרוח בעינן שיפסול לכלב:

והקשה כבוד גאונו ממאי דאיתא בבכורות בד' כ"ג דבהמה ששופעת חרדת דם דתני רבי חייא דאינו מטמא לא במגע ולא במשא ניהו דבמגע לא מטמא תטמא במשא ומתרץ דלמא שאני הכי דהוי ליה טומאה סרוחה הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה עד לגר הא לא חזיא לגר אלא לרבי יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב הא חזיא לכלב קשיא ואח"כ קאמר בגמרא דטעמא דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה הראוי לגר קרוי נבילה ושאינה ראוי לגר אינו קרוי נבילה. ואידך למעוטי היכא דסרוח מעיקרא ומקשה אחר כך תנן רבי אלעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששופעת חרדת דם ותני רבי חייא אינו מטמא לא במגע ולא במשא ואמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגע בו מאי אירי' משום ביטול ברוב תיפוק ליה דלא אתחזי כלל הא נמי אתחזי מעיקרא אגב אמו היינו כל זמן שהיה בבטן אמו. ותמה כבודו דהא איתא בפרק בהמה המקשה דולד אינו טמא עד שיצא לאויר העולם:

וא"כ שפיר הוי סרוחה מעיקרא דבשעה שחלה הטומאה אז הוי סרוחה וע"כ דלא כהרמב"ם דרק כיון שהיה פעם אחת שם אוכל עלה אפילו דבשעת האיסור הוי פגום לא הוי סרוח מעיקרא ע"כ קושית כבוד אנו:

ומה שנראה לפענ"ד דהנה כבר הערותי בחידושי לספק על האי דינא דהיכא דסרוח מעיקרא כל שנפסל לאוכל אדם מותר וכל שכבר חל האיסור ונפגם אח"כ בעינן שיפסל לכלב מאי יהיה היכא דהאיסור והפגימה באים כאחד אם זה הוי כמו סרוח מעיקרא כיון דתיכף דחל האיסור הוי פגום או דסרוח מעיקרא הוי דוקא היכא שהיה פגום קודם שבא האיסור:

והנה הלום ראיתי להפרי מגדים בסימן צ"ד בש"ד סק"ח שנסתפק לענין היכא שתחב כף של בשר בקדירה של חלב שיש בה שאר ירקות ויש ששים כנגד הכף והקדירה בת יומא אם איכא חשש שהכף נגע בהקדירה ונאסר הכף מהקדירה ונסתפק דכיון דבשעה שהיה הכף בתוך הקדירה אינו נאסר הכף כיון דאיכא ששים בהקדירה נגד הכף וכדברי התה"ד דמה שבהכלי מקושר אל המאכל שבקדיר' ואינו נאסר המאכל בתוך הקדירה ומש"ה בקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט והיכא דאיכא ששים נגד הבלוע בקדירה מותר ולא אמרינן דמה שנבלע החלב בקדירה נעשה ג"כ נבילה משום דכיון דאיכא ששים לא נעשה נבלה דהוי מקושר.

וא"כ גם הכף שנגע בהקדירה קודם שהוציא מהקדירה לא נעשה נבילה ולא נאסר דמקושר הוא אל המאכל שבקדירה אך אחר שהוציא הכף כיון דדינו ככלי ראשון אם הוא רותח אחר שהוציאו נאסר וכיון דבשעת בלוע לא נאסר הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא וחזר ודחה דנ"ט בר נ"ט אין בו כח לצאת ולאסור משא"כ כשהם בלועים בכף אם במקום הזה נעשה איסור אח"כ לא הוי נ"ט בר נ"ט וחזר והקשה משומן בכלי חמץ בא"ח תמ"ז ס"ה דמשמע דאי לאו דחמץ שמו עליו היה מותר אפילו דנאסר אח"כ באותו מקום. וכתב דבסימן צ"ה מבואר דאה"נ דאסור בחמץ מההוא טעמא דטעם שני נתהוה אחר כך באיסור והנה בסי' צ"ה לא ביאר מאומה:

ולכאורה דבריו אינם מובנים כלל ואין להם ביאור דאם נימא דטעם שני במקומו עדיין אינו פגום אמאי אינו יכול לאסור אח"כ אפילו אם בטעם שלישי יהיה פגום זה הטעם הוי לאיסורא ודברי הפ"מ המה נ"מ גדולה לדינא כאשר הארכתי בס' כ"ח לענין תחב כף של בשר בקדירה של חלב והיה ששים אפי' שאח"כ תחב כף אחר או איסור אחר נפל לשם אינו חוזר וניעור התחיבה הראשונה דכיון דהיה אז ששים הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא ומותר אפילו בלא נודע ואפילו בתחב כף אחר למ"ד דסגי בב' נותני טעם אך דברי הפ"מ אין להם ביאור וקיצר במקום שהיה צריך להאריך:

אך באמת ספק זה תלוי באשלי רברבי ומחולקים בזה הר"ן עם התוספו' והרא"ש ותלוי בהספק הנ"ל אם הפגימה והאיסור באים כאחת אם הוי סרוח מעיקרא או לא:

דהנה הר"ן כתב דבעינן שלשה טעמים בנ"ט בר נ"ט טעם אחד שנבלע הבשר בקערה וטעם שני מהקערה אל הדגים וטעם שלישי אל הכותח אבל טעם שני עדיין אסור ואינו פגום דאם נימא דטעם שני גם כן מותר יוקשה דאפילו דגים שנתבשלו עם הבשר מותר לאכלן בכותח וכן קדירה שבישל בה בשר ובישל בה אח"כ חלב ג"כ יהיה מותר ובפירוש תני בברייתא דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם אך חזר והקשה ע"ז ממאי דהגמרא מוכיח דרב אוסר נ"ט בר נ"ט ממאי דעבדי לי' בקערה שייפא בצטי היא מין רפואה לרפאות העין ואחר כך נתנו בקדירה זו מאכל ואמר רב שנרגש הטעם אלמא דנ"ט בר נ"ט עדיין מורגש הטעם והשתא מאי קשה הא התם בשייפא בצעי לא הוי רק שני טעמים טעם אחד משייפי בצעי אל הקדירה ואחר כך מהקדירה אל המאכל ונצטער שם הר"ן מאוד מקושיא זו ונדחק לישבה:

וקשה מה קא קשיא לי' נימא שפיר דשני נותני טעמים שפיר הוי לפגם ושפיר הוי ראיה משייפא בצעי ומה שהקשה הר"ן דא"כ דגים שנתבשלו עם בשר יהיה מותר לאכלן בכותח או קדירה שבישל בה בשר ובישל בה חלב דהוי נותני טעם זה לא קשה דהוי טעם שני באיסורא והר"ן בעצמו כתב דרק נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ולא דאיסורא:

ועוד יוקשה על הר"ן דלשיטתו דרק שלשה טעמים הוא דפגום א"כ אמאי דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאכלם בכותח משום דהוי שלשה טעמים טעם אחד בקדירה וטעם שני בדגים וטעם שלישי בכותח הא טעם שלישי כבר הוי דאיסורא וכאשר באמת איתא ברא"ש דמש"ה בקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם משום דהוי טעם שני באיסורא:

ונראה לומר בשיטת הר"ן דהוא כתב הטעם דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ודאיסורא אסור וז"ל והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב כיון דטעם שני אכתי דהתירא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשש למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף העולם פירוש דבריו כאשר פירשתי בס' דהיתר שנפגם עד שאינו ראוי לאכילת אדם אינו יכול לחול עליו איסור חדש אבל אם כבר חל עליו איסור לא פקע איסורא מיניה עד שיפסול מאכילת כלב וכדאיתא בע"ז בד' ס"ח האי בסרוח מעיקרא ובבכורות בד' כ"ג הנ"ל ומש"ה נ"ט בר נ"ט דהוי טעם קלוש היכא דהוי דהתירא לא יוכל לחול עליו איסור חדש אבל היכא דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא דכבר חל עליו האיסור אשר אפילו בטעם קלוש וכיוצא בזה מבואר ברשב"א הובא בטור בסי' צ"ג על הטעם דאיסורא בלע סגי בהגעלה דע"י הגעלה אקליש הטעם ועל טעם קלוש אינו יכול לחול איסור חדש ובחוות דעת בסי' פ"ז ס"ק א' הביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב דהוי דומיא דנ"ט בר נ"ט שאינו יכול לחול עליו איסור חדש יעו"ש:

וא"כ שפיר ניחא שיטת הר"ן דדעתו דבשני טעמים עדיין לא הוי פגום רק בטעם שלישי ומש"ה דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח דהוי שלשה טעמים להתירא מהבשר לקערה ומהקערה לדגים ומהדגים לכותח אף דטעם שלישי הוי לאיסור מכל מקום כיון דהאיסור והפגם באים כאחת אינו יכול לחול האיסור כיון דעכ"פ עתה הוא פגום ועל דבר פגום אינו חל איסור ורק היכא דהיה האיסור קודם שנפגם לא נפקע האיסור ע"י הפגם אבל בסרוח מעיקרא שתיכף בשעת חלות האיסור היה פגום לא יוכל האיסור לחול:

אך דעת התוס' להיפך מדברי הר"ן שכתבו בחולין בד' קי"ב להביא ראיה דאפי' נתבשלו שרי בנ"ט בר נ"ט מדאמרינן בפרק דם חטאת דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדירה שבישל שלמים אתמול דלא אמרינן דממעט באכילת קדשים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור היינו קודם שיעשה נותר יעו"ש:

הרי מפורש דעתם דטעם שני הוי פגום דהתם לא הוי רק טעם שני ובאותו מקום חל אח"כ האיסור ואעפ"כ שיטתם דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא דטעם שני כבר כבר הוא פגום דלא כשיטת הר"ן ודלא כספק הפרי מגדים הנ"ל דאפילו אם טעם השני נעשה איסור אח"כ ג"כ הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון דבשעה שבלע היה היתר:

והרא"ש כתב ג"כ כדברי התוס' דהתם בקדשים הוי הוי נ"ט בר נ"ט ואח"כ חזר ודחה מחטאת כאשר הקשו בתוס' וסיים אח"כ דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא וקשה כיון דהטעם דאקליש איסורא א"כ כיון שתיכף בשעת התחלת האיסור הוי פגום אינו יכול לחול האיסור וכן כתבו התוס' בפירוש בזבחים בד' צ"ו בד"ה ואם טש כל הפת כולה אסורה דהטעם דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנו"ט משום שהטעם שני באיסור ואח"כ כתבו דאמרינן דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ולא הוי ממעט באכילת קדשים משום דהוי נ"ט ב"ר נ"ט דהתירא דטעם שני דהיתר הוא וקשה כנ"ל דכיון דטעם שני פגום הוא א"כ אפי' קדירה שבישל בה בשר ובישל אח"כ חלב הוי נ"ט בר נ"ט דתיכף בשעת חלות האיסור הוי לפגם:

והנה עוד איכא טעם מאי דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור כפי דברי הסמ"ג שהביא הב"י בסי' צ"ד בשם ספר התרומות שהביא הטור דאע"ג דבשאר איסורים קדירה של איסור ששהתה מעת לעת בלא איסור אם הוחמו בהם חמין תוך מעל"ע חשיבא כב"י שהרי טעם האיסור שבקדירה פלט לתוך המים ולא היה בה ששים לבטל דבכולה משערינן ונעשית כב"י וצריכה מעת לעת לאחר חימום המים בב"בח אינו כן שאם בישלו בה בשר ובתוך מעל"ע הוחמו בה מים ואחר מעת לעת לבישול הבשר בישלו בה חלב מותר אפי' שהוא בתוך מעת לעת לחימום המים והביא הב"י הטעם שהביא הסמ"ג בשם ספר התרומות וז"ל וטעמא דשרי בשר בחלב יותר מבשאר איסורים אע"פ שהחמין שבנתים משוי לה ב"י והוי לי' לשבח היינו משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא מן הבשר לקדירה ומהקדירה למים חמין שהוחמו בנתיים ומהמים חמין לקדירה והכל בהיתר אבל בקדירה הבלוע מאיסור אין להתיר מטעם זה דלא שייך היתר דנ"ט בר נ"ט כי אם מהיתר להיתר כמו גבי בשר בחלב אבל גבי איסור אע"ג דלגבי עצמו הוי נ"ט בר נ"ט מכל מקום מה שיצא ממנו אפילו ההיתר אסור משום דקיימא לן חתיכה נעשה נבילה אפילו ההיתר שבה הלכך אע"ג דלגבי האיסור הנבלע במים חמין שהוחמו בנתיים הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא מכל מקום המים עצמם לבדם אוסרים משום דחתיכה נעשה נבילה כמו דפרישית וכמו כן המים נעשו נבילה כשנבלעו מאיסור אבל גבי היתר בהיתר כמו בשר בחלב כשהמים בולעים מטעם הבשר מכל מקום אין שם הבשר על כל המים הלכך כשחוזר ונותן טעם בחלב אין לחוש כי אם מטעם הבשר שבתוך המים שחוזר ונכנס בחלב ואותו טעם שבמים הוי נ"ט בר נ"ט עכ"ל:

הנה ראינו שיטה אחרת והטעם לחלק בין נ"ט בר נ"ט דהתירא ובין נ"ט בר נ"ט דאיסורא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא לא הוי נ"ט בר נ"ט כלל דכולו נעשה איסור ולא הטעם בלבד אוסר אך. גם בזה לא יעלה ארוכה לדברי התוס'. דנימא דמש"ה בקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם משום דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא וכולו אסור דזה לא שייך רק לענין טעם שלישי דאם היינו אומרים דרק טעם שלישי פוגם שפיר היה ניחא כיון דכבר הטעם של בשר אסר כל החלב ונעשה כולו נבילה שוב אח"כ לא הוי טעם לבד רק כולו אסור ושפיר יכול לאסור אח"כ אבל כיון שאמרינן דטעם שני הוי פגום והטעם של בשר שנכנס לתוך החלב שפיר לא הוי רק טעם דאז הוי עדיין היתר קודם שנכנס לתוך החלב וכבר הוי טעם זה פגום כיון דהוי טעם שני כיון דאמרינן דטעם שני הוי פגום:

ואף אם היה באיסור בכה"ג היכא שבישל איסור בקדירה ואח"כ בישל בה היתר לשיטת התוס' בתחילת דבריהם דטעם שני הוי פגום לפי הס"ד שלהם וגם לפי המסקנא הביאו ראיה משפוד ואסכלא דשני טעמים ג"כ מותרים גם בזה מותר ולא שייך לומר דמתחלה הוי כולו אסור כיון דמתחלה היה נבלע בכלי ולא באוכל ובגוף הכלי לא אמרינן דנעשה נבילה שנימא שנעשה החרס נבילה כמבואר בש"ע בסי' צ"ה בסק"ה ואפילו למ"ד שם דנעשה נבילה גוף החרס מכל מקום אינו פולט רק טעם דגוף החרס אינו נותן טעם דבשלמא היכא דנבלע איסור בתוך המאכל שפיר נוכל לומר כיון דכל האוכל נעשה נבילה אינו פולט הטעם בלבד כשבלע שיהיה נ"ט בר נ"ט אך שפולט הטעם שלו דכולו נעשה איסור וטעם שלו גם כן אוסר וטעם שלו לא הוי נ"ט בר נ"ט אבל איסור שנבלע בקדירה שהקדירה אינה פולטת טעם שלה שהחרס אינו נותן טעם רק שפולט הטעם שבלע ושוב הוי נ"ט בר נ"ט:

והכלל דלשיטה זו דבשני טעמים הוי טעם פגום אפי' בנ"ט בר נ"ט דאיסורא ג"כ היה צריך להיות מותר ולא שייך הטעם משום דנעשה נבילה וע"כ צריך לחלק ולומר דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור משום דלא הוי פגום לגמרי רק נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר משום כיון דהוי פגום קצת ואינו ראוי לאכילת אדם אינו יכול לחול עליו איסור חדש דהוי סרוח מעיקרא:

ושוב יוקשה כנ"ל דגם בקדירה שבישל בה בשר ואחר כך בישל בה חלב ג"כ יהיה מותר דהוי ג"כ סרוח מעיקרא דהטעם השני שבו מתחיל האיסור כבר הוא פגום:

ואפשר ליישב שיטה זו עם מה דמבואר במזרחי בפרש' צו בפ' כ"א וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר כתב וז"ל וא"ת מפני מה הצריכה התורה שבירה ומריקה והלא לא נעשה בליעתן נותר אלא בבוקר דכתיב לא יניח ממנו עד בוקר ובבוקר כבר עברה עליהן הלילה ולמד לינת לילה פוגמת הלא נותן טעם לפגם הוא ומותר וליכא למימר דמיירי באותן שבשלו בהם בלילה לינת לילה אינה פוגמת אלא כולה לא מקצתה דקרא סתמא קאמר אפילו בלא בישל בהן בלילה יש לומר דלמ"ד לינת לילה פוגמת בין בישלו בה בלילה בין לא בישלו בה כל זמן שלא עבדה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגומה ונותר באים כאחד ולא קדמה בהם פגימה לאיסור נותר הוי להו כמו נותני טעם לשבח וצריכין שבירה ומריקה וא"ת נשהינהו לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוי נותנים טעם לפגם ולא יהיה מריקה ושבירה י"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכאן כמו שכתב הסמ"ג בהלכות חמץ ומצה אלו דבריו ז"ל. מבואר בדבריו הספק הראשון שנסתפקנו בפתח דברינו דהא דאמרינן דסרוח מעיקרא אינו חל עליו איסור חדש היינו דוקא היכא שהפגם בא קודם האיסור אבל היכא שהפגם והאיסור באים כאחת זה לא הוי סרוח מעיקרא ושפיר חל האיסור ורק היכא שבא האיסור כבר היה פגום לא יוכל לחול האיסור אבל אם מתחלה היה לשבח קודם שבא האיסור אפילו שהאיסור והפגם באים כאחד שפיר חל האיסור ומיושב בזה קושית חותני הגאון הנ"ל:

על מאי דהגמרא מתרץ בבכורות בד' כ"ג ע"ב דבהמה שהפילה חרדת דם לא הוי סרוח מעיקרא דחזיא אגב אמו וקשה דהא הנפל אינו מטמא עד שיצא לאויר העולם וקודם שיצא לאויר העולם אינו מטמא ובשעה שיצא לאויר העולם כבר הוא סרוח והוי סרוח מעיקרא.

ולפי הנ"ל ניחא דשם הפגם והטומאה באים כאחת ולא היה סרוח מעיקרא קודם שבא הטומאה אך הטומאה והסרחון באו כאחת וזה לא הוי סרוח מעיקר וראיה מכאן לדברי המזרחי דכאן נמי באים כאחת דכשיצא לאויר העולם חלה הטומאה וגם אז הוי הפגם והטומאה ובאים כאחת ועכ"ז לא הוי סרוח מעיקרא:

ושפיר ניחא ג"כ שיטת התוס' והרא"ש דאמרינן שפיר דהיכא דהוי ב' נ"ט טעם השני הוי פגום ואעפ"כ אסור בקדירה שבישל בה בשר ובישל בה אח"כ חלב ולא הוי נ"ט בר נ"ט משום דטעם שני באיסור אפי' דתיכף בשעת חלות האיסור חל הפגם ג"כ מ"מ כיון דלא הוי סרוח מעיקרא קודם שבא האיסור שפיר חל האיסור כיון שבאים כאחת כנ"ל ודו"ק:

ומעתה נבוא על הספק שנסתפקנו וכן נסתפק הפרי מגדים אם נ"ט בר נ"ט דהתירא הוא דוקא שאינו יכול לחזור אח"כ ולאסור טעם שלישי אבל אם נאסר אח"כ במקומו שפיר אסור או אפי' דנאסר אח"כ במקומו כיון שבתחילת הבליעה הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ולכאורה לא היה ביאור לדברים הנ"ל כנ"ל:

ולפי הנ"ל הדבר תלוי באשלי רברבי דלשיטת הר"ן נ"ט בר נ"ט דהתירא דמותר היינו רק שאינו יכול לאסור אח"כ טעם השלישי דטעם השלישי הוא דהוי פגום אע"פ דטעם השלישי הוי דאיסורא מ"מ כיון דתחילת איסורו תיכף הוי פגום אינו חל האיסור:

וא"כ היכא דטעם שני נאסר בעצמו אח"כ שפיר אסור דטעם שני עדיין אינו פגום אבל לשיטת התוס' והרא"ש שפיר אמרינן דטעם שני הוי פגום דאם לא היה פגום רק טעם שלישי היה אסור כיון דטעם שלישי כבר הוא באיסור אפילו דתיכף בתחילת איסורו הוי פגום מ"מ אוסר דלשיטתם היכא דהפגימה והאיסור באים כאחת אסור כל שלא היה סרוח מעיקרא ומש"ה קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם כיון דהוי טעם שני דאיסורא אפי' דבתחילת איסורו בא הפגם וא"כ ה"ה אם לא היה הפגם עד טעם שלישי והוא היה באיסור היה גם כן אסור כיון דהפגימה והאיסור באים כאחת אך לשיטתם דטעם שני כבר הוא פגום במקומו ואם כן אפי' שנאסר אח"כ טעם שני במקומו ג"כ מותר משום נ"ט בר נ"ט כיון דתחילת בליעתו היה בהיתר ויהיה נ"מ לכמה דברים אליבא דדינא היכא שתחב הכף בקדירה והיה ששים ונתוסף אח"כ איסור אינו אסור ואינו מצטרף הפליטה הראשונה מהכף כיון דבשעה שנפלט היה עדיין היתר והוי נ"ט בר נ"ט וכן היכא שתחב כף של חלב בקדירה של בשר עם ירקות ב"י ואיכא ששים נגד הכף דאינו נאסר הכף משום חשש דנגע בקדירה דכל זמן שהיה הכף בקדירה הוי מקושר ואיכא ששים אינו נאסר אך לאחר שהוציאו ושוב הוי נ"ט בר נ"ט בשעת בליעה:

ואף למ"ד דב' נ"ט אינו מותר רק בשלשה נ"ט ובנצלו אסור רק בנתבשלו יהיה נ"מ לדינא גם בשלשה נ"ט דהתירא היכא דטעם השלישי נאסר במקומו אם דוקא טעם השלישי אינו אוסר לרביעי אבל היכא דטעם השלישי נאסר במקומו שפיר אסור או אפילו היכא דטעם השלישי נאסר במקומו גם כן הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא הכל כספק הנ"ל ענין טעם השני כן הוי הספק לענין טעם השלישי:

אמנם הא קשיא לי דהרי דהתוס' בעצמם אין דעתם כדעת המזרחי וכן הרא"ש. דהתוס' כתבו בע"ז בד' ע"ו בד"ה בת יומא וז"ל ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם הפגם רק כולו מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחילה אחר עמוד השחר ע"כ דבריהם:

הרי דהמה לא ס"ל סברת המזרחי דכל היכא דבאים כאחת לא הוי לשבח:

אך אחר העיון אין מדברי התוס' ראיה דלעולם גם המה מודים דהיכא דבאים כאחת לא הוי סרוח מעיקרא ונאסר כאילו היה לשבח אך שאני התם במריקה ושטיפה דמה דהצריכה התורה מריקה ושטיפה בשביל שיאסר מה שבישל בו בלא מריקה ושטיפה וכאן לא יאסר מה שבישל בו אחר עמוד השחר דהפגימה באה תיכף בעמוד השחר והבישול הוא קצת אח"כ:

ומה שכתב המזרחי דכיון דלינת לילה פוגמת האיסור והפגם באים כאחת והוי לשבח אפשר דעתו דכל שנעשה נותר במקומו ונאסר בעי מריקה ושטיפה לבער האיסור כמו שריפת קדשים פסולים ואין הענין מריקה ושטיפה שלא יאסר אח"כ מה שמבשל בו אך כל שנעשה איסור צריך מריקה ושטיפה לבערו ומסתבר דמשום זה צריך מריקה ושטיפה דמש"ה ניחא מאי דלא מהני שימתין אח"כ קצת שיהיה פגום כיון דחייל עליו כבר פעם אחת חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע אפילו לאחר מכאן אבל אם נימא דכל עיקר חיוב מריקה ושטיפה הוא כדי שלא יאסר מה שיבשל אח"כ אי אפשר שיבואו כאחת דהרי התורה לא צותה מריקה ושטיפה רק אחר שנעשה נותר בכלי כדאיתא בתוס' בזבחים בד' צ"ז בד"ה ממתין וכיון שנעשה נותר בקדירה כשיבשל אח"כ שוב לא יאסר:

ואם נימא דהטעם דמריקה ושטיפה הוא משום שנעשה איסור בתוך הקדירה שפיר כתב המזרחי דכל היכא דבאים כאחת הפגימה והאיסור שפיר הוי לשבח אבל התוס' דכתבו דמריקה ושטיפה בשביל שיבשל אח"כ שוב לא הוי בב"א אבל לעולם התוס' מודים דכל היכא דהוי בב"א לא הוי כמו סרוח מעיקרא:

והנה המג"א בסי' תמ"ז כתב לתרץ על דברי הט"ז והש"ך דכבוש בכלי אינו אוסר דאימת נעשה כבוש אחר מעת לעת ואז הוי לפגם וכתב הוא לתרץ עם דברי המזרחי הנ"ל דכיון דהפגימה והבליעה באים כאחת לא הוי לפגם ושם יוקשה ג"כ כיון דע"כ לאחר שהיה בו איסור נכבש בתוכו ושוב לא הוי בב"א ואף דהמגן אברהם באמת כתב שם דצריך להיות שנכבש בתוכו תיכף אחר נטילת האיסור מ"מ שוב לא הוי בב"א ממש דעכ"פ אחר שהסירו האיסור כבשו בתוכו ההיתר וכנ"ל לשיטת התוס' דבשבירה ומריקה לא הוי בב"א כיון דיבשלו בה אח"כ אפילו דבישלו תיכף וה"ה בנ"ד דעכ"פ נכבש בתוך הקדירה אחר שהוציאו האיסור ובא הבליעה אחר הפגימה:

ועל קושית התוס' בזבחים הנ"ל דהקשו למ"ד לינת לילה פוגעת אמאי איצטריך מריקה ושטיפה בקדשים הא בעת שנעשה נותר לאחר עמוד השחר הוי פגום:

נראה לפענ"ד להביא ראיה מזה לשיטת הא"ז והשערים והמהרש"ל הובא דבריהם בש"ך בסימן צ"ד דבאיסור הנאה אפילו אינה בת יומא אסור לבשל בה ואם בישל בה ישליך דמי הקדירה לנהר וא"כ ניחא התם בנותר דאסור בהנאה אפי' לאחר מעל"ע אסור לבשל בה ודו"ק:

לבאר הטעם אמאי נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר ודאיסורא אסור.

דהנה הגינת ורדים מהפ"מ הקשה מאי בין נ"ט בר נ"ט דהתירא לנ"ט בר נ"ט דאיסורא ואמאי נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור דלפי דברי הר"ן כיון דאקליש כולו האי לא חשיב למיסר אם נימא דהפירוש דאקליש דלא נשאר רק משהו ואם כיון דאין כאן רק דבר מועט ובטיל אפי' בנ"ט בר נ"ט דאיסורא מותר.

ואמרתי מעצמי ומצאתי בכרתי ופלתי כדברים האלה בסימן ס"ה בס"ק ב'. דהנה הר"ן כתב דנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר משום דאקליש טעמא דכתב והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבשר בחלב כיון דטעם שני אכתי התירא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף העולם ע"כ:

ואמרתי דקליש הוי כמו טעם פגום ובטעם פגום מחלק בגמ' בבכורות בד' כ"ג ע"ב ובע"ז בד' ס"ח בין פגום מעיקרא וסרוח מעיקרא בין נפגם אחר שכבר היה איסור דהיכא דפגום מעיקרא קודם שחל עליו האיסור לא יוכל האיסור לחול עליו אבל היכא שכבר חל עליו האיסור אפי' שפגום קצת שאינו ראוי לגר עדיין אסור וא"כ שפיר הוי חילוק בין נ"ט בר נ"ט דהתירא דאינו יחול עליו איסור חדש ובנ"ט בר נ"ט דאיסורא דכבר אסור נשאר באיסורו:

ומצאתי כסברא זאת בכו"פ בסי' ס"ה ס"ק ב' דכתב שם לענין אין בגידין בנותן טעם וז"ל וזהו דנחלקו אי בגידין בנ"ט כתב רשב"א דטעם קליש אית בי' ונחלקו אי הוי טעם גמור או לא וא"כ ברור דלכלב חזי' וכו' ונבילה שהיה מתחלה נבילה ואח"כ נפסל צריך שיפסול מאכילת כלב וזה אינו בגיד ולכך היכא דהוי סרוח מעיקרא מותר אבל היכא דחל האיסור קודם שנתקשה וקודם שנסרח שפיר אסור יעו"ש:

וא"כ ה"ה לענין נ"ט בר נ"ט כיון דהר"ן כתב גם כן דאקליש כולי האי הוי ג"כ כמו גיד דהביא הכו"פ בשם הרשב"א דהוי קליש ג"כ הדין כן דאינו יכול לחול עליו איסור אבל היכא שכבר אסור נשאר באיסורו:

אך עדיין קשה לפי מה שהביא הרשב"א הובאו דבריו בש"ע יו"ד בסימן ק"ג דאפי' היכא שפגום במקצת ואינו פגום לגמרי מכל מקום בטיל ברוב ואינו צריך ששים כיון דעכ"פ פוגם במקצת אינו נותן טעם ומש"ה קדירה שאינה בת יומא אינה אוסרתו אפי' דהוי רק פגום במקצת דבקדירה ליכא ממש רק טעם והיכא דפגום במקצת אינו נותן טעם:

וא"כ עדיין קשה בנ"ט בר נ"ט דאיסורא אם נימא דאקליש והוי טעם פגום ניהו דכיון דאסור מכבר אפי' בפגום לא נסתלק האיסור מ"מ שוב בטל ברוב ואינו נותן טעם כיון דהוי פגום דאפי' פגום במקצת בטל ברוב. מכ"ש פגום לגמרי שאינו ראוי לגר דבזה הוי חילוק בין סרוח מעיקרא או לא דבודאי אינו נותן טעם:

אך הנה הש"ך כתב בסי' ק"ג על דין הרשב"א שם דהיכא דפוגם במקצת בטל ברוב וז"ל אבל דבר שאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם אסור כדכתב הב"י ע"ש הגהות אשר"י ב"פ דעכו"ם וכו' ונ"ל ראיה ממאי דקיימא לן דאין בגידין בנו"ט ואפ"ה קי"ל בגופו של גיד שנימח צריך ששים כנגדו וכדלעיל בסי' ס"ה ס"ט וס"ק ס"ב דאע"ג דאינו אלא כעץ בעלמא התורה אוסרתו וה"ה לכל דבר איסור אע"ג דאינו נותן טעם צריך ששים כנגדו והכי איתא בירושלמי בפ"י דתרומות הלכה ו' הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור עכ"ד:

והנה כבר הבאנו מה שהביא הכו"פ בשם הרשב"א דגיד הוי טעם קליש וא"כ כיון דבגיד אמרינן דאינו נותן טעם לא לפגם ולא לשבח ואוסר עד ששים ה"ה בנ"ט בר נ"ט דכתב ג"כ הר"ן דקליש טעמא ג"כ הוי כן דאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם ואוסר עד ששים ואעפ"כ נ"ט בר נ"ט דהתירא מותר דנראה בודאי לשיטת הש"ך דכל דבר שאין בו טעם לשבח ולא לפגם מן התורה מותר דמש"ה אמרינן בגיד דעץ הוא והתורה אסרתו ובלא גזירת הכתוב היה מותר וא"כ בנ"ט בר נ"ט דהתירא מותר שאינו יכול לחול עליו אסור כיון שאין בו טעם לשבת אבל נ"ט בר נ"ט דאיסורא דכבר חל עליו האיסור לא נסתלק מעליו האיסור עד שיפגום לגמרי וע"כ צריך לומר כן לשיטת הש"ך דהוא הביא ראיה מהירושלמי דדבר שאינו לא לשבח ולא לפגם אסור לענין תערובות וקשה דהא בגיד שאינו לשבח ולא לפגם אם לא היה גזירת הכתוב לא הים אוסר ואמאי אסור שם בתרומות אם אינו לשבח ולא לפגם וע"כ כיון דהוי כבר איסור אסור ובזה יש ליישב תמיהת הפ"ח על הש"ך במה שכתב דה"ה לכל דבר איסור אע"ג דאינו נותן טעם צריך ששים כנגדו דהא בגיד כיון שאין בו טעם אם לא היה גזירת הכתוב לא היה אסור יעו"ש:

ולפי הנ"ל ניחא דכוונתו על דבר שהיה מתחלה אסור דלא פקע איסורו אפי' שאין בו טעם לשבח בכה"ג אוסר עד ששים ועיקר כוונת הש"ך דכל דבר שאינו לא לפגם ולא לשבח והוא איסור אוסר עד ששים והוא בין בגיד דגזירת הכתוב הוא דאוסר או היכא דהיה עליו שם איסור מתחלה דנשאר באיסור אבל איסור חדש בודאי אינו יכול לחול על דבר שאין בו טעם לא לשבח ולא לפגם כמו גיד אם לא היכא דאיכא גזירת הכתוב כמו גיד ודו"ק:

אך לפענ"ד כל דברי הש"ך צ"ע והראיה שמביא מירושלמי איני מבין כלל דהתם מיירי רק מין במינו דאינו נותן טעם לשבח ולא לפגם שאינו משביח יותר מכשהיה אבל גוף הטעם לשבח הוא וגם דשם מסיק דאתיא כרבי שמעון דנותן טעם לפגם אסור אבל למ"ד דנו"ט לפגם מותר גם שם מותר יעו"ש במפרש:

ומה שהביא הש"ך ראיה מגיד ג"כ צ"ע דהרשב"א בעצמו שממנו מוציא דין זה דהיכא דפגום במקצת בטל ברוב הוא בעצמו כתב דגם בגיד שנימוח מתבטל ברוב וז"ל שם בבית הרביעי בשער הראשון ואם נמחה גופו צריך הוא ששים אע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אוסרתו ואפשר שבטל ברוב כיון דלעולם אינו נותן טעם אפילו באינו מינו לא אסרוה לעולם כל שהוא מעורב ברוב היתר ואינו דומה לשאר איסורים שהצריכו ששים לבטלן ואפילו במינן דהתם הוא דאסרו מינו משום שכנגדו נותן טעם באינו מינו אבל כאן שאינו נותן טעם כלל אפילו בשאינו מינו לא החמירו עליו והעמידוהו על דין תורה עכ"ד:

הרי שכתב שאפילו בגיד באמת בטל ברוב אפי' שנמחה גופו של גיד כיון שאין בו טעם ואף שנראה שהוא מסופק בדבר שבתחלה כתב שהוא צריך ששים לבטלו אע"ג דעץ הוא ואח"כ כתב דאפשר דבטל ברוב ובתורת הבית הקצר פסק להחמיר להצריך ששים מכל מקום נראה דהיא רק מדרבנן כמו מין במינו וזה הוי הספק שלו דלדידן דמין במינו ג"כ הוי בששים אפילו שאינו נותן טעם אם כן ה"ה גיד אפילו שאינו נותן טעם אוסר בששים או דלא דמי דשם איכא למגזר אטו אינו מינו אבל כאן דאפילו באינו מינו אינו נותן טעם לא שייך גזירה אבל מדאורייתא בודאי א"צ ששים בגיד דאינו נותן טעם וכן הוא בט"ז בס"ק ה' דמתיר בגיד שנתמעך ואינו ידוע אם היה בו ששים אפילו דבאינו מינו אסור בנשפך דהוי ספק דאורייתא מכל מקום בגיד דאינו נותן טעם לא הוי רק כמו מינו דמדאורייתא אינו צריך ששים והוי ספק דרבנן והכו"פ כתב דאין שום מקום לספק בגיד שנתערב שיצטרך ששים מדאורייתא כיון דאינו נותן טעם והפ"מ מסופק בזה אם נוכל לומר דגיד שנתמעך אסור מדאורייתא עד ששים אך לשיטת הרשב"א אי אפשר לספק בזה כאשר כתב בפירוש כיון דאינו נותן טעם בטל ברוב ומש"ה דברי הש"ך אינם מובנים דכתב דדבר שאינו נותן טעם לא לשבח ולא לפגם אוסר עד ששים כמו גיד דהרי גיד ג"כ אינו אוסר בששים לשיטת הרשב"א וצריך לומר דעכ"פ מדרבנן אוסר עד ששים כמו מין במינו דגיד ג"כ עכ"פ מדרבנן אוסר עד ששים:

אך עדיין יוקשה דאפילו בפגום מקצתו שאינו נותן טעם מכל מקום יאסור עד ששים כמו מין במינו דאינו נותן טעם אעפ"כ צריך ששים כמו בגיד וצריך לומר דהיכא דהוי פגום לא דמי למין במינו אבל היכא דאינו פוגם ואינו משביח דמי למין במינו וצריך עכ"פ ששים כמו מין במינו וניחא מאי דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אוסר עד ששים כיון דהוא טעם קליש כדברי הר"ן ובגיד כתב ג"כ הרשב"א דהוי קליש וגיד אינו לא פוגם ולא משביח ושפיר צריך ששים כמן מין במינו:

ובזה ישבתי בחידושי דברי התוס' בחולין בד' קי"ב מאי דאמרינן בקדשים כל יום נעשה גיעול לחבירו ואינו נאסר מבליעה דאתמול אף בחטאת דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא דאסור לישראל:

ותירצו דמש"ה אמרינן דכל יום נעשה גיעול לחבירו ולא הוי ממעט באכילת קדשים משום דמדאוריית' מין במינו ברובא בטל ובכלי מקדש אוקמו' אדאורייתא ותמהו המפרשים דעדיין הרוטב אסור והוי ממעט באכילת קדשים ולפי הנ"ל ניחא דאף נ"ט בר נ"ט דאיסורא מהראוי להיות מותר כיון דקליש הוי טעם פגום ואף דלא הוי סרוח מעיקרא ואסור אף בפגום מ"מ שוב אינו נותן טעם אך כיון דמין במינו אסור אף פגום שאינו נותן טעם אסור כדברי הרשב"א הנ"ל אף דאנן קיי"ל דמין במינו רק מדרבנן אסור הא באמת הפוסקים כתבו דנ"ט בר נ"ט דאיסורא ג"כ אינו אסור רק מדרבנן וכאשר האריך בזה הפרי מגדים ושפיר כתבו התוס' דלענין כלי מקדש דאוקמו' אדאורייתא אין חשש דמדאורייתא ברובא בטל במין במינו אפי' דהרוטב הוי אינו מינו מ"מ כיון דמין במינו בטל שוב אפי' נ"ט בר נ"ט דאיסורא מותר דג"כ אינו נו"ט כנ"ל ודו"ק היטב:

עוד נראה לפענ"ד דאפשר לומר החילוק בין נ"ט בר נ"ט דהתירא ובין נ"ט בר נ"ט דאיסורא דקליש אינו פגום רק שלא נשאר בו רק מיא בעלמא והוי כמו ציר מבשר כאשר כתבו התוס' בחולין בד' קי"ב ע"ב בד"ה הטמאים על מאי דקאמר שם הגמרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן והקשו בתוס' למה לי קרא הא טעם כעיקר ותירצו דאצטרך קרא לצירן אי נמי לרוטבן וקופן ואשמעינן דשתי' כאכילה ומציר גופה לא הוי שמעינן דשתי' כאכילה דהוי מצינו לאוקמי כשהקפהו ואכלו יעו"ש ופירוש דבריהם דברוטב כשהקפו ואכלו בוודאי חייב דרוטב הוי טעם גמור וכמו שומן רק דאצטרך לאשמועינן דשתיה הוי כאכילה אבל כשהקפהו דהוי כאכילה לא אצטרך קרא אבל על ציר אצטרך לאשמעינן דאינו טעם גמור כלל וצריך קרא אפי' כשהקפהו דהוי אכילה מ"מ הוי אמינא דעל ציר אינו חייב כלל דאינו טעם גמור ומש"ה מציר לא הוי שמעינן דשתיה כאכילה דאצטרך קרא כשהקפהו ואכלו וציר היינו היוצא ע"י מליחה דאינו טעם ממש ובחוות דעת בסי' צ"א בס"ק ק"ט חילק דהיכא דהבשר היא רותח יוצא טעם גמור והיכא שגוף הבשר אינו רותח רק דהציר היא רותח אינו יוצא טעם גמור:

ונראה לפענ"ד הפירוש מנ"ט בר נ"ט דקליש ג"כ דאין בו עוד טעם גמור מבשר או מחלב רק הוי כמו ציר או גרע מיני' דהוי רק מים:

והנה רציתי לומר מעצמי ומצאתי בת' מהרי"ם בסי' ז' דאף לדעת הפוסקים דדם שבשלו ניהו דאינו חייב מלקות מ"מ איסור דאורייתא אית בי' מ"מ זה דווקא בדם בעין שבשלו אבל בדם האברים שבישל החתיכה ויצא דם מותר דדם שבשלו ניהו דאינו חייב מלקות משום דאינו ראוי לזריקה מ"מ אסור מטעם כל היוצא מטמא טמא וכאשר כתב בחתם סופר בסי' ע' דאף מים היוצא מהדם אסור משום כל היוצא מטמא וא"כ זה ניחא בדם גמור שבשלו אבל בדם האברים דכל זמן שלא פריש מותר ואח"כ כשפריש הוי נתבשל אין שייך לאסרו משום כל היוצא מטמא מפסוק דהטמאים דכל היוצא מטמא טמא דהרי אינו יוצא מהטמא דקודם שפריש לא היה אסור כלל לא אצטרך הטעם דיוצא מהטמא:

ועתה נשובה להנ"ל דנ"ט בר נ"ט כיון דאקליש וכו' לא נשאר טעמא רק כמו ציר וגרע ממנו וא"כ אינו אסור רק משום היוצא מהטמא וא"כ זה ניחא היכא דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא דאז הוי היוצא מטמא שהיה כבר נאסר מתחלה א"כ אפי' שנקלש ולא נשאר בו טעם בשר או חלב וכדומה מ"מ אסור משום כל היוצא מהטמא אבל נ"ט בר נ"ט דהתירא דמתחלה הוי מותר ולא הוי היוצא מטמא עתה אינו נאסר שאינו בשר עוד או חלב ודו"ק:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה