נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן כח
שאלה היכא שנתחבו שני כפות של חלב בקדירה של בשר בזה אחר זה ואין ששים רק נגד אחד מהם ולא נגד שניהם. אם יש למצוא איזה קולא בזה:
הנה בסי' צ"ד בסעיף ב' מבואר דאם תחב הכף בקדירה שני פעמים ולא נודע בנתים צריך ב' פעמים ששים וי"א דסגי בפעם אחת ששים והש"ך הקשה דאף בנודע בנתים נימא ג"כ חוזר וניעור ותירץ כיון דעכ"פ אין כאן רק כף אחת א"צ אלא פעם אחת ששים וא"כ בשני כפות לא שייך זה בוודאי צריך ב' פעמים ששים ומכ"ש בלא נודע בוודאי בב' כפות צריך ב' פעמים ששים ולכל הטעמים שהבאתי בסימנים הקודמים מדוע אינו צריך ב' פעמים ס' בתחב הכף שני פעמים בשני כפות לא שייך זה:
אך לענ"ד יש עוד טעם דאינו צריך רק פעם אחת ששים אף בשני כפות דאף דבאיסור שנפל אמרינן חוזר וניעור מ"מ בכלי שתחב פעם ראשונה והיה ששים איני מצטרף עוד התחיבה השני אף בלא נודע כלל מהתחיבה ראשונה דכיון דבשעה שתחב הכף הראשון היה ששים כנגדו הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. הטעם הראשון אל הכף והטעם השני אל המאכל ועדין היה היתר דכיון דאיכא ששים בבשר בחלב אין כאן איסור כלל דבל"ה הקשו התוס' והרא"ש דבב"ח לא מהני ביטול כיון דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי ותירצו כיון דאיכא ששים לא הוי דרך בישול ואינו נאסר כלל וא"כ לאו בתורת ביטול אתינן עלה אך שאין כאן איסור כלל והוי נ"ט בר נ"ט דהתירא ואף שמדרבנן אסור אף בלא דרך בישול וא"כ מדרבנן איכא כאן איסור מ"מ הבאנו לעיל בס' דכן איתא בת' הגאון מו"ה עקיבא איגר ז"ל דע"כ צ"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והיכא דאיכא ששים אף מדרבנן אין כאן איסור כלל ולא מתורת ביטול דהרי ביטול לא מהני בבשר בחלב משום דהאי לחודי' שרי' והאי לחודי' שרי וא"כ אין כאן שום איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן והוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. וכבר בארנו בס' דלא נוכל לומר דניהו דהבשר לא נאסר דאיכא ששים נגד החלב מ"מ החלב נאסר ובאנו בתורת ביטול דהר"ן הביא בשם הרמב"ן דבבשר בחלב בעינן שיאסרו זה את זה וכל שהחלב אינו אוסר הבשר אף הבשר אינו אוסר החלב וכעין סברא זו איתא בט"ז בסי' צ"ח בס"ק י"א לחלק בין איסור שנתערב לבשר בחלב דבבשר בחלב היכא דאיכא ששים אין כאן תערובות איסור כלל יעו"ש:
שוב ראיתי בפרי מגדים בסי' צ"ד בש"ד בס"ק ח' כתב האי סברא דבבשר בחלב היכא דתחב כף ואיכא ס' כנגדו הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ותמוה לי על הגאון הנ"ל מדוע לא הערה מהדין דתחב כף שני פעמים לקדירה בלא נודע צריך ב' פעמים ששים והא כיון דבתחיבה הראשונה היה ששים שוב הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. והמחבר בעצמו פסק בסי' צ"ה דשני נ"ט ג"כ מותר אם לא שנימא לחלק כדברי הפרי מגדים וספיקתו דאף דשני נ"ט מותר היינו רק היכא דאיכא טעם שלישי רק דהוא באיסורא. אבל אם טעם דשני דהתירא נאסר אח"כ באותו מקום לא הוי נ"ט בר נ"ט אך כבר בארתי לקמן בס' כ"ט דאף בזה הוי נ"ט בר נ"ט כדאיתא בפירוש בתוס' בחולין בד' קי"ב לענין נותר דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא אף דיהיה אח"כ איסור באותו מקום:
ועוד נראה לפענ"ד דאף בשאר איסורים היכא דתחב מתחלה כף של איסור והיה ששים כנגדו אף שתחב אח"כ עוד כף אחר של איסור אינו מצטרף עוד עם הראשון דכיון שהיה כנגד הראשון ששים והיה אז היתר הוי נ"ט בר נ"ט:
דהנה החכם צבי בסי' כ"א הביא שהשואל רצה להתיר במי שנשאת במים שאין לו סוף ואח"כ בא בעלה דאין הולד ממזר כיון דהיתה מותרת מדאורייתא בשעת נשואין והביא ראיה מדברי הרא"ש בפרק גיד הנשה דכתב דכל שנתערב ברוב מדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלם כולם ביחד וכן לבשל כולם ביחד אף שבוודאי אוכל איסור דאוריית' כיון שהתורה התירתו הרי הוא היתר גמור וחידש שם השואל דהיכא דנתערב חד בתרי ובישלם אח"כ ביחד דמותר לשיטת הרא"ש כיון דנעשה היתר גמור אף שהוכר אח"כ האיסור ונשאר אסור כבתחלה אפ"ה לא אמרינן דהתבשיל אסור כיון שנתבשל בו איסור זה שאנו מכירין אותו עתה לאיסור דמ"מ כיון שבתחלה היה מותר היה היתר גמור ואף התבשיל מותר והחכם צבי חלק עליו כיון דניכר אח"כ האיסור אף התבשיל אסור והפרי מגדים בסי' ק"ט בס"ק ד' במ"ז נסתפק בדבר זה והניח הדבר בצ"ע:
והנה באמת מדברי הרא"ש בפרק גיד הנשה מבואר כן דכ' דכיון דנתבטל ברוב נעשה היתר גמור ומותר לאכול ביחד ולבשל ביחד ואעפ"כ כתב דהיכא שנתערב עוד איסור חוזר וניעור דהוי כהוכר האיסור וסיים שם הרא"ש דחוזר להיות איסור מכאן ולהבא ולא למפרע יעו"ש ודעתו דכל זמן שנתבטל ברוב הוי באמת היתר גמור אך כיון שניתוסף איסור הוי כהוכר האיסור ונאסר מכאן ולהבא. וא"כ אינו אוסר למפרע התבשיל אף שעתה הוכר שהרי אינו אוסר רק מכאן ולהבא אך עכ"ז נראה לחלק בין הך דהרא"ש היכא שניתוסף אח"כ איסור דשפיר אינו נאסר רק מכאן ולהבא ובין היכא שהוכר האיסור באמת דהיכא שהוכר האיסור באמת ע"כ שהיה באפשרי להכירו ע"י איזה סימן אך שלא היה נודע בתחלה וכיון שהיה רק באפשרי להכירו לא היה מעולם בטל כלל דכיון דהוכר עתה היה באפשרי להכירו אבל היכא שבאמת בלתי אפשר להכירו אך שניתוסיף עוד איסור דהוי כהוכר האיסור שפיר אמרינן דאינו אוסר רק מכאן ולהבא דמתחלה הוי כהיתר גמור לשיטת הרא"ש:
ובזה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בסוף פרק א' מאבות הטומאות דבהמה שהפילה חררת דם אינו מטמא לא במגע ולא במשא מפני שהיא בטלה ברוב היוצא עמה ואח"כ הביא נבלה שנתערב בשחוטה אינה מטמא במגע אבל מטמא במשא ודברים הללו סותרים זה את זה והכסף משנה הביא בשם הר"י קורקס לחלק דביבש ביבש מטמא במשא עכ"פ אבל בלח בלח אף במשא אינו מטמא. וכבר בארנו בס' דהיא סותר הגמרא דבכורות הנ"ל דמדמה לח בלח ליבש ביבש:
ולפי הנ"ל אפשר לתרץ דהנה הגמרא שם בבכורות בד' כ"ג מקשה על הך ברייתא דבהמה גסה ששופעת חררת דם דתני ר' חייא דאינו מטמא לא במגע ולא במשא ומקשה ניהו דבמגע לא מטמא במשא מיהו לטמא ומשני שאני הכא דהוי לה טומאה סרוחה הניחא לבר פדא דאמר דאמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב הא לא חזיא לגר אלא לר' יוחנן דאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב הא חזיא לכלב קשיא גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב ור' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה נבלה הראוי לגר קרוי נבלה ושאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא ואידך סרוחה מעיקרא לא צריך קרא ע"כ:
ולפי הנ"ל נראה לפענ"ד דהיכא שנתערבה נבילה סרוחה שאינה ראוי לגר רק לכלב ונתבטלה ברוב אם אח"כ ניתוסף עוד איסור אינו חוזר וניער כיון שנתבאר לעיל כאשר כתב הרא"ש ז"ל דאף שניתוסיף עוד וחוזר וניער והוי כהוכר האיסור אינו אוסר רק מכאן ולהבא שוב הוי סרוח מעיקרא דכיון שכבר נתבטלה ונעשה היתר שוב אינה יכולה לחזור ולהאסר מכאן ולהבא דהוי סרוחה מעיקרא:
והנה הגמרא קאמר שם בבכורות בזה אם נבלה שנתבטלה מטמא במשא תלוי בזה אם נימא חוזר וניער כדאיתא שם בגמרא דמקשה ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי ניהו דבמגע לא מטמא במשא מיהו לטמא ופירוש רש"י ואי אמרת טומאה המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתא דמי דאי משכחת טומאה אחריתא מצטרפת בהדה ניהו דבמגע לא מטמא במשא מיהו ליטמא יעו"ש:
וא"כ בבהמה ששופעת חררת דם לפי המסקנא דהוי ראוי לכלב ואינה ראוי לגר ובסרוח מעיקרא מותר שפיר פסק הרמב"ם דאינו מטמא לא במגע ולא במשא דבזה אינו חוזר וניעור עוד כיון דעתה נתבטלה ונעשה היתר שוב הוי סרוח מעיקרא ואינו חוזר וניעור עוד לאסור מכאן ולהבא והוי טומאה כמאן דליתא ושפיר אינו מטמא לא במגע ולא במשא ודו"ק:
ומעתה נראה לפענ"ד דגם לענין נידן דידן דהיכא דתחב מתחלה כף של איסור בקדירה של היתר והיה ששים אף שתחב עוד אח"כ כף אחר של איסור או שנפל שם עוד אח"כ איסור בעין מ"מ אינו מצטרף עוד עם הראשון דכיון דבשעה שתחב הכף הראשון היה ששים והיה אז היתר גמור ואף אם יצטרף אח"כ עוד איסור לא יאסר רק מכאן ולהבא ושוב היה מתחלה נ"ט בר נ"ט דהתירא וכאשר אמרנו לעיל לענין סרוח מעיקרא וגם נ"ט בר נ"ט דהתירא הוי ג"כ הטעם משום דהוי סרוח מעיקרא ושפיר יש מקום להתיר אף בתחב שני כפות בזה אחר זה היכא דהיה ששים נגד כל אחד או אף היכא שתחב מתחלה כף ונפל אח"כ איסור בעין ותמוה על הש"ע מדוע אוסר בתחב כף אחד שני פעמים ולא נודע בנתיים דצריך שני פעמים ששים ולא אמרינן דהתחיבה ראשונה הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא ומכ"ש בבשר בחלב:
שוב ראיתי אח"כ בהגהות הגאון ר' עקיבא איגר בסי' תנ"ב במג"א בס"ק ו' דכתב בפירוש אף בשאר איסורים כגון חלב ודם היכא שתחב כף בלוע מאלו והיה ששים בתבשיל דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא ואינו חוזר וניער עוד לאסור יעו"ש ותמוה מאוד על הגאון הנ"ל מדוע לא הערה דיהיה תמוה בזה על הש"ע בסי' צ"ד בתחב כף אחד שני פעמים בלא נודע צריך שני פעמים ששים וע"כ דלא סבירא לי' האי סברא:
ועכ"פ נראה לפענ"ד דהיכא דהוי ספק אם תחב שני כפות זה אחר זה או לא תחב רק כף אחת דבזה מותר כפי פסק הרמ"א אף בתחב שני פעמים. אף דהוי ספק שמא תחב שני כפות יש להתיר ג"כ כיון דאף דתחב באמת שני כפות ג"כ מהראוי להתיר ודו"ק:
אך יהיה עדיין תלוי אם מותר בשני נ"ט אם צריך ג' נ"ט והיכא שהכף נתחב בתחלה לקדירה שנתבשל בשר הוי ג' נ"ט לשיטת החוות דעת ואף בשני נ"ט בצירוף עוד קולא יש להקל כאשר יתבאר במקומו: