אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן כא

סימן כ

שאלה בקדירה שהיה כאן בשר בהמה ובשר עוף ובשר עוף הוי רובא ונפל לתוכה חלב או שתחב לתוכה כף של חלב ונשפך וא"י אם היה ששים או לא או שהיה בתחלה בתוכה בשר עוף ונפל לתוכה חלב או שתחב כף של חלב ואח"כ נתן לתוכה בשר בהמה ג"כ ונשפך ואינו יודע אם היה ששים או שנתחב לקדירה זו כף ואח"כ תחב הכף לחלב ונשפך וא"י אם היה ששים או לא:

תשובה לפי הדין המבואר בש"ע יו"ד בסימן צ"ח בנתערב מין במינו ונשפך וא"י אם יש ששים דמדאורייתא ברובא בטל והוי ספק דרבנן ולקולא ובאינו מינו אסור דהוי ספק דאורייתא ואם נתערב במינו ואינו מינו גם כן הוי ספק דרבנן משום דאמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו לשיטת הרשב"א. וכתב שם בש"ך דהוא הדין באינו מינו רק דהאיסור הוא דרבנן גם כן הוי ספק דרבנן ולקולא כגון בשר עוף שהוא דרבנן:

ולפי זה בנידן דידן היכא דיש בודאי ששים נגד בשר בהמה ונגד בשר עוף יש ספק אם יש גם כן ששים דהבלוע משערין לפי ערך כדאיתא בארה הובא בט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ד בודאי מותר דבשר עוף הוא מדרבנן אך גם ביש ספק אם איכא ס' נגד הבשר בהמה ג"כ יש להתיר כיון שהרוב הוא בשר עוף ומיעוט בשר בהמה ונפל לתוכה חלב או נתחב כף של חלב ג"כ מדאורייתא מותר דמדאורייתא בשר עוף מותר בחלב ובטיל הבשר בהמה בהבשר עוף ואמרי' גם כן סליק את שאינו מינו הוא החלב כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו הוא הבשר עוף שהוא מינו עם בשר בהמה וכאילו אין כאן בשר כלל אך בזה איכא פלוגתא אי אמרי' סליק דהרשב"א כס' דגם לדידן דמין במינו ברובא ובאינו מינו בששים גם כן אמרי' סליק והרש"ל חולק עליו והש"ך פסק דאינו מינו עכ"פ אסור וא"כ בנ"ד שהרוטב מעורב ממינו ומאינו מינו הכל אסור אך הבשר שבעין של בהמה אסור ושל עוף מותר:

אך לדעת הש"ך נראה דאף הבשר עוף אסור דקשה לשיטת השיך דאינו מינו אסור והמינו מותר שוב יאסר האינו מינו את המינו ועל כרחך צ"ל דלענין נשפך שוב הוי ספק דרבנן דמאי דאינו מינו יאסור המינו הוא ע"כ משום דחתיכה נ"נ אבל גוף האיסור אינו יכול לאסור המינו דאיכא רוב כנגדו אך משום דאינו מינו נאסר אוסר אף המינו וחתיכה נ"נ בשאר איסורים הוא רק מדרבנן ושוב הוי ספק דרבנן אבל בנ"ד בב"בח שוב הוי ספק דאורייתא כיון. דאינו מינו נאסר הוא הבשר בהמה חנ"נ מדאורייתא בב"בח ואוסר אפי' הבשר עוף.

אך כמבואר בפ"מ בט"ז סי' צ"ח ס"ק ה' דהיכא דנתערב בתחילה המינו דאיסור במינו דהיתר קודם שבא לשם האינו מינו ד"ה מודים אף הרש"ל והש"ך דכבר נתבטל המין במינו ואינו יכול לאסור אח"כ וכן מבואר בפירוש ברשב"א בחולין בסוגיא דטיפת חלב דהקשה על מאי דקאמר שם בגמרא כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ומקשה דנימא סליק את החתיכות מינה כאילו אינם והרוטב שאינו מינו יבטל:

והקשה הרשב"א דאפי' אם לא נימא סליק מכל מקום כאן בטל שפיר דמתחילה נפלט הטעם מהחתיכה להרוטב דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ובהחתיכה הוי איסור בלוע ונתבטל בהרוטב קודם שיבלע בשאר חתיכות ותירץ דברוטב איכא ג"כ מינו הוא המוהל היוצא מהחתיכות דהוי מינו עם שאר חתיכות ורק המים הוי אינו מינו:

ועכ"פ מבואר ברשב"א דאפי' למ"ד דלא אמרי' סליק היכא דנתבטל מתחילה באינו מינו לד"ה מותר והיינו לר' יהודה דמין במינו במשהו ובאינו מינו בששים וה"ה לדידן דמין במינו ברובא ובאינו מינו בששים היכי דנתבטל מתחלה במינו לד"ה מותר:

וא"כ גם בנידון דידן כיון שמעיקרא נתבטל הבשר בהמה בבשר עוף דהוי מין במינו כאשר יבואר לקמן בודאי אינו יכול אח"כ החלב לאסור

אך היכא דאיכא בשר עוף ובשר בהמה בעין בהקדירה לא שייך זאת לומר דכבר נתבטל הבשר בהמה בהבשר עוף דהרי עדיין איכא בעין הבשר בהמה ואפילו דבהרוטב נתבטל טעם הבשר בהמה בטעם העוף והחלב נפל לתוך הרוטב מכל מקום כיון שגוף הבשר בהמה לא נתבטל ונותן בכל עת טעם חדש בהרוטב לא שייך לומר דכבר נתבטל ומש"ה בזה כל עיקר הדין דסליק לא שייך כאן דלא נוכל לומר סליק את שאינו מינו הוא החלב כאילו אינו והבשר עוף מבטל הבשר בהמה וכאילו אינו דהרי הבשר בהמה היא בעינא עדיין ולא נתבטלה ומקבלת טעם מהחלב שמחלק הטעם בשוה ונאסר הבשר בהמה שהיא בעין ואוסרת כל התבשיל:

אך אימת יהיה הספק הזה היכא שהוסר הבשר בהמה או שהוסר גם בשר העוף לגמרי ולא נשאר רק רוטב:

וגם יהיה נ"מ בספק זה בציור השני שתחב כף לקדירה של בשר בהמה ושל בשר עוף ביחד ובשר עוף הי' יותר כנ"ל ואח"כ תחב הכף לחלב בכל זה איכא לספוקי כל הנ"ל כיון דיש כאן טעם מבשר בהמה ומבשר עוף דנימא סליק החלב ונתבטל טעם בשר בהמה בטעם בשר העוף ברובא ואפי' למ"ד דלא אמרי' סליק מכל מקום כאן שכבר נתבטל טעם בשר בהמה בבשר עוף מתחלה ומדאורייתא הכל מותר שכבר נתבטל ברוב לד"ה מותר ואינו אוסר אח"כ:

אך עדיין גוף הדבר שאמרנו דבשר בהמה עם בשר עוף הוי מין במינו עדיין יש ספק בזה אם לענין טעמא מקרי מין במינו או מין באינו מינו:

והנה בפרי מגדים בפתיחה לתערובות בחלק הג' בביאור דברים שאין להם ביטול בס' בפרק ג' הביא דיש"ש בפרק ג"ה בסימן ל"ב העתיק דברי המרדכי דפכ"ה וז"ל בשר ועופות שני מינים המה דקי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן מבואר דלמ"ד בתר טעמא אזלינן שווין בטעמן וסיים אח"כ הפרי מגדים דמכל אלה איני אומר דבר ברור אי בשר בהמה ועוף או בשר וכבד חלוקין בטעמן או לא:

וא"כ הוי ספק אם הוי מין במינו או מין באינו מינו ואם בשר עוף ובהמה הוי אינו מינו אין מקום להתיר מטעם הנ"ל דנימא דבשר בהמה בטל ברוב בבשר עוף דאם הוי אינו מינו לא מהני ביטול:

אך לפי דברי הש"ך בסי' ס"ו ס"ק י' דהיכא דנתערב ביצה ספק טריפה חד בחד מותר מטעם ס"ס א' שמא אינה טריפה וספק יש כאן ביצת איסור או לא ואת"ל יש כאן ביצת איסור שמא הביצת היתר היא הרוב וא"כ אינו אסור אלא מדרבנן וה"ל ספק דרבנן ולקולא והביא דכה"ג כתב הסמ"ק בסי' ר"ה ומביא ב"י בסימן פ"ג וכ"כ האו"ה כלל י"ג והרב בת"ח כלל כ' סוף דין ג' דציר דגים היכא שיש שמנינות אסור מן התורה ודגים מלוחים כמו הרינג"ש מותרים מטעם ס"ס ספק אם נמלחו עם דגים טמאים או לא ואת"ל נמלחו שמא לא הי' בהם שומן ואז צירם אינו אסור מהתורה כי אם מדרבנן עכ"ל והיינו ממש כהך דהכא עכ"ד הש"ך:

ולכאורה אין דברים הללו מובנים דמאי ס"ס יש בזה דאתה אומר ספק אם יש כאן ביצת איסור או לא ואת"ל דיש כאן ביצת איסור שמא הביצת היתר הוא הרוב ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן וספק דרבנן לקולא הרי עתה בספק שני אתה אומר דיש כאן ביצת איסור ואיך תחזיר לומר דהוי ספק שמא אין כאן דזה נכלל בהספק הראשון דאמרת שמא אין כאן ביצת איסור ובספק השני אתה אומר אף אם יש כאן ביצת איסור ואיך תשוב לומר דהוי ספק דרבנן שמא אין כאן זהו הספק הראשון:

אך הפירוש בדבריו דמותר בין מדאורייתא בין מדרבנן דמדאורייתא בודאי מותר מטעם ס"ס ומהתורה הוי ס"ס גמור שמא אין כאן איסור ואת"ל דיש כאן איסור שמא נתבטל ברוב דההיתר הוא יותר ומותר מדאורייתא ויש כאן שני ספיקות גמורות להתיר מדאורייתא ואם כן נסתלק האיסור דאורייתא מטעם ס"ס ואין כאן חשש דאורייתא דהרי מדאורייתא הוא מותר מטעם ס"ס ולא נשאר רק איסור דרבנן ובדרבנן מותר בחדא ספיקא שמא אין כאן איסור כלל ומותר בין מדאורייתא בין מדרבנן וכ"כ הש"ך בפירוש בכלל י' ס"ס אות ט"ז:

ומש"ה גם בנ"ד מותר מטעם ס"ס ספק אחד שמא היה כאן ס' ואת"ל לא היה כאן ס' שמא בשר בהמה ובשר עוף הוי מין במינו ושוב מדאורייתא מותר מטעם סליק את שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו כנ"ל ולא הוי איסור רק מדרבנן ושוב הוי ספק דרבנן ולקולא והיינו ג"כ כנ"ל דמדאורייתא איכא כאן ס"ס ספק אם היה כאן ס' ואפי' אם לא היה כאן ס' שמא בשר בהמה ובשר עוף הוי מין במינו ואמרי' סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ומותר ג"כ מדאורייתא ומותר מדאורייתא מכח ס"ס ולא נשאר כאן רק איסור דרבנן ומותר בספק אחד שמא יש כאן ס' והיינו אף בספק דלמא אין ס' אף כנגד הבשר הבהמה וכנ"ל דברי או"ה דכיון דיש בלוע אין אנו חושבין רק לפי ערך נגד הבלוע דבשר עוף בודאי מותר בספק אם יש ששים דהוי ספק דרבנן אך אף ביש ספק דלמא אין כאן ס' אף נגד הבשר בהמה ג"כ מותר מטעם הנ"ל כנ"ל:

והנה על הדין שאמרנו לעיל לשיטת האומרים דלא אמרינן סליק היינו לשיטת הרש"ל דלא אמרינן כלל סליק ולשיטת הש"ך דעכ"פ האינו מינו אסור והבאנו לעיל דעכ"ז מותר משום דנתבטל הבשר בהמה בבשר עוף קודם שנפל לתוך החלב והיכא שנתערב בתחלה עם מינו קודם שבא לאינו מינו ד"ה מותר כמבואר בפרי מגדים כנ"ל בסי' צ"ח בט"ז בס"ק:

אך עכ"ז עדיין יש בזה ספק מדוע לא נימא כשנפל אח"כ לאינו מינו שוב נאסר ומה שהבאנו לעיל מדברי הרשב"א בחולין בדף ק"ח דכתב לר' יהודא דמין במינו במשהו היכא שנתערב בתחלה באינו מינו ואח"כ עם מינו לד"ה מותר אף דלא אמרינן סליק משום שנתערב בתחלה עם אינו מינו ונתבטל בס' מזה אין ראיה לנ"ד דמינו ברוב ואינו מינו בס' ונתערב בתחלה עם מינו כפי מה שמסיק הש"ך להלכה בסי' צ"ט בס"ק כ"א דבכל האיסורים לא אמרינן חוזר וניעור כיון דכבר נתבטל פעם אחת רק בדבר דתלוי בטעמא הרי נרגש הטעם וחיך אוכל יטעום אמרינן חוזר וניער א"כ אין ראיה מנידן הרשב"א לנידן דידן דבנידון הרשב"א דנתבטל מתחלה באינו מינו בס' וליכא עוד נתינת מי ונתערב אח"כ למינו שאוסר במשהו שפיר אמרינן כיון דנתבטל מתחלה פעם אחת באינו מינו שוב אינו חוזר וניעור וטעמא אינו נרגש אבל בנ"ד ולדידן דאינו מינו צריך ס' ומינו בטל ברוב אף שנתבטל מתחלה במינו מ"מ אמרינן אח"כ חוזר וניעור דכיון דנתערב באינו מינו שוב נרגש הטעם וחיך אוכל יטעום ואמרינן דחוזר וניעור:

אך עדיין יש ראיה דאף בזה היכא שנתערב בתחלה במינו בטל. ממאי דקיי"ל דבמין במינו ביבש בטל ברוב אף מדרבנן ובאינו מינו צריך ס' משום שמא יבשלם ויתן טעם דיצטרך ס' מדאורייתא אבל במין במינו ביבש כיון דאף אם יבשלם לא יצטרך ס' מדאורייתא רק מדרבנן שוב הוי גזירה לגזירה וקשה דאף במינו כשיבשלם יצטרך ס' דהא יהיה אינו מינו ג"כ דהיא המים ולשיטת הש"ך דרק האינו מינו נאסר והמינו מותר לא קשה דהא החתיכות ישארו בהיתר אבל לדעת הרש"ל דהכל אסור עדיין יוקשה דהא אף במין במינו כשיבשלם יהיה הכל אסור אף שנתבטל מתחלה ברוב יצטרך ס' אף דכשיבשלם עם מים לא יצטרך ס' בחתיכות לחודיהו דהרי המים יצטרפו הא גם במין בשאינו מינו כשיבשלם ג"כ יצטרף המים ואעפ"כ כמו שאח"כ יצטרך ס' כן גם עתה משערין בס' דלא נוכל לדעת כמה מים יהיה אח"כ וע"כ כנ"ל וכדברי הפרי מגדים דכיון שנתבטל מתחלה במינו שוב לד"ה אינו אוסר אח"כ אף שנתערב ג"כ אינו מינו כיון שכבר נתבטל במינו בתחלה וכבר נתעורר בזה הפרי מגדים בסי' ק"ט בש"ד בס"ק ט' ומוכח מזה דאף לדידן דמינו ברובא ובאינו מינו בס' אף למ"ד דלא אמרינן סליק מ"מ היכא שנתערב בתחלה במינו אף שנתערב אח"כ באינו מינו אינו אוסר כיון דכבר נתבטל:

אמנם עדיין יש מקום לחלק ולומר דאף דנחליט בזה כדברי הפ"מ דכיון דנתערב בתחלה במינו אינו אוסר אח"כ מה שניתוסף אינו מינו אינו ראיה לנידן דידן לפי מה שהבאתי לעיל דאף דאמרינן חוזר וניעור היינו היכא שניתוסיף עוד איסור אבל שההיתר יאסר אח"כ לא אמרינן חוזר וניעור כדאיתא בבכורות בד' כ"ג דאמר אביי אם טומאה מעוררת טומאה טהרה עורר טומאה בתמי' ואמרתי וכן מצאתי בתשובת הרמב"ן בסי' קפ"ב דגם לענין איסור והיתר אמרינן דרק איסור מעורר איסור אבל אין היתר מעורר איסור וההיתר לא יוכל לגרום האיסור ועי"ש בדברינו בס' ומש"ה מה שנתערב אח"כ אינו מינו היתר אינו חוזר ואוסר דאין היתר מעורר איסור ובשביל שנפל אח"כ יותר היתר אינו חוזר ונאסר כמו דאיתא שם דאין טהרה מעורר טומאה:

ויש עוד להביא ראיה לזה דכמו דטהרה אינו מעוררת טומאה כן היתר אינו מעורר איסור ממאי דאיתא בע"ז בד' מ"ט ע"א ובשאר מקומות שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ואין בזה כדי להחמיץ ואין בזה כדי להחמיץ ונצטרפו וחמצו ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה ובין שנפל איסור לבסוף אינו אסור עד שיהיה כדי להחמיץ ואמר אביי ל"ש אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא קדים וסילק את האיסור אסור ופירוש רש"י ואמר אביי ל"ש דאמר ר' אליעזר אם אחרון חולין שמותר אלא שקדם וסילק את האיסור קודם נפילתו של זה שכשנפלה זה ליכא למימר היתר מצטרף לאיסור להיות שיעור לאסור ואע"פ שנתן האיסור כח בעיסה ולא היתה מחומצת ע"י אחר ואם לא בשביל הראשון אפ"ה כיון דלא היה בו מעולם שיעור חימוץ ליכא למימר זה וזה גורם וביטל שני את הראשון עכ"ד:

והנה עדיין קשה לפנינו להבין מאי החילוק בין סילק את האיסור בין לא סלקו דמ"מ כבר נשאר כח האיסור בו וע"כ נתחמץ וגם מאי חילוק יש בין אם האחרון האיסור או האחרון היתר:

ולפי הנ"ל ניחא הכל דהיכא דאחרון היתר וכבר נתבטל האיסור דלא היה בו כח להחמיץ ונתבטל אך עתה שנפל עוד היתר ומסייע להאיסור נתחמץ ואין היתר מעורר איסור ושפיר אמרינן כיון דכבר נתבטל האיסור אינו חוזר וניעור אף דאמרינן חוזר וניעור היינו היכא שניתוסיף עוד איסור אבל היתר אינו מעורר איסור שכבר נתבטל אך זה ניחא היכא דקדים וסילק את האיסור אבל בלא קדים וסילק את האיסור א"כ האיסור שהיא בעינא לא נתבטל וחוזר ונותן טעם בתערובות אחר שכבר היה ההיתר בתוכו המסייעו להחמיץ ואז שפיר אוסר האיסור ודו"ק ומבואר כאן דלא אמרינן היתר מעורר איסור וכבר הבאנו בס' שכן מצאתי בת' הרמב"ן בסי' קפ"ב:

ומעתה אף שיש ראיה דאף לדידן היכא שנתערב מתחלה איסור במינו ואח"כ נתוסיף עוד אינו מינו היתר אינו חוזר ונאסר אף שאינו מינו נותן טעם מ"מ אינו חוזר וניעור נוכל לומר הטעם משום דאין היתר מעורר איסור היינו היכא שמתחלה נתערב עם מינו היתר ואח"כ ניתוסיף אינו מינו היתר כגון היכא שנתערב ביבש במינו ואח"כ מבשל אותו עם מים שהיא אינו מינו אבל בנ"ד שנתערב מתחלה חלב חי בחלב שחוטה ואח"כ נתערב עם בשר או שנתערב בשר בהמה בבשר עוף ואח"כ נתערב בחלב שפיר נוכל לומר אף דמתחלה נתערב מין במינו ונתבטל כשנתערב אח"כ באינו מינו איסור שפיר חוזר וניעור המינו ונאסר מאינו מינו דרק היתר אינו מעורר איסור אבל כשבא כאן איסור אח"כ שפיר מעורר המינו הראשון:

אך עכ"ז נראה לענ"ד דגם בכה"ג היכא שנתערב מתחלה עם מינו ונתבטל אף שבא אח"כ אינו מינו איסור אינו חוזר וניעור המינו הראשון לפי מה שחילק הש"ך בסי' צ"ט דבכל מקום לא אמרינן חוזר וניעור רק במין בשאינו מינו משום שנרגש הטעם:

והנה הפרי חדש בסי' צ"ח אות ח' כתב על פלוגתא דהרשב"א והרש"ל דהרש"ל סובר דהיכא דנתערב עם מינו ואינו מינו לא אמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו כתב הפרי חדש וז"ל. ומ"מ גם אני מסכים שאין דברי הרשב"א נכונים דבגמ' לא אתמר סליק אלא גבי ההוא דסבר ר"י דמין במינו אף באלף לא בטיל אמרינן שאם נתערב האיסור במינו ואינו מינו דהיתר סליק את מינו כמו שאינו ואינו מינו רבה עליו ומבטלו והיינו טעמא דכיון דיש ס' בשאינו מינו דהיתר נגד האיסור הרי אין כאן איסור כלל ונהפך כל התערובות להיתר ואין כאן מאיסור אפילו משהו לאסור את מינו דהיתר משא"כ הכא דלא שייך סליק את שאינו מינו מפני שביטול מין במינו ברוב מהתורה היינו לפי שאינו נרגש טעם האיסור בהיתר שהרי הכל מין אחד ולפיכך הקילה בו התורה להתבטל ברוב אבל לא לומר שהאיסור נהפך להיתר ונתבטל לגמרי דומיא דמין בשאינו מינו אפשר דבכה"ג לא אמר סליק כיון שהאיסור נותן טעם בחלק שאינו מינו שיש בתערובות אע"ג דהכי לא מצינו למיקם אטעמא שהרי האיסור והיתר דמינו נותנים טעם בשאינו מינו דהיתר ואין כאן טעם איסור לחודי' אלא ע"י תערובות מ"מ התורה אסרה בכל גונא כל מין דאיסור בשאינו מינו היתר משום טעמא וכי היכא דהיכא דליכא קפילא אז משערין בס' ה"נ היכא דליכא למיקם אטעמא דאיסורא לחודי' אית לן למימר דטעם כעיקר דאורייתא ויש לנו לאסור עד ס' עכ"ד:

ואנכי בעניותי אשמע ולא אבין דכיון דנתערב במינו ובשאינו מינו לא נרגש באינו מינו טעם האיסור שטעם זה שמרגיש יוכל להיות דהיתר היא וכל עיקר הטעם דאינו מינו צריך ס' הוא כאשר כתב הרשב"א בחולין דכיון דנרגש הטעם הוי כהוכר האיסור כאשר כתב בד' צ"ז בד"ה אמר לי' דכתב באמצע דבריו מין בשאינו מינו בס' וטעמא דמלתא משום דאם בא לבשלן יחד הרי טעמו של איסור ניכר בו יעו"ש אבל בנידן דידן אינו ניכר האיסור דזה הטעם שמרגיש יוכל להיות דהיתר היא ומה שהביא הפרי חדש לדמות היכא דליכא קפילא דליכא למיקם אטעמא משערין בס' אינו דומה לשם דהתם קפילא היא דליכא אבל טעם דאיסורא איכא וכשיאכל הוא התערובות מרגיש טעם האיסור. אבל כאן כשנתערב במינו ובאינו מינו שלא ירגיש האוכל טעם האיסור שוב בטל ברוב דאינו ניכר האיסור ולא עוד דלא זו שלא ירגיש האוכל טעם האיסור משום שיוכל להיות דהיתר היא. אך שהוי ודאי דמרגיש טעם ההיתר דהרי יש בילה בלח בלח ובכל חלק וחלק מעורב מכל אחד ואחד וא"כ הטעם שהוא מרגיש מאינו מינו שיש בו איסור והיתר ששניהם מינו זה בזה זה הטעם שמרגיש היתר היא שהיא רובו דהיתר במינו וכל דבר שניכר האיסור הוי כאולי הוא בעינא כיון שניכר ואינו בטל וכאן טעם זה שהוא מרגיש אולי היה בעינא היה ג"כ מותר שיש בו רוב היתר ממינו ולא עדיף מה שניכר עתה בתערובות מאולי היה בעינא:

וגם דברי הש"ך אינם מובנים דכתב דלהיפך לא אמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כיון דנרגש הטעם באינו מינו ולפי הנ"ל אין זה קושיא דהרי הטעם שמרגיש טעמא דהתירא היא וע"כ אנו צריכין לומר לשיטה זו אף דאינו נרגש כאן טעם איסור מ"מ במין בשאינו מינו כל שאין ס' אסור אף שאינו נרגש איסור ולא מיבעי' לשיטת או"ה דהיכא דנתערבו שני מינים חילוקים בטעמם והמה מאיסור אחד אוסרים וצריך ס' נגד שניהם אף דהיכא דאיכא ס' נגד אחד שוב ליכא טעמא דשניהם מבטלים זה את זה וע"כ דבאינו מינו אף דאינו נרגש הטעם אסור כל דליכא ס' ואינו דומה להיכא דקפילא אומר דאין בו ס' כיון דקפילא אומר דאיסור זה אין בו כח ליתן טעם בטל במיעוטו אבל היכא דהיה בו כח ליתן טעם אך ע"י דבר אתר אינו נותן טעם אסור וה"ה בנתערב במינו ובאינו מינו דהאינו מינו מצד עצמו נותן טעם שפיר אסור:

אך עכ"פ היכא דנתערב בתחלה במינו ואח"כ ניתוסיף אינו מינו שפיר מותר כיון דנתבטל פעם אחת שוב לא אמרינן חוזר וניעור דכבר נתבטל פעם אחת אף דהש"ך חילק בסי' צ"ט בס"ק כ"א דבאינו מינו אמרינן דחוזר וניעור דסברא גדולה הוא כיון שנרגש הטעם וניהו דנתבטל מתחלה מ"מ עתה אנו מרגישין טעם איסור וכל שאנו מרגישין טעם איסור אוסר. זה לא שייך כאן היכא דנתבטל מתחלה במינו דהוי כמאן דליתא ולא שייך לומר דסברא גדולה הוא כיון דעתה נרגש הטעם אסור כיון דנרגש טעם איסור דהרי אדרבא לא נרגש עתה טעם איסור והטעם שנרגש היא היתר ולא שייך לומר דאסור עכ"פ משום שנרגש כאן טעם שאסור דהרי טעם זה בפני עצמו היה מתחלה מותר ולא גרע יותר מה שנרגש מאולי היה בפני עצמו ומה שנרגש עתה היה בפני עצמו והיה ג"כ מותר ובוודאי לא שייך כאן האי סברא גדולה לומר דחוזר וניעור כיון שנרגש הטעם של איסור כנ"ל דבאמת אינו נרגש כאן טעם איסור אך באינו מינו כל שאין כאן ס' אף שמצד אחר אינו נותן טעם אסור ושוב לא אמרינן בזה חוזר וניעור עכ"פ כיון דהטעם אינו נרגש:

וא"כ בנ"ד כיון שנתערב תחלה בשר בהמה ברובא בשר עוף ומדאורייתא נתבטל ברוב כבר בוודאי מדאורייתא אינו אוסר אח"כ כשנפל לתוך תלב כיון שכבר נתבטל הבשר בהמה והוי כמאן דליתא:

אך עדיין יש לספק בזה כפי מה שנסתפק הפרי מגדים בפתיחה לתערובות בחלק ב' בביאור לח בלח וז"ל על שיטת הר"ן דהיתר בהיתר לא בטל מה יהיה היכא שנתערב חלב תי בחלב שחוטה ושניהם של היתר דלא מבטל בטל מן התורה ברוב חלב שחיטה להר"ן דשניהם היתר ואף דקיי"ל היתר בהיתר בטל עיין ס' צ"ט ס"ו בהגהה התם הוי באינו מינו אבל במינו לא להר"ן ואם נפל אח"כ בשר לחלב זה יש לשאול אי אסור באכילה ובהנאה מן התורה כיון דלא נתבטל מעיקרא החלב חי בשחוטה ברובא וכ"ת סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו הא בירורנא כיון שהמינו בעצם אינו אוסר למינו חלב חי ואינו מבטלו וכדאמרן וכיון שכן נאסר תלב תי בבשר ואילו נאמר דמבטל תלב שחיטה לתי ברובא מן התורה לא הוי בבשר אח"כ אלא איסור דרבנן ושרי בהנאה והולכין בספיקו להקל עכ"ד:

ומעתה נפל התירא דידן בבירא היכא שנתערב מתחלה בשר בהמה בבשר עוף לומר כיון דנתערב בתחלה מין במינו כבר נתבטל הבשר בהמה לגמרי דהרי היתר בהיתר לא בטל והוא ממש דין הפרי מגדים היכא שנתערב חלב חי בחלב שחוטה:

אך עכ"ז כנראה מדברי הפוסקים אף היתר בהיתר בטל שפיר כמבואר בתשובת הר"ן בעצמו בסי' ס"ד הובא בתשו' הגאון ר' עקיבא איגר בסי' ל"ח והביא ראיה מצמר גמלים וצמר רחלים דמבואר במשנה בפרק ט' דכלאים דבטל שפיר ובפרט בנ"ד העיקר כשיטת הרשב"א דאמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כנ"ל דדברי הפרי חדש אינם מובנים. וא"כ אף אם נימא דלא נתבטל מתחלה הבשר בהמה בבשר עוף דהוי היתר בהיתר ולא בטל מ"מ בשעה שנפל לחלב שפיר נתבטל דאז הוי איסור בהיתר ואמרינן סליק את החלב שאינו מינו כאילו אינו ומינו בשר עוף רבה עליו ומבטלו:

אך הנה בפרי מגדים הנ"ל מבואר דכיון דאמרינן היתר בהיתר לא בטל לא זו שלא נתבטל מתחלה החלב תי בחלב שחוטה קודם שנת ערב בבשר אך אף אחר שנתערב בבשר למ"ד דאמרינן סליק ג"כ בזה לא אמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כיון דהיתר בהיתר היא:

אך לפענ"ד זה אינו דבשעה שנתערב בבשר אז לא הוי היתר בהיתר דאז החלב תי נאסר משום בשר בחלב וכן לדידן בשר בהמה שנתערב בבשר עוף ונתערב אח"כ בחלב בשעה שנתערב בחלב לא הוי היתר בהיתר:

ומה שכתב הפרי מגדים כיון שהמינו בעצם אינו אוסר למינו אינו מבטל דברים אלו צ"ע דניהו דהמינו אינו אוסרו מ"מ כיון שנתערב עתה עם הבשר ובתוך הבשר נאסר החלב החלב חי שפיר הוי איסור בהיתר ובטלה בחלב שחוטה דחלב חי הוי איסור וצריך לומר כוונתו דאנו ע"כ צריכין לומר סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ואם נימא סליק את שאינו מינו הוא הבשר כאילו אינו שוב המין במינו היתר בהיתר ולא בטל דבלא הבשר החלב חי ושחוטה שניהם היתר הוא:

אך עכ"ז לענ"ד בטל תלב חי בחלב שחוטה בעת שכבר נתערב עם הבשר ואף דאם נימא דבטל החלב חי בחלב שחוטה ישאר היתר בהיתר מ"מ אם נימא דלא יתבטל יהיה איסור בהיתר אפשר לומר דשפיר אמרינן דבטל שלא יהיה איסור ואינו דומה להיתר בהיתר דלא בטל לשיטת הר"ן דהוי עתה היתר בהיתר ממש דאף אם נימא דלא בטל שניהם היתר הוא כמו דם הפר ודם השעיר אבל כאן בחלב שחוטה וחלב חי עם בשר אם לא יתבטל החלב חי בחלב שחוטה החלב תי אסור ושפיר מהני ביטול:

וכל זאת ה"ה בנ"ד בנתערב בשר בהמה בבשר עוף ברובא כנ"ל הוי ג"כ כל הספק ונלפענ"ד להקל בכל זה כיון דבלאו הכי הרשב"א מתיר לומר סליק ודברי האוסרים צ"ע דכיון דנתערב במינו ואינו מינו שוב אינו נרגש טעם איסור דהטעם שנרגש הוא ג"כ טעם היתר דיש בו תערובות היתר ורוב היתר דמותר במין במינו כנ"ל ועכ"פ בצירוף הקילוח הנ"ל נוכל להקל והיכא שתחב כף לקדירה שיש בה בשר בהמה ובשר עוף ובשר עוף הוי רוב ותחב לקדירה של חלב אח"כ בנשפך הוי ספיקא לקולא אף דהוי ספק אם יש ס' נגד הבשר בהמה לחודי' מותר מספק:

והנה עוד יש מקום לומר דמטעם אחר לא אמרינן סליק גבי בשר בהמה ובשר עוף לפי מאי דאיתא בתוס' בחולין בד' ק' ע"ב בד"ה סליק את מינו כמו שאינו וז"ל הקשה רבינו אפרים דאמר בפרק הלוקח בהמה הלוקח ציר של ע"ה משיקו במים וטהור אי רובא מים טהור להו בהשקה ואי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה הוא והנך מיעוטא דמים בטלי להו ברובא וקאמר ל"ש אלא לטבול בו פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניער והשתא אמאי ניער אמאי לא אמרינן סליק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו דהיינו הציר רבה על מים טמאים ומבטלן ולעולם הציר שהיא הרוב מבטל אותן המים הטמאים וי"ל דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר היא ולפיכך שייך לומר סליק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סליק עכ"ד:

וכוונת דבריהם דמאי דאמרינן סליק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו נוכל לומר להיפך דאוסר המינו ושוב אינו יכול להרבות על שניהם לבטל אך באמת ניחא באף דמין במינו אינו בטל מ"מ המינו היתר לא נאסר וההיתר נשאר היתר והאיסור לבדו בטל באינו מינו דנגדו איכא רוב לבטל אבל התם בטומאה כיון דמין במינו לא בטל מטמא אף ההיתר וכיון שנטמא אף המינו הטהור שוב אין באינו מינו כדי לבטל:

והי' מקום בזה ליישב שיטת מהרש"ל דדעתו דרק למ"ד דמין במינו לא בטל ואינו מינו בס' אז אמרינן סליק את שאינו מינו כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו אבל לדידן דמין במינו ברוב ובאינו מינו ס' לא אמרינן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ולפי הנ"ל ניחא דבמין במינו אף דאינו בטל מ"מ ההיתר נשאר היתר דבמין במינו דהוי במשהו לא אמרינן בי' חתיכה נעשה נבלה כדאיתא בתוס' ובפוסקים אבל לדידן במין בשאינו מינו דאסור עד ס' דקי"ל חתיכה נעשה נבלה ונעשה אף ההיתר איסור שפיר לא אמרינן סליק והוי כמו שם בטומאה כיון דנטמא הכל לא אמרינן סליק:

אך עדיין לא הונח לנו בזה דחנ"נ הוא רק מדרבנן ולא נעשה כגופו של איסור ממש אבל עכ"פ בנ"ד דבב"ח דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי ונעשה כגופו של איסור ממש דנעשה משניהם גוף אחד איסור שפיר הוי כמו התם בטומאה דלא אמרינן סליק:

ומזה יהיה ראיה לדברינו אשר אמרנו בסי' ל"א על דברי החוות דעת דהוא הביא ראי' דלענין נ"ט בר נ"ט מצטרפין אף טעם הראשון קודם שנכנס לקדירה דהיינו מהבשר אל המים ומהמים לקדירה מדברי התוס' בחולין בד' קנ"ב דכתבו על הא דאמר בגמרא דכל יום נעשה גיעול לחבירו לא הוי ממעט באכילת קדשים דהוי ג' נ"ט וקשה דהוי ממעט באכילת הרוטב דאין בה אלא ב' נ"ט וע"כ דמצטרפין הרוטב הראשון ג"כ והקשיתי עליו דא"כ יוקשה מאי תירצו בתוס' דהטעם דאין ממעט באכילת קדשים משום דמדאורייתא ברובא בטל וקשה דהא הרוטב הוי אינו מינו וצריך מדאורייתא ס' והוכחתי משם היפך מדברי הגאון הנ"ל וכתבתי שם דעדיין אפשר לתרץ למ"ד דאמרינן גם באינו מינו ג"כ סליק ואמרינן סליק הרוטב כמו שאינו ובטל ברוב בהבשר:

ולפי הנ"ל אי אפשר לדחות בזה דבקדשים נאמר כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה ממש כדאיתא בזבחים בד' צ"ז ואם פסולה הוא תפסול א"כ לא אמרינן בי' סליק כמו שם בטומאה וגם כאן אף האינו מינו היתר נעשה ג"כ איסור והוי כמוה ממש וראיה לדברינו הנ"ל בתשובה הנ"ל:

ואפשר ליישב בזה מה שהקשינו בחידושינו בענין עשה דוחה ל"ת לפי מה שכתבו התוס' בפסחים דצריך קרא להיתר מצטרף לאיסור אף לר' יוחנן דסובר דבל"ה חצי שיעור אסור מהתורה דאצטרך קרא לענין מלקות והקשיתי לשיטת הריב"א בחולין בד' קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ואינו חייב מלקות והגמרא שם מקשה דיבוא עשה וידחה ל"ת ומתרץ דיקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ עכ"פ מלקות אינו חייב דהעשה דוחה וא"צ קרא דלענין איסור בלא"ה אסור משום שיש בו תערובות איסור עכ"פ:

ולפי הנ"ל שפיר ניחא וצריך קרא שלא נימא סליק היכא דנתערב במינו ואינו מינו דאם לא היה אסור רק מצד תערובות האיסור היינו אומרין סליק אבל כיון דכתיב יקדש להיות כמוה ואף ההיתר נאסר לא אמרינן סליק מ"מ לענין דינא נראה לפענ"ד דאף בב"ח נוכל לומר סליק וגם לפי הטעם שאמרנו דבמין בשאינו מינו לדידן בודאי אינו אוסר היכא דאיכא מינו ג"כ כנ"ל דמין באינו מינו אינו אוסר רק משום שנרגש הטעם וכאן אינו נרגש הטעם דרובא דהתירא הוא ממינו כנ"ל לטעם זה בודאי אין חילוק בין בשר בחלב לשאר איסורים ובמקום הפסד בודאי יש להקל:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה