נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן י
הנה בב"בח יש פלוגתת הפוסקים בצלי אם אסור מדאורייתא כמו בישול או דהוי רק מד רבנן ואם נימא דצלי לא הוי רק מדרבנן. היה אפשר לפרש בזה סוגית הש"ס בחולין בד' ק"ח בסוגיא דטיפת חלב דאיתא שם טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנו"ט באותה קדירה אסור
והנה הר"ן תמה שם דאמאי הצריך דוקא ניער לאסור כל החתיכות שבקדירה ואמאי החתיכה שנאסרה שנגעה חמה בשאר החתיכות שבקדירה לא תאסר אותם והוא לא ס"ל דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ועוד הקשה יותר דהא כיון דנעשה נבילה אף ההיתר נעשה נבילה וההיתר הוא בעין ויכול לאסור שאר החתיכות וכן הש"ך בס"ק ח' פלפל בזה באורך:
והנה הר"ן כתב עוד דכיון דהיתר נעשה נבלה יוכל הוא לחזור ולאסור ולא דמי לצלי דאינו אוסר רק כדי קליפה ולא אמרינן שההיתר שבתוך הקליפה יחזור ויאסור שאני צלי דלא נעשה נבילה כלל דלא נעשה נבילה רק דרך בישול דומיא דב"בח דכל עיקר חנ"נ מב"בח ילפינן וב"בח לא הוי רק דרך בישול יעו"ש בהר"ן:
ותמוה לי לפי מאי דאיתא בבית יוסף בסי' ק"ה בד"ה ולענין צלי כתב שם וז"ל ולענין צלי שאנו נוהגין לעשות בתנור ונותנים בה מעט מים ורוב החתיכה היא חוץ לרוטב הדבר פשוט דלר"י דינו כמבושל ולרש"י דינו כצלי יעו"ש:
וא"כ יוקשה בטיפת חלב שנפלה על החתיכה אמאי החתיכה נעשה נבילה כדקאמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבלה והא הטיפה שנפלה על החתיכה למעלה מרוטב לא הוי רק צלי ובצלי לא נעשה נבילה ולשיטת רש"י בחתיכה מקצתה ברוטב ומקצתה חוץ לרוטב דינה כצלי ולשיטת ר"י מיירי שכל החתיכה חוץ לרוטב בודאי הוי כצלי:
וראיתי אח"כ בישועות יעקב בסי' פ"ז שהביא מכאן ראיה דצלי אסור מן התורה דאי הוי צלי מותר מן התורה יוקשה כנ"ל למ"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב האסור מן התורה אמאי בטיפת חלב כשלא ניער בתחלה וניער לבסוף בעי ס' נגד כל החתיכה והא הוי צלי דבישול בלא רוטב הוי כצלי כמו גבי קרבן פסח דצלי קדר חשיב צלי יעו"ש דבריו וכבר הבאנו לעיל דבפירוש מבואר כן בבית יוסף:
ומה נעשה בדברי הר"ן דכתב בפירוש בסוגיא זו דבצלי לא נעשה נבלה וקשה דאיך יתרץ הסוגיא זו מקושיא הנ"ל
וצריך לומר לשיטת הר"ן דלא סבירא ליה כהב"י וזה לא חשיב צלי. וכי אמרינן דצלי קדר חשיב צלי היינו כשאין שם מים כלל אבל ביש בהקדירה מים אפילו שהחתיכה מונחת למעלה במקום שאין רוטב חשיב בישול כאשר באמת תירץ הר"ן על הקושיא דאמאי כל החתיכה נאסרה הא חם בחם אינו אוסר רק כדי קליפה אם היא בלא רוטב ותירץ דה"מ בחום של צלי אבל חתיכה זו כיון שעומדת בקדירה כיון שיש בה הבל לחות האיסור מתפשט בכל החתיכה יעו"ש וא"כ שפיר מקרי בישול אך לפי שיטה זו שוב יוקשה דנימא דההבל יפעול להוציא מחתיכה לחתיכה ג"כ ומש"ה דעת הרבה פוסקים דאף דהוי הבל בקדירה לא הוי כמו רוטב ומאי דכל החתיכה אסורה משום דחלב הוי שמן כדאיתא בט"ז בסי' צ"ב בס"ק ט"ו וכיון דאין דינו כרוטב הוי רק צלי ובב"י מבואר בפירוש דלא הוי רק כמו צלי ושוב יוקשה אמאי נעשה נבלה:
ומה שנראה לפי מה שפלפלתי בס' וכפי מה שחידש הפ"מ בסי' צ"ב בס"ק ט"ו בט"ז ובסי' צ"ו בש"ך בסק"ט דאף דע"י כבוש ומליחה לא נעשה נבילה מ"מ אם נתבשלה אח"כ אותה החתיכה עם שאר בשר אמרינן דהבלוע שבתוכה מתחלה הוי כמו דבוק בה ונעשה נבילה בהבישול יעו"ש ואנכי הרביתי לפלפל בזה בתשובה להרב הג' אבד"ק שעבערשין:
וא"כ ה"ה בצלאו מתחלה לדברי האומר דבצלי אין ב"בח נאסר מדאורייתא ואח"כ בשלו ג"כ הוא כו דבשעת הבישול אח"כ נעשה נבילה:
אך עדיין יש לספק לפי מה שנסתפקו הפוסקים אם אמרינן בב"בח יש בישול אחר בישול ולדעת הפוסקים דבשבת אין בישול אחר בישול ה"ה ב"בח כן או דלא דמי לשבת ואנכי בס' הארכתי בזה:
והנה הטור בסי' שי"ח באו"ח הביא דעת הר"א ממיטץ דאפי' דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי' ואפיי' והביא ראיה מפ' כ"ש גבי פסח אם צלאו ואח"כ בשלו הא מני ר' יוסי הוא דאמר יוצאין ברקיק השרוי במים בפסח אבל לא במבושל דלאו לחם קרינן ביה אע"פ שכבר אפאו בתנור מכל מקום הואיל וחזר ובישלו בטלו מתורת לחם וראבי"ה חלק עליו דבפ' כ"מ מתי' לההוא דר' יהודה לענין ברכה ומסיק עלה דע"כ לא קאמר ר"י אלא דבעינן טעם מצה יעו"ש בב"י ובט"ז סי' שי"ח בסק"ו:
וא"כ אם נימא כדעת הראבי"ה דאין בישול אחר אפיה וצלי' שפיר יש להסתפק בכה"ג היכא דמתחלה צלו בשר בחלב ואח"כ בישלו למ"ד דצלי ב"בח אינו אסור מן התורה אפילו אם אח"כ בישלו ג"כ אינו אסור דאין בישול אחר צלי' והצלי' הראשונה הי' בהיתר ובישול שאחר כך אינו אוסר:
ואמפשר עוד לומר דאפי' לדעת הר"א ממיטץ דיש בישול אחר אפיי' או צלי הוא רק בשבת דשם גוף הבישול הוא האיסור וזה הוא המלאכה שפיר אפשר לומר אפילו שנצלה עדיין אין זה בישול והבישול שאח"כ הוא מלאכה אבל ב"בח האיסור בישול הוא שנותן טעם זה בזה וכיון שכבר נתנו טעם זה בזה ע"י הצלי אין הבישול פועל יותר ומההוא טעמא אפשר לומר דגם בכבוש מתחלה בשר בחלב וקבלו טעם זה מזה ג"כ אין הבישול שאח"כ אוסר כיון שכבר קבלו טעם מתחלה ע"י כבוש שהוא כמבושל לענין נתינת טעם והוי ג"כ לענין זה אין בישול אחר בישול:
וראיתי אח"כ בפרי מגדים בסי' ק"ה במ"ז בס"ק ב' נסתפק כעין זה דהביא שם וז"ל עוד למדתי ממה שכתב בהגהות שבסוף הספר הוא ספר או"ה דאסור לבשל חתיכה כבושה מעל"ע בחלב דמעיקרא כבוש ועתה איסור תורה משמע חתיכה שבישלה בחלב כבר מותר לחזור ולבשלה וכו' אלא דכאן שהחתיכה בלוע מחלב אין איסור אלא במעיקרא כבוש והשתא מבושל וגם זה צריך עיון עכ"ד:
הרי שנסתפק בזה אם מעיקרא כבוש ואח"כ מבושל אם הבישול הוא איסור והספק הוא מטעם הנ"ל ובצלי לשיטת הראבי"ה דאין בישול אחר צלי' בודאי נראה דאין איסור אך לדעת הר"א ממיטץ נראה דיש איסור בבישול אחר צלי' וה"ה בבישול אחר כבוש:
ומעתה ניחא הקושיא הנ"ל בטיפת חלב שנפלה על החתיכה דשפיר ניחא אפילו דהחתיכה שחצי' ברוטב דינה כצלי ולא נעשה נבילה מ"מ בניער אח"כ ונתבשלה החתיכה אז שפיר נעשית נבילה כיון דטיפת חלב דבוק בה דמאי שנבלע בתוכה הוי דבוק כדברי הפרי מגדים הנ"ל לענין היכא דמתחלה הי' כבוש ואח"כ בשלה נעשה הטעם בתוכה נבילה ה"ה כאן שהיתה מתחלה צלי' ואח"כ בשלה נעשית אח"כ נבילה:
ומיושב בטוב טעם קושית הראשונים הנ"ל דאפי' בלא ניער נימא ג"כ דחתיכה זו אוסרת השאר כיון דנעשה נבילה ולפי הנ"ל ניחא דבלא ניער לא נעשית נבילה כלל דהוי צלי ודו"ק:
והנה שם בגמ' מוכיח מרב דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה דאפשר לסחטו אסור ומביא פלוגתא ע"ז. והנה בהגמרא נראה דהפלוגתא הוא על כל האיסורים ובאמת מב"בח אין ראיה לשאר איסורים:
ובבשר בחלב אפשר לומר דלא הוי הטעם משום אפשר לסחטו אך כיון דהאיסור הוא משום לא תאכל כל תועבה א"כ נעשה כל אחד בפני עצמו תועבה הן הבשר והן החלב כיון שנעשה בהם עבירה ואין אנו צריכין לבוא עלה מטעם אפשר לסחטו וסברא זו כתב גם בישועות יעקב
אך הנה לקמן בד' קט"ו מקשה לרב אשי דאמר דב"בח אסור משום כל שתעבתי לך מעשה שבת לתסרו אמר קרא קודש היא לכם היא קודש ואין מעשי' קודש חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה לתסרו דהא תעבתי לך הוא השתא מה שבת דחמירא מעשי' מותרים הנהו לא כל שכן ופירש"י אבל בב"בח לא אמרינן ההוא קל וחומר דהא כתיב לא תאכל כל שתעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עלי' קאי דהא אכל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה גופה אלא הבא ממנה והחוסם והדש נמי לאו חסימה גופה קא אכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש ע"כ והקשו בתוס' בד"ה היא קודש וז"ל וקשה דלמה לא יחשב בישול של שבת תועבה גופה כמו מבשל בשר בחלב ונראה דהיינו טעמא משום דב"בח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אינו ניכר שנעשה בשבת יעו"ש:
ופירוש דבריהם דב"בח ניכר הטעם שנותן הבשר בחלב או איפכא כדאיתא ברשב"א ובראש יוסף ברש"י בד"ה לא אמרה תורה:
ומעתה נלע"ד דהיכא דהיה מתחלה תערובות בשר בחלב שקבלו טעם זה מזה דרך היתר. כגון על ידי כבוש או צלי' ואח"כ נתבשל שוב לא שייך האיסור דלא תאכל כל תועבה דניהו דנימא דיש בישול אחר צלי' או כבוש מ"מ לא הוי תועבה דלא שייך לומר דניכר האיסור שהיא נתינת טעם זה בזה דהרי הנתינת טעם הי' בהיתר והבישול לא עשה פעולה חדשה ונתינת טעם כלל אך שבישל בשר בחלב שהיו כבר מעורבים וקבלו טעם זה מזה כבר:
ושפיר במתניתין שהיה מתחלה צלי ונבלע הטעם בהיתר אפי' שניער אח"כ ונתבשל לא שייך הטעם דלא תאכל כל תועבה ורק משום דאפשר לסחטו אסור:
ומדי דברי זכור אזכור קושית אבי זקיני הרב הגאון החריף מהו' בצלאל ז"ל שראיתי בכת"י שהקשה מאי דקאמר הגמ' בפסחים דב"בח חידוש הוא דאי תרו לי' כולא יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי אסור והקשה דמאי חידוש דלמא האיסור הוא משום לא תאכל כל תועבה ומש"ה אינו אסור רק דרך בישול דנעשה תועבה:
וראיתי באיזה מפורש שכתב שם לשיטתו הפירוש בגמ' דאי תרו לי' כולא יומא בחלבא שרי בשיל לי' בישולי אסור היינו בבישול אחר ששרה מתחלה שהשריי' מתחלה לא אסר והבישול שאחר כך אוסר וראיתי כעין זה בח"ס ולא אוכל למצוא עתה בחפזי מקומו איו:
ולפי הנ"ל בכה"ג לא שייך לאסור משום לא תאכל כל תועבה כיון דתרו ליה מתחלה וכבר קיבל טעם בהיתר וכנ"ל:
ואא"ז הרב הגאון הנ"ל תירץ דלמאן דאוסר בשר בחלב משום לא תאכל כל תועבה ממילא אינו מוכח טעם כעיקר מבשר בחלב דשם אינו אסור משום הטעם אך שנעשו גוף הבשר והחלב תועבה ודו"ק:
ואפשר לי לומר דזה שפיר קאמר בגמ' דאין ללמוד מבשר בחלב כיון דאינו אסור רק דרך בישול בודאי הוי האיסור רק משום תועבה ויתיישב בזה קושית התוס' במועד קטן בד' ח' בד"ה נפקא לי דהאי דאי תרו לי' כולא יומא בחלבא שרי הוא קולא ואמאי לא נוכל ללמוד ממנו חומרא ואדרבא ק"ו הוא יעו"ש ולפי הנ"ל נוכל לומר דזאת הוי הפירכא כיון דאי תרו לי' כולא יומא בחלבא שרי ורק בבישול אסור בודאי הוי האיסור רק משום תועבה שנעשו בו איסור ולא משום הטעם: