אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן טו

סימן יד

ב"ה כפר האמער

אל כבוד ידידי הרב הגאון חריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה שלשלת היוחסין כבוד שמו תפארתו מהור"ר ברוך הלוי איש הורוויץ נ"י אב"ד דק"ק שעבערשין יע"א.

יקרת מכתבו קבלתי בדבר השאלה שקרה לפניו במילוי דגים שנחתך דק דק כנהוג ונחתך בתוך המילוי חלמון ביצה ונתערב היטב המילוי עם החלמון ומלאו הדגים ונתבשלו ואח"כ נמצא טיפת דם במותר הביצה ובכל מה שבקדירה הי' ס' נגד החלמון אבל במילוי לבד לא הי' ס' נגד החלמון:

וכתב כבודו דבמקום הפ"מ מותר דבהפ"מ לא אמרינן בשאר איסורים חתיכה נעשה נבילה בלח בלח וזאת הוי לח בלח כמו קטניות נימוחים ופלאמין נימוחים כדאיתא בפ"מ בש"ד בסי' צ"ט ס"ק י"ג בסופו וכמו קמח דהוי לח בלח כמבואר בש"ך בסי' ק"ט אך אפילו באין הפ"מ דעת הט"ז בסי' צ"ב בס"ק ט"ו דלח בלח בצונן לא נעשה נבילה והחוות דעת הביאו להלכה ואין לומר דכשנתבשלו אח"כ נעשה נבילה כמו איסור דבוק דדעת הש"ך בסי' ע"ב בס"ק י"ז דלא הוי דבוק רק כשהוא דבוק בתולדה וכדאיתא בחוות דעת בביאורים ס"ק ח' ובחידושים ס"ק ט' ועוד הוסיף כבודו בפלפול:

ומה שנראה לפענ"ד בראשונה אומר אני דאין זה ענין ללח בלח דהפירוש של לח בלח דלא נעשה נבילה היינו כגון שהתערובות היא איסור לח כשבא אחר כך לתוך התערובות השני נתערב לגמרי ותערובות הראשון אינו ניכר אבל כאן הרי התערובות הראשון ניכר ועומד בפני עצמו שהרי המילוי עומד בפני עצמו ואין הפירוש של לח בלח דבתערובות הראשון נתערב לגמרי דהא אף לח כיבש שנבלע בו ג"כ בתערובות הראשון נתערב לגמרי ונבלע בו וכדאיתא בכרתי ופלתי בסי' ק"ט ס"ק ב' דאף לח ביבש הבלוע ביבש הוי לח בלח יעו"ש:

אך עיקר הפירוש שהוא לח בלח שיתערב התערובות הראשון שהיא לח בתערובות הב' ולא היה התערובות הראשון עומד בפני עצמו בתערובות הב':

והש"ך בסי' צ"ב בס"ק י"ד כתב וז"ל דדוקא כשנתערב איסור לח בהיתר יבש אמרינן חתיכה נעשה נבילה מטעם חשיבות כי החתיכת איסור ניכר ומובדל נעשה נבילה אבל לא כשנתערב איסור לח בהיתר לח ואח"כ נתערב להיתר אחר ואין חילוק בין אם ההיתר אחר לח או יבש:

ובפרי מגדים כתב שם וז"ל דאיסור לח בהיתר לח מעורב אח"כ יפה בהיתר אחרון משא"כ לח ביבש דחתיכה אסורה מטעם אפשר לסחטו ודאי צריך אח"כ ס' נגד כל החתיכה יעו"ש:

הרי דכתב ג"כ הטעם דאיסור לח בהיתר לח מעורב אח"כ יפה בהיתר אחרון אך עדיין קשה וכן הקשה לי הרב המה"ג מו"ה פנחס נ"י אבד"ק גארישקאב מ"ץ דק"ק טארניגראד דזה ניחא אם ההיתר אחרון לח שפיר הוי חילוק אם התערובות הראשון היא לח בלח שאז נתערב אח"כ עם היתר השני לגמרי אבל אם התערובות הראשון לח ביבש ונתערב אח"כ בהיתר לח עדיין התערובות הראשון שהיא לח ביבש עומד בפני עצמו ונשאר באיסורו ומש"ה אמרינן ביה דהוי נבילה אבל אם ההיתר האחרון הוא יבש אף אם התערובות הראשון הוי לח בלח גם כן התערובות הראשון עומד בפני עצמו שהרי הוא לח וההיתר האחרון הוא יבש ועומד התערובות הראשון בפני עצמו ונשאר באיסורו דבלח בלח בודאי נשאר באיסורו דבלח ביבש איכא פלוגתא אם אפשר לסחטו אסור או מותר דלח מיבש אפשר לסחטו אבל לח בלח בודאי מעורב לגמרי ואי אפשר להפריד כלל:

וא"כ היכא שהתערובות הראשון היה לח בלח ונתערב אח"כ ביבש בודאי מהראוי שנאמר שצריך ס' נגד התערובות הראשון שהרי התערובות הראשון שהיא לח עומד בפני עצמו בתערובות השני ונשאר באיסורו ונותן טעם ביבש ואוסר כמו נבלה והר"ן בסוגיא דטפת חלב באמת מיירי שהתערובות הב' היה ג"כ לח אך לשיטת הש"ך קשה:

ואפשר דהש"ך מיירי שהתערובות הראשון הלח נבלע כולו בתוך ההיתר האחרון היא היבש ולא נשאר ממנו בפני עצמו ואינו עומד התערובות הראשון בפני עצמו ובכה"ג לא אמרינן דנעשה נבילה אבל אם התערובות הראשון לח ביבש ע"כ עומד בפני עצמו:

ועוד אפשר לומר דאם התערובות הראשון לח בלח ונתערב אח"כ ביבש אף שלא נבלע כולו ביבש ועדיין הלח עומד בפני עצמו מ"מ לא נעשה נבלה משום דאמרינן כל שאפשר מהלח להבלע ביבש נבלע בו ונכנס בו שהרי לח הוא והשאר שאינו נבלע בו אינו נותן בו טעם ג"כ דכל שאפשר להבלע נבלע בו והשאר אינו נכנס בו כלל וכן נראה קצת ממנחות בד' כ"ג וא"כ שפיר בלח בלח אינו נעשה נבילה לענין שיצטרך ס' נגד כולו שזה שנבלע בהיתר אינו עומד בפני עצמו והשאר שעומד בפני עצמו אינו נותן טעם בהיתר אחרון:

והנה בר"ן בסוגיא דטיפת חלב כתב וז"ל ואחרים תירצו שאין אומרים חנ"נ אלא באיסור בלוע בחתיכה לפי שאין ממש איסור זה יוצא ומתערב באחרות ולפיכך אמרו שתהי' חתיכה זו כנבילה אבל בדברים הנתערבים ונבללים בשוה אין אומרים כן ובלח בלח נמי אין אומרים בו חתיכה נעשה נבילה שהרי היא מתערב ומתפשט בשוה ע"כ:

וכוונתו ג"כ לחלק דבלח בלח מתערב בתערובות הב' אח"כ בשוה אבל בלח ביבש אינו מתערב בתערובות הב' אח"כ:

ודברי הפ"מ בסי' צ"ט בס"ק י"ג שהביא כבודו הנה ספק שלו הוא אם בשעה שנפל לתערובות הב' עדיין היא יבש ובתוך התערובות הב' נתרסק אם נתבטל איסור הראשון כיון דעתה נתרסק או דנימא דכיון דבשעת התערובות עדיין היה התערובות הראשון יבש ועמד בפני עצמו כבר היה הדין דנעשה נבילה ואסור כל התערובות ואינו ניתר משום דנתרסק אח"כ ונעשה יבש ואף דמלשון הפ"מ מאיזה תיבות נראה לכאורה דהספק הוא שנתרסק קודם כשנתערב בתערובות הב' אבל באמת בזה אין ספק כלל דעיקר תלוי בשעה שנתערב בתערובות הב' אם היה לח או יבש ואם נתערב בתערובות הב' לגמרי או עומד בפני עצמו אבל קודם שנתערב בתערובות הב' אין חילוק בין נתרסק או לא דבין כך ובין כך נתערב היטב האיסור הראשון עם ההיתר וגם עומד בפני עצמו:

אך הספק מהפ"מ הוא היכא שנתרסק אחר שנפל לתערובות הב' ובזה החמיר הפ"מ כיון דבשעה שנתערב בתערובות הב' עדיין היה התערובות הראשון יבש ועומד בפני עצמו אבל אם קודם שנתערב בהיתר הב' נתרסק ונעשה לח בודאי בטל כיון דבשעה שנתערב בתערובות הב' לא עמד בפני עצמו וכן אם היה להיפך דהי' מתחלה לח וקודם שנפל להיתר הב' נקרש ועמד בפני עצמו בודאי אמרינן ביה נעשה נבילה:

שבתי וראיתי בחוות דעת בסי' צ"א ס"ק ח' ובסי' צ"ב בס"ק י"ב בסופו שכתב על דין הראשון שנתרסק קודם שנפל לתוך התערובות הב' דהיה פשוט בעיני דלא נעשה נבלה והחוות דעת כתב דבמחלוקת שנוי' דלדעת הרשב"א בשם הראב"ד דהטעם דבלח בלח לא נעשה נבלה משום דהאיסור נתערב בכל ההיתר א"כ הכי נמי הרי נתערב האיסור בכל ההיתר אך לטעם המרדכי משום חשיבת החתיכה א"כ כיון דבשעת בליעת האיסור היה חשיבות להחתיכה ונ"נ אף שנתמחה אח"כ לא יצא מידי איסורו ובעינן ס' נגד כל החתיכה יעו"ש:

והנה לשיטתו היה אפשר לומר דה"ה להיפך היכא שמתחלה היה לח ואח"כ נקרש הוי להיפך לשיטת הרשב"א נעשה נבילה כיון דלא נתערב האיסור בכל ההיתר ולדעת המרדכי לא נעשה נבילה דבשעת התערובות היה לח ולא היה חשיבות להחתיכה ולא נעשה נבילה:

אך באמת זה אינו דלהיפך בודאי אף לשיטת המרדכי דהטעם הוא מטעם חשיבות החתיכה מכל מקום כיון שנקרש קודם שנפל לתוך התערובות הב' בודאי נעשה נבילה דאף דמתחילה בתערובות הא' עדיין היה לח ולא היה חשיבות מכל מקום בלא"ה אז לא נתבטל שהרי אז לא היה ס' וממילא היה אסור ואימתי יוכל להתבטל בשעה שנפל לתערובות הב' ואז הוי חשוב דנקרש ועומד בפני עצמו:

ואפילו אם נפרש דברי הפ"מ בסימן צ"ט ס"ק י"ג דדעתו דאף שנתרסק קודם שנפל לתערובות הב' יהיה אסור משום דהיה יבש מתחלה מכל מקום להיפך היכא שמתחילה היה לח ונקרש קודם שנפל לתערובות הב' מודה דנעשה נבילה:

וגם כל עיקר דברי החוות דעת דלשיטת המרדכי תלוי אם היה דבר יבש בעת התערובות הראשון לדידי צ"ע דנראה דג"כ העיקר תלוי אם הוא דבר חשוב בעת שנפל לתערובות הב' דקודם שנפל לתערובות הב' בלא"ה היה עומד בפני עצמו:

וכן נראה מדברי הש"ך בסי' צ"ב בס"ק י"ז הנ"ל דכתב דדוקא כשנתערב איסור לח בהיתר יבש אמרינן חתיכה נ"נ משום חשיבות כי החתיכת איסור ניכר ומובדל נ"נ אבל לא כשנתערב בהיתר לח ונתערב בהיתר אחר יעו"ש הרי דפתח בטעם המרדכי מטעם חשיבות אפילו הכי נראה דהעיקר תלוי בשעה שנתערב בהיתר אחר

והיכא שמתחלה הי' לח ונקרש קודם שנתערב בהיתר אחר בארנו דלד"ה הוי כמו יבש ונעשה נבילה:

ומעתה בנ"ד דמילוי הדגים קודם שהניחן לתוך המים נקרשו ועמדו בפני עצמן נראה דבודאי אין להקל משום דבלח בלח לא נעשה נבילה דזה לא הוי לח בלח דקודם שהניחן לתוך המים נקרשו:

וגם בלא"ה נראה לפענ"ד דזה לא מקרי לענין חתיכה נ"נ לח בלח ואין ראי' ממה שהביא כבודו מקמח דהוי לח בלח כמבואר בש"ך בסימן ק"ט ופלאמין נימוחים וקטניות נמוחים וכל זה אינו ענין לכאן דשם הוי לח בלח לענין תערובות הזאת אבל כאן דתלי' אם יהי' בפני עצמו בתערובות הב' אז דינו כלח ביבש ונעשה נבילה וכאן המילוי ביצים יהיה בפני עצמו כשיתבשלו אח"כ בתוך המים:

וגם לטעם המרדכי מטעם חשיבות שלח ביבש הוי חשוב כאן ג"כ חשוב כשנתבשל אח"כ ועומד בפני עצמו ואף לשיטת החוות דעת דתלוי הדבר באם הוא חשוב בשעת התערובות הראשון נעשה נבילה והיה מקום לומר דבשעת התערובות היה זאת לח בלח ולא היה חשוב ולא נעשה נבילה אך כבר בארנו לעיל דבזה אף החוות דעת מודה היכא שנקרש קודם שנפל להתערובות הב' נעשה נבילה וכאן המילוי נקרש קודם שניתן לתוך המים דבעת שנותנים המילוי לתוך הדגים נקרשו ונעשו כעין חתיכה:

ולכן נראה לפענ"ד דאין לצרף כאן ההיתר דלח בלח לא נעשה נבילה:

ומה שהביא כבודו בשם ספר חכמת אדם כלל נ"א דין כ"ד דעיסה שנילושה עם ביצה שנמצא בה טיפת דם ונתבשלה עם מים מצטרף המים לבטל דהביצה עם העיסה הוי לח בלח לפענ"ד זה בודאי אינו כנ"ל דהעיסה דבר יבש היא ואינו מתערב עם הרוטב שהיא התערובות הב' ואף לשיטת המרדכי שהטעם הוא משום שהיא חשוב גם כאן העיסה חשובה ועומדת בפני עצמה ואי משום שמתערב היטב עם הביצה הוי לח בלח הא לח ביבש מתערב ג"כ היטב כנ"ל דברי הכו"פ בסי' ק"ט:

עוד ראיתי שם דברי תימה שרוצה להתיר אף העיסה מטעם אפשר לסוחטו מותר בדרבנן ובאמת אין זה ענין לאפשר לסחטו דזה הוא רק בטעם הנבלע דאמרינן דנסחט בהבישול אבל ממש שנבלע בוודאי אינו נסחט בהבישול דהבישול אינו מוציא ממשות רק טעם ובביצה שנתערב בהעיסה דנתערב ממשות הביצה איך שייך בזה אפשר לסחטו אף אם יבושל בכל מימות שבעולם פשיטא דלא יוסחט הביצה מהעיסה:

ועתה נבוא להיתר ב' שכתב כבוד תורתו לשיטת הט"ז בשם הרש"ל דע"י צונן לא נ"נ וכאן קודם הבישול הוי צונן ובחוות דעת נראה שמסכים להט"ז דבצונן גמור אף שלא בהפ"מ מותר:

אך בנ"ד יש לומר כיון שחתך המילוי דק דק עם בצלים ע"י דוחקא דסכינא ודבר חריף בלע וכיון שבלע שפיר נ"נ כמבואר בש"ך בסימן צ"ו ס"ק ט' דבחתך בסכין של איסור צונן דק דק נעשה כולו נבילה:

אמנם מ"מ לשיטת הט"ז בשם רש"ל נראה דאף בזה לא נ"נ דשיטת הט"ז בשם רש"ל נשען על שיטת הר"ן בסוף כל הבשר דדוקא דרך בישול נ"נ דהיא לתא דבב"ח ולא ע"י כבוש ומליחה וה"ה ע"י בליעת דבר חריף ובהפ"מ יש לסמוך ע"ז דגם הש"ך כתב בסי' צ"ב ס"ק ט"ז דבמליחה אף בשמן בהפ"מ לא נ"נ אף דשם הטעם משום דבמליחה איכא דעות דאינו אוסר רק כדי קליפה וכדאיתא בתורת חטאת שנשאל למהר"ם פאדוי מ"מ הש"ך הראה מקום לסי' כ"ב ס"ק י' ושם ביאר הטעם דלא נ"נ רק דרך בישול דהוי דומיא דבב"ח וכן איתא בפ"מ בש"ך בסי' צ"ו ס"ק ט' דבהפ"מ יש לצדד כל שלא הוי על ידי בישול רק ע"י דוחקא דסכינא ודבר חריף או ע"י כבוש ומליח לא נ"נ (ובצונן נראה דעת החוות דעת דמסכים להט"ז דמותר אף בלא הפ"מ):

אך בזה יש לספק עדיין כיון דנתבשל אח"כ נ"נ בשעת הבישול דהוי דבוק וכן נסתפק כבודו אך מעלתו כתב דלא הוי דבוק כיון דלא הוי בתולדה וכן דעתי העני' מסכמת:

אך אין כן דעת הפרי מגדים שכתב במ"ז בסי' צ"ב ס"ק ט"ו וז"ל ומודינא כל שנכבש בשר עם מעט דם וכדומה ואח"כ בישל עם ההיתר הוי דרך בישול ואף שיש ס' נגד מעט הדם מ"מ חתיכה נ"נ בבישול דהוי דבוק עיין סימן ס"ט בחתיכה שנתבשלה בדמה דצריך ששים נגד כל החתיכה ע"כ:

וכן כתב בש"ד בסימן צ"ו ס"ק ט' שכתב שם מתחלה דכל שלא כדרך בישול בהפ"מ יש לצדד דלא נ"נ וכן פסק בפר"ח אות ח' ואח"כ כת' שוב ראיתי שאין להקל כלל אף בהפ"מ דמכל מקום על ידי בישול אח"כ נ"נ הבצלים וצריך ששים כנגד כולו יעו"ש:

אמנם אם כי כל דברי הגאון הנ"ל בכל מקום מזוקקות שבעתים בדבר הזה צ"ע גדול דבריו הקדושים ואינם מובנים:

ואין ראי' שם מחתיכ' שנתבשלה בדמה ועוד נראה שם להיפך דהנה הט"ז כת' שם בסימן ס"ט ס"ק כ"ח וז"ל ויש אוסרין לפי שנתבשלה החתיכה בדמה וא"ל הא בדם בעלמא שנפל על החתיכה שבקדירה שמקצתה תוך לרוטב מותר אף מה שהיא חוץ לרוטב שאני הכא שהאיסור הוא מחמת עצמו ונשאר הטעם במקומו ואסור ועוד דחשיב כאיסור דבוק ויש לחוש שמא הגביה פעם אחת חוץ לרוטב קודם שפלט כל דמה עכ"ל או"ה:

פירוש דבריו דכתב שני תירוצים מאי דנאסרה שם החתיכה או שהוא איסור מחמת עצמו ואף דע"כ גם שם צ"ל שלא נשאר הדם במקומו רק פריש ממקום למקום דאם לא פריש ממקום למקום אינו אוסר כלל מכל מקום כיון שדם זה מאותה חתיכה היא גרע ואף שפירש ממקום למקום לא יפרוש עוד יותר ונשאר כאן האיסור ונ"נ ותירץ השני דחיישינן שמא הגביה פעם אחת החתיכה:

והנה לטעם הראשון בודאי רק גבי דם אמרינן דנעשה נבילה כיון שהוא מאותה חתיכה ולטעם שני היה אפשר לומר דשייך אף בכל איסור שנבלע אף שלא היה דבוק אך החוות דעת האריך בזה בסוף סי' ע"ב בביאורים בס"ק ג' דגם טעם זה שמא יוציא לחוץ ג"כ לא חיישינן רק בדבוק בתולדה:

והחוות דעת כתב דמשמע מהט"ז דוקא דם שהיא עצמות החתיכה נ"נ הא דם מעלמא לא:

ואפשר לומר דגם להיפך אין ראיה דדוקא שם דע"כ אי אפשר לומר שהדם נשאר במקומו דאם כן הוי דם האיברים שלא פריש ומותר וע"כ צריך לומר שפריש ממקומו ושוב מסתבר לומר כיון שפריש ממקומו נתערב בכל הקדירה ומש"ה אי לאו הטעם דהוי מעצמות החתיכה לא היינו אומרים בזה דנ"נ אבל בשאר איסור בלוע אמרינן שפיר שנתבשל במקומו ונעשה נבילה אך עכ"פ אין ראיה מדברי הט"ז לדברי הפ"מ:

וגם בש"ך לא נראה כדברי הפ"מ דכתב דאין לפרש הטעם דחתיכה נ"נ דהא לא נאסר הבשר מעולם אלא הטעם משום דהרוטב מבלבל טעם החתיכה וגורם שהדם שבתוכו פריש ממקום למקום עכ"ד:

ושם בארנו דבריו ז"ל דכוונתו דבכה"ג לא נעשה נבלה כלל אך אפשר לסחטו אסור וכדברי הר"ן סוף פ' כל הבשר דאף אם נימא אפשר לסחטו מותר מכל מקום אינו מותר רק ע"י טעימת קפילא דהוי ספק שמא לא נסחט כלל ולא מהני ס' וכדאיתא בפ"מ בש"ד בסימן צ"ב ס"ק ח' וא"כ מההוא טעמא גם חתיכה שנתבשלה בדמה אסורה שמא לא נסחט כל הדם:

והפ"מ בעצמו כתב על דברי הש"ך הנ"ל וז"ל ומה דלא ניחא לי' להש"ך לפרש מטעם איסור דבוק י"ל דממהר לבלוע לא שייך כאן ושמא הי' פעם אחת חוץ לרוטב בדם שבשלו שהוא מדרבנן מהיכא תיתי להחזיק ריעותא יעו"ש:

הרי דהוא בעצמו כת' דממהר לבלוע לא שייך כאן רק באיסור דבוק:

וא"כ ה"ה בכל חתיכה שיש בה בלוע ונתבשלה לא שייך לומר דנעשית נבילה ע"י הבישול הזה דלא שייך בזה ממהר לבלוע ודברי הפ"מ סותרים זה את זה:

והנה בש"ך סי' ע"ב ס"ק י"ז כת' ג"כ דלא הוי איסור דבוק שיעשה נבילה רק כשהוא דבוק בתולדה אבל כשמצטמק לב העוף לא הוי דבוק כלל כיון שלא הוי בתולדה:

ואפשר לחלק משם דדוקא לענין להבליע בדבר שאצלו אינו ממהר להבליע אם לא היה דבוק בתולדה אבל באותו מקום שנבלע מקודם שפיר גורם להתבשל במקומו קודם שיבלע במקום אחר:

והנה לכאורה קשה לשיטת הפ"מ הנ"ל דא"כ ירקות שבלעו כזית חלב ואח"כ נתבשלו עם בשר אף דיש ס' נגד החלב נימא דנאסרו הירקות דנימא שהחלב שנבלע כאן מקודם נתבשל מתחלה עם הבשר ובש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ג כת' דאף הבצלים מותרים וכן כת' בסי' צ"ו ס"ק ט' אך אפשר לחלק דשם כשיתבשל החלב שבתוך הירקות לחוד לא יאסר רק כשיתערב עם טעם הבשר ובעת שבא טעם הבשר לתוך החלב כבר נתערב ג"כ טעם החלב בכל הקדירה אבל כשנתבשלה חתיכ' שהי' בה מתחילה איסור על ידי כבושה אמרינן שטעם הזה נתבשל בחתיכ' קודם שנתערב עם שאר הרוטב:

והנה יש להביא ראי' לשיטת הפ"מ דאף שאינו דבוק בתולדה נ"נ מחולין דף ק"ח דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דמקשה בגמ' חלב נבילה הוא דהחלב הנבלע בבשר נ"נ הרי אף שאינו דבוק נ"נ:

וידוע דברי תה"ד דהקשה דא"כ אמאי בקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנו"ט ואם יש ס' נגד הכזית בשר שבקדירה מותר ואמאי לא נימא שהחלב שנכנס לתוך הקדירה נ"נ ותירץ דבקדירה הוי מקושר הבלוע עם מה שבתוך הקדירה ובאוכל הבלוע בתוכו הוי נפרד משום דאין הגעלה באוכלין ונ"נ:

וא"כ ראינו דבאוכל הבלוע הוי נפרד ונ"נ וא"כ הוא הדין היכא שהבלוע היה בהחתיכה ונפל לתוך הקדירה דהבלוע בתוכו נ"נ אף שמתחלה קודם הבישול לא היה נבילה דהוי הבלוע על ידי כבוש:

אך הנה על דברי תרומות הדשן קשה מבצלים הבלועים מחלב שנתבשלו עם בשר שנזכר לעיל שא"צ ס' רק נגד החלב ואז אף הבצלים מותרים וקשה אמאי לא נימא שהבשר שנכנס לתוך הבצלים נ"נ ונאסרו כל הבצלים וצריך ששים נגדם דגם שם הוי אוכל ולא כלי והוי נפרד.

וראיתי שכן הקשו באחרונים הכרתי ופלתי והפרי מגדים והחוות דעת וכולם תירצו בדוחק כאשר יבואר אח"כ. ולחומר הנושא נראה לפענ"ד לפי מה שחידש לנו ר"ת בחולין דף ק"ח ע"ב על מאי דמקשה שם הגמרא בכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דחלב מותר ואמאי לא אמרינן דהחלב שנכנס לתוך הבשר נ"נ ומתרץ בגמ' שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פליט וכתבו שם בתוס' בד"ה שנפל לתוך יורה רותחת בשם ר"ת דמבלע בלע מפלט לא פלט היינו לא פליט מה שבלע עכשיו עד שיניחו המים מרתיחתן אבל מה שבלוע בו כבר פולט אפי' במים רותחים שכך דרכן של רותחין מבליעים הלח ביבש ומפליטין ממנו מה שהיה בתוכו ובר"ן בסוף כל הבשר האריך בזה:

וא"כ אפשר לומר דרק לענין החלב שנבלע עתה הוא דבר נפרד מהשאר משום דכיון דנבלע לא פלט והוי דבר נפרד אבל בלוע שהיה מכבר בחתיכה לא הוי דבר נפרד דנפלט אל הכלי ואף דהגמרא אחר כך הוא דמסיק שנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט ונראה דהמקשן לא הוי ידע מזה ואם כן מאי מקשה חלב נבילה דהיינו שהחלב שנבלע בבשר נ"נ הא כיון דלא ידע האי סברא דמבלע בלע מפלט לא פלט שוב לא הוי החלב שבתוך הבשר דבר נפרד כלל ולא נ"נ אפשר לומר דגם לפי הס"ד היינו אומרים דבעת שנבלע אינו פולט שהרי אז בולע אך אח"כ שוב חזר ופלט ומקשה בגמרא דבשעה שבלע היה דבר נפרד ונ"נ ואח"כ כשחוזר ופולט אוסר שאר החלב ומתרץ שנפל לתוך יורה רותחת דכל זמן שהוא רותח רק מבליע ואינו פולט אבל בנפל לתוך יורה שאינה רותחת מתחלה בולע ואחר כך פולט וחזר ומקשה כי נייח הדר פלט היינו לאחר שנייח מרתיחתו שוב פולט ומתרץ כשקדם וסלקו קודם שנח מרתיחתו וכל זמן שהיא ברתיחה אחת אינו עושה רק פעולה אחת להבליע ולא לפלוט אבל אם נפל בעת שהיורה אינה רותחת ומרתיח אחר כך או שנפל לתוך יורה רותחת ואחר כך נח מרתיחתו בולע מתחלה ואחר כך פולט אבל הבליעה והפליטה כאחת לא יוכל להיות ומש"ה מקשה חלב נבילה היא דהחלב הנבלע עתה לתוך הבשר נ"נ דהחלב הנבלע הוי דבר נפרד דבשעה שבלע לא פלט:

אבל לעולם דבר הבלוע מכבר כל שאינו דבוק בתולדה לא נעשה נבלה דנפלט להשאר ולא הוי דבר נפרד:

וניחא ההוא דבצלים שבלועים מבשר ונפלו לתוך חלב שאינו צריך ס' רק כנגד הבשר הבלוע והבצלים גופייהו מותרים ולא אמרינן דהחלב שנבלע בתוך הבצלים עם הבשר הנבלע שם מכבר נעשה נבלה:

ולפי הנ"ל ניחא דניהו דהחלב שנבלע עתה בתוך הבצלים הוי דבר נפרד משאר החלב כיון שנבלע עתה בהבצלים ובשעה שבלע אינו פולט אבל הבשר שנבלע מכבר בתוך הבצלים אינו דבר נפרד ונפלט תיכף לתוך המאכל ולא הוי איסור דבוק כיון שאינו דבוק בתולדה ולא נ"נ כיון שהבשר נתבטל תיכף בתוך החלב

וא"כ שפיר נוכל לומר כנראה מהפוסקים דכל שלא הוי דבוק רק נבלע בו לא נ"נ ואין ראיה מהך דמקשה בגמרא חלב נבלה היא דשאני התם דנבלע עתה והוי דבר נפרד דבשעה שנבלע אינו פולט וכעין דברי ר"ת הנ"ל:

אך עכ"ז מדברי התרומות הדשן אינו נראה כן דאל"כ כל עיקר קושית תרומות הדשן לא קשה ממאי דמקשה דקדירה של בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם והקשה דהחלב שנבלע בקדירה יהיה נבילה והוצרך לחלק חילוק חדש בין אוכל לקדירה ולפי הנ"ל לא קשה כלל כיון דרק מה שנבלע עתה הוא דבר נפרד ולא מה שנבלע מכבר וא"כ שפיר ניחא התם בקדירה של בשר שבישל בה חלב דדי בששים נגד הבשר הנבלע דניהו דחלב שנבלע עתה היא דבר נפרד אבל הבשר שהיה מכבר בתוך הקדירה נא הוי דבר נפרד ונתבטל בתוך החלב ולא יוכל החלב שנבלע בתוכו להעשות נבילה כיון דהבשר נתבטל ביתר החלב ולא קשה מהך דמקשה בגמרא חלב נבילה דשם מיירי כזית בשר בעין שנפל לתוך יורה של חלב שפיר החלב הנבלע בבשר נעשה נבלה דהחלב הנבלע עתה הוי דבר נפרד דלא נפלט עתה כדברי הר"ת הנ"ל:

והבשר הרי הוא עומד בפני עצמו אבל שם בקדירה שיש בה רק טעם בשר ניהו דהחלב שנבלע עתה היא דבר נפרד הבשר שנבלע מכבר הוא מקושר שנפלט לתוך החלב ולא נ"נ כיון דלא הוי דבוק בתולדה:

ומדלא תירץ כן התרומות הדשן ע"כ דהוא ס"ל דאין חילוק בין מה שנבלע עתה בין מה שהיה בלוע מכבר ומש"ה היה קשה לו מהך דחלב נבלה על הך דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנותן טעם והוצרך לחלק בין אוכל לכלי דבאוכל לא הוי מקושר ולשיטתו באוכל הוי תמיד נפרד ולא מקושר ומה שבלוע באוכל נ"נ וראיה ברורה מזה לדברי הפרי מגדים דהיכא שהיה מתחלה בלוע בכלי אף שמתחלה לא נ"נ שהיה ע"י כבושה או מליחה כיון שנתבשל עתה נ"נ דבלוע באוכל הוי דבר נפרד בפני עצמו:

אך לחילוק התרומות הדשן תמוה קושיא הנ"ל מבצלים שנבלעו בהם בשר ובישלם בחלב שא"צ אלא ס' כנגד הבשר ואף הבצלים מותרים ולא אמרינן דבאוכל נ"נ דהוי נפרד בפני עצמו:

וראיתי בפרי מגדים בסי' צ"ו ס"ק ט' שהביא שם דעת הר"ן דשלא על ידי בישול לא נ"נ ובהפ"מ יש להקל ואחר כך כת' שיב ראיתי שאין להקל אף בהפ"מ דמכל מקום על ידי בישול אח"כ נ"נ הבצלים וצריך ששים כנגד כולו ולא דמי לבלוע מהתירא דהתירא בלע והבן עכ"ד:

הרי דהקשה בעצמו קושיא זו דאם נימא דמה שנבלע בחתיכה ונתבשל נ"נ א"כ ה"ה בבצלים הבלועים מבשר ותירץ דשאני דהתירא בלע:

אך עדיין לא יעלה ארוכה בזה דא"כ שוב יוקשה על התרומות הדשן מה שהקשה מכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דמקשה בגמרא חלב נבילה היא ושם בקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם ולא אמרינן דהחלב הנבלע בקדירה נ"נ:

ואם נימא החילוק בין היתירא בלע לא קשה כלל דשם בקדירה שבישל בה בשר התירא בלע וע"כ דלא ס"ל החילוק הזה:

אמנם הפ"מ בסימן צ"ד ס"ק כ"ג תירץ קושיא זו מבצלים באופן אחר והוא דוחק וגם החוות דעת סי' צ"ב ס"ק א' תירץ באופן אחר וכעין זה תירצתי גם אנכי ולא היה דרך מרווח לפני:

והנה הפ"מ סימן צ"ד בש"ד סק"א הביא בשם המרדכי בשם הראב"ן דחילק ג"כ חילוק התרומות הדשן בין אוכל לכלי דבאוכל הוי נפרד:

אך המעיין שם במרדכי בפרק גיד הנשה תירץ הוא תירץ אחר דמש"ה בקדירה שבישל בה בשר ובישל אחר כך חלב א"צ ס' רק נגד הבשר הבלוע ולא אמרינן דהחלב הנבלע נ"נ משום דאין היתר בלוע אוסר איסור בלוע ואף דלבסוף מסיים התירוץ דכל הקדירה מצטרף לבטל ולא אמרינן דהנבלע בקדרה הוא בפני עצמו כוונתו כן דכל זמן שנבלע הבלוע בקדירה ולא נתערב עם התבשיל שבקדירה אין החלב יכול לאסור הבשר דאין היתר בלוע אוסר איסור בלוע אך בעת שנתערב עם שאר התבשיל שבקדירה או שהרוטב הגיע לשם כ"כ שיוכל להבליע אז שוב הכל מצטרף יעו"ש שכן פירוש דבריו:

ולפי זה ממילא קשה מהך דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דמקשה בגמרא חלב נבילה היא דשם הבשר הוא בעין ולא שייך לומר דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע דההיתר הוא הבשר הוא בעין ושפיר נאסר מהחלב הנבלע אף קודם שנתערב עם שאר התבשיל ולא הגיע עדיין שם רתיחת הרוטב כל כך ואז שפיר נאסר הבשר ונ"נ ואין אנו צריכין לחילוק התרומות הדשן בין אוכל לכלי אך בין היכא שההיתר הוא בעין ובין היכא שהוא גם כן בלוע:

וגם לשיטת המרדכי כפי מה שבארנו ג"כ היכא שחתיכה בלוע מאיסור ע"י כבוש או מליחה כשנתבשלה אח"כ שפיר נ"נ דשם ג"כ נאסרה החתיכה שהוא בעין ולא הוי בלוע:

שבתי וראיתי בכו"פ סי' צ"ד ס"ק כ"ח פלפל בדברי המרדכי הנ"ל ורצה לפרש כעין פירוש שפירשנו ודחה אח"כ ואין להאריך:

ונשובה לענין דינא הנה כפי שיטת התרומות הדשן והמרדכי חתיכה שקבלה איסור בכבוש או במליחה כשנתבשלה אחר כך נ"נ והבלוע הוי דבר נפרד ואינו מצטרף כל הקדירה.

ועכ"ז נראה לי דהיכא דנתערב בצונן דהקילו אף באין הפ"מ שאין לומר בו חתיכה נ"נ בזה נראה דמותר אף כשנתבשל אחר כך דכבר הבאנו לעיל דברי הש"ך סי' פ"ב ס"ק י"ז דאף אם מצטמק הלב בתוך העוף לא נ"נ כיון שאין דבוק בתולדה אך חלקנו לעיל דדוקא מה שמונח אצלו אינו ממהר להבליע אבל מה שכבר נבלע בתוכו נתבשל באותו מקום ונאסר ואם נתערב בצונן כגון בנ"ד אם נתערב החלמון ביצה במילוי דג בצונן לא הוי כבלוע בתוכו אך שמונח אצלו ואינו ממהר לבלוע כיון שאינו דבוק בתולדה.

אך עכ"ז כפי שבארנו לעיל דכאן בלעו הבצלים מחלמון ביצה על ידי החריפות ודוחקא דסכינא ושפיר נבלע בתוכו אף דגם בזה אינו נ"נ כיון שלא הוי דרך בישול מכל מקום כיון דנבלע בתוכו נעשה נבילה אחר כך כשנתבשל אח"כ כנ"ל:

ולכן לפענ"ד אין לצרף ההתירים הנ"ל אך כאן יש עוד קולא דלא נודע מהאיסור עד לאחר שנתבשל ובלא נודע איכא דעות דלא אמרינן נ"נ ומעכ"ת רצה לצרף משום דהוי לח בלח ולא נודע וכיון בזה לבעל מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ל"ח דהתיר לח בלח ולא נודע אף בלא הפ"מ וכן המנהג לעשות מעשה אך כבר בארנו דבנידון דידן הוי לח ביבש אך עכ"פ הוי קצת קולא מפאת דלא נודע:

והנה אם נמצא הדם בביצה במקום דהוי ספק אם אסור או לא דהיינו דמסקנות הפוסקים דבנמצא דם על החלמון הוי ודאי איסור דהעיקר כהאומרים דעל החלמון אסור אך היכא דנמצא על החלבון הוי ספק איסור או היכא דטרף הביצה ואינו יודע באיזה מקום היה הדם הוי ג"כ ספק איסור כדאיתא בפ"מ ובל"ש ובמקום דאיכא רק ספק טריפה אפשר דיש לצרף גם זאת לספק דשמא לא נ"נ במה שנתבשל אח"כ והוי ס"ס:

אך במקום דלא הוי הדם רק ספק איסור בלא"ה מותר כיון דהדין היכא דנמצא הדם במקום דהוי ספק אם נתערב מין במינו ברובא בטיל וא"צ ס' דאף דלח בלח צריך ס' מדרבנן מכל מקום הוי ספק דרבנן ולענין התערובו' סמכינן דדם ביצים דרבנן ובלא"ה לא הוי רק ספק דרבנן משום דמדאורייתא חד בתרי בטל דאם נבוא עלה שיהיה ספק דרבנן משום דמדאורייתא בטל הוי ספק דרבנן ע"י גלגול דמתחלה הוי ספק דאורייתא ע"כ מצטרפין נמי דסמכינן אמ"ד דדם ביצים דרבנן וגם מתחלה לא הוי רק דרבנן ובהפ"מ אף ספק דרבנן ע"י גלגול מותרים. אך זה דוקא בנתערב מין במינו דמדאורייתא ברובא בטיל סמכינן אמאן דאמר דדם ביצים דרבנן אבל בנתערב באינו מינו דמדאורייתא צריך ששים לא סמכינן ע"ז כמבואר בש"ע ובאחרונים.

אך כל זה בדליכא ס' כלל אבל בדאיכא ס' רק דאנו מחמירין לאסור משום חתיכה נ"נ ובשאר איסורים חתיכה נ"נ לא הוי רק מדרבנן והוי מין באינו מינו כמו מין במינו ושוב מותר מטעם ספק דרבנן כמו מין במינו שאף שעל ידי גלגול הוא דרבנן סמכינן אדיעות דדם בצים דרבנן כאשר מביא הלבושי שרד והפ"מ שם לענין אם נתערבה הביצה במינו ואינו מינו במינו שרי ואינו מינו אסור ולא אמרינן דאינו מינו חוזר ואוסר המינו משום דנ"נ האינו מינו כיון דחתיכה נ"נ בשאר איסורים הוא רק דרבנן ושוב הוי אינו כמו מינו יעו"ש:

וא"כ בספק אם היה הדם במקום האיסור לא אמרינן דנ"נ. והיכא דהיה ודאי במקום האיסור לא הוי קולא רק משום דלא נודע האיסור עד לאחר שנתערב ואפשר דבהפ"מ לצורך גדול יש מקום להתיר:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה