נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס
סימן ה
הנה בדם שבשלו ומלחו במנחות בד' כ"א מבואר דדם שבשלו או שמלחו אינו עובר אבל רש"י בפרק כל הבשר ובפרק העור והרוטב בד' ק"כ סובר דדם שבשלו ג"כ חייב עליו כרת והפרי חדש הביא בשם הרשב"א בחידושיו בד' קכ"א ע"ב דכתב שראה בספר העיטור דאיכא מ"ד דמעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא מידי דהוי אחצי שיעור ואיכא מ"ד דההוא דמנחות דווקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפילו להקל ע"כ ואנכי בחפזי לא מצאתי זאת בחידושי הרשב"א אך במשמרת הבית בדפוס ברין בד' מ"ט בבית שלישי בשער שלישי שם הביא כן וז"ל ודם מבושל דקאמר דשרי מדאורייתא דאמרינן במנחות בפרק הקומץ ליכא מאן דאמר דלא אמרו אלא בקדשים ואיכא מאן דאמר דאפילו בחולין ולא למשרי מדאורייתא אלא שאין לוקין עליו משום כל דם לא תאכלו ואסור מידי דהוי אחצי שיעור ע"כ:
ולכאורה אין טעם בדבר אמאי יהי' אסור כמו חצי שיעור ונלפענ"ד טעם בדבר דהנה אנן קי"ל דכל היוצא מהטמא טמא ומש"ה ביצת עוף טמא וחלב בהמה טמאה אסור וכדאיתא בברייתא בבכורות בד' ז' ע"ב דכל היוצא מהטמא טמא וגם האי דם שבשלו ניהו דעתה שוב אין ראוי להקרבה ואין עליו חיוב מ"מ בא מהטמא דבא מאיסור דם ולא גרע מהיוצא מהטמא והיה אפשר לחלק דרק היוצא מהטמא שהטמא נשאר אסור אז אף היוצא ממנו טמא אבל כאן בדם שבשלו שכל הדם נעשה היתר לא שייך זה אך גם זה מצאנו בגמרא שם בבכורות בד' ו' ע"ב דקאמר בגמרא דחלב דבהמה טהורה דמותר חידוש הוא דמהדין אסור כיון דדם נעכר ונעשה חלב והחלב בא מהדם א"כ ראינו אף שהדם בעצמו נשתנה ונעשה ממנו חלב עכ"ז אסור משום היוצא מהטמא וכשנשתנה לחלב בוודאי אין עליו תורת דם כלל והוי שינוי יותר מבישול אעפ"כ אסור משום היוצא מטמא מכ"ש בבישל דאסור משום היוצא מטמא:
והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מאכלו' אסורו' הלכה ח"ל אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצה עוף טמא אסורים מהתורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה והחלב והרי האוכל אותם כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מהתורה ואינו לוקה הכלל מדבריו דדבר הבא מטמא לא הוי רק כמו חצי שיעור וניחא דברי הרשב"א הנ"ל דבדם שבשלו אף דאין עליו חיוב ואינו עובר עליו אבל אסור כמו חצי שיעור דהוא משום היוצא מטמא ודו"ק:
שבתי וראיתי בשו"ת הרי"מ בחלק יור"ד בסי' ז' דכתב ח"ל עכ"פ י"ל בדם שבשלו דניהו דנפיק מתורת דם מ"מ איסור יוצא מטמא שייך בי' דעכ"פ מהתורה אסור אלא שאינו עובר בלאו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דהוי חצי שיעור עכ"ד:
וכתב ג"כ כדברים כנ"ל אך אנחנו ת"ל מצאנו הדברים ברשב"א במשמרת הבית:
ובזה הנ"ל אמרתי מלתא דמסתבר דאם נימא דם שבשלו אסור משום כל היוצא מהטמא א"כ אינו אסור רק אם פריש מתחלה מהאברים ואח"כ נתבשל אבל דם האברי' שלא פריש ונתבשל ופריש ע"י בישול בזה אין איסור דלא שייך לומר דאסור מטעם היוצא מטמא דהא מתחלה הי' מותר דהוי דם האברים שלא פריש ואחר שפריש שוב הוי דם שבשלו ולא הוי יוצא מהטמא ומצאתי גם דברים אלו בתשובת מהרי"מ ודברי טעם הן. והגיד לי חותני הגאון מופת הדור נ"י דהוא אמר ככל הדברים הנ"ל:
והנה חילוק השני שהביא הרשב"א דרק בקדשים מותר דם שבשלו ולא בחולין נלע"ד דג"כ ע"כ מוכרח חילוק זה לפי מאי דאיתא בכריתות בפרק דם שחיטה בד' כ"ב על מאי דאיתא שם במשנה דם התמצית אין חייבין עליו ר' יהודא מחייב בדם התמצית וקאמר שם בגמרא אמר ר' אליעזר מודה ר' יהודא לענין כפרה שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר אמר ר' נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא דם מה ת"ל כל דם לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שהוא מכפר דם חולין ודם התמצית מנין ת"ל כל דם סתם ספרא מני ר' יהודא הוא ע"כ:
וקשה לפי זה דא"כ רבנן דסוברים דדם התמצית אין חייבין עליו ע"כ לא דרשו האי דרשה דכל דם וא"כ ה"ה בחולין לא יהיה חייב משום דם כיון דאינו ראוי לכפרה וכן לפי מאי דאיתא במנחות דדם שבישלו אינו עובר עליו משום שאינו ראוי למזבח כדעת הפוסקים דמההוא טעמא דם שבשלו אינו עובר עליו א"כ בחולין לעולם לא יתחייב וע"כ כיון דבחולין יש חיוב על הדם ע"כ דילפינן הלימוד דכל דם א"כ ה"ה בדם שבשלו וע"כ צריך לומר דרבנן סוברים דהא דנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר זה קאי רק אל קדשים ובחולין שפיר עובר אף שאינו לכפרה וחולין מקדשים לא ילפינן אבל הלימוד דכל דם לא סבירא להו לרבנן ועכ"ז חייב בחולין דבחולין א"צ להיות לכפרה ומה דדם התמצית אינו חייב עליו הוא מטעם אחר כאשר הביא רש"י במשנה בריש פרק דם שחיטה דאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת:
עוד יש ראי' לזה מסוגיא דמנחות בד' כ"א דשם המקור מדם שבשלו ואעתיק כל הסוגיא דאיתא התם דכתיב כל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא נאמר כל קרבנך במלח תמלח דאתי למעט דרק הבשר נמלח שהיא המנחה ולא הדם ומקשה בגמרא טעמא דמיעטא קרא לדם הא לאו הכי הוי אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחו נפיק לי' מתורת דם דאמר זעירא אמר ר' חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ור' יהודא אמר זעירא דם שמלחו אינו עובר עליו ור' יהודא דידי' אמר אברים שצלאן והעלן אין בהם משום לריח ניחוח ומתרץ מהו דתימא משדא בהו משהו למצוה בעלמא קא משמע לן היינו דהוי אמינא שלא ימלח הדם היטב דאז נעשה כמבושל ונפיק מתורת דם אבל מעט מלח משים עליו לקיים במלח תמלח ועדיין לא הוי כמבושל:
והנה כאן אינו מבואר הטעם מפני מה דם שמלחו אינו עובר עליו אך מתחלה קאמר בגמרא דכיון שמלחו נפיק מתורת דם אך ג"כ לא נתבאר הטעם מדוע נפיק מתורת דם. אך לכאורה נראה כאן דנעשה בו שינוי ע"י בישול אינו ראוי לכפרה עוד דלכפרה על המזבח בעינן שיהיה כמו כברייתו וכיון שבישלו ונשתנה אינו ראוי עוד למזבח ולאו דוקא בדם הדין כן. אך אפילו בבשר שהרי קאמ' שם הגמ' דאיברים שצלאן והעלן אין בהם לריח ניחח א"כ גם בבשר הדין כן כיון שצלאן ונשתנו ממה שהיו בתחלה אין בהם לריח ניחוח. אך אפשר דאין ראי' מבשר דשם גוף המצוה הוא לאשים שיצלה אותן על המזבח וזה הוא המצוה וכיון שצלאן מתחלה אין בהם עוד לריח ניחוח לא מיבעי' למ"ד דאין בישול אחר בישול וכן אין צלי אחר צלי. א"כ כיון שצלאן מתחלה אין צלי אחר צלי אך אפילו אם נימא דיש בישול אחר בישול וצלי אחר צלי מכל מקום מצות התורה לצלות פעם ראשון על המזבח ומש"ה כשצלאן מתחילה אין בהם לריח ניחוח:
אבל במלח לא שייך זה דלא הוי מצותן להעלותם לאשים רק לזרוק על המזבח ואפי' אם בישלם מתחלה אינו מפסיד. אך מלשון הגמ' דכלל כל השלשה דם שבישלו ושמלחו ואיברים שצלאן נראה דהכל חדא טעמא כיון דנשתנו אינם ראוים עוד למזבח שעל המזבח צריכין להיות כברייתן:
אך עדיין אינו מובן סוגיית הגמ' התם דקאמר איברים שצלאן אין בהם לריח ניחוח. וקשה דא"כ אפילו כשמולחם לא יהיה בהם לריח ניחוח כמו בדם דכיון שבישלו נפיק מתורת דם ואין ראוי לקרבן ה"ה במולחו. וא"כ באיברים ג"כ נימא הכי וע"כ צ"ל כיון דהתורה אמרה כל קרבן מנחתך במלח תמלח א"כ המליחה הזאת שייך לעבודה ולא שייך לומר כיון שמלחו נשתנה מברייתו שהרי המליחה הזאת היא התחלת הקרבה. ואם כן קשה מאי מקשה שם בגמ' דלמה לי קרא למעוטי דם הא כיון דמלחו נפיק מתורת דם כאשר אמר זעירא דדם שמלחו אינו עובר עליו וקשה מאי קושיא דעתה כיון שנכתב מיעוט שאין למלוח הדם שפיר דם שמלחו אינו עובר עליו דע"י שנשתנה מחמת המלח דהוי כמבושל אינו ראוי עוד למזבח אבל אם לא היה מיעוט שאין למלוח הדם והיינו אומרים דצריך למלוח הדם לקרבן שפיר אפילו אחר המליחה ראוי למזבח דהוא מעין עבודה כמו הבשר דאפילו כשצלאן מתחילה אינם ראוים למזבח מכל מקום המליחה שבתחלה אינו מפסיד דהוא מעין עבודה ושפיר היה חייב ג"כ על דם שמלחו:
ואפשר לומר דרק בהבשר דהעבודה הוא להעלותן על האש שפיר המליחה הוי ג"כ מעין עבודה דהוא ג"כ כמבשל אבל הדם שהוא עומד רק לזרוק על המזבח כהוייתו אי אפשר לומר שהמליחה יהיה התחלת העבודה דאין זה ענין לעבודה וצ"ע:
ואח"כ איתא שם בגמ' גופא אמר זעירא אמר ר' חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו יתיב רבא וקאמר לה להא שמעתתא איתיביה אביי הקפה את הדם ואכלו כולי' חייב לא קשיא כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה באור לא הדר בחמה הדר בחמה נמי נימא הואיל ואדחי אדחי דהא בעי מיני' מר' יוחנן דם שקרש ואכלו מהו אמר לי' הואיל ונדחה נדחה אשתיק אמר לי' דלמא כאן בחטאת החיצונות כאן בחטאות הפנימיות. אדכרתן מלתא דאמר רב חסדא דם שקרש בחטאת (היינו בחטאות החיצונית) ואכלו חייב ולקח ונתן אמר רחמנא והאי בר לקיחה ונתינה הוא בחטאות הפנימיות ואכלו פטור. וטבל והזה אמ' רחמנא והאי לאו בר טבילה והזאה הוא ורבא דידי' אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות. אמר רב פפא הלכך דם חמור (אפילו שהוא בהמה טמאה) שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות ע"כ סוגית הגמ':
והנה מאי דמקשה מתחלה בגמ' על זעירא דאמר דם שבישלו אינו עובר עליו מהך דהקפה את הדם ואכלו ומתרץ דלא קשיא כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה פשטות הסוגיא נראה דמקשה דכיון דתני הקפה את הדם ואכלו חייב וסתם הקפה הוא באור אלמא אפילו שבישלו ג"כ חייב אך לפי זה לא היה צריך לתרץ באור לא הדר בחמה הדר אך דמיירי בחמה ובחמה אפי' שהוא קדוש ג"כ חייב:
לכן נראה דהקושיא לא היה משום דסתם הקפה הוא באור אך כן היה הקושיא דכיון שבישלו אינו עובר עליו כיון דנשתנה ואינו ראוי למזבח ה"ה בהקפה דהיה פשוט לו כיון דהוא קפוי אינו ראוי למזבח שאינו דם להזאה עוד אעפ"כ חייב עליו ומש"ה הוצרך לתרץ דבחמה חייב משום דהדר ועדיין ראוי להזאה.
אך עכ"ז עדיין קשה לשון הגמ' דקאמר כאן באור דלא הדור משמע דתני באיזה מקום דהקפה פטור והוצרך לתרץ דשם דתני הקפה פטור מיירי באור והא לא מביא מתחילה שום מקום שנשנה דהקפה פטור וגם קשה למה הוצרך לומר הטעם דבהקפה באור פטור משום דלא הדר הא כיון שבישלו באור ממילא פטור משום דהוי דם שבישלו:
ולכן היה נראה כוונת הסוגיא דמשום ההוא טעמא פטור בבישלו משום דעי"ז נקפה הדם דכיון דבישלו נקפה ומש"ה מקשה בגמ' מהך דתני הקפה את הדם ואכלו חייב וע"ז שפיר מתרץ כאן שהקפה באור היינו הך דתני בישל פטור והוי הטעם משום שנקפה הדם הוא משום שנקפה באור דאז לא הדר אבל נקפה בחמה חייב:
ואף דמצינו גם בבשר שצלאן מתחלה והעלן אין בהם משום ריח ניחוח אף דשם לא שייך האי טעמא דנקפה ע"ז אפשר לומר כנ"ל דשם הבשר עולה לאשים וכיון שכבר נצלה אין בישול אחר בישול כנ"ל או שהבישול הראשון צריך להיות למזבח אבל בדם לא שייך זה ולא הוי הטעם רק משום דנקפה:
אך עדיין יוקשה דא"כ אמאי במלחו אינו עובר עליו דהא במליחה אינו נקפה ודוחק לומר דבמליחה נקפה ג"כ:
והנה לפי מאי דמתרץ הגמ' כאן בחטאות החיצוניות היינו שאין הדם ניתן על הפרוכת דכתיב ביה ולקח ונתן ואפי' בקרוש שייך ונתן אבל בחטאת הפנימיות דכתיב וטבל והזה ובקרוש לא שייך והזה פטור לפי זה עדיין לא נדע מאי נעשה בחולין דהא בחולין לא חזי כלל לכפרה דבשלמא לפי מאי דאמר רבא דידי' דאפי' בחטאות הפנימיות חייב בקרוש הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החיצוניות. אפשר לומר דה"ה בחולין כן אפילו שהוא אינו ראוי לכפרה מ"מ כיון שהדם הזה כנגדו ראוי לכפרה בקדשים חייב עליו אבל לפי הס"ד דלא אמרינן שכנגדו ראוי רק דבעינן שהוא עצמו יהיה ראוי א"כ בחולין לא יתחייב כלל. וברש"י כתב וז"ל כאן בחטאות החיצונית הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב וה"ה לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים והא דאמר זעירא אינו עובר עליו בחטאות הפנימיות כגון פרים ושעירים הנשרפים עכ"ד:
ודבריו הקדושים צריכין עיון כיון דלפי הס"ד ולפי מאי דאמר רב חסדא לחלק בין חטאת החיצונית לחטאת הפנימית ע"כ דלא אמרינן שכנגדו ראוי א"כ בחולין לא יתחייב כלל דלא אמרינן שכנגדו ראוי רק דבעינן שהוא עצמו יהיה ראוי ורש"י כתב דבחולין אפילו בקרוש חייב הואיל וראוי לכפרה בקדשים
וצריך לומר לשיטתו דאפי' לפי הס"ד ולרב חסדא דלא אמרינן שכנגדו ראוי אך בעינן שהוא עצמו יהי' ראוי הוא דוקא בקדשים כיון דהיא בעצמו ראוי לכפרה וע"ז נאמר כי הדם הוא בנפש יכפר בעינן דוקא שהוא עצמו יהיה ראוי אבל לא בחולין דהוא עצמו אינו ראוי כלל לקרבן. וזה אי אפשר לומר דהתורה לא חייבה על דם חולין דהרי התורה אסרה כל דם וע"כ אפילו רב חסדא מודה דאמרינן בזה דחייב כיון שכנגדו ראוי בקדשים א"כ אפילו בקרוש חייב כיון דע"כ צריכין אנחנו לומר שחייב משום שראוי לכפרה בקדשים א"כ אפי' בקרוש חייב דהרי ראוי לכפרה בחטאת החיצוניות. (או דבחולין חייב מטעם אחר ורק בקדשים בעינן שיהי' ראוי לכפרה:
ורבא דידי' הוסיף עוד דאפי' בקדשים בעצמם אמרינן ג"כ דכל שכנגדו ראוי חייב וחייב אפילו על חטאת הפנימיות בדם קרוש משום שכנגדו ראוי בחטאת החיצונית
והנה רש"י כתב שם בד"ה דם שקרש וז"ל קס"ד ואפי' דחולין וכוונתו דלפי המסקנא בין לרב חסדא בין לרבא בחולין חייב על דם שקרש דחולין דמי לחטאות החיצוניות כנ"ל:
והנה מה שכתב רש"י שהבאתיו לעיל והא דאמר זעירא אינו עובר עליו בחטאת הפנימיות ומפרש דמאי דקאמר בחטאת הפנימית אינו עובר היינו דאפילו על הבישול אינו עובר:
ונראה דעתו ג"כ כאשר אמרנו לעיל דכל עיקר הטעם דדם שבישלו אינו עובר עליו הוא משום דע"י הבישול נקרש הדם ומש"ה רק בחטאת הפנימיות אינו עובר בבישול אבל בחטאת החיצוניות דעובר בנקרש הדם ג"כ דאפשר לקיים בו ולקח ונתן אפילו בבישלו עובר עליו:
ובאמת אינו מובן מי הכריחו לרש"י לפרש מאי דקאמ' בגמ' כאן בחטאת החיצוניות כאן בחטאת הפנימיות קאי על זעירא לענין בישול הא אפשר לומר דקאי על הך דבעי מני' מר' יוחנן דם שקרוש ואכלו מהו אמר לי' הואיל ונדחה נדחה ופטור על זה קאמר דמיירי בחטאות הפנימיית דפטור בנקרש. כיון שאינו ראוי להזות אבל הך דזעירא דבישלו פטור שפיר נוכל לומר דמיירי אף בחטאות החיצוניות ולא מטעם דהוי נקרש אך דלא הוי כברייתו:
אך נראה שיטת רש"י דכל עיקר הטעם דבישלו פטור הוא רק דע"י הבישול נקרש הדם. ומשום הכי בחטאות החיצוניות דחייב אפילו בנקרש הדם הוא הדין דחייב בבישול:
ולפי זה לשיטת רש"י בחולין אפילו בבישלו ג"כ חייב בין לרב חסדא בין לרבא דאפילו לרב חסדא דסובר דבחטאות הפנימיות פטור בנקרש מ"מ חולין דמי לחטאות החיצוניות לענין נקרש דבחולין בנקרש חייב וא"כ לשיטת רש"י ה"ה בבישלו חייב ורק בחטאות הפנימיות פטור בנקרש וה"ה בבישול:
אך כבר הבאנו דלשיטה זה יוקשה א"כ אמאי בדם שמלחו אינו עובר עליו הא ע"י מליחה אינו נקרש אם לא שנימא דגם ע"י מליחה נקרש קצת אך זה דוחק ובפרט דהטעם דקרוש אינו עובר עליו משום דאינו ראוי להזאה וקשה לומר כיון דמלחו לא יהיה ראוי להזאה. אך אפשר שיטת רש"י דמליחה היינו מליחה הרבה כמו לעיבוד לא כשיטת התוס' בד"ה דם שבישלו דדי שאינו נאכל מחמת מלחו אך מליחה הרבה ובזה שפיר אפשר שיקרש לגמרי והתוס' פליגי שם על רש"י בד"ה כאן בחטאות החיצוניות דכתבו דלפי שיטת רש"י בבישלו צלול הואיל וראוי לטבילה ולהזאה יתחייב עליו ואין הסוגיא מוכיח כן דקאמר דאם מלחו נפיק לי' מתורת דם פירוש לדבריהם ובמליחה הוי צלול עדיין:
והנה מבישול בודאי יש לתרץ שיטת רש"י דדעתו דכל שנתבשל נקרש אך במליחה קשה אך כבר בארנו דאפשר לומר דכוונת רש"י ע"י מליחה היטב כמו עיבוד ויוכל להיות דמליחה היטב שפיר מקריש הדם:
ואח"כ כתבו עוד בתוס' וז"ל ועוד דרבא דידי' אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב משמע לפירוש רש"י דרבא לית לי' דזעירא ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר לה להא שמעתתא משמע דסבירא ליה לרבא כזעירא:
וגם זה אינו קושיא כל כך דיוכל להיות דאמר לה משמי' דזעירא והוא לא סבירא ליה:
והתוס' בעצמם פירשו אח"כ וז"ל לכן נראה לי דבזעירא היינו לבשלו באור כ"ע לא פליגי דאינו עובר עליו והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה:
והנה כבר בארנו דגם שיטה זו קשה דאם נימא דבישול פטור מטעמא אחרינא לא משום שיקרש א"כ למה הוצרך הגמ' מתחלה לומר כאן באור דלא הדר לא הוי להו לתרץ אלא דשם מיירי בחמה ולא באור כיון דע"כ הקושיא מהקפה לא הוי רק משום דנקפה ע"י בישול אבל זעירא לא מיירי מנקפה כלל דבישול לא הוי מטעם נקפה כלל:
ועוד יותר קשה מאי דקאמר באור לא הדר למה לי הטעם דלא הדר בלא"ה כיון שבישלו ממילא פטור ונראה מזה כשיטת רש"י דכל עיקר הטעם דבישל פטור הוא רק משום דנקפה וממילא בחולין חייב דדמי לחטאות החיצוניות כנ"ל:
ומיושב בזה שיטת רש"י דכתב בחולין בד' ק"ט דבלב בהמה אם בישלו ואכלו עובר עליו כיון דאיכא כזית ותמהו עליו התוס' דהרי דם שבישלו אינו עובר עליו ולפי הנ"ל ניחא דרש"י לשיטתו דלשיטת רש"י לרבא אין הלכה כלל כזעירא כיון דהוא סובר אפילו בחטאות הפנימיות חייב בקרוש ואפילו לרב חסדא דמחלק בין חטאות החיצוניות לחטאות הפנימיות מ"מ חולין דמי לחטאות החיצונית וחייב בקרוש וה"ה בנתבשל:
והנה לפי שיטת רש"י דבחטאות החיצוניות דחייב בנקרש חייב אפי' בנתבשל לכאורה עדיין קשה על מאי דמקשה הגמ' בתחלה טעמא דמיעטה קרא לדם הא לאו הכי הוי אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחו נפיק לי' מתורת דם וקשה דעדיין איצטריך קרא על החטאות החיצוניות אך באמת ניחא כיון דהתורה אמרה על כל קרבנך תקריב מלח ע"כ אי אפשר לומר דקאי על דם דא"כ יצטרך למלוח גם חטאות הפנימיות וזה אי אפשר ודו"ק:
עוד קשה על שיטת רש"י דלא היה צריך לתרץ מאי דתני בברייתא הקפה את הדם ואכלו חייב מיירי בחטאות החיצוניות דכל כי האי הוי לי' לפרושי יותר הוי לי' לתרץ דמיירי בחולין וזה ניחא יותר דמיירי בסתם דם דעלמא לא בקדשים וצ"ע:
והנה עוד נראה דאפי' לשיטת התוס' דלענין בישול אפי' לרבא פטור ואף בחטאות הפנימיות פטור מכל מקום נראה דהוא רק לענין כרת אבל לענין מלקות חייב דהא מלקות חייב אפי' על דם האיברים שאינו ראוי לכפרה כדאיתא שם בריש פרק דם שחיטה הנ"ל כי הדם הוא בנפש יכפר דאינו מכפר אלא דם שהנפש יוצאת בו אע"פ כן איכא עליו לאו דכל דם לא תאכלו ואם כן ה"ה בדם שבישלו:
והנה מדי דברי בהסוגיא הנ"ל קשה לי מאי דמקשה בגמ' דאפי' בקפאו בחמה דהדר נימא הואיל ואדחי אדחי. והנה בודאי מאי דהדר הוא ע"י מעשה מוריס ושוב קשה דלא הוי דיחוי כיון דהוי בידו כדאיתא בזבחים בד' ל"ד ע"ב וסבור הייתי לומר דכל שהפסול בגופו כעין זה שיש שינוי בדם לא מהני בידו ג"כ. אך לפי זה יוקשה עדיין מה שכתבו שם התוס' בד"ה כל שבידו דבענביו מרובין מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט ובסוכה כתבו התוס' דגם זה הוי בידו אך דלא דמי לגמרי והתם הוי ג"כ הפסול בגוף הדבר ואפשר לומר דגם בענביו מרובים מעליו הפסול הוא דבר נפרד שהענבים עומדים בפני עצמם והעלין בפני עצמן כשרים:
וחותני הגאון נ"י השיב ע"ז דבזבחים בד' ע"ח ובמנחות בד' נ"ט נראה דאביי ורבא סבירא להו אפילו דהוי בידו חשיב דיחוי ואזלי הסוגיא כאן כוותייהו:
עוד רצה לתרץ לפי מה שכתבו התוס' שם בזבחים בדף ל"ד ע"ב בד"ה כל שבידו דהא דבכיסוי הדם אמרינן בדם שכסהו הרוח הואיל ונדחה נדחה ולא אמרי' הואיל שבידו לגלות לא יהי' דיחוי כיון שאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב דיחוי וה"ה כאן כל שנקרש רק מקצת הדם ועדיין יש דם להזאה אין מצוה למרס ומש"ה הוי דיחוי. אף דאיתא בזבחים בד' כ"ה דצריך לכתחילה לקבל כל הדם מכל מקום אינו מצוה שיהיה כולו קיים בשעת זריקה עכ"ד ועדיין זה צ"ע:
ועדיין אינו מתורץ בזה דנוכל למוקמי הא דתני הקפה את הדם ואכלו חייב מיירי שהקפה את כל הדם דאז לא הוי דיחוי כיון דמצוה למרסו כדי שיוכל להזות. ועוד דאל"כ לא הוצרך רב חסדא אח"כ לומר דבדם הפנימיות חייב בהקפה אף שאינו ראוי להזות הואיל ושכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות היה לומר הואיל והוא עצמו ראוי כשיאבד שאר הדם שיהיה מצוה למרס וגם בודאי חייב בשביל זה כיון דעדיין הדם ראוי להזאה כשיאבד שאר הדם ויהיה מצוה למרס וא"כ גוף הדם הזה עדיין ראוי להקרבה. אך אפשר לומר כיון דבשעה שנקרש היה שאר דם ולא הי' ע"ז מצוה נדחה אז. ואפילו אח"כ שנאבד שאר הדם ולא הוי דיחוי כיון שמצוה למרס מ"מ כיון דאדחי פעם אחת אדחי דבשעה שהיה שאר דם הי' דיחוי. אך עדיין קשה כנ"ל דהי' אפשר למוקמי הך דהקפה את הדם דהקפה כולו:
וגם חותני הגאון נ"י הקשה מהך דזבחים בד' ע"ח בדם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר. וקאמר בגמ' ל"ש אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים הואיל ונדחה נדחה ע"ש ג"כ דהוי בידו להרבות:
מכל אלה נראה החילוק הראשון שכתבתי דהיכא דהוי פסול בגופו לא מהני בידו: