אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן ג

סימן ב

לכבוד הרב המה"ג החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה כש"ת

מו"ה ארי' יהודה יעקב נ"י אבד"ק לאסק יע"א.

יקרת מכתבו בא אלי והנני טרוד מאוד והנני משיב בקצרה מחמת גודל הטרדות.

על דבר השאלה בתולעים שחורים השכיחים בריאה ונקראו מאטליצעס וחדשים מקרוב באו בספרי שוחטים כתבו לאסור כי אין זה כמו נקבי מורנא כי אין דרכם לבקש חמימות והנה לטעמא דריאה מרחפת בחי וא"א לתולע לנקוב אין שום סברא לחלק בין תולע שחורה ללבינה ובין מורנא לשאר תולע רק לטעמא דמבקש חמימות א"כ יש לחוש אולי זה התולע שחורה מעלמא אתי ואין טבעו לבקש חמימות כלל ושוב יש לחוש שמא מחיים ניקב אמנם מאן לימא לן אשר זה מעלמא ולא מיניה קא רבו ודרכו לנקב מחיים לו יהי' ספק ג"כ ראוי להקל מטעם ס"ס פן מינה קא רבו ואת"ל מעלמא פן אתרמי שלא ניקב מחיים אלא לאחר שחיטה והיכא דאיכא חזקת היתר לא בעינן ס"ס המתהפך ושם אונס חד הוא לא שייך כאן דספק אחד מתיר יותר מחבירו דכפי המבואר בפרי תבואה להגאון מהו' אפרים זלמן מרגליות בסי' ל"ו ס"ק ע"ב דתולעים אם המה מעלמא אסורים משום שרץ ומותרים לב"נ ואי מינה קא רבו אסורים גם לב"נ משום אבמ"ה וגם זה הוי ספק שמא הוי הטעם משום שמרחפת דמשום זה אין חילוק בין לבנה לשחורה עכ"ד ויתר דברי כ"ת בפלפול נכוחים וישרים המה אך מגודל הטרדות העמוס עלי הנני משיב בחפזי בקצרה מאוד בדבר הנוגע לדינא:

והנה גוף הדין דתולע הוא בחולין בדף מ"ט והנה שם מתחילה איכא פלוגתא אם תלינן במשמוש יד הטבח כמו דתלינן בזאב ומסיק בגמרא דהלכתא דתלינן ואח"כ פליגי אמוראי אי תלינן במורנא דחד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר לאחר שחיטה פריש והיינו אף דתלינן בזאב ובמשמוש יד הטבח מ"מ במורנא לחד מ"ד אסור דניהו דתלינן הנקב במורנא שמא ניקב מחיים ואינו דומה לזאב וטבח דאם מינייהו הוי הנקב הוי בודאי לאחר שחיטה אבל במורנא אף שהנקב מאתה יוכל להיות שהיה קודם שחיטה ומסיק בגמרא דתלינן לאחר שחיטה פריש והובא בש"ך ביו"ד בסי' ל"ו ס"ק ט"ו שני פירושים אי דאף דהוי ספק אם פריש מחיים או לאחר שחיטה תולין מספק דפריש לאחר שחיטה או דאמרינן דבודאי פריש לאחר שחיטה והוא כדברי הכל בו שהביא הב"י והובא בט"ז שני טעמים דאמרינן דבודאי לאחר שחיטה פריש או משום דלאחר שאפס חום הטבעי יוצא לבקש חמימות או משום דבחי כל זמן שהריאה מרחפת על הלב לא יוכל לנקב:

והנה לטעם דמספק תולין הוא כשיטת האומר דבספק השקול תולין להתיר משום דלאחר שחיטה איכא חזקת היתר ולשיטת האומר דמתירין רק משום דבודאי לאחר שחיטה פריש הוא כשיטת האומר דבספק השקול מחמירין ואין מתירין רק היכא דאיכא לתלות יותר להיתר ומאי דתולין גבי זאב דשם איכא לתלות יותר להיתר דאיכא לפנינו דבר לתלות בו להיתר בזאב ובמשמוש יד הטבח. אבל לאיסור אין דבר לתלות. אבל במורנא אם היה שכיח שתנקב מחיים כמו לאחר שחיטה אין כאן דבר לתלות יותר להיתר ובספק השקול אסור:

וגם לפי שיטת הת"ש אף למ"ד דבספק השקול בטריפות מותר מ"מ בזה אסור כאשר כתב בסי' כ"ט סק"א באמצע דבריו וז"ל ונראה דבנשבר העצם מארכובה ולמעלה וכדומה דלא ידעו אם מחיים נעשה או לאחר שחיטה בכה"ג מודים התוס' דלא מוקמינן אחזקה לא מיבעיא היכא דליכא למיתלי לאחר שחיטה דמסתבר טפי דנעשה מחיים כמו שכתבתי לעיל אלא אפילו כי הדדי נינהו כגון שנשבר ביד השוחט ולא ידע אי נעשה קודם שחיטה או אח"כ אין לומר העמידנה על חזקתה ועתה נשברה דהא בחיי' בחזקת שאינה זביחה וחזקת שאין רגלי' שבורות עומדת והשתא הוי שחיטה ושבורה ומאי חזית דאמרת עתה נשברה אחר שחיטה אימא איפכא עתה נשחטה אחר שבורה וכו' יעו"ש:

ודעתו כיון דבודאי שבורה לפנינו והספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אף למאן דמתיר בספק השקול בזה אוסר:

וה"ה במורנא אם היה כאן נקב והיה ספק השקול אם ניקבה מחיים או לאחר שחיטה לשיטת הת"ש אף למאן דמתיר בספק השקול בזה אוסר:

אמנם בקונטרס החזקות לקמן בהלכות נדה הבאנו דברש"י במשנה בדף כ"ה כתב נשחטה בחזקת היתר עומדת היינו היכא דניקבה הריאה וספק אם ניקבה מחיים או לאחר שחיטה הוי חזקת היתר מבואר דלא כהת"ש ושם הארכנו בזה:

והנה הפ"מ כתב בס"ק ט"ז בש"ד דנ"מ אם מתירין מורנא מטעם ספק השקול או מטעם דבודאי ניקבה לאחר שחיטה היכא דנמצא המורנא רחוק מן הנקב דהוי ספק פן היא מעלמא ואם הטעם דמתירין במורנא לא הוי ודאי דניקב לאחר שחיטה אך מספק מתירין שוב הוי ס"ס לאיסורא דשמא מעלמא אתי ואת"ל מינה שמא ניקבה קודם שחיטה אבל למאן דאומר דבודאי ניקבה לאחר שחיטה ואין ספק כלל שמא קודם שחיטה אף דהתולע רחוק מהנקב והוי ספק שמא מעלמא גם כן מותר דספק השקול מותר יעו"ש דבריו:

והנה לפי מאי דקיי"ל דבספק השקול אסור וכאשר הבאתי דברי הת"ש בכה"ג אסור לד"ה אף למאן דמתיר בספק השקול משום דנקב לפנינו כנ"ל א"כ כל היכא דהתולע רחוק מהנקב טריפה אף למ"ד דמחיים אי אפשר לינקב ולא הוי ס"ס מ"מ בספק אחד ג"כ אסור דגם ספק השקול אסור וכל היכא דהוי ספק שמא התולע מעלמא אסור דהוי ספק השקול והיינו דאם התולע הוי מעלמא אין תולין הנקב בתולע כלל דרק היכא דהתולע הוא מריאה תולין בו הנקב אבל אם הוא מעלמא לא מסתבר לומר שנקב הריאה ונכנס לתוך הריאה וחזר ויצא דאף דבסי' ל"א בתולע על המוח חיישינן שניקב התם הוא לחומרא אבל לקולא לא תלינן ועוד דהתם חיישינן שמא ניקב הקרום אבל כאן נקב הריאה עמוק הוא ואנו תלינן לומר שהתולע היה בתוך הנקב ויצא לחוץ אחר מות הבהמה אבל אם התולע היא מעלמא לא מסתבר לומר שמא מעלמא ונכנס לעומק הריאה אחר השחיטה ויצא לחוץ זה לא מסתבר לכן היכא שהתולע היא מעלמא אין תולין בו הנקב כלל והוי כנמצא נקב בריאה ואין מקום במה לתלות הנקב דטרפה אך מה שאנו מתירין במורנא הוא רק משום דתלינן דהמורנא הזה היה בתוך הריאה מחיים ויצא לחוץ לאחר שחיטה. אבל אם היינו יודעים שהתולע הוא מעלמא אין תולין הנקב בתולע כלל וע"כ צריך לומר כן לפי דברי הפ"מ דאם נימא דגם היכא דהוי מעלמא ג"כ הוי ספק שמא ניקב לאחר שחיטה אין מקום לדברי הפ"מ דלמ"ד דלא הוי ודאי דפריש לאחר שחיטה אך דיכול להיות דפריש מחיים ג"כ אך דמותר מטעם ספק היכא דהוי רחוק מהנקב הוי ס"ס להחמיר שמא מעלמא אתי ואת"ל מינה שמא פריש לאחר שחיטה כנ"ל ואם נימא דגם מעלמא יוכל להיות שניקב לאחר שחיטה א"כ אין זה ס"ס להחמיר רק ספק אחד יש אם ניקב מחיים או לאחר שחיטה דבין שהיא מינה בין שהוא מעלמא הוי ספק אם ניקב מחיים או לאחר שחיטה אך ע"כ הוא הדברים אשר דברנו דאם היא מעלמא אין שייכות כלל להנקב עם התולע ובודאי ניקב מחיים כיון דאין במה לתלות וכל נקב שאין במה לתלות טריפה דאמרי' דניקב מחיים ע"י חולי או ע"י איזה סיבה שבלעה איזה דבר. אבל לאחר שחיטה בודאי לא ניקב מאליו דבאברים החיצונים כגון בנשמט הגוף או נשבר הוי ספק שמא נעשה לאחר שחיטה ע"י משמוש היד וזריקת הגוף לאחר שחיטה וכדומה אבל באברים הפנימים שאין יד האדם שולטת שמה אין לספק שנעשה אחר שחיטה אם אין במה לתלות במורנא וכדומה ומש"ה כל היכא דנמצא נקב בהריאה אף שנמצא תולע עליו אם התולע היא מעלמא היא בוודאי טריפה:

וא"כ היכא שנמצא התולע רחוק מהנקב תמיד יש להטריף דתלינן דהיא מעלמא דדוקא כל שהתולע אצל הנקב תולין בו וכאשר הביא הש"ך בס"ק מ"ז בשם המהרש"ל פא"ט סי' נ"א דדוקא כשנמצא התולע בתוך הנקב או על הנקב ולא רחוק מהנקב והפ"מ הביא שם דדעת המהרש"ל ג"כ דאף במורנא לא הוי ברור שפריש לאחר שחיטה רק ספק הוי והיכא דנמצא רחוק מהנקב דיש עוד ספק שמא היא מעלמא הוי ס"ס לאיסורא. וכבר הבאנו דלדידן דאנו מחמירין בספק השקול כל שאינו נוטה יותר להיתר אסו' וכאשר הבאנו לעיל דברי הת"ש דבכה"ג דהיכא דהוי נקב לפנינו לד"ה אסור א"כ אף למ"ד דבודאי פריש לאחר שחיטה מ"מ כיון דהוי ספק אם היא מעלמא אסור:

והש"ך חלק על הרש"ל דמותר אף אם התולע רחוק מהנקב ודעתו דאף אם הוא רחוק מהנקב ג"כ אין תולין מעלמא ואמרינן שבודאי היא בריאה:

ומסקנת הפוסקים האחרונים והמנהג שלנו הוא על פי דברי הראש אפרים בסי' ל"ו ס"ק מ"ו דאם נמצא תולע אחד על הנקב ממש אף אם נמצא שאר נקבים שהתולעים רחוקים מהנקב תלינן הכל בהם כיון שאנו רואים שנקב אחד הוא מתולע ואם לא היה על הנקב ממש שום תולע אין להכשיר אף אם הם סמוכים לנקב כאשר כתב שם בסימן מ"ז אך במקומות שמצויין למצוא תולעים בריאה ובדקו כמה פעמים וראו שיוצאים תולעים מהריאה אז מכשירין אף אם נמצא תולע רחוק מהחור ואם נמצא מין תולע שבודאי אין דרכו לגדל בריאה או שהבודקים אומרים שמכירים שמין תולע זה אין דרכו לגדל בתוך הריאה אין להקל בשום מקום כמבואר שם בסי' נ"א ועוד חילוקים ופרטים אחרים שמחלק שם הב"א נמצא שלש חילוקים יש בדבר:

אם נמצא תולע בסתם שאין אנו יודעים אם דרכו לגדל בהריאה או לא אין להתיר רק אם נמצא סמוך לנקב ממש שאז הוי הוכחה גמורה שהתולע היא מנקב:

ואם הוא במקום ששכיחא נקבים אלו אז מתירין אף אם התולע רחוק מהנקב ואם השוחטים אומרים בברור שנקבים אלו אינם מריאה אף אם התולע על הנקב ממש אין להתיר:

ובאלו התולעים שחורים הנקראים מטאליצעס בודאי אין לומר בבירור שאינם שכיחים בריאה כלל שהרי נמצאו מאטליצעס בריאה אך עכ"ז לא הוי כמו התולעים הלבנים ששכיחים תמיד בריאה ולכן נראה דהדין כמו שאינו ידוע אם שכיחים התולעים אלו הרבה על הריאה ואינו מותר רק אם נמצא סמוך על הנקב ממש וכמדומה לי שבילדותי שמעתי כן להלכה מפי אבי מורי הג' זצלה"ה:

ואשר הביא כבוד תורתו מספרי השוחטים לומר שבאלו התולעים אין דרכם לבקש חמימות זה לא מסתבר כלל שטבע כל בעל חי לבקש חמימות ובפרט בעל חי הנולד בתוך בעל חי שמיום הולדו הוא מונח בחמימות הבעל חי כאשר מרגיש שאפס חום הטבעי בודאי יחפש לעצמו חמימות ולדידי נהפך הוא דלטעם דכל זמן שהיא חי הריאה מרחפת על הלב אפשר לומר דתולע חזק יותר יוכל לנקב אף בעת שהוא מרחף אך גם זה לא שמענו אך העיקר תלוי אם התולע הזה שכיח בריאה:

ודברי כבוד תורתו לא יכולתי להלמו שמתחילה כתב כי נמצא בספרי השוחטים שתולע זה אין דרכו לבקש חמימות ויש לחוש שמחיים נקב. וכתב ע"ז אמנם מאן לימא לן אשר זה מעלמא אתי ולא מיני' קא רבו ודרכו לנקב מחיים לו יהיה ספק ראוי להקל מטעם ס"ס שמא מינה ואת"ל מעלמא שמא לא נקב מחיים:

והנה אם נימא דאין דרכו לבקש חמימות ולא בא מריאה כלל אין תולין כלל בתולע הזה הנקב אם אתי מעלמא כנ"ל אם לא שנימא דלעולם מינה קא רבו אך כיון דאין דרכו לבקש חמימות ועכ"ז נקב הריאה יש לחוש שניקב גם מחיים וע"ז שפיר היה מקום לומר כדברי כבודו דהוי ס"ס אבל אם נימא דהוי מעלמא אין תולין הנקב בתולע כלל כנ"ל:

שבתי וראיתי בטוב טעם ודעת מהגאון מהו' שלמה קלוגר זצ"ל בתשובה ל"ז כתב וז"ל ע"ד אשר שאל בתולעים הנקראים מאטליצע בריאה מה דינם. הנה לפי ענ"ד נראה דדינה כמורנא בריאה ומה ששאל הא אמרינן בש"ס סוף פ' אלו טריפות דקוקיאני אסורים ופירוש רש"י שיש תולעים בריאה הנכנסים מעלמא והרי הת"ש כתב בשם הב"ח דבתולעים דעלמא לא אמרינן לאחר שחיטה פריש:

וכן כתב הפ"ת לענין חומט הנה אין מזה ראי' דבשלמא הש"ס מיירי לענין התולעים עצמם דהוי חד ספיקא אולי נכנסו לה מעלמא לכך אסור מספק אבל כאן הוי ס"ס וקרוב להיתר דאם הוי מינה גופא אז חזקה דלאחר שחיטה פריש אף אם הוי תולעים דמעלמא ניהו דאין חזקה דלאחר שחיטה פריש מ"מ יתכן להיות דאחר שחיטה פריש כו' יעו"ש:

הרי דכתב כדברי כ"ת אך לפענ"ד זה אינו דבתולע בריאה אם הוי מעלמא אמרינן דאין שייכות להתולע אל הנקב כלל וכן הוא מפורש בת"ש שכתב ואם נמצא נקב או נקבים ואין רואים תולעים בתוכה רק נמצא תולעים אצלם בין סמוך בין מופלג אין להכשיר מן הסתם דאפשר דהנהו תולעים לא יצאו מהריאה כלל והנקב נמי לאו מהתולעים היא יעו"ש דבריו והוא כאשר כתבנו לעיל:

ומה שהביא הגאון מוהרש"ק בשם הת"ש בשם הב"ח דבתולעים מעלמא לא אמרינן לאחר שחיטה פריש הנה שם בב"ח מיירי לענין תולעים הנמצאים בתוך הכרס של הבהמה דאם נמצאים נקבים בהכרס טריפה ולא אמרינן דהתולעים נקבוה לאחר שחיטה כל שאינו ידוע שהתולעים מינה קא רבו דשמא מעלמא אתי ונקבו מחיים יעו"ש. (ומשם ראי' דבכל תולעים אמרינן היכא דמינה קא רבו דבודאי פירשו לאחר שחיטה כשאפס חום הטבעי) והתם ניחא דכיון דהתולעים בהכרס ואנו רוצים להתיר לומר שהתולעים עשו הנקב הזאת זה ניחא היכא דהתולעים מינה קא רבו שפיר אמרינן דלאחר שחיטה כאשר אפס חום הטבעי ורצו לבקש חמימות נקבוה אבל אם מעלמא אתי אם נימא דהם עשו הנקב מנלן שעשו לאחר שחיטה שמא עשו מחיים אבל בתולעים על הריאה מבחוץ רחוקים מהנקב כיון שלא נדע בבירור שתולעים אלו רגילים להיות בהריאה אין תולין הנקב כלל בתולע כנ"ל וזה ברור ופשוט:

והנה בספ' טוב טעם הנ"ל סיים אח"כ וז"ל אחר שכתב שיש להתיר הנקב ע"י מאטליצעס כמו ע"י מורנא וכתב שכן נוהגים בבראד ובעיירות הסמוכות ואח"ז כתב וז"ל אך זה קודם שראיתי ענין הנקבים שע"י המאטליצע אך אח"כ ראיתי הנקבים וראיתי כי המה שחורים וגם בלוי סביבם וצרורות דם בזה ניכר דהוא מחיים ודאי ולכן הדרי בהיתר זה והיא טריפה בודאי עכ"ד:

והנה גם דברים אלו יש לפקפק בהם דניהו דהנקבים שחורות ובלוי סביבם וצרורות דם וראוי שהיה מחיים מ"מ אין ראיה שניקב עור הריאה מחיים דבודאי בכל מקום שהתולע יושב יש רקבון קצת ועכ"פ מסתבר זאת ששם שולט רקבון וחסרון כיון שתולע שם וע"כ אמרינן שמחיים לא ניקב העור הריאה עד לאחר שחיטה כשאפס חום הטבעי וא"כ ה"ה במאטליצעס שנודע שבמקום שנמצאים המאטליצעס לפעמים המה פתוחות למעלה וטריפה ולפעמים למעלה שלימה וכשרה א"כ אף שהנקבים שחורות ובלוי סביבם וצרורות דם מ"מ אין ראי' מזה שגם העור נקרע למעלה ואי משום דנימא דכיון שהיה כאן ריעותא מחיים חיישינן שמא נקרע גם העור למעלה מחיים כדעת האומרים דהיכא דהוי ריעותא מחיים טריפה בספק טריפות ז"א דא"כ בכל תולע נימא כן כיון דהיה כאן תולע בפנים הוי כמו ריעותא וכיון דהוי ספק אם ניקב מחיים טריפה:

ולדעתי לא אדע החילוק בין אם הוי תולע בלא צרורות דם או תולע עם צרורות דם דשניהם נוכל לומר דהוי ריעותא דתולע הוי ג"כ כמו רקבון וגם התולע גופא יוכל לנקוב. ואם נימא דתולע לא הוי ריעותא ה"ה עם צרורת דם ואפשר לומר דתולע גופא לא הוי ריעותא כיון דאין דרך לנקב מחיים או אף אם נחשב קצת ריעותא ובריעותא מחיים מטריפין מספק היינו היכא דהוי ספק השקול אבל כאן אינו ספק השקול דמסתבר יותר שנעשה לאחר שחיטה כשאפס חום הטבעי ומש"ה מתירין אבל כשיש כאן צרורות דם ולקותא הוי ריעותא דאמרינן כיון דנלקה כאן סופו ללקות הכל אף בלא נקב התולע כמו דאמרינן כל היכא דהוי ריעותא דחיישינן ששלט בכולו:

שבתי וראיתי בראש אפרים בסי' ל"ו ס"ק ע' דכתב דהיכא דבמקום התולע בועה י"ל שהבועה מעידה שמחיים נקבוה ועדיין צ"ע דהא אף שלא ניקב העור ג"כ כיון שרק מנקר בפנים נעשה ג"כ בועה והראש אפרים שם ג"כ מתיר לצורך גדול יעו"ש:

והנה במאטליצען הי' אפשר לומר דאף אם נמצא נקב בלא ריעותא ובלא צרורות דם ובלוי סביבותיו ג"כ טריפה כיון דטבע מהמאטליצע שיהיה בשר בלוי סביביו וצרורות דם ובנקב זה אינו כן הוא ראי' שאינו ממאטליצע:

ולדינא נראה כאשר כתבתי לעיל דהיכא דהמאטליצע רחוק מהנקב אין להכשיר כלל אף כשאין כאן שום שינוי בבשר ולא צרורות דם והיכא שהמאטליצע על הנקב ממש יש להכשיר והיכא שהבשר לקוי ויש כאן צרורות דם אין להכשיר אף שהמאטליצע על הנקב ממש רק במקום צורך גדול כנ"ל:

ומה שהביא כ"ת בשם אביו הגאון האמיתי זצ"ל שהקשה לתירץ אחד מהכל בו דמש"ה אמרינן דפריש לאחר שחיטה ולא ניקב מחיים משום דמחיים הריאה מרחפת על הלב ואינו יכול לנקב והקשה כיון דניקבה הריאה בין סימן לסימן ג"כ טריפה וכיון שנשחט הקנה והריאה כמאן דמנחי בדיקולי דמי ואינו מרחף עוד על הלב ואז בודאי איכא חשש שינקב ואז הנקב מטריף עדיין:

ע"ז אפשר לומר דלא חיישינן לזמן מועט כזה שינקב ואזלינן בתר רובא דהנקב נעשה בזמן רב ולא בזמן קצר כ"כ ואף אם שחט בסכין שאינו חד מכל מקום לא יתמשך הרבה ולא חיישינן לזמן מיעוט כזה. ויש ראיה לזה דאל"כ קשה אמאי אנו מתירין בספק טריפות משום חזקת היתר לשיטת הרבה פוסקים והא ר' זירא בעי בחולין בד' ל"ב ע"ב ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לשני לטהר מידי נבילה והיש"ש פסק דהך איבעיא לא איפשטא עד שיבא אליהו ויפשטנה אף דהפרי מגדים בסי' כ"ו במ"ז בסוף הסימן תמה על היש"ש דהגמרא קאמר על הך דרב זירא לאו היינו דבעי אלפא הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן מהו מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהר מידי נבילה ושם בבהמה המקשה פשט הך איבעיא דקאמר אם מצטר' סימן ראשון לסימן שני לטהר שאר העובר באכילה דאם מצטר' סימן ראשון להתיר שאר באכילה לא יצטרף עמו לטהר אותו אבר מידי נבלה:

אמנם ראיתי כמדומה בים של שלמה עצמו במקום אחר או בפוסק אחר דמאי דנפשט התם גבי הוציא העובר את ידו אין ראיה לכאן דשם כיון דמהני לטהר שאר העובר באכילה מהני לטהר אותו אבר מידי נבילה. אבל בניקבו בני מעים בין סימן לסימן שפיר יכול להיות דאינו מטהר מידי נבילה והיש"ש פסק דנשאר בספיקו:

וא"כ קשה אמאי ספק בטריפות מותר משום חזקת היתר לשיטת הרבה פוסקים הא עדיין הוי ספק שמא ניקב בין סימן לסימן דאז הוי ספק שמא אינו מטהר מידי נבילה ואיכא חזקת איסור שאינו זבוח כמו בספק בשחיטה וכאשר כתבו הפוסקים בספק בניקב הושט דהוי חזקת איסור דבניקב הושט לא מהני השחיטה. וא"כ בספק ניקבו המעיים או בספק ניקבה הריאה עכ"פ חזקת היתר ליכא דשמא ניקב בין סימן לסימן ואינו מועיל השחיטה לטהר מידי נבילה ועכ"פ ספק הוי אם מטהר מידי נבילה:

וכן היה אפשר לפשוט איבעיא דר' זירא דניקב בין סימן לסימן מטהר מידי נבילה דאל"כ קשה הך דרב הונא דאמר נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה והא עדיין איכא חשש שמא נטרף בין סימן לסימן וע"כ דלא חיישינן לזה והיה מקום להאריך בזה אך אין העת גורם:

על הקושיא שהקשה כבוד תורתו לפי שיטת המבי"ט בתשובותיו בסי' צ"ח שכתב דמן התורה כל נדר שואלין אף בלא חרטה דכתיב לא יחל אבל אחרים מוחלין וא"כ לדבריו אף לב"ש דסוברים דאין שאלה בהקדש משום דסוברים דהקדש בטעות הוי ג"כ הקדש א"כ מהתורה שפיר מהני שאלה בהקדש דהא מהתורה לא משום טעות מהני שאלה דהא אף בלא חרטה כלל שאינו מתחרט ולא הוי טעות ג"כ מהני שאלה וא"כ מהתורה מהני אף לב"ש שאלה בהקדש וזה סותר גמרא נדרים בד' ע"ח דמבואר שם דלבית שמאי אף מהתורה לא מהני שאלה בהקדש:

ואפשר לומר כפי מה שביארתי בחידושי על קושיית המפרשים בסוגיא דהואיל דעובר על ב"י משום הואיל ואי בעי מיתשל עלה והא שם במשנה הוא ר' אליעזר והוא מתלמידי ב"ש דסוברים דאין שאלה בהקדש:

ואמרתי דהנה הטעם דלב"ש אין שאלה בהקדש משום דהקדש בטעות הוי הקדש וקשה דהא שאלה לא הוי דוקא משום טעות דהמפרשים כתבו דרק היכא דניתר בפתח הוי טעות אבל בחרטה לא הוי טעות וכדאי' גם בשער המלך סוף הלכות שבועות ובמחנה אפרים בהלכות צדקה א"כ לא הוי ההיתר משום טעות דוקא וא"כ אף דהקדש בטעות הוי הקדש השאלה לא הוי משום טעות אך במחנה אפרים בהלכות צדקה סימן ה' איתא בשם הרמב"ם דבהקדש לא מהני שאלה רק בפתח דהוי טעות דכל שהוא השאלה על ידי פתח הוי טעות דזה הוא פסח שיאמר אדעתא דהכי לא הקדשתי ונמצא הוי טעות אבל שאלה על ידי חרטה דלא הוי טעות לא מהני בהקדש יעו"ש:

וא"כ ניחא כיון דלב"ש הקדש בטעות הוי הקדש לא מהני שאלה דבהקדש לא מהני שאלה רק משום דהוי טעות ולא משום חרטה וכיון דב"ש סוברים דהקדש בטעות הוי הקדש לא מהני שאלה:

והנה שם במחנה אפרים הקשה דלפי שיטתו שם דבהקדש לא מהני שאלה רק ע"י פתח א"כ אמאי הוי תרומה דבר שיש לו מתירין דלמא לא יהיה לו פתח ותירץ דבתרומה מהני שאלה אף שלא ע"י פתח כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו הוא לחזור ולתרום אף בחרטה מהני יעו"ש:

וניחא קושיא הנ"ל דבחלה שפיר מהני שאלה אף לב"ש כיון דבחלה מהני שאלה אף בלא פתח ולא מטעם טעות שפיר מהני שאלה אף דב"ש סוברים דהקדש בטעות הוי הקדש מכל מקום לשאלה דחלה אין אנו צריכין לבוא משום טעות דניתר בחרטה אף בלא פתח אף דלא הוי טעות:

אך המחנה אפרים לא כתב טעם לדבר מדוע בהקדש לא מהני שאלה רק ע"י פתח וטעות כאשר הוכיח שם מהרמב"ם ובחלה מהני אף בלא פתח ואף אם לא הוי טעות והטעם שכתב דבחלה כיון דמפריש אחרת תחתי' אינו מובן:

ואמרתי לפי דברי רבינו בצלאל אשכנזי דהקשה כיון דבהקדש היכא דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה א"כ אף בלא אתי ליד גזבר לא מהני שאלה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותירצו כיון דעיקר המסירה הוא רק מצד האמירה כיון שחכם עוקר הנדר מעיקרו הוי כלא נמסר לעולם להקדש ובש"ך בסי' רנ"ה כתב קצת באותן אחר:

והנה השער המלך כתב בסוף הלכות שבועות דהא דחכם עוקר הנדר מעיקרו הוא רק היכא דההיתר הוא ע"י פתח דהוי טעות בעיקר הנדר ומש"ה נעקר למפרע דהוי כלא היה מעולם כיון דמעיקרא בטעות הוי אבל היכא דניתר בחרטה אינו ניתר רק מכאן ולהבא ולא למפרע ובספרי האחרונים העתיקו דברי השער המלך לענין חרטה דהשתא אך הוא כתב שם אף לענין חרטה דמעיקרא:

וא"כ ניחא כל הנ"ל דבהקדש אינו ניתר רק עלידי פתח וטעות כיון דבהקדש לא היה מהני שאלה כלל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אך כיון דעוקר הנדר מעיקרו לא נמסר מעולם להקדש וזה ניחא בפתח וטעות אבל בחרטה דלא עוקר מעיקרא והוי כנמסר מתחילה להקדש הוי כאתי ליד גזבר ולא מהני שאלה:

ולפי זה ניחא ג"כ דבחלה מהני שאלה אף בלא פתח דה"ר מנחם עזרא מביא בתשובותיו דבחלה לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ושפיר מהני שאלה אפי' בלא פתח. והטעם אפשר לומר דבחלה לא הוי כמסירה להדיוט לפי מה שכתבו התוספות בקידושין בד' כ"ט גבי משכו במאתים דהיכא דאין ההקדש מרויח בזה לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט יעו"ש ובחלה ג"כ אין ההקדש מרויח כיון דבלא"ה ע"כ צריך להפריש אחרת. ואם לא יפריש זאת יפריש אחרת ושפיר ניחא גם כסברת המחנה אפרים דכיון דמשאיל יפריש אחרת מהני שאלה אפי' בלא פתח ודו"ק:

ובזה אפשר ליישב גם קושיית כ"ת דאפי' לשיטת המבי"ט דמדאורייתא מהני שאלה אפי' בלא חרטה מכל מקום לא מהני רק מכאן ולהבא דרק בפתח וטעות נעקר למפרע לדעת השער המלך ולא בחרטה ומכל שכן היכא דלא הוי חרטה כלל ושוב לא מהני בהקדש מטעם דהוי כנמסר להדיוט וגם בלאו הכי דעת המחנה אפרים דהקדש אפילו חרטה לא מהני בלא פתח מכל שכן בלא חרטה ודו"ק:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה