אור ברסלב

נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס

סימן מב

סימן מא

שאלה מי שקונה אתרוג ואינו משלם מעות בעדו עד לאחר החג או בחולו של מועד אי שפיר עבדי:

הנה המחנה אפרים בהלכו' מכירה קנין משיכה בסי' ב' אחר שפלפל אם קנין דרבנן מהני לדאוריי' דהיינו קנין משיכה כיון דקי"ל כסף קונה מדאוריי' ומשיכה הוא רק קנין דרבנן כתב וז"ל ולפי זה נראה דמה שנהגו האידנא שקונים אתרוג למצוה והדמים פורעים לאחר החג דלא יאות עבדין דכל כמה שלא נתן זה את הדמים לא קנאו זה אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם שיהי' שלכם מדאוריי' עכ"ד:

וכן

מסופק שם בהתחלת הסימן היכא דקנה אדם חפץ ומשך אותו ולא נתן הדמים אם קידש בו אשה אם מקודשת מההוא טעמא דלא הוי רק קנין דרבנן:

והנה בבבא מציעא בד' מ"ח פירוש רש"י בד"ה קאי באבל וכו' אבל מעות לא קני מדאורית' ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוי קידושין דמדאוריי' קניא ודידי' הוי ולר"ל לא הוי קידושין והפוסקי' הביאו ראי' מזה דשיט' רש"י דרבנן לא מהני לענין דאוריי' דהרי מדרבנן אינו קונה כסף אעפ"כ אם קידש בו האשה מקודשת דאזלינן בתר דאורייתא וה"ה להיפך דאם קנה חפץ במשיכה וקידש בו האשה אינה מקודשת דאזלינן בתר דאוריי':

ולפענ"ד אפשר להביא ראי' להיפוך מדברי רש"י אמאי לא צייר רש"י הנ"מ היכא דקנה חפץ במשיכה דלר' יוחנן אינה מקודשת. אך דבכה"ג לד"ה מקודשת כיון דעכ"פ שלו יהי' מאיזה טעם שיהי' אך היכא דקידש בהמעות אם קנה בהמעות שפיר לר' יוחנן מקודשת ומתחלה אמרתי לפי דברי התוס' לעיל בד' מ"ג בד"ה מאי איריא דכיון דקנה מדאוריי' מותר להשתמש בהמעו' א"כ שפיר הכסף שלו גמור ויוכל לקדש בו. ומצאתי הדברי' האלה באבני מילואים ובחידושי ר' עקיבא אייגר זצ"ל ובזה יתיישב קושית התוס' בע"ז בדף ס"ג ע"א בד"ה והא מחסרי משיכה דהקשו לפי מאי דאיתא שם דאף לר' יוחנן דאמר מעות קונות מדאוריי' מכל מקום כיון דמדרבנן אינו קונה לא מקרי אתנן ויוקשה מאי דקאמר בהזהב דנתנה לסיטון מעל ניחא לר' יוחנן דכסף קונה מהתורה והא מדרבנן אינו קונה ולפי הנ"ל ניחא דלר' יוחנן דכסף קונה מהתורה א"כ במעות מותר להשתמש והוי שלו ממש דיוכל להוציא אותם ודו"ק:

עוד אפשר לומר דהיכא דקנה בכסף אף דרבנן אמרו דכסף אינו קונה היינו רק שיוכל לחזור מקנין הכסף ובעת שחוזר מקבל מי שפרע אבל כל זמן שאינו חוזר המקח קיים ושפיר הכסף שלו כל זמן שלא חזר הלוקח וראי' לזה מתוס' בפרק איזהו נשך בדף ע"ב בד"ה אע"פ שכתבו וז"ל אע"ג דלא משך חטין אין בזה רבית כיון שאם בא לחזור היה מחויב לקבל מי שפרע יעו"ש והיינו ג"כ דכל זמן שלא חזר המקח קיים ושפיר יכול לקדש בהכסף וראיתי אח"כ סברא זו בנו"ב מהדו"ת באה"ע בסי' נ"ד.

והנה האבני מלואים הביא ראי' דקנין מדרבנן לא מהני לדאוריית' ממאי דאיתא ברמב"ם בפ"ט דתרומות דכת' וז"ל ירא' לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדיין לא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומ' דדין תורה מעות קונות ואם מכר הישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל עד שימשוך ע"כ וראי' מזה דלא מהני קנין דרבנן לענין איסור תורה מרישא דמכר הכהן פרתו לישראל אף ע"ג דמדרבנן לא קנה והוא של הכהן עדיין מ"מ אסור להאכילה תרומה דאזלינן בתר דאוריי'

ולפענ"ד גם מזה ראי' אפכא כשנדקדק בדברי הרמב"ם דלמה לי לצייר הנהו שני דינים בשני אופנים הדין הראשון כיון דמדאורייתא הוי קנין אזלינן להחמיר בדאורייתא וצייר במכר אז לישראל בדמים והדין השני דאזלינן להחמיר בתר דרבנן צייר במכר ישראל לכהן בדמים הלא יוכל לצייר הכל בחד בבא או בכהן שמכר לישראל בדמים שאז מדאורייתא להחמיר והיכא שמכר במשיכה שאז מדרבנן להחמיר או בישראל שמכר לכהן במשיכה דאז מדאורייתא להחמיר ואם מכר בדמים אז מדרבנן להחמיר אך בוודאי דהיכא דקנה בקנין דרבנן כיון דרבנן תקנו זאת לקנין והחפץ נעש' שלו גמור הוי שלו אף מדאורייתא בין להקל בין להחמיר. אך להיפך היכא דהקנה לו בקנין תורה אף דמדרבנן אין זה קנין מ"מ אזלינן להחמיר בתר דאורייתא דרבנן לא הפקיעו קנין דאורייתא לגמרי. אך שעדיין צריך קנין דרבנן וכל היכא שלא חזרו בו עדיין המקח קיים ולא משכחת לה דניזיל להחמיר בתר דאוריי' רק בכהן שמכר לישראל בדמים ולהחמיר בתר דרבנן היכא שהישראל מכר לכהן בדמים כיון שלא נגמר עדיין הקנין דרבנן לגמרי עדיין אסורה לאכול בתרומה אבל היכא שהישראל מכר לכהן במשיכה בודאי מותרת לאכול כיון שהוא שלו לכל דבר ולא אזלינן להחמיר בתר דאורייתא והיכא שכהן מכר לישראל במשיכה אסורה בין לדאורייתא בין לדרבנן שהרי הוא שלו אף מדאורייתא ומשום הכי צייר הרמב"ם הך שני דינים דאזלינן להחמיר בתר דאורייתא ובתר דרבנן בשני בבות רק בקנין כסף היכא דמכר הכהן לישראל בדמים אזלינן להחמיר בתר דאורייתא והיכא דמכר הישראל לכהן בדמים אזלינן להחמיר בתר דרבנן ודו"ק היטב:

והנה בתשובה אחרת בארנו דאף אם נימא דקנין דרבנן לא מהני לענין דאורייתא מ"מ משיכה מהני. דהנה הקשה לי אחד על דברי הש"ך בסי' ר' ס"ק ה' דהביא וז"ל וכתב הב"י שכתב הר"ן ותלמידי הרשב"א וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמות ותירץ הש"ך כגון שמשכו בחבל חוץ לד' אמות א"נ דע"י משיכה הוי קנין דאורייתא וקנין ד' אמו' אינו אלא מדרבנן עכ"ד והדברים הללו תמוהים דהא קושי' הקדמונים למ"ד דמדאורייתא כסף קונה ומשיכה לא הוי רק מדרבנן דכן הקשו למה הצריכו חכמים לתקן משיכה בסימטא דלמ"ד משיכה קונ' מדאוריי' אין קושיא דמדאוריי' הוי משיכה ולא ד' אמות ודבר זה נשאלתי מהרב המאה"ג מהו' חיים אבד"ק פטיישטש:

והשבתי לו דהנה המחנה אפרים בהלכות מכירה וקנין בס"ב כתב על דברי הר"ן בפ' האומר דהקשה דאף דקטן זוכה לאחרים רק מדרבנן מכל מקום מהני אף מדאורייתא משום דהפקר ב"ד הפקר ולמה הוצרך הגמרא לומר דמש"ה זוכה הקטן בעירוב משום דשתופי מבואות דרבנן אף אם הי' מדאורייתא ג"כ מהני ותירץ המחנה אפרים וז"ל דמטעם זה דהפקר ב"ד הפקר לא מהני אלא להפקיע ממונא מרשות בעלים אבל לעשות שאינו זוכה כזוכה כאילו הגיע לידו ממש לא אמרינן יעו"ש:

והמקור חיים בסימן תמ"ח בס"ק ט' כתב סברא זאת מדעתו וכתב דצווחו עליו בבי מדרשא ולא היה למראה עיניהם דברי המחנה אפרים הנ"ל והמקור חיים מצא אח"כ סברא זו בגט פשוט

וא"כ היכא דזכה אח"כ הלוקח בו בודאי הוי שלו אף מדאורייתא דעכ"פ הפקר הוי ויוכל לזכות בו:

ובאמת כדברים האלה שכתב במחנה אפרים ובגט פשוט ובמקור חיים איתא ג"כ בר"ן עצמו שם בגיטין בפרק התקבל שאחר שהקשה דאמאי לא מהני קנין דרבנן לענין דאורייתא כיון דהפקר ב"ד הפקר ע"ז תירץ וז"ל ומיהו אשכחן זכייה דרבנן דקלישא מזכי' דאוריי' דגרסינן בפרק מי שמת וכו' אי אמרת בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול אלא אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול אלמא כיון דאכתי ממונא לא אתי לרשו' זוכה ולא זכי ביה אלא מדרבנן לא אלימא זכי' דילי' יעו"ש:

הרי כתב כו בפירוש דכיון דממונא לא אתי לרשו' זוכה מש"ה לא אלימא זכי' דילי' אבל היכא דאתי אח"כ לרשות זוכה זכה בודאי:

והנה התוס' כתבו בע"ז בדף ע"א דאף למ"ד כסף קונה מדאוריי' מ"מ במציאה ומתנה דליכא כסף משיכה קונה א"כ שפיר משיכ' קונ' מדאוריי' דכיון דרבנן תקנו משיכה אף דמדאוריי' אינו קונה מ"מ הפקר ב"ד הפקר אך עדיין אינו של הזוכה וזהו בשאר קנין דרבנן אבל קנין משיכה כיון דנעשה הפקר שוב משיכה קונה מדאורייתא דהרי מהפקר יוכל לקנות במשיכה מדאורייתא ויש שהי' רוצ' להשיב ע"ז דא"כ יצטרך אח"כ משיכה אחרת לזכות מהפקר אך באמת ז"א דבא הכל כאחת ההפקר והקנין וכמו דאמרי' גיטו וידו באים כאחת וחצירו וידו באים כאחת (ועוד שם בנדון הש"ך כיון דאתי לתוך ד' אמו' הוי קנין דרבנן ואח"כ משיכה קונה מדאורייתא) והיכא דמשך החפץ לרשותו בודאי מהני דתחילת המשיכה כיון דהוי קנין דרבנן עכ"פ נעשה הפקר ואח"כ זוכה בו:

וא"כ שפיר בקונה אתרוג במשיכה אף שלא נתן דמים יוצא בו מדאוריי' וכן אם קידש בו אשה מקודשת מדאורייתא:

והנה הנו"ב בסי' נ"ד הקשה על דעת הפוסקים דבגזל לאחר יאוש אף דהוי קנין דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא והקשה עליהם שהרי אם יקנה החפץ בקנין דרבנן כגון במשיכה בודאי תהי' מקודשת מדאוריי' (וזה הוא אצלו דבר פשוט) ותירץ דדוקא בקנין דרבנן דבהתירא אתי לידו הוי קנין גמור אבל גזל דבאיסורא אתי לידו לא הוי קנין גמור ע"כ:

והנה חילוקו אינו מובן. ולפי הנ"ל ניחא בטוב טעם דהתוס' הקשו בע"ז בד' ע"ב על מאי דמקשה הגמרא למ"ד דמשיכה בנכרי אינו קונה אמאי ב"נ שגזל מישראל פחות משוה פרוטה נהרג והקשו בתוס' דהא היכא דליכא כסף משיכה קונה בנכרי כמו מציאה ומתנה ותירצו וי"ל דאי אינו קונה במקח וממכר אף בגזל לא תקנה דלא דמיא למציאה ומתנה דבהתירא אתי לידו אבל גזל דבאיסורא אתי לידו אי לא מהני במקח לא מהני אף בגזל:

ומעתה ניחא בטוב דבגזל לאחר יאוש לא מהני הקידושין מדאורייתא אף דמהני במשיכ' דלא הוי רק קנין דרבנן כנ"ל משום דקנין דרבנן הוי הפקר ובהפקר משיכה קונה אבל גזל לאחר יאוש דהוי באיסורא אתי לידו שוב לא מהני קנין דרבנן דאף דיהי' הפקר לא מהני קנין דרבנן כיון דבאיסורא אתי לידו אף היכא דליכא כסף משיכ' אינו קונה ודו"ק:

והנה הפוסקים שכתבו דקנין דרבנן לא מהני לענין דאוריי' הוא הרבינו ירוחם הובא בטור ובש"ע בסי' כ"ח דהיכא דקידש במעמד שלשתן אינ' מקודשת רק מדרבנן משום שמעמד שלשתן לא הוי רק קנין דרבנן. וברמב"ן בחידושיו לבבא בתרא הוכיח דמכירות שטרות דאורייתא דאי מכירת שטרו' דרבנן איך קאמר הש"ס דקדשה בשט"ח של אחרים מקודשת ומשמע קדושין מדאוריי' הרי ס"ל דקנין דרבנן לא מהני לענין דאורייתא:

אך עכ"ז נוכל לומר דאף לשיטתם בקונה במשיכה שפיר בקידש אשה מקודשת מדאורייתא וכן באתרוג יוצא בו מדאוריית':

דהנה דעת האחרונים דקנין סטימתא מהני אפילו לדאוריי' וכן הוא בכנסת יחזקאל בחלק או"ח סי' י"ד וא"כ יוקשה כיון דקנין שנהגו הסוחרים מהני מכ"ש קנין דרבנן דלא גרע מה שהנהיגו חכמים קנין ממה שנהגו הסוחרים וכן ראיתי אח"כ בקצו' החשן בסי' קכ"ז בס"ק ג' דכתב ג"כ סברא זו דלא תהי' תורה שלמה כמו מנהג שנהגו הסוחרים:

והנה המרדכי הביא בשם רבינו יחיאל דהא דסטימתא קנה דוקא בדבר הבא לעולם ומועיל בו קנין הלכך מועיל בו קנין סטימתא להחשיבו כקנין גמור אבל דבר שאינו מועיל בו קנין כלל כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל בו קנין סטימתא להחשיבו כקנין גמור והובא בקצות ובנתיבו' בסי' ר"א:

וא"כ שפיר ניחא דבמכירות שטרו' וכן במעמד שלשתן דהוי דבר שאינו ברשותו כדאי' ברשב"א ומדאוריי' אינו שייך בו קנין כלל בזה שפיר ניחא דעת הפוסקים דבזה לא מהני לענין דאורייתא כיון דהקנין שלהם לא הוי רק מדרבנן וכיון דזאת הוי אינו ברשותו ולא שייך בו קנין כלל לא מהני שום תיקון ושום מנהג שיועיל בו קנין:

אבל בחפץ שהוא ברשותו אף דמדאוריי' כסף קונה כיון דרבנן תקנו משיכה לא גרע ממנהג שנהגו בו הסוחרים כיון שהנהיגו קנין זה שפיר קונה מדאורייתא.

וכן ראיתי בטורי זהב בסי' כ"ח בסופו כתב דאין לספק בזה מי שקנה חפץ במשיכה דלא יוכל לקדש בו אשה דאטו מי שקידש אשה בחפץ נשאל אותו באיזה אופן בא לו החפץ וכל שהוא שלו יוכל לקדש בו:

אך עכ"ז נרא' לפענ"ד דמי שקנה אתרוג קודם חג הסכות שיהי' באמת שלו לגמרי שפיר קונה אף במשיכה לחוד ואף שלא נתן דמים קונה אף לדבר דאורייתא כיון שהוא שלו לגמרי אבל מי שנעשה שותף לאתרוג של חבירו בעד מעו' (דאילו במתנה קונה במשיכה לחוד לשיט' התוס') צריך ליתן המעות קודם חג הסוכות ואולי במשיכה לחוד לא קנה כיון שחבירו לא יתן לו האתרוג שיהי' שלו לגמרי רק לצאת בו ידי המצוה ולהחזירו לו בזה שפיר אמרינן דצריך להקנות לו בכסף שהוא קונה מדאוריי' ולא במשיכה שהוא רק קנין דרבנן:

דהנה הנו"ב סי' נ"ד כ' וז"ל לא מצינו שאם אחר התקנה שמשיכה קונה קנה הלוקח במשיכה ולא נתן דמים וקידש הלוקח אשה בחפץ [זה שלא תהי' מקודשת מן התורה הלא הדבר הזה אין השכל מקבלו כיון שכבר קנה החפץ הרי הוא שלו ממש אבל דברי רבינו ירוחם במעמד שלשתן שהוא רק קידושי דרבנן היינו שהבעל קידש האשה והמעות הקידושין שהוא מקדשה בה אינו נותן מידו לידה אלא מקנה לה מעות הללו במעמד שלשתן שקנין המעות והקידושין באים כאחד בזה סובר רבינו ירוחם כיון שהאשה אינ' קונה מעות הללו רק מדרבנן לכך גם היא אינה מתקדשת רק מדרבנן שהרי הקידושין חלין רק ע"י קנין הזה אבל אם ראובן הי' לו פקדון אצל לאה ואמר ללאה תן פקדוני לנחשון ואמר זה במעמד שלשתן ושוב אמר נחשון ללאה הרי את מקודשת לי בפקדון זה ואמרה הן הרי לאה מקודשת לנחשון מדין תורה אף שנחשון קנה הפקדון הזה במעמד שלשתן שהוא קנין דרבנן מ"מ כיון שכבר קנאו הרי הוא שלו ויוכל לקדש בו אף קדושי תורה אף לדעת רבינו ירוחם עכ"ד הנו"ב:

והנה לפי שיטתו הי' אפשר לחלק דהדבר תלוי באם אינה מקודשת אם הוי המעות מתנה או המעות חוזרים דאם נימא דאף אם אינה מקודשת המעו' מתנה א"כ קנין הכסף אינו תלוי בהקידושין כלל והמעות עכ"פ שלה הוא לכל דבר וכיון שהמעות נעשה שלה ממילא מקודשת גם כן וביותר לפי רש"י ותוס' בקידושין בד' מ"ו ע"ב דתלוי זה בזה דאם המעות חוזרין ולא הוי מתנה אם אינה מקודשת תיכף בשעת נתינה הוי מלוה ואינה מקודשת אח"כ אבל אם המעו' מתנה מקודשת אף אחר הלקיחה כיון דבתורת קדושין בא לידה כמו נתאכלו המעות דלקמן בד' נ"ט יעו"ש:

א"כ גם במעמד שלשתן כיון דהמעות מתנה בכל גוונא ונעשה המעו' שלה ממש תוכל ממילא להתקדש בו אח"כ אבל למ"ד דהמעות חוזרים ואם אינה מקודשת לא הוי המעות שלה כלל וכאשר כתב המהר"ם אלשקר הובא בש"ך בסי' קכ"ו סק"ו דמעמד שלשתן אינו קונה רק כשנתן לו בפרעון חובו או במתנה אבל אם המחהו במעמד שלשתן שיתן לו המעות בפקדון לא קנה כיון דעדיין לא נסתלק המוחה ממנו יעו"ש וא"כ למ"ד דהיכא דאינה מקודשת המעו' חוזרים תלוי ההמחאה במעמד שלשתן בקידושי האשה דאם תתקדש האשה יהי' המחאה טובה אבל אם לא תתקדש ויהי' המעו' חוזרים לא חיילי ההמחאה כלל וא"כ קנין המעות והקידושין באים כאחת שהקנין לא יהי' רק ע"י הקידושין ובכה"ג דעת הרבינו ירוחם כיון דבקידושין אזלינן בתר דאוריי' ולא תוכל להתקדש בדבר דרבנן ממילא אין כאן קידושין ולא קנין אבל למ"ד מעו' מתנה דהקנין הוי בפ"ע אף אם לא תתקדש יהי' קנוי לה המעו' ואינו תלוי הקנין בהקידושין ושפיר הוא קונות המעו' לכל דבר ונעשה שלה שפיר מתקדשת כמו שיוכל לקדשה בחפץ שקנה אותו מדרבנן כנ"ל:

ובזה הי' מקום ליישב דברי הרבינו ירוחם דכתב דהיכא דקידש במעמד שלשתן הוי רק קידושין דרבנן והא איתא בגמ' דקדשה במלוה שיש לו ביד אחרים היא מקודש' וסתם מקודשת היינו קדושי דאורייתא כאשר כתב הרמב"ן בחידושיו לבב"ב להוכיח דמכירו' שטרו' דאוריי' דאי דרבנן איך קאמר הש"ס דקדשה בשט"ח של אחרים מקודשת ומשמע דקידושין מדאוריי' הוי:

ולפי הנ"ל אפשר לומר דשם הסוגיא בקידושין לענין מקדש במלוה דמוקי לה במעמד שלשתן הסוגי' אליב' דרב דהוא סובר מעו' מתנה שפיר במעמד שלשתן מקודשת מדאוריי' אבל לדידן דקי"ל מעו' בעלמא חוזרים שפיר יהי' ניחא שיטת הרבינו ירוחם דאינה מקודשת רק מדרבנן ודו"ק. אך כל זאת כתבתי לשיטת הנו"ב הנ"ל:

אך אם לדון עליהם יש תשובה ודבריו הקדושים צ"ע דמאי לי שהקנין והקידושין באים כאחת מ"מ נימא דהקנין חל וממילא חלו הקידושין ג"כ ומה שכתב כיון שלא נתן המעו' לידה רק ע"י מעמד שלשתן הא אינו צריך דוקא ליתן לה מעו' לידה ובכל אופן שיגיע לה הנאה מאתו שוה פרוטה מקודשת ואף ברקוד לפני שחוק לפני אם יש בו הנאת שוה פרוטה מקודשת:

אך בנ"ד גבי אתרוג מסתברא האי סברא דהיכא דהקנה נו האתרוג שיהי' שלו לכל דבר אף דהוי רק בקנין דרבנן מ"מ כיון דכבר נעשה האתרוג שלו לכל דבר ממילא יוצא בו ידי המצוה גם כן אבל אם יתן לו האתרוג רק לקיים המצו' ונא יהי' שלו לכל דבר נרא' דבודאי אינו יוצא רק היכא דהקנה לו בקנין דאוריי' אבל אם הקנה בקנין דרבנן לא מהני דבשלמא היכא דהאתרוג שלו הוא לכל דבר שפיר נוכל לומר כסברת הנו"ב הנ"ל כיון דהוי שלו לכל דבר הרי הוא שלו ממש אבל אם נתן לו ע"מ להחזיר לפי שיטת הקצות בסי' רמ"א סק"ד דמתנה ע"מ להחזיר הוא רק מתנה לזמן שיהי' שלו עד שיצא בו ואח"כ יהיו של בעליו כבתחלה ולא הוי כשאול דנתן לו קנין הגוף לצאת בו וכדאי' בב"ב בד' קל"ז אתרוג זה אני נותן לך במתנ' ואחריך לפלוני ונטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג (היינו אם קנין הפירות כקנין הגוף דמי) ומסיק אחר כך דלכ"ע נפיק בי' דאי מפיק לא נפיק למאי יהבי נהלי' אלא מפיק לכ"ע נפיק בי' והיינו דהגוף שלו לפי שעה לצאת בו יוצא בו אף שאחר שיצא בו יהי' שייך לאחר ומה לי אחריך ולפלוני או אחריך לעצמו והביא שכן מצא בתשוב' הרא"ש כלל ל"ה בשם הרב ר' אביגדור כהן צדק דהיכא דמקני לי' קנין הגוף לפי שעה לצאת בו יוצא בו:

בכה"ג בוודאי נראה לי דצריך להקנות לו בקנין דאוריי' ולא בקנין דרבנן כיון שלא הקנה להיו' שלו לכל דבר רק לצאת בו אינו יכול לצאת רק בקנין דאורייתא כדברי הנו"ב הנ"ל כיון דגוף הקידושין הוי ע"י קנין דרבנן לא מהני ה"ה הכא כיון דגוף הדבר שיצא בו הוא ע"י קנין דרבנן לא מהני אך דברי הנו"ב יש להם פרכא דמ"מ כיון שהמעו' שלה לכל דבר ממילא מתקדשת אבל כאן דהאתרוג אינו שלו לכל דבר רק לענין לצאת ידי המצוה צריך קנין דאוריי' ודו"ק:

ובזה אפשר לישב קושי' הקצה"ח בסי' הנ"ל דאמאי כל הפוסקי' הביאו מתנ' ע"מ להחזיר שמקנ' לו קנין גמור לעולם ומתנה עמו ע"מ שיחזור ויקנה לו והלא די שיקנה לו קנין הגוף לשעה שיצא בו ולפי הנ"ל אפשר לומר לפי מה שהקשיתי וכן מצאתי במחנה אפרים בסי' הנ"ל בשם בנו דלשיטת הרמב"ן דאף במינה ג"כ אינו קונה במשיכה מדאוריי' למ"ד משיכה אינו קונה וא"כ איך יתן אחד מתנה לחבירו אתרוג לצאת בו ביו"ט דלא הוי רק קנין דרבנן ומצאנו בר' גמליאל שנתן האתרוג לר' יהושע ור' יהושע לר' עקיבא ומכאן ראי' דקנין דרבנן מהני לענין דאוריי' אך זה ניחא אם נתנו בקנין גמור שיהי' שלו לגמרי אבל אם לא יתנו לו רק קנין הגוף לשעה לצאת בו שוב לא מהני קנין דרבנן ודו"ק:

והנה לענין דינא במנהג שלנו ליתן אתרוג ביו"ט לצאת בו אם נימא דהוי רק קנין הגוף לפי שעה בודאי לא מהני קנין דרבנן ואף אם נימא דהוי קנין גמור וחבירו מקנה לו בחזרה מ"מ בודאי הוי מחנה ע"מ להחזיר ולא יוכל לעשות בו שום דבר רק לצאת בו ולהחזירו נראה ג"כ דלא מהני קנין דרבנן דבשלמא דבר שהוא שלו לגמרי שפיר אמרינן דאין חילוק בין אם קנה בקנין דאוריי' או דרבנן כיון שהוא שלו לגמרי ויוכל לעשו' בו כל חפצו אבל כל שאינו שלו לגמרי ומחויב להחזירו עכ"פ אך דמתנה ע"מ להחזיר גם כן שמי' מתנה בזה נראה דצריך קנין דאוריי':

וכיוצא בזה ראיתי בח"ס בסי' שט"ז דהיכא דמקנה לעכו"ם בקנין גמור די בקנין שנהגו הסוחרים אבל אם אינו מקנה רק להפקיע קדושת בכור צריך קנין גמור יעו"ש:

אך מה שנהגו ליתן האתרוג לצאת בו אין קושי' דמשיכה לא הוי רק קנין דרבנן דאנו סומכין על שיטת התוס' דבמתנה משיכה קונה מדאוריי' אבל מי שקונה חלק אתרוג לצאת בו והקני' שלו רק לצאת בו נרא' דראוי ונכון שיתן המעו' קודם החג כיון דמשיכה לא הוי רק קנין דרבנן ואינו דומה לקונה אתרוג שיהי' שלו לכל דבר דאז הוי שלו ממש ואין חילוק בין אם קנה בקנין דאוריי' או דרבנן כיון דהוי שלו ממש לכל דבר כן נראה לי:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.

סוף הספר

תוכן העניינים

נפש חיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה