אור ברסלב

נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס

סימן מא

סימן מ

כמה ספיקות בענין שיעורין

א) במה דקי"ל דשיעור אוכלין בכזית ושיעור משקין ברביעית אם הוא רק במשקין שנאמר בהם שתיה כגון בנזיר שנאמר בו כל משרת ענבים לא ישתה וכדומה דינם ברביעית אבל במה שנאמר בתור' אכילה כמו דם שנאמר כל חלב וכל דם לא תאכלו והוא משקה מה דינו אם ברביעית אם בכזית:

ב) משקה הבא' לאוכל דדינו כאוכל כמבואר בשבת בד' קמ"ד וכן נפסק ברמב"ם אם יהי' דינו בכזית כיון דנעשה כאוכל:

ג) מאי דמבואר ביומא בפ' יום הכפורים דכל האוכלין שיעורם ככותבו' וכל המשקין כמלא לוגמיו אכל ושתה אין מצטרפין ונסתפקתי אם רק ביום הכפורים הדין כן דאוכלין ומשקין אין מצטרפין או בכל האיסורים גם כן הדין כן כיון דאוכלין בכזית ומשקין ברביעית אין מצטרפי':

והנה על ספק הראשון הרמב"ם בריש פרק ששי מהל' מאכלות אסורו' כתב האוכל כזית מהדם במזיד חייב כרת הרי שהביא שעל דם גם כן חייב בכזית אף שהוא אינו אוכל רק משקה והי' נרא' הטעם משום שנאמר בו אכילה:

ובפרק י"ד מהלכו' מאכלו' אסורו' הלכ' ח' ט' כתב בהלכה ח' דבאכיל' באכל וחזר ואכל מצטרפים כדי אכילת פרס ובהלכ' ט' לענין שתי' כתב דמצטרפים בשהה כדי שתיית רביעית וכתב וז"ל וכן השות' רביעית של סתם יינם מעט מעט או שהמחה את החמץ בפסח או אח החלב וגמעו מעט מעט או ששתה מהדם מעט מעט אם שהה מתחל' ועד סוף כדי שתי' רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ע"כ:

הרי שחשב הדם בהדי הנך שדינם כמשקין ולא כאוכלין ואם אמנם דבריו נפלאו ממני מה שכתב אם שהה מתחל' ועד סוף כדי שתי' רביעית הלא אם דינם כמשקין החיוב ברביעית וא"כ אף אם לא שהה כלל בנתים שהייה כדי רביעית שהרי השתי' הית' רביעית:

אך כבר הקש' זאת הלחם משנ' בפ"ה מהלכו' שביתת עשור הלכ' י' דכתב שם הרמב"ם ג"כ לענין יום כיפור דבשתה וחזר ושתה אם יש מתחיל' שתי' ראשונה עד סוף שתי' אחרונ' כדי שתיו' רביעית מצטרפין לשיעו':

וכתב הלחם משנ' וז"ל קשה כיון דשיעורא הוי רביעית איך שייך לומר מתחילת השתי' עד סופה הא כיון דפסיק עבר השיעור כו' ובשלמא הכא אינו קש' דמליא לוגמיו הוי פחו' מרביעית באדם בינוני אבל בפרק י"ד מהל' מאכלו' אסורו' דיהיב הך שיעורא לשאר איסורים דשיעורם ברביעית היכא שייך וי"ל דשייך היכא דשתה מהרה וכו' יעו"ש:

הרי דדעתו דבכל אלו דחשב שמה בפרק י"ד מהלכו' מאכלו' אסורו' שיעורם ברביעית בהמחה את החלב וגמעו או את השרץ וכן הדם דחשיב התם אך קש' מדבריו בריש פרק ששי דשם כתב דדם ששיעורו בכזית כנ"ל וצריך לדחוק דאפשר דשם בפרק ו' מיירי בדם קרוש אך מפשטו' לשונו משמע דמיירי בדם צלול אעפ"כ דינו בכזית כיון דנאמר בו אכילה ואפשר דרק לענין להצטרף דינו ברביעית.

(והנה שם בפרק י"ד חשב עוד וכן השות' רביעי' של סתם יינם ודבריו תמוהים דסתם יינם למה לי הצירוף הא אינו חייב מלקו' על סתם יינם ואם מיירי ביין נסך ממש הא פסק בריש פרק י"א דיין שנתנסך לעכו"ם לוקה על כל שהוא):

וברמב"ן בע"ז בד' ס"ז ראיתי שהביא דדם שיעורו ברביעי' משום שהוא משק' וכעת אין הרמב"ן ת"י:

ולענין הספק השני מאי יהי' במשק' הנבלע בתוך האוכל כיון דקי"ל כמבואר בשבת בד' קמ"ד דמשק' הבא לתוך האוכל דינו כאוכל וכאשר הארכנו בזה בס' וכיון דדינו כאוכל שוב יהי' דינו בכזית ומצאתי אח"כ כדברים האלה בתוס' בזבחים בד' ק"ט בד"ה עולה ואימורין מצטרפין לכזי' כתבו וז"ל בפרק קדשי מזבח בדף י"ד תמן חמש' דברים בעולה מצטרפין זה בזה הבשר והחלב והסולת והיין וכתבו בסוף וז"ל והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשק' ברביעית ה"מ בשתי' אבל דרך דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית אך יוקש' ע"ז ממאי דאיתא בנזיר בד' ל"ד בפרק שלש' מינים דמשנ' ראשונ' אומרת עד שישתה רביעי' יין ר' עקיבא אומר אף שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואיתא שם בדף ל"ח דר' עקיבא סובר מה אכילה בכזית אף כל איסורין שלו בכזית ואף משקה בכזית וקש' מנ"ל דרבי עקיבא סובר דאף שתי' הוי בכזית הא אף למאן דאמר דשתי' ברביעי' מכל מקום כיון ששרה פתו ביין משק' הבא' לאוכל כאוכל דמי ושיעורו בכזי' והראו לי אח"כ שהגאון בעל חמדת שלמה בחלק יו"ד בסי' ט"ז הקש' קושיא הנ"ל ולקמן יתבאר עוד מזה:

ולענין הספק אם אוכלין ומשקין מצטרפין בשאר איסורים יש לספק דאף דמבואר ביומא בפרק יום הכפורים דאכל ושתה אין מצטרפין משום דאין שיעורם שוין מ"מ יוכל להיו' דבשאר איסורים שפיר מצטרפין כיון דמבואר בשבת בפרק המוציא יין ובשאר מקומו' דדם נבילה הוי ברביעי' כדי שיקרש ויעמוד על כזית א"כ נרא' דשיעור אכילה בכזית ושיעור משק' ברביעי' הוא הכל שיעור אחד דמשק' ברביעי' כשיקרש יעמוד על כזית וא"כ שפיר יוכלו להצטרף דשיעור אחד הוא על דרך משל חצי זית אוכל וחצי רביעי' משקה הוי בין הכל כזית גוש דמחצי רביעי' משקה נעשה חצי זית אוכל לכשיקרש. ורק שם ביום הכפורים ניחא דאוכלין ומשקין אין מצטרפין דשם שיעור אכילה בככותבת שהיא שיעור שני זיתים ושיעור שתי' שהוא מלא לוגמיו שהוא באדם בינוני פחו' מרביעי' כדאי' ביומא בדף פ' ע"א בסופו דקאמר שם א"כ הוי לי' מקולי ב"ש ופירוש רש"י דמלא לוגמיו הוי פחו' מרביעי' יעו"ש. ואם כן כיון דשיעור אכיל' שני זיתים ושיעור שתי' בפחו' מרביעי' ע"כ אינו לפי החשבון כשיקדש יהי' בו שיעור דאכילה אך דכך מיתבי' דעתי' באכיל' ככותב' ובשתי' כמלא לוגמיו ושפיר אין מצטרפין דאין שיעורן שוה אבל בשאר איסורים דבאכילה בכזית ובמשקה ברביעית דהוא השיעור כשיקרש יעמוד על כזית שפיר אפשר לומר דמצטרפים דהכל שיעור אחד:

אך לפענ"ד נרא' דמאי דשתי' הוי ברביעי' לא הוי טעמא משום דכשיקרש יעמוד על כזי' דא"כ יוקש' על דברי התוס' בזבחים בד' ק"ט שהבאתי לעיל שכתבו דפת שנבלע ביין שיעורו בכזית משום דהוי דרך אכילה ואם נימא דהטעם דמשק' היא ברביעי' משום דכשיקרש יעמוד על כזית א"כ אין חילוק אף דהוא דרך אכילה מ"מ צריך רביעי' דהא באכיל' רי בכזית משום שהוא דבר גוש אבל דבר צלול אין בו כזי' רק כשיש בו רביעי' אז יש בו כשיעור דכשיקרש יעמוד על כזית. וא"כ במשק' אף שהוא דרך אכילה צריך רביעי' שאז יהי' בו כזי' ואף דכבר הבאנו לעיל דדברי התוס' תמוהים דא"כ ממאי מוכח דר' עקיבא סובר איסורי נזיר אף בשתי' הוי בכזי' דלמא שאני התם כיון דשרה פתו ביין אך אף בלא דברי התוס' יוקש' דשם בנזיר בדף ל"ח מבואר דהיכא דאכל ענבים בודאי הוי בכזי' וקש' אמאי יהי' בענבים בכזי' הא גם בענבים יש בתוכו משקה ומפקד פקיד בתוכו כדאי' ברא"ש בנדרים בד' נ"ב גבי הנודר מן הענבים יעו"ש ואם כן יוקש' אמאי יהי' די בכזי' הא משק' בכזי' לא הוי רק שליש זית שמרביעי' נעש' זית ורביעי' הוא ביצה ומחצה והוא שלשה זתים וניהו דאוכל ענבים בודאי הוי דרך אכילה מכל מקום היין בתוכו הוא לח ובכזית אין בו שיעור זית וכן בזתים איכא גם כן משק' בתוכו:

ולכן נרא' לפענ"ד דהא דבאוכל הוי השיעור בכזית ובמשק' ברביעי' לא הוי הטעם משום דברביעית משקה ליכא רק כזית אוכל וחדא שיעורא הוא דזה אינו דניהו דמרביעית משק' כשיקרש לא ישאר רק כזית הוא משום שיצא הלחלוחו' מתוכו וישאר יבש כזית וגם זה בודאי אי אפשר לומר דמכזי' יבש כשימחה אותו יהיה מאתו שלשה זתים זה ודאי דבר שהחוש מכחישו (ולקמן יתבאר שיטת הר"ן שהביא בשם הרא"ה בחולין בפרק גיד הנשה דבדבר צלול צריך שלשה פעמים ס' נגד יבש והוא חלק עליו):

אך דבר לח כשיקרש ויוסר כל הלחלוחו' לא ישאר רק כזית אבל כמו שהוא עתה עם הלחלוחו' שבו בודאי איכא שלשה זתים וא"כ בדבר לח שהתורה אסרה אותו כמו שהוא עתה עם כל הלחלוחות שבו יוקש' אמאי יצטרך רביעית דניהו כשיקרש לא יהי' כזית רק מרביעית מ"מ אנו צריכין לדון כמו שהוא עתה לשער כזית עם הלחלוחות ויהי' כזית בלח כמו ביבש:

ובחתם סופר חלק או"ח בסי' קכ"ז כתב להקשו' על מ"ד דשיעור שתי' בנזיר בכזית הא זית הוי רק שליש זית כשיקרש ולפי הנ"ל אין מקום לקושיתו דכמו שהוא לח משערין:

באשר ע"כ נרא' לפענ"ד דהא דשיעורין באוכל הוי בכזית ומשק' ברביעי' זאת הוי הלכה למשה מסיני דשיעור אוכל הוא בכזי' ובכזי' הוי אכילה ומשקה הוי ברביעי' דברביעי' מקרי שתי' ומש"ה באמת היכא דאוכל המשק' בדרך אכילה ג"כ הוי שיעורו בכזית ומש"ה באוכל ענבים אף דבתוכו משק' מ"מ כיון שאוכל דרך אכיל' שיעורו בכזית ולשיט' התוספו' אף במשקה שנבלע באוכל מההוא טעמא שיעורו בכזי':

ומאי דהגמרא קאמר הטעם דדם נבילה הוא ברביעי' משום דכשיקרש יעמוד על כזי' הוא רק בטומאה דבטומאה לא שייך סברא הנ"ל דבלח יהי' שיעורו ברביעי' משום דשיעור שתי' הוא ברביעי' דבטומא' דהוי בנגיעה אין חילוק בין אוכל למשקה ומש"ה קאמר הגמרא טעם אחר בטומאה דמש"ה הוי ברביעי' משום דכשיקרש יעמוד על כזית ואף דהבאנו לעיל דכל איסורים כשהוא לח משערין ולא כשיקרש מכל מקום בטומאה בדם נבילה שפיר משערין כשיקרש היינו בדם:

דבאמת דהתורה לא כתבה רק דבשר נבילה מטמא ומאי דדם מטמא הוא משום דהוי כמו בשר דבתורה לא נאמר רק מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו דקאי רק על בשר רק דאמרינן דהדם טמא משום שיכול לקרוש ויעמוד על כזית היינו שיכול לעשו' ממנו בשר כשיקרש הדם יהי' ממנו ג"כ בשר ושפיר משערינן כפי מה שיהי' כשיקרש שאז יהי' בשר וכדאי' שם במנחו' בד' ק"ד דפליגי בי' שמאי וב"ה דב"ש מטהרים דם נבילו' שאינו כבשר וב"ה מטמאים ואמר ר' יוסי בר יהודא אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעי' הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזי' והיינו כנ"ל דב"ש מטהרין לגמרי כאשר העיד שם ר' יהושע על דם נבילו' שהוא טהור ובי' הלל מטמאים ואמר ר' יוסי בר יהודא דאף כשטמאו ב"ה לא טמאו רק ברביעי' משום שיכול לקרוש ולעמוד על כזית ויהי' ממנו בשר אבל הדם עצמו כשהוא לח עם הלחלוחו' אינו מטמא אך בשביל שיוכל לקרוש:

ובזה יובנו שם דברי התוס' בד"ה הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזי' דכתבו וז"ל משמע דדם טמא מחמת דחשיב כבשר. ותימא דבפרק קדשי מזבח במעילה בדף י"ח אמר מנין לדם שרצים שהוא טמא שנאמר וזה לכם הטמא תיפוק לי' דחשיב כבשר ויש לומר דאיצטריך קרא לרבויי דם צלול דמטמא כעדשה דס"ד עד שיהיה בו כדי לקרוש ולעמוד על כעדשה יעו"ש:

ואינו מובן מנין מוכח מהלימוד דמטמא צלול בכעדשה ולפי הנ"ל ניחא דבדם נבילה דליכא לימוד על הדם שיטמא רק על הבשר רק הדם מטמא שיוכל להיו' בשר ומש"ה אינו מטמא בכזי' דם צלול כמו שהוא עם הלחלוחו' רק ברביעי' דאז יוכל לקרוש ולעמוד על כזית קרוש שהוא כמו בשר אבל בשרץ דהתורה גלתה שהדם מטמא שפיר גוף הדם מטמא כמו שהוא עם הלחלחו' ושפיר מטמא כשהוא צלול בכעדשה:

והנה בתוס' בשבת בפרק המוציא יין בד' ע"ז כתבו וז"ל והואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית משמע דדם חשיב כבשר ותימא א"כ אמאי איצטרך קרא לרביעי' דם דמת דמטמא באוהל תיפוק לי' דהוי כבשר משום שיכול לקרוש ואומר ר"י דגבי מת בעי קרא דבעינן אין גזעו מחליף וכו' ודם גזעו מחליף הוא ועוד י"ל דההוא תנא דהכא לא מטמא דם נבילו' משום שיכול לקרוש אלא אית לי' שום דרשא דדם נבילו' טמא והאי טעמא דיכול לקרוש איצטרך שלא יטמא הדם אלא ברביעי' ולא בפחו' שאז יש בו שיעור בשר אבל בלאו קרא כ"ע מודים דלא הוי כבשר ולהכי איכא תנא בפרק המנחו' והנסכים דאמר שהעידו על דם נבילו' שהוא טהור וכן משמע בכל מקום דדם לא הוי בכלל בשר נבילה דבפרק כל שעה מפיק דגיד וחלב מותר בהנאה משום דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה וכי פריך התם והרי דם לא משני כשהותר' נבלה היא ודמה הותרה ובמעילה בדף י"ז מפיק דם השרץ מוזה לכם הטמא עכ"ד:

והנה לפי תירץ הראשון שפיר נוכל לומר דדם חשיב כבשר משום שיכול לקרוש כנ"ל דהיינו אף דדם מצד עצמו לא הי' מטמא רק כיון שיכול לקרוש ולעשו' ממנו בשר שפיר מטמא ומש"ה בעינן השיעור כשיקרש ויהי' ממנו כזית אבל לפי תירץ השני דלא הי' דם נבילה מטמא כלל שאינו כלל בכלל בשר רק דאיכא שום דרשא דדם נבילו' מטמא א"כ שוב יוקשה יהי' די בכזית צלול ומאי שכתבו התוס' דהאי טעמא דיכול לקרוש איצטרך שלא יטמא הדם אלא ברביעי' ולא פחו' שאז יש בו שיעור בשר לפי הנ"ל יוקשה דכיון דאיכא דרשה דדם נבילו' מטמא שוב מטמא בכזי' כמות שהוא בצלול וכאשר באמת הוא גבי שרץ כיון דאיכא קרא דדם השרץ מטמא שפיר מטמא בצלול כעדש' ואפשר לומר דבדם נבילה איכא דרשה דיהי' בכלל בשר אם יהי' בו שיעור דבשר. ואינו דומה לשרץ דשם רבתה התורה דהדם גופא מטמא וא"צ שיעור דבשר אבל בדם נבילה רבתה התורה דיהי' דינו כבשר:

וזה ניחא בדם נבילה דצריך רביעי' משום דהדם גופי' לא הי' מטמא דרק בשר מטמא והדם מטמא רק משום דכשיקרש ויעש' בשר צריך רביעית:

אבל כל משק' איסור מה דהתורה אסרה המשקה גופ' לא הי' צריך רביעי' רק כזית כמו שהוא עתה. אך זה הוי טעם אחר מה דצריך רביעי' דכך הלכה למשה מסיני דשיעורין הלכה למשה מסיני דשיעור אכילה בכזית ושיעור שתי' ברביעית אך לענין טומא' נבילה לא שייך זה דשיעור משקה בנביעי' משום דשתי' ברביעי' דשם אינו אוכל ואינו שותה ומש"ה איתא שם הטעם משום דכשיקרש יעמוד על כזית ושם הטומאה לא הוי רק משום שיוכל לקרוש כנ"ל:

ומעתה שפיר אף בשאר איסורים ג"כ אכילה ושתי' אין מצטרפין דאין שיעורן שוה דאכילה בכזית ושתי' ברביעי' ולא אמרינן דהוי חדא שיעורא דמשק' רביעית כשיקרש יהי' כזית דהא באמת הי' מהראוי שיתחייב בכזית במשקה ג"כ כאשר הוא עתה עם הלחלוחו' אך מש"ה הוי ברביעי' משום דשיעור משקה ברביעי' ושפיר הוי אין שיעורן שוה:

אך עדיין יוקשה ממאי דאיתא בתוס' מנחו' בדף ק"ד על מאי דאיתא שם דדם נבילה אינו מטמא אלא ברביעי' דכתבו שם דהא דרבי רחמנא דדם שרץ מטמא היינו שיטמא כשהוא צלול כעדשה ואין משערין כפי מה שיהי' כשיקרש וסיימו ולהכי תנן דבשרץ דם השרץ ובשרו מצטרפין דשיעורן שוה אבל דם נבילה ובשרה לא דאין שיעורן שוה וכן מוכח בירושלמי דאמר דם נבילה טמא והא דתנן דם השרץ ובשרו מצטרפין ואין לנו כיוצא בו עכ"ד:

ולפי הנ"ל יוקשה דבנבילה שפיר מהראוי להצטרף דבנבילה הוי הטעם מאי דהדם הוי ברביעי' משום דכשיקרש יהי' כזי' ושפיר הוי שיעורן שוה אך ע"ז ג"כ אפשר לומר ניהו דהטעם הוא כשיקרש ויעמוד על כזית מ"מ עתה כשהוא צלול הוי יותר מכזית שוב הוי אין שיעורן שוה.

ומצאתי כדברים האלה ברמב"ן בע"ז בדף ס"ו דמש"ה דם הנבילה ובשרה אין מצטרפין דאין שיעורן שוה אף דברביעי' כשיקרש יעמוד על כזית מ"מ עתה אין שיעורן שוה כשהוא צלול:

והנה עם הנ"ל אשר אמרתי דבדם נבילה צריך רביעית משום דמצד עצמו אינו טמא רק דכשיקרש יהי' בשר ולכך צריך רביעי' דלכשיקרש יהי' בו כזית אבל דם השרץ דהתורה גלתה דטמא מצד עצמו שפיר שיעורו בצלול כעדשה כמו בקרוש:

אפשר בזה ליישב התוס' בחולין בדף קי"ג דלמה לי הפסוק הטמאים לאסור צירן ורוטבן הא ממילא טעם כעיקר ולפי הנ"ל ניחא דאי לא הוי קרא דהטמאין לאסור צירן כרוטבן אף דנימא טעם כעיקר מ"מ כיון דהטעם אינו אסור רק משום דהוי כעיקר שוב לענין חיוב אינו חייב רק שיהי' בו שיעור כמו העיקר היינו שיעור רביעי' כשיקרש יעמוד על כזי' כמו דם נבילה דחשיב כמו בשר דצריך שיעור כשיקרש ויעמוד על כזית אבל כיון דגלתה התור' הטמאים לאסור צירן ורוטבן והציר בעצמו אסרה התורה שפיר השיעור בו כזית כשהוא צלול:

אך זה תלוי בספק הראשון שנסתפקנו לעיל דבדבר שנאמר אכילה והוא משקה אם הוי שיעורו בכזית דהרי הרמב"ם כתב דדם שיעורו בכזית אף דהוא משקה ונרא' הטעם משום דכתיב בי' אכילה כנ"ל אם כן שפיר הוי נפקא מינה דאם לא הי' פסוק דהטמאים אף דטעם כעיקר מ"מ לענין שיעור לא יתחייב עד שיהי' בו רביעי' כדי שיקרוש ויעמוד על כזית כיון דהאיסור לא הוי רק דהוי כעיקר אף דיש לנו איזה לימוד דטעם כעיקר מבשר בחלב או מגיעולי מדין. אך לענין שיעור אין ראי' אם נתחשב כמו שהוא עתה צלול או כשיקרש דגם שם לענין דם איכא איזה לימוד דהוי כבשר עכ"ז כיון דהלימוד לא הוי דמצד עצמו אסור רק דהוי כבשר בעינן שיקרש ויעמוד על כזית ויהי' בו שיעור בשר וכן לענין טעם אבל כיון דרבי רחמנא פסוק דהטמאים לאסור צירן ורוטבן והציר בעצמו אסור שפיר נחשב השיעור כמו שהוא צלול כמו גבי שרץ דנתרבה הדם מוזה לכם הטמא דחשבינן כמו שהוא צלול כנ"ל הכל בארוכה:

אך אם נימא דגבי דם אף שנאמר בו אכילה כיון דמשק' הוא דינו ברביעי' דכל משקין דינם ברביעי' וכך הלכה למשה מסיני דמשקין דינם ברביעי' כנ"ל אף דכתיב בו אכילה א"כ לכאורה אין נפקא מינ' דאף דנלמד מפסוק דוזה לכם הטמא גם כן דינו ברביעית אך עדיין יהי' נפקא מינה היכא שהטעם נבלע באוכל דאז הוי דרך אכילה:

וכאשר בארתי לעיל בהספק הב' וכמבואר בתוספו' בזבחים בד' ק"ט הנ"ל דכיון דהוי דרך אכילה הוי בכזי' אבל אם לא הי' הפסוק דהטמאים והי' אסור מטעם טעם כעיקר אף דהוי דרך אכילה הי' צריך רביעי' כדי שיקרש ויעמוד על כזית כאשר בארנו לעיל בארוכה דאם הטעם משום שיקרש ויעמוד על כזית לא מהני מה דהוי דרך אכילה ודו"ק:

והנה לפי אשר אמרנו לעיל ובררנו דגם בשאר איסורים אוכלין ומשקין אין מצטרפין אמרתי לתרץ בטוב טעם בחולין בדף ק"ח ע"ב על מאי דמקש' שם וסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב והא אתמר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בשולו ואי סלקא דעתך גדי אסרה תורה ולא חלב אאכילה אמאי לקי חצי שיעור הוא וכו' והקשו הראש יוסף והכרתי ופלתי דמאי קושיא לדברי האומר דכיון דטעם כעיקר דאוריי' נהפך ההיתר להיו' איסור וחייב מלקו' על שיעור מאיסור והיתר ביחד דהוי כאילו כולו איסור ואם כן אף דגדי אסרה תורה ולא חלב מכל מקום כיון דהחלב קיבל טעם מהאיסור נעשו שניהם איסור:

ולפי הנ"ל ניחא דבלא"ה קש' איך יצטרף חלב ובשר הא אוכלין ומשקין אין מצטרפין דאין שיעורן שוה ויעו"ש במגן אברהם בסי' ר"י שכתב, כן בארוכה דאוכלין ומשקין אין מצטרפין. אך כיון דהתורה אסרה בשר בחלב ביחד ע"כ דהתורה נתנה שיעור אחד לשתיהן ואם נימא דבמידי דנאמר בו אכילה אף במשקה כזית בודאי ניחא ואף אם נימא דאף דבמידי דנאמר בו אכילה ג"כ משקה ברביעית כנ"ל בארוכה מ"מ כיון דהתורה אסרה אלו שניהם ביחד ע"כ שיעור אחד לשניהם ומצאתי סברא זו בח"ס בסי' קכ"ז בא"ח. ומעתה ניחא קושיא הנ"ל דאם נימא דגדי אסרה תורה ולא חלב אף דנימא דטעם כעיקר ואך החלב נעש' איסור שוב אוכלין ומשקין אין מצטרפין ושפיר מקשה בגמרא חצי שיעור הוא ודו"ק:

שוב הראו לי דכדברים האלה איתא בספר ברוך טעם. עוד אמרתי בזה בנזיר בדף ל"ד ע"ב דאיתא שם משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין רבי עקיבא אומר אף שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ופירוש בגמרא בדף ל"ח ע"ב דר' עקיבא סובר דבנזיר אף משקה בכזית ואינו מובן למה אמר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף שהוא היתר מצטרף לאיסור ולא אמר סתם שיין בכזית והתוס' שם בדף ל"ח בד"ה ואינו הקשו מנ"ל לרבי עקיבא דמשקין בנזיר הוי בכזית ולפי הנ"ל ניחא דיש לימוד בנזיר דהיתר מצטרף לאיסור והיינו יין עם פת וכפי דברי רש"י בפסחים ע"כ קאי על יין ופת שנבלע היין בחצי פת דאילו נבלע בכולו אין אנו צריכין להיתר מצטרף לאיסור ומשרת ע"כ הוא ששרה אוכל במשקה שהוא פת ביין שמזה מוכח היתר מצטרף לאיסור ואם כן יוקשה דהא אוכלין ומשקין אין מצטרפין וא"כ מאי מהני דהיתר מצטרף לאיסור הא אף איסור ואיסור בכה"ג אין מצטרפין דאוכלין ומשקין אין מצטרפין דאין שיעורן שוה, וע"כ דבנזיר אף משקה בכזית ושפיר הוי שיעורן שוה ומש"ה אפשר לומר שם לשיטת התוס' דלרבנן הוי אפכא דבנזיר אף אוכלין ברביעי' והיינו כנ"ל דכיון דבנזיר פת עם יין מצטרפין ע"כ דבנזיר שיעור אחד לאוכלין ומשקין או דכולו בכזית או דכולו ברביעית ולאשר הראו לי ג"כ שבספר חמדת שלמה כתב כעין כזה קצרתי:

תוכן העניינים

נפש חיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה