נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס
סימן לט
ב"ה כ' מנחם אב תרכ"ט לפ"ק קאליש.
לכבוד חרב המאה"ג מהו' זלמן נ"י אבד"ק גאלין יע"א. על דבר שאלתו אם שפיכת י"ש חזק על עצים שיהי' חומץ אם הוי בזה מלאכ' דאורייתא לענין שיש להקל יותר במכיר' לעכו"ם בערמה כדי לעבוד בשבת:
הנה לפי ענ"ד דבודאי אין בזה מלאכ' דאוריי'. ומה שמבואר בט"ז א"ח בסי' שכ"א ס"ק ג' דאסור לשפוך יין או שאר משקים לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שיהי' גם הוא חומץ אח"כ דהוי ככובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהי' נכבש ונתחמץ ע"כ כוונתו רק על איסור דרבנן ככל כובש דלא הוי רק איסור דרבנן גזירה משום מבשל כנרא' מרמב"ם:
והנה בשבת בד' י"ח איתא אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישירו מבעוד יום וב"ה מתירין ואיתא שם בגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתן אמר ר' יוסף רבי הוא דתנן אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי אומר אינו חייב עד שיגביל אמר לו אביי ודלמא עד כאן לא אמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול היא אימא לחייב וכו' ויעו"ש בתו' בד"ה אבל דיו דלאו בר גיבול הוא דכאן משמע דהיכא דלאו בר גיבול הוא חייב תיכף כשנותן המים ובביצה בד' ל"ב בקטמא דלא בר גיבול הוא פטור לגמרי ופירשו דהתם מיירי בקטמא בלא מים ושיטת רש"י התם דמיירי במים אעפ"כ כיון דלאו בר גיבול הוא פטור:
ולכאורה הי' אפשר לומר בנ"ד בנותן השפריט על העצים היינו על חתיכות עצים לעשו' מהן משקה כיון דלאו בר גיבול הוא לשיטת התוס' חייב בנתן השפריט על חתיכו' עצים הללו:
אך באמת זה אינו דרש"י פירש התם בד"ה מאן תנא נתינת מים לדיו וז"ל ואעפ"כ שלא גיבל הדיו זהו שרייתן והוי לישה דידה בהכי ומחייב משום לש דהא מתני' ליכא גיבול ואפליגי בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת ע"כ:
ועיקר חיוב בנתן מים על איזה דבר הוא תולדה דלש וסוגי' הגמרא כאן דמידי דבר גיבול אינו חייב עד שיגבול ולא הוי לש עד שיגבול ומידי דלאו בר גיבול הוי תיכף לש בשעה שנותן הדבר לתוך המים וכל זה הוא בדבר שיתערב במים כגון דיו וסממנים שנימוחו בתוך המים ונתערב גוף הדבר עם המים ונעש' מלאכת ליש' אבל בנ"ד ששופך השפריט על חתיכת עצים דחתיכו' עצים אלו עומדים בפני עצמן אך השפירט והמים מקבלים טעם מהם אין זה דמי למלאכת לש ואינו ענין לזה כלל:
ואפשר לשיטת רש"י לחלק גם כן בין דיו לקטמא מההוא טעמא דקטמא לא נמח' ונתערב בתוך המים כמו דיו וסממנים:
והנה הלחם משנ' הביא בפ"ח מהלכו' שבת הלכ' ט"ז על הרמב"ם דכתב שם דאין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן ובדיו ובסממנים פ"ג פסק דשורין דיו וסממנים מבעוד יום ובשבת אסור אף שריי' ואם נימא דאף בגיבול פטור בזה בשרי' הי' מותר לגמרי ותירץ הלחם משנ' בארוכ' דבמורסן פטור משום דלאו בר גיבול הוא אבל בדיו וסממנים חייב משום צובע ופירש שם כן סוגי' הש"ס יעו"ש בארוכ':
והנה עוד אפשר לומר דבדיו וסממנים חייב מטעם אחר. דהנ' בשבת בד' קמ"ה ע"ב איתא במשנ' כל שבא בחמין בערב שבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין בערב שבת מדיחין אותו בחמין חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן ואיתא בגמרא הדיח מאי א"ר יוסף הדיח חייב חטאת אמר מר ברי' דרבינא אף אנן נמי תנינא חוץ ממליח הישן וכו' שהדחתן זהו גמר מלאכתן והיינו כיון שאמר שהדחתן זהו גמר מלאכתן אלמא דמלאכ' הוי כאן וחייב:
והנה מה שאמר כאן דזהו גמר מלאכתן וחייב צריך להבין איזה חיוב יש ופירוש רש"י דהוא משום מבשל וז"ל שזהו גמר מלאכתן והוי בישול וכן פירש"י בגמ' הדיח חייב חטאת דהוי בישול:
וכן הוא בספר יראים עמוד זמנים בד' כ"ה במלאכת האופ' דכתב וז"ל וכל דבר שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פירוש בכלי הראשון שבהדחה בעלמא אינו מתבשל וכו' כך יש חילוק בעניינים שבין שרי' להדחה חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתם אלו וכיוצא בהן יש שמתבשלין בכלי ראשון ע"כ הרי דפירש שזהו גמר מלאכתן היינו דמתבשלים בהדח' וכל דבר שיגמר לאכיל' ע"י חום באור הן חום רב או מעט זהו בשולו:
והנה בש"ע א"ח בסי' שי"ח איתא דבדבר שלא נתבשל לפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שאינם צריכין בישול אלא מעט והדחתן זהו גמר מלאכתן ובהג"ה וה"ה כל דבר קש' שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרי' דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכ' והוא מהגהו' מרדכי:
ואינו מובן דבשלמא דבר הבא בחמין ונגמר ע"י הדח' הוי ג"כ בישול כנ"ל אבל דבר קש' שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרי' ושורין אותו לרככו בצונן מאי בישול שייך בכאן והגמר מלאכ' שבכאן היינו מבשל:
והנה בב"י הביא כאן בשם הפרדס דיש שרצו לאסור גם הטריס והוא מתיר לרחצו במים קרים דכל שהוא נאכל מחמת מלחו אין הדחתו גמר מלאכ':
ותמה הב"י דאם כן אף במים חמין מותר ותירץ בפריש' דכך הוא כוונו' הפרדס דטריס נתקן לאכיל' אף במים קרים ומש"ה אף בחמין מותר ואין כאן חיוב:
ופירוש דבריו דכל דבר שאינו נכשר לאכיל' רק ע"י הדח' בחמין א"כ החמין גורמין שיהי' מוכשר לאכיל' וכל שהחום גורם להכשיר לאכיל' הוי מבשל אבל כיון שסגי בהדח' בצונן אף שהוא עשה בחמין אין החום גורם להכשיר לאכיל' ואין זה מבשל:
ועכ"פ קש' על הג"ה אמאי בדבר קש' שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרי' אסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכ' מאי חיוב יהי' בשרי' בצונן
ופירוש בלבוש וז"ל חוץ מהמליח הישן שקורין קולייס האיספנים שאינם צריכין בישול אלא מעט והדחתן זהו גמר בישולו ואסור אף להדיחן מעט וכן כל דבר שהוא קש' ואינו ראוי כלל לאכיל' בלא שרי' אסור לשרותו בשבת שזהו גמר מלאכתן אע"פ שאינו מבשל חייב משום מכה בפטיש חידש לנו דכל שנגמר לאכיל' אף בלא חום האור חייב משום גמר מלאכ' שהוא מכה בפטיש:
ובפרי מגדים בסי' שי"ח בס"ק ט"ז כתב וז"ל הנה המעיין בב"י בשם הפרדס וכמו שכתב הפרישה הביאו האליהו רבא אות י"ד ט"ו משמע דכל מליח שנגמר בישולו ע"י הדחת חמין מבשל הוא וחייב משום מבשל אף בכלי שני וכל שאין החמין פועל בישול רק דא"א לאכול כלל מחמת מלחו בלתי אם לא בחמין חייב משום מכה בפטיש ואינו יודע מאי אירי' חמין אף צונן נמי יהי' גמר מלאכ' ולא דמי להדחת כוסות דמ"מ ראוי הוא ע"י הדחק ומי שאינו איסטניס לאכול כך עכ"ד:
ודבריו הקדושים נפלאו ממני הן אמת דהלבוש כתב החיוב משום מכה בפטיש אבל החילוק שחילק הוא דכל היכא דהדחת חמין גורם הבישול חייב משום מבשל וכל שאין החמין פועל הבישול רק דא"א לאכול כלל מחמת מלחו בלתי אם לא בחמין חייב משום מכה בפטיש זאת צ"ע דכיון שאי אפשר לאכול מחמת מלחו אם לא בהדח' בחמין שפיר אמרינן דהחום גורם הבישול וחום כ"ש מהני במליח כזה דאם נימא שאין החום מועיל לבישול רק להסיר כח המלח כמו הדחה אם כן אמאי אינו מועיל הדח' בצונן וכיון שרק חמין מועיל נרא' דהמים גורם הבישול וגם בודאי קושיתו חזק' דכיון דאין החום גורם הבישול רק שיהי' ראוי לאכיל' אם כן יהי' החיוב אפילו בהדחת צוננין וזה לא שמענו. ומה שהביא דאין ראי' מהדחת כוסות הוא ראיו' הפרדס דהדחת צונן בודאי אין איסור דאם כן יהי' חיוב אף בהדחת כוסו' ותירץ הוא דהדחת כוסו' הוא ע"י הדחק זה גם כן אשמע ולא אבין ומי שידיח כוסות המטונפים שלא יהי' ראוי אף על ידי הדחק נימא דחייב משום מכה בפטיש
והנה אם נימא דכל דבר שנגמר חייב משום מכה בפטיש הי' אפשר לומר דגם בשריית דיו וסממני' וכרשינין כיון שעי"ז נגמר הדיו לכתיב' וסממנין נגמר הצבע וכרשינין למאכל בהמ' כאשר פירש רש"י שוב חייב משום מכה בפטיש וניחא גם כן כדברי הלחם משנ' לחלק בשיטת הרמב"ם דאף דבדבר דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב כמו במורסן מכל מקום בדיו וסממנים וכרשינין איכא חיוב משום מכה בפטיש ולשיט' זו דבכל גמר דבר הוי מכה בפטיש לאו דוקא במידי דראוי לאכיל' שהרי גם בהדחת כוסו' אולי לא הי' ראוי אף ע"י הדחק והדחה זו מכשרתו שיהי' ראוי הוי מכה בפטיש וגם כרשינין הוי ראוי למאכל בהמה:
אך מפשטו' הגמרא שם בשבת בד' י"ח משמע דגם בדיו וסממנין וכרשינין ליכא חיוב רק משום לש ואם נימא דכל דלאו בר גיבול הוא אינו חייב ליכא כאן חיוב ולא אמרינן דחייב משום מכה בפטיש מזה נרא' דאין בזה חיוב משום מכה בפטיש:
וכן נרא' משבת בד' ק"מ דאיתא התם אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותן הוא לתוך החמין איבעי' להו שרה מאי תרגמה רב אדא נרשאי קמי' דרב יוסף שרה חייב חטאת אמר לי' אביי אלא מעת' שרה אומצא במיא הכי נמי דמחייב אלא אמר אביי מדרבנן. והנה שריית חלתית הוא לרפוא' יאסור משום גזירת שחיקת סממנין אך היכא דשרה מערב שבת מותר לשתותו בשבת כדאיתא בר"ן משום דבלא רפוא' משק' הוא ג"כ כאשר כתב רש"י בד"ה לשתו' לא קא מיבעי' לי' דבלא רפוא' משק' הוא ותנן כל המשקין שותה יעו"ש:
וא"כ קש' דיהי' חייב משום מכה בפטיש כיון דעל ידי השריו' חלתית נעשה מהמים משק' אך ע"כ דאין בזה משום מכה בפטיש:
והנה בלא"ה קש' אם נימא דכל דבר שנגמר חייב משום מכה בפטיש אם כן בכל אופה או מבשל למה לי' החיוב דאופה ומבשל יתחייב משום מכה בפטיש או לחייב שתים משום מבשל ומשום מכה בפטיש ומצאתי קושיא זו במרכבת המשנ' בפ"י מהלכו' שבת הלכ':
אך כאשר התבוננתי ראיתי שאין קושיא דהנ' בשבת בד' ע"ד ע"ב איתא האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאו' תנורא חייב משום שמונ' חטאו' וכ' רש"י בד"ה תנור חייב שמונ' וז"ל אבל גבי חביו' ליכא משום מכה בפטיש דמאליו נגמר' מלאכתו בתנור ע"כ:
פירוש דבריו דבשלמא משום מבשל או אופה חייב כשמתחיל לעשו' המלאכ' והמלאכ' אחר כך נגמר' מאלי' כדאמרינן האופ' פת בתנור התירו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקיל' וכן הית' המלאכ' במשכן מבשל סממנים אבל גמר מלאכ' עיקר החיוב משום הגמר וההתחלה אינו בכלל המלאכ' וחיוב הוא על הגמר צריך לעשו' הגמר בידים:
וא"כ ניחא הקושיא הנ"ל דבמבשל ואופה אינו חייב משום מכה בפטיש דהגמר הוא מאלי' והוא אינו עושה הגמר אבל שם במשנ' חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנים שהדחתן זהו גמר מלאכתן שפיר נוכל לומר כדברי הלבוש דהפירוש שהוא גמר מלאכתן משום מכה בפטיש כיון דהגמר הוא בהדחה והדח' עוש' הוא בידים ובהדח' זו הוי הגמר ושפיר חייב משום מכה בפטיש ושפיר קאמר במשנ' שהדחתן זהו גמר מלאכתן ולא קאמר שמבשל אך דשפיר חייב משום גמר מלאכ':
וניחא הך דאין שורין דיו וסממנים וכרשינין דכיון דלא שייך גיבול פטור ואינו חייב משום מכה בפטיש דהדיו לכתיב' והסממנים לצביע' וכן הכרשינין למאכל בהמ' נגמרים מאלי' בהשרי' וכל שרי' היא נגמרת מאלי' ואין כאן חיוב מכה בפטיש וכן הך דאין שורין את החלתית אין כאן חיוב מדאוריי' משום מכה בפטיש דבכל שרי' נגמר הדבר מאלי' ורק בהדח' שייך מכה בפטיש:
אך אחר הדברים והאמת אלו עדיין קש' דברי הגהות מרדכי הנ"ל שהביא הרמ"א בסי' שי"ח דכל דבר קש' שאינו ראוי לאכיל' רק על ידי שרי' דאסור לשרות בשבת דהוי גמר מלאכ' והא כיון שבשרי' נגמר' מאלי' שוב אין כאן איסור גמר מלאכ' ולא שייך סברת הלבוש דחייב משום גמר מלאכ' ומשום מכה בפטיש:
והעיקר נרא' לפענ"ד דמלאכת מכה בפטיש שהוא גמר מלאכ' היינו רק שיש בו איזה מלאכ' מל"ט מלאכו' והוא גומר אותה המלאכ' חייב משום מכה בפטיש ומכה בפטיש היא גמר כל מלאכ' ומלאכ' כנרא' פשטו' הגמרא בשבת בד' ע"ה ע"ב רבה ור' זירא דאמרו תרווייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכ' חייב משום מכה בפטיש ופשטו' הלשון גמר מלאכ' היינו ממלאכו' השניו' במשנ'. ואי משום דאם הוי גמר מלאכ' מאבו' המלאכו' שוב ממילא חייב משום המלאכ' וא"צ לחייב משום גמר מלאכ' החיוב משום גמר מלאכ' הוא היינו היכא שכבר קודם הגמר נתחייב משום המלאכ' שאף בלא הגמר הזה הי' כאן מלאכ' אך הגמר הזה להוסיף עוד דבר שאף מבלעדי זה הי' מלאכ' כאשר איתא בתוס' בריש הבונה דמכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר המלאכ' ובודאי כל שנגמר' הכלי וחזי לתשמיש אף בלא מכוש האחרון כבר הוי מלאכת בנין לשיטת התוס' דיש בנין בכלים כאשר יתבאר לקמן ועכ"ז מכה עליו בפטיש להחליק' עוד יותר ובמכוש האחרון גומר חלקת הכלי ושעה שגומר הכלי שתהי' ראוי לתשמיש חייב משום בונה ואח"כ כשהוסיף עוד לגמור כולה חייב משום מכה בפטיש ואיכא כאן שני חיובים בשע' שנעשי' כלי חייב משום בונה ובשע' שגומר עוד ונגמר' בתכלית השלימו' שלא יוסיף עוד חייב משום מכה בפטיש:
ובכל מלאכ' לא שייך לחייב משום מכה בפטיש משום גמר המלאכ' כיון שזה הגמר הוא מהמלאכ' גופה וחייב ע"ז משום המלאכ' גופה ולא שייך לחייב משום הגמר ומשכחת לה בכל מלאכ' שיתחייב משום הגמר היכא שלא נוכל לחייב על כל המלאכ' כגון שתחילת עשיו' המלאכ' הי' בהיתר קודם שבת או בלא התראה ובשוגג והתרו בו בשעת הגמר שאז חייב על הגמר לחודיה משום גמר מלאכ' ומאי דפליגי רב ושמואל בכמה דברים בריש הבונה במסתת ועוש' נקב בלול של תרנגולים ועייל שופתא בקופנא דמרא אם חייב משום בונה או משום מכה בפטיש היינו אם בזה הוא מלאכ' שלימ' או רק גמר מלאכ' ולמ"ד דהוי גמר מלאכ' בלול של תרנגולים המלאכ' נעשית מתחל' וכן במסתת המלאכ' נעש' בשעת חציבת האבן כולה קודם הסיתו' והסיתו' מוסיף יותר ועייל שופתא בקופנא דמרא שהכל הוא מלאכ' אחת יוכל להיו' שהתחלת העשיו' השופתא והקופנא הי' בהיתר או באופן אחר שאינו חייב עליו והחיוב הוא רק על הכנסת השופתא בקופנא:
ובזה ישבתי דברי התוס' בשבת בד' ע"ד ע"ב בד"ה חביתא שכתבו על פירוש רש"י דמשום בונה אינו חייב דאין בנין בכלים והתוס' כתבו שם דחייב משום בונה וקש' דאם כן חייב יותר משום בונ' ומשום מכה בפטיש כאשר כן הקשו האחרונים יעו"ש ביד דוד ולפי הנ"ל ניחא דשם כיון דהגמר הוא מהמלאכ' גופה אם יתחייב משום בונה שוב לא יתחייב משום מכה בפטיש דמכה בפטיש היינו דהתור' חייב' על גמר מלאכ' לחוד' גם כן כמו על כל המלאכ' אבל היכא שחייב על המלאכ' גופה לא שייך לחייב על הגמר:
ואם נימא כן דחיוב משום מכה בפטיש היינו רק היכא שהוא גמר מלאכ' מאיזה מלאכ' שיהי' א"כ התם בקולייס האיספניס לא שייך לומר שחייב משום מכה בפטיש כדעת הלבוש ונאמר דהפירוש במשנ' שהדחתן זהו גמר מלאכתן היינו משום מכה בפטיש דהתם ליכא שום מלאכ':
אך היכא דהדיח במים חמין אפשר גומר דהוי גמר מלאכ' משום בישול דבישול היינו שמבשל מתחיל' ועד סוף אצל האור עד שנגמר חייב משום מבשל והיכא שבדבר מליח שנגמר רק בהדחה לחוד והדח' זהו גמר בישולו הוי ג"כ חיוב משום מכה בפטיש שהוא חיוב על גמר המלאכ' שהוא מלאכת בישול אבל בהדחה בצונן לא שייך גמר מלאכ' דאין כאן שום מלאכ' כלל וכן כתב חותני הגאון נ"י:
אך אפשר גומר דזה תלוי בפלוגתא אם יש עיבוד באוכלין דאם נימא יש עיבוד באוכלין אם כן המליח' הוי עיבוד וזה ההדח' בצונן הוא גומר התיקון מהמנח דעי"ז ההדח' נגמר הדבר לאכיל' על ידי המליח' שמלחו תחיל' אם כן זה ההדח' הוי גמר מלאכת עיבוד אבל למ"ד דאין עיבוד באוכלין בהדח' בצונן לא שייך גמר מלאכ' משום מכה בפטיש דמאי מלאכ' איכא כאן שיהי' חייב משום גמר מלאכה
ברם סברא זו שאמרנו דחיוב מכה בפטיש לא הוי רק היכא דאיכא כאן מלאכ' וזהו הוי גמר מלאכה לשיטת רש"י אי אפשר לומר כן דרש"י כתב בשבת בד' ע"ד ע"ב בד"ה ואי חייטי' לפומי ובדף מ"ז ע"ב בד"ה חייב חטאת דאף דאין בנין בכלים מכל מקום חייב משום מכה בפטיש יעו"ש הרי ראינו דאף במקום דליכא מלאכ' חייב משום מכ' בפטיש דשם בכלי לשיטת רש"י ליכא שום מלאכ' כיון דאין בנין בכלים אעפ"כ חייב משום מכה בפטיש:
וכן מירושלמי נרא' כן דאמרו דפלפלו כמה שנים על כל חיוב מאיזה מלאכ' הוא וכל שלא מצאו לה סמך לחייב מאחת מהמלאכו' סמכו לה משום מכה בפטיש הרי דחיוב מכה בפטיש אינו בגמר מלאכ' מאח' מהמלאכו' דאם כן כל שלא מצאו לה סמך מאח' מהמלאכו' שוב אף מכה בפטיש ליכא ובספר יד דוד בשבת בדף ע"ד ע"ב מבואר ג"כ דלשיטת התוס' כל היכא דליכא מלאכ' אחרת אין כאן חיוב מכה בפטיש ג"כ ודו"ק:
אך אף לשיטת רש"י וכנרא' מירושלמי דאף במקום דליכא מלאכ' אחרת חייב משום מכה בפטיש מכל מקום היינו דוקא בגמר כלי אף דלא הוי בנין לשיטת רש"י משום דאין בנין בכלים מכל מקום גמר כלי הוי מלאכ' לשיטת רש"י דכן הי' במשכן גמר כלים אבל גמר אוכל שיהי' ראוי לאכיל' קש' לומר דהוי מכה בפטיש:
ומעתה נשוב' לנ"ד דהי"ש חזק שקורין (שפריט) שנותנין על חתיכת עצים להוציא הטעם מהעצים שיה' חומץ בודאי ליכא מלאכ' דאורייתא דגיבול לא שייך בזה וגמר מלאכה מכה בפטיש גם כן לא שייך בשרי' כיון דמאלי' נגמר' כנ"ל ובלא"ה לפענ"ד לא שייך בזה מכה בפטיש רק בגמר כלי ולא באוכל ובודאי ליכא בזה מלאכ' דאוריי' וקיל יותר לענין למכור לעכו"ם הפאבריק: