אור ברסלב

נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס

סימן יט

סימן יח

לכבוד חותני הגאון תפארת ישראל מאוה"ג נ"י מו"ה יהושע שליט"א אבדק"ק קוטנא.

על דברי המ"א בסי' רס"ו ס"ק ז' דכתב באמצע דבריו וז"ל ודע דאם העגלה גבוה יוד ורחבה ד' בלא הגלגלים הוי רה"י גמור ואסור להוציא מתוכה ולא להניח בתוכה וא"כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחה על העגל' קודם שירד ובעגל' ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקיר' שהיא נתגלגלח וכמו שנתבאר בס"ק ב' אבל אם היא עומדת ואח"כ עוקרת הוי מלאכ' דאוריי' (כוונתו לענין זה החפץ שמניח על העגל' דאם מניח על העגל' כשהיא מהלכת אין כאן משום שביתת בהמתו שאין כאן עקיר'):

וכבוד חותני הגאון נ"י שדי בי' נרגא לפי דברי התוס' בשבת בדף ה' ע"ב על מאי דאיתא שם אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים בחר אגוז אזלינן והא נייח או דלמא בתר כלי אזלינן והא לא נח דנייד תיכף וכתבו בתוס' בד"ה אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתן וז"ל אע"ג דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא בדף ט' ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי מתותי' וקא ממטו לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא הי' מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אע"ג דודאי לאו כמונח דמי דקיי"ל רכוב כמהלך דמי ובריש פרק בתרא בדף קנ"ג משמע נמי דאם נתן על האדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנח' דקאמר מניחו עלי' כשהוא מהלכת ונוטל ממנה כשהוא עומדת ואמרינן נמי בהמוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבו כשהוא מהלך חייב כתיבתה זו הנחתה משמע דוקא כתבו שהניחו במקום שישארו שם לעולם אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנח' כיון שהוא מהלך עכ"ד.

והיוצא מדבריהם דאף אם הניח על הבהמ' כשהיא מהלכת לא חשיב הנחה מ"מ באגוז שנח על גבי כלי שהוא צף ע"ג מים מיבעי' בגמ' אם חשיב הנח' דשמא בזה הוי דרכו להניח על הכלי שהוא צף ע"ג מים וגבי שבת ילפינן ממשכן כל שדרך להצניעו בכך הוי הנחה וא"כ ה"ה במניח על העגלה כשהיא מהלכת יוכל להיות דדרכו בכך ומסתבר יותר לדמותו למניח דבר בכלי שצף ע"פ המים מלדמותו להניח על הבהמה כשהיא מהלכת שאין דרכה בכך:

ולפענ"ד צ"ע דנראה דאף אם נימא דהניח על הבהמ' כשהיא מהלכת חשיב הנחה ואמרינן בזה דלא אזלינן בתר הבהמה דאינה נייחא אך בתר חפץ דהוא נח כמו באגוז בכלי שצף ע"פ המים מ"מ אינו חייב אח"כ על שביתת בהמתו דלא הוי עקירה דהרי החפץ לא נעקר אח"כ ממקומו ונשאר על הבהמה כבתחלה אך צריכין אנחנו לומר דעקירת הבהמ' הוי כמו עקירת חפץ כדאיתא בשבת בדף ג' דהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ עקיר' גופו כעקירת חפץ ממקומו וגם כאן צריכין אנחנו לומר עקירת הבהמ' כעקיר' חפץ ממקומו דמי והרי לגבי הבהמ' בודאי לא הוי עקיר' שהיא היתה מהלכת גם בתחל' וגם שם באיבעית הגמ' באגוז בכלי וכלי צף ע"ג המים דבעי בגמ' אם מחשב כמונח נלע"ד דהוי ג"כ רק האיבעי' היכא שעקר אח"כ האגוז מהכלי אבל אם עקר אח"כ הכלי מן המים נראה לענ"ד דודאי אין כאן שום ספק לומר דחייב דהרי האגוז לא עקר ממקומו שמונח במקומו הראשון ולגבי הכלי ג"כ לא חשיב עקירה שהית' מהלכת מתחל' ג"כ ע"פ המים:

והנה רש"י כתב לקמן בדף קי"ג מניח עלי' כשהיא מהלכת וז"ל לאחר שנעקרה ללכת דלאו עקירה הוא כדאמרינן בפ"ק בדף ג' גבי הטעינו חבירו אוכלין ומשקין וכו' יעו"ש וכוונתו ג"כ כנ"ל דהתם לא הוי עקירה רק משום עקירת גופו ולא היכא שהגוף הי' כבר נעקר ובאמת התוס' כתבו כאן משום הנחה דכתבו דאם נתן על האדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנח' דקאמר מניחו עלי' כשהיא מהלכת כנ"ל דבריהם והמה צ"ע דאף אם יחשב זה הנח' לא יחשב אח"כ עקיר' שהרי אינו עוקר החפץ ממקומו ועקירת הבהמ' ג"כ אין כאן שהית' מהלכת גם מתחילה וגם בש"ע שם בסי' רס"ו ס"ב נראה כרש"י ואפשר דמש"ה כתבו התוס' דמשמע נמי דלא הוי הנח' דאין ראי' גמורה משם רק דמשמע משם אך לא אדע מאין משמע:

והנה התוס' הביאו עוד ראי' לדבריהם כנ"ל מהוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו הנחתן והיינו שהניחם שם במקום שישארו שמה לעולם אבל שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך ולא הביאו ראי' דאף בלא שפך לכלי אחר יתחייב דכיון דהוציא הדיו לרשות הרבים הוי הנחה ברשות הרבים דדיו מינח נייח על האדם והאדם הוא דקא מסגי מתותי':

והנה בתוס' בשבת בדף ה' ע"ב בד"ה בשלמא לבן עזאי נסתפקו לבן עזאי דאמר קלוטה כמי שהונח' דמי' ולר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונח' דמי' מה יהי' במעביר ד' אמות ברשות הרבים ולא עמד לפוש כיון דממילא הוי כעומד אי קלוטה כמי שהונחה דמי' ומקום הספק הוא כאשר בארנו בחידושינו וכן כתב הגאון מו"ה עקיבא איגר ז"ל דהספק הוא אם נימא ממ"נ דאם לאחר ד' חשיב כמונח אף תוך ד' חשיב כמונח והוי תרתי דסתרי או דאמרינן שפיר דלאחר ד' חשיב כמונח וא"כ יוקשה אף לרבנן לאחר ד' אמות חשיב כמונח דהחפץ מינח נייח כמו באגוז על גבי כלי והכלי צף ע"פ המים ומכ"ש במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים יוקשה והתוס' לא הקשו רק בשפך לתוך כלי אחר אבל בלא שפך לכלי אחר לא יסתפק אדם לומר דמקרי הנחה דהנחה ג"כ לא הוי רק כשמניח ממקום למקום כאשר כתבו בתוס' בשבת בדף ג' הנ"ל בד"ה עקירת גופו כעקירת חפץ וז"ל דהכי נמי מצי למיבעי' לענין הנחה כגון שהוציא חפץ לרשות הרבים ועמד שם לפוש ולא הניחו ע"ג קרקע אם הנחת גופו הוי כהנחת חפץ או לא יעו"ש והיינו כנ"ל דהנחה צריך ג"כ להיות ממקום למקום כאשר כתבו התוס' בעירובין בדף כ' בד"ה לא יעמוד אדם וז"ל וי"ל דלא חשיב הנחה במקום פטור אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו אבל היכא שהכלי נח מאליו לא חשיב הנחה במקום פטור יעו"ש וכל הנחה הוא שמניחו בארץ והיכא שלא הניח החפץ בארץ רק שהוא עמד לפוש שוב אמרינן דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי וא"כ עכ"פ צריך שיהי' הנחת גופו אבל היכא שהוא מהלך עוד אין כאן הנחה לא מצד החפץ שמונח במקומו הראשון וגם האדם לא נח ולא הקשו בתוס' רק היכא דשפך דיו לכלי אחר דנימא דזה חשיב הנחה אף שהוא מהלך כיון דהדיו מינח נייח והוא עשה הנחה בדיו מה ששפך אותה לכלי אחר וה"ה גבי עקירה אף אם נימא דחפץ המונח על הבהמה כשהיא מהלכת חשיב הנחה היינו רק לענין כשיעקור אח"כ החפץ מעל הבהמה יהי' חשיב עקירה ממקום שנח אבל עקירת הבהמה מה שמהלכת כבתחלה לא חשיב עקירה דהחפץ מונח במקומו הראשון ומצד הבהמה לא חשיב עקירה דהיתה מהלכת גם מתחילה ולכן דברי התוס' צריך לי עיון מאוד מה שהביאו ראי' ממניח עלי' כשהיא מהלכת ודברי המ"א נכונים המה דאף במניח על העגלה כשהוא מהלכת אין כאן חשש חיוב ודו"ק:

אך עדיין דברי המ"א צ"ע לפי מה שהעלתי בחידושי באורך לפי דברי התוס' בשבת בדף פ' ע"א בד"ה והא ובדף ק' ע"א בד"ה אחזתו הרוח דמתגלגל בארץ חשיב כמונח ובאדם קיי"ל דעומד לאו כמהלך דמי וכן בבהמה המהלכת וע"כ דיש לחלק בין ההילוך דאדם ובהמה ובין חפץ המתגלגל וא"כ עגלה המתגלגלת בארץ שפיר חשיב כמונח וחותני הגאון שיחי' הקשה דיתחייב על גוף העגלה מההוא טעמא אך המ"א לא מיירי מחיוב על גוף העגלה דאינו מחמר אחרי הבהמה ומיירי דהסוסים איני שלו אך חקירת המ"א על החפץ שמניח על העגלה אך כיון דהעגלה חשיבה כמונחת אף בעת שהולכת ומתגלגלת החפץ שמניח עלי' חשיב כמונח. אך עדיין יהי' הדבר תלוי בספק התוס' הנ"ל לבן עזאי דסובר מהלך כעומד דמי אם יהי' חייב במעביר ד אמות ברשות הרבים דאמרינן ממ"נ אם מקרי לאחר ד כמונח הוי כמונח תוך ד' ולא הוי מעביר ד' אמות ולפי אשר בארתי בסי' ט"ז דאף דמגרר בארץ חשיב הנחה לענין עקירה לא מחשב הנחה כאשר בארנו בסימן הנ"ל וא"כ יהי' ניחא דברי המ"א הנ"ל:

תוכן העניינים

נפש חיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה