נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס
סימן יב
תמוה לי על דברי התוס' בשבת בדף ה' ע"ב בד"ה בשלמא לבן עזאי שהבאנו בסימנים הקודמים דכתבו דאיכא לספוקי לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונח' דמיא בתוך עשרה מהו הדין במעביר ד' אמות ברשות הרבים אם לאחר ד' הוי כמונח כיון דבתוך ד' לא הוי כמונח דאל"ה לא הי' חייב. ותמוה דגם במעביר או בזורק מרשו' היחיד לרשו' הרבים קשה כן לר' עקיב' דאם נימא קלוטה כמי שהונח' דמי' לאחר שיצא לרשו' הרבים א"כ נימא דגם כן בעת שהיה חצי' ברה"י וחצי' ברשות הרבים הוי כמונח שם ופטור אף שהוציאו אחר כך כיון שמתחלה היה מונח חצי ברשות הרבים והיה אגוד ברשות היחיד כדאית' בשבת בדף צ"א ע"ב וראיתי אחר כך שכן הקשה הגאון מהו' עקיב' אייגר זצ"ל בחידושיו ובדרשותיו:
ונראה לפי מה שכתב הרשב"א בשבת בדף ד' ע"ב דכתב שם על מאי דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי' לר' עקיב' דאם כן זורק ד' אמות ברשות הרבים היכא משכחת לה והוא קושית התוס' וכתב וז"ל ויש מי שתירץ דלא אמר ר' עקיבא אלא לחיובא אבל לפטורי לא אמר ואינו מחוור בעיני דהא לענין גיטין נמי אמרינן כן בפרק הזורק והתם מאי חיובא איכא ומאי פטור איכ' ויש מי שפירש דלא אמרו אלא בקליטה ברשו' אחרת אבל ברשו' אחת לא אמרינן. ואיכא למימר דמעביר ד' אמות ברשו' הרבים הלכתא גמירא לה כדקי"ל בפרק הזורק עכ"ד יעו"ש:
והנה מה שהקשה מגיטין אינו מובן דהרי התם אף רבנן דפליגי על ר' עקיבא מודים דהוי כמי שהונחה דמשום אנטורי הוא והא מנטר כדאית' בגיטין בדף ע"ט ואינו דומה לשבת דבעי הנחה ממש ובזה יש לחלק בין חיובא לפטורא:
והנה לפי מה שכתב הרשב"א בסוף דבריו דאיכ' למימ' דזורק ומעביר ד' אמות ברשו' הרבים הלכתא גמירי לה. נראה דחזר משני התירוצים דאין חילוק בין חיובא לפטור' ולא בין רשות אח' לשני רשותים רק דבזורק ומעביר ד' אמות ברשות הרבים הלכת' גמירי להו ובאמת אפשר לומר דאף דהלכת' גמירי לה הוא משום איזה טעם או משום דלפטורא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא או דברשות אח' לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא כשני חילוקי הרשב"א או דנוכל לומר דהלכת' גמירי בלא טעם כלל:
ואפשר לומר דזה הוא ספק התוס' במעביר ד' אמות ברשו' הרבים אם לאחר ד' אמות אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי' או דלא אמרינן בזה קלוטה כמי שהונחה דמי' כמו דלא אמרינן בתוך ד' כמי שהונחה דמי' דאל"כ לא הי' כאן חיוב כלל ויהי' תלוי בהספיקות הנ"ל דאם נימא לחלק דרק לפטורי לא אמרינן כמי שהונח' דמי' א"כ שפיר לאחר ד' אמות דהוי לחיובא שפיר אמרינן קלוט' כמי שהונחה דמי' ואם נימא לחלק בין רשות אחד לשני רשותים דרק בשני רשותים במוציא מרשות היחיד לרה"ר אמרינן כמי שהונחה דמי' ולא ברשות אחד א"כ במעביר ד' אמות ברשות הרבים אף בסוף ד' לא אמרינן קליטה כמי שהונחה דמי' כיון דהוי ברשות אח' ואף לפי דברי מהרש"א בשבת בדף ק' בתוספו' בד"ה והא לא נח נראה שם מדבריו דאיכא למימר דאחר ד' אמות הוי כמו רשו' אחר היינו לצד הספק השני של התוס' דמעביר בסוף ד' שפיר אמרינן קליטה כמי שהונחה דמיא. אבל לצד הספק הזה דמעביר בסוף ד' ג"כ לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא הוא משום דחשיב הכל כרשות אחד וזה הוא ספק התוס':
וממילא לא קשה קושיא הנ"ל ונסתלקה התמי' הנ"ל על התוס' דמ"ש מעביר ממוציא מרה"י לרשות הרבים דגם שם בשעה שמוציא מרשו' היחיד לרשו' הרבים ומקצתו ברשות היחיד ומקצתו ברשו' הרבים אם נימא דהוי כמונח לא יתחייב אח"כ אך לא אמרינן בהתחלה דהוי כמונח ובסוף אמרינן דהוי כמונח:
ולפי הנ"ל ניחא דשם לכל הטעמים בתחלה לא אמרינן דהוי כמונח ובסוף הוי כמונח בין אם נימא לחלק בין חיובא לפטור' ובין אם נחלק בין רשות אחד לשני רשותים ג"כ מתחלה לא הוי כמונח דהוי ברשו' אחת ובסוף הוי בשני רשותים והתוספו' לא נסתפקו רק במעביר ד' אמות ברשו' הרבים דהוי הכל רשות אח' נוכל לומר דכמו דמתחילה לא הוי כמונח ה"ה בסוף ודו"ק:
אך לפי זה עדיין יוקשה שיטת הגמ' בדף ק' דמקשה על רבא היינו ר' יוחנן וקשה דטובא קא משמע לן דר' יוחנן לא מיירי רק ברשו' אחד ורבא קא משמע לן בשני רשיות: