נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס
סימן ג
ב"ה יום ב' דר"ח טבת תרל"ז לפ"ק קאל יש.
לכבוד הגאון הצדיק בוצינא קדישא חסידא ופרישא מופת הדור חמדת הזמן תפארת ישרון כש"מ מו"ה אברהם שליט"א האבדק"ק נאשעלסק יע"א.
מכתב קדשו קבלתי וכו'. ועל אשר כתב כבודו על אשר כתבתי במכתבי הראשון דאתרוג המורכב אינו יוצא בו אף שנימא שרובא אתרוג מ"מ אינו בטל ברוב דביטול ברוב לא מהני רק שיהי' כמו שאינו אבל לא להוסיף על השיעור וכדאיתא בתוס' בזבחים בדף ע"ח בד"ה הפיגול והנותר דכתבו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו כשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור והמנחת כהן בספר התערובות חלק ראשון פרק ראשון כתב זאת מסברת עצמו דאם נתערב מיעוט היתר ברוב איסור אינו חייב מלקות עד שיאכל כזית מהאיסור לבדו אבל בצירוף ההיתר אינו חייב מלקות אף שהאיסור הוא הרוב דלא מסתבר כלל שיהיה הטפל חמור מהעיקר שהרי אם היה אוכל איסור זה בעין הי' פטור כיון שלא אכל ממנו כזית ועכשיו שאוכל שיעור זה מהאיסור על ידי תערובות אינו בדין שיהי' חייב וכו' יעו"ש שהאריך בדברים ולא הביא שדברים אלו מבוארים בתוס' בזבחים:
וכבוד גאונו תמה על דברי התוס' הנ"ל ממנחות בדף כ"ג דאיכא פלוגתא אם שחוטה בטילה בנבלה אזלינן בחר במל או בתר מבטל הרי דאם שחוטה בטלה בנבלה נעשה כמותה וחל איסור נבלה על השחיטה והאריך כבוד גאונו בזה בחריפות ובטוב טעם:
אך לדידי הי' נ"כ קשה קושיא זו מאז ותרצתי לנפשי דכי כתבו התוס' דאין היתר בטל באיסור היינו רק להשלים השיעור היכא שאכל כזית מאיסור והיתר ביחד אף שהאיסור הוא רוב אין ההיתר נהפך לאיסור להשלים השיעור וכאשר כתבו התוס' בפירוש דאין מיעוט ההיתר מצטרף עם הרוב להשלימו כשיעור ונראה ראיות התוס' לזה ומה דהי' אצלם הדבר פשוט ממאי דאיכא פלוגתא אם היתר מצטרף לאיסור או לא ולא אמרו דהיכא דאיכא רוב איסור בל"ה ההיתר נתבטל ברוב איסור והוי כולו איסור אך ע"כ דלענין זה לא אמרינן דבטל ברוב שישלים השיעור ויהי' כמין המבטל ממש אך עדיין היתר הוא ותלוי הדבר אם היתר מצטרף לאיסור וכאשר כתב במנחת כהן האי סברא מדעת עצמו אבל היכא שיהי' כאן שני חתיכות איסור וחתיכה אחת היתר ובכל חתיכה איכא שיעור ואכל אחת בוודאי חייב מלקות דכיון דאזלינן בתר רוב ואמרינן דהאי חתיכה הוי דאיסורא א"כ אכל כזית איסור ובזה בוודאי אין חילוק בין היכא שהרוב היתר כל חתיכה וחתיכה מותרת ה"ה להיפך היכא שרוב איסור כל חתיכה וחתיכה אסורה וחייב עלי' דאמרינן על כל חתיכה דאיסורא הוא וחייב עלי' וכן שם בשחוטה בטלה בנבלה מיירי ג"כ בכה"ג בתערובות חתיכות כאשר פירוש שם רש"י בד"ה ושחוטה אינה בטלה בנבלה וז"ל אם יש שני חתיכות נבלה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטלה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עלי' אלא תולין דשמא זהו היא השחיטה יעו"ש דלמ"ד דבטלה היתה שפיר נשרפת אם נגעה אחת מהן בתרומה כנ"ל:
אם אמנם המשנה למלך בפרק ז' מהלכות מעילה הלכה ז' בתשובה שהשיב למהר"י אלפנדרי שהוא הביא ראי' לשיטת התוס' בפ"ב דסוטה דכתבו דמטבע לא בטלו מההוא דפרק ולד חטאות דתנן המפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין ופירוש רש"י משום דבכל מנה ומנה מצינו למימר הופרש לשלמים והקשה למהר"י אלפנדרי דניזל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה וכו' אלא וודאי דמטבע לא בטל וכתב עליו המשנה נמלך דלא ירד לסוף דעתו דמאי ענין ביטול לכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו באכילה אבל אם הרוב הוא איסור ניהו דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או קרבן לא שמענו ואף דאיכא למ"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דווקא בתערובות לח בלח במין בשאינו מינו משום דטעם האיסור מתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם יאכל אחד מהתערובות שיתחייב מלקות:
והנה הוא כתב שמעולם לא שמענו דבר זה ולא הביא שלכאורה מבואר בפירוש כדבריו בתוס' זבחים הנ"ל אך באמת מתוס' זבחים הנ"ל אין ראי' שהמה מיירי רק שאינו משלים השיעור:
ובאמת דברי המשנה למלך אינם מובנים לי כלל דביבש ביבש דאזלינן בחר רוב בוודאי נראה דאם הרוב איסור חייב מלקות וכל ענין ביטול ברוב איתא ברש"י בחולין בדף צ"ח ע"ב בד"ה מדאורייתא דהוא מטעם אחרי רבים להטות וכן איתא בתוס' בע"ז בדף ס"ז בד"ה אמר ר' יוחנן ושם בדף ס"ח ע"א בד"ה ואידך וברא"ש בפרק גיד הנשה וא"כ ה"ה בהיתר מיעוט והאיסור רוב בוודאי אזלינן ג"כ בתר רובא:
ואפשר להמליץ בעד המשנה למלך ע"פ דברי השיטה מקובצת בריש בבא מציעא גבי קפץ אחד מהמנוין לתוכו דכולם פטורים משום דמעשר וודאי אמר רחמנא ולא מעשר ספק והקשו בתוס' דלבטיל זה שנמנה ברוב ותירץ דאף דבטל ברוב לא הוי וודאי רק ספק רק דהתירה התורה ספק זה אבל לענין שיהי' מעשר לא הוי וודאי רק ספק:
וא"כ שיטתו דאף דבטל ברוב נא הוי רק ספק רק דהתירה התורה ספק זה אבל מעשר וודאי לא הוי וא"כ ה"ה איסור וודאי לא הוי היכא דהאיסור הוא הרוב:
ולשיטת השיטה מקובצת ע"כ דביטול ברוב לא דמי לשאר דברים דאזלינן בתר רוב ויש להאריך בזה וכאן לקצר אני צריך:
ועל שיטת המשנה למלך בוודאי קשה קושית כבוד גאונו משחוטה שבטלה בנבילה וכן הקשיתי בעצמי על המשנה למלך:
וכן קשה כן על דברי הר"ן בנדרים בדף נ"ט ע"ב בראש העמוד דכתב שם ג"כ וז"ל אלמא אע"פ שאין גידולו כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהתירא לא בטל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר יעו"ש וכן הוא בר"ן בתשובה ולדידי' קשה ג"כ מהך דשחוטה בטלה בנבלה:
אך על שיטת התוס' בזבחים לא קשה כלל דהמה רק כתבו דאין ההיתר משלים לשיעור האיסור להתחייב כל שאין באיסור לבדו כשיעור אף שהאיסור הוא רוב אבל היכא שנתערב חתיכת היתר בשני חתיכות איסור ויש באיסור לבדו כשיעור בוודאי חייב לשיטת התוס' כיון דהאיסור הוא רוב ואמרינן דאיסורא אכל והי' בהאיסור כשיעור:
ובזה תרצתי בחידושי סוגית הש"ס בזבחים בדף פ' דאיתא התם תנן צליחות של מי חטאת שנפל לתוכו מים כל שהוא ר' אליעזר אומר יזה שני הזאות וחכמים פוסלין וקאמר בגמרא בשלמא רבנן סוברים יש בילה והזאה צריכה שיעור ואין מצטרפין להזאות וכו':
והקשו בתוס' בד"ה בשלמא רבנן סוברים יש בילה דלמה לי למימר דרבנן סוברים יש בילה והזאה צריכה שיעור הוי מצי למימר דרבנן סוברים דאין הזאה צריכה שיעור אך דאין בילה ואיכא חשש דמה שמזה הוא כולו מים עוד הקשו התוס' בד"ה תנן התם דלבטלי המים ברוב מי חטאות ותירצנו משום חומרא דמי חטאת נגעו בה:
ולפי הנ"ל הכל ניחא דכיון דרבנן סוברים דהזאה צריכה שיעור לא מהני ביטול ברוב דאף שבטל ברוב מ"מ אין המים משלימים לשיעורא דכיון דקא סבר יש בילה א"כ בוודאי כל הזאה יש מים ג"כ ובציר לי' שיעורא כיון דהזאה צריכה שיעור:
ומיושב ג"כ קושית התוס' השני דנא הוי מצי לומר דרבנן סברי הזאה אינה צריכה שיעור אך דסוברים דאין בילה וחיישינן דלמא הי' כולו מים ולפי הנ"ל ניחא דאם הזאה אינה צריכה שיעור ואינו צריך להשלים השיעור לא חיישינן עוד שמא הוא כולו מים דבטלים המים ברוב ואמרינן דהזה מי חטאת ולא מים דכיון דאין בילה והוי ספק אם הזה מים או מי חטאת הוי כמו יבש ביבש דשפיר בטל ברוב ואמרינן דהזה מי חטאת ודו"ק:
ומאי דמקשה הגמרא לר' אליעזר דלמא תרוויהו מיא קא מזי התם לפי הס"ד ה"א דאיכא רוב מים וכן למאי דמתרץ דנתערב אחת באחת ג"כ קשה ולר' אשי דמתרץ כל שהוא תנן ואפ"ה איכא חשש שמא מים קא מזי לדידי' ע"כ צריך לומר משום חומרא דמי חטאות:
והתוס' שכתבו כאן דהי' בטל המים במי חטאת או משום חומרא דמי חטאת אינם סוחרים דברים בדף ע"ח דאף דביטל ברוב אינו משלים השיעור דיוכל להיות כונתם ג"כ למ"ד דאין בילה ולרב אשי יעו"ש:
ומה שהביא כ"ג ראי' מדברי רש"י במנחות בדף כ"ג וז"ל האמנם כי ברש"י מנחות כ"ג דבטל כמאן דליתא ולא מותר לי' צריך לפרש משום דשמן חברתו פוסלו ושמן דידי' מכשירו אי אפשר שיתוסיף שמן חברתה על שלה לפוסלו כיון דשמן דידי' מכשירו ודו"ק עכ"ד כ"ג:
והנה מאז מלתי אמורה לכבוד ג' כי לעתים לגודל מהירת שכלו אשר יזהר כמראה הבזק יסקור הכל בסקירה אחת ואנכי בעניותי צריך אני להאריך ולבאר וגם אנכי בחידושי הערותי מסוגיא דמנחות הנ"ל והארכתי בזה בחידושי:
דהנה שם במנחות בדף כ"ג על פלוגתא דאמוראי שם דהיכא דאחד יוכל להיות כחבירו אינו בטל ופליגי שם אמוראי אם אזלינן בתר בטל או בתר מבטל ומקשה בגמרא למ"ד דאזלינן בתר מבטל דאם המבטל יוכל להיות כבטל אז אינו בטל ומקשה תנן שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרה ואם לאו פסולות והא הכא כיון דקמץ לי' מחדא אידך הוי לי' שיריים ולא קא מבטלי שיריים לטבלי מני אי רבנן הא אמרו עולין הוא דלא מבטלי אהדדו הא מין במינו בטל אלא פשיטא ר' יהודא הוא בשלמא בתר בטל אזלינן בטל הוי כמבטל דלכי קמיץ מאידך הוי להו שיריים כי הני אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן שיריים מי הוי טבלא לימא דלא כר' חייא:
וכתב רש"י בד"ה לימא דלא כר' חייא וז"ל ואמאי דלא מבטל לי טבלא לשיריים דתהוי כריבה סלתה לא מצי למפרך לר' חנינא דנימא מהכי דבתר מבטל אזלינן דאי בתר בטל אזלינן שיריים מי הוי טבלא דאי נמי בתר בטל אזלינן וטבלא מבטל לשיריים לא הוי רובא סלתה דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר לי':
פירוש דבריו דהנה שם אפשר לומר דמבטלי הטבל לשיריים או השיריים מבטלים הטבל והגמרא מקשה דהשיריים מבטלים הטבל ומוכח מהכא דבתר בטל אזלינן והוא הטבל והטבל יוכל להיות כמבטל דלכי קמץ מאתו הוי לי' שיריים:
והקשה רש"י דאמאי לא מקשה הגמרא להיפך דמבטל לי' טבלא לשיריים (והיינו דיכול להיות ג"כ דנתערב יותר שיריים בהטבל ממה שנתערב הטבל בשיריים) וא"כ שוב הוי להיפך דהוי המבטל טבל ומוכח דאזלינן בתר המבטל ואינו בטל דהמבטל הוא הטבל יוכל להיות כשיריים ותירץ רש"י דע"ז ליכא חשש רק שמא בטל הטבל בשיריים ונשאר בהטבל פחות מכשיעור ופסולה משום דהוי מיעוט סלתה אבל להיפך אין חשש דנתבטל השיריים בהטבל והוי רובא סלתה דכיון דבטלים השיריים בהטבל הוי כמאן דליתא ולא אייתר לי':
ונראה מדברי רש"י הללו ג"כ כשיטה הנ"ל דכל שנתבטל הוי כמאן דליתא ולא שיתוסיף עי"ז השיעור ומש"ה לא הוי כאן החשש רק שמא נתבטל הטבל בשיריים והוי זאת החלק מהטבל שנתבטל בהשיריים כמאן דליתא וחסר סלתא אבל להיפך אין חשש שנתבטל השיריים בהטבל וניתוסיף על השיעור והוי ריבה סלתא דאף שנתערב בה סולת אחר ונתבטל לא ניתוסיף על השיעור אך דהוי כמאן דליתא אבל על השיעור לא ניתוסיף וא"כ כמו דאמרינן דאף שנתבטל לא ניתוסיף על השיעור ה"ה אף שנתבטל אינו משלים השיעור:
וע"ז חילק כבוד גאונו דשאני התם דמש"ה אף שנתבטל לא הוי כנתוסיף על השיעור דשם לא הוי חשש רק אם נתערב בה שמן אחר שהוא פוסלו אבל שמן שלו אינו פוסלו רק מכשירו ומש"ה אין חשש שנתבטל בו וניתוסיף עליו ופוסלו דכיון דנתבטל הוי כאילו הוא שמן שלו וזה אינו פוסלו רק מכשירו כן כוונת כ"ג:
והנה מה שכתב דהפסול הוא משום שמן זה אינו דאדרבא משום השמן אף רש"י מודה שאם נתרבה עליו שמן של אחר פוסלו משום ריבה שמנה כדאיתא שם ברש"י בדף כ"ב במשנה דנתערב קומצה והתוס' שם בד"ה והן בולעת זו מזו הקשו זאת על רש"י דהוא כתב משום ריבה סלתה אין לפסלו ומשום ריבה שמנה פסול כאשר יבואר אח"כ:
ואילו הי' כוונת כבוד גאונו על הסולת והקולמס פלטה השמן שלא בכונה וכוונת כבוד גאונו דמשום שנתרבה סולת של עצמו אין לפסלו רק משום סולת אחר וכיון שבטל בהטבל הוי כסולת של עצמו ואינו פוסלו:
אך האמת הוא דרק בריבה סולת של עצמו פוסלו כאשר הקשיתי בחידושי על שיטת רש"י דמשום ריבה סלתה אין לפוסלו הא לקמן בדף ע"ו ע"ב איתא ת"ר כל המנחות שריבה במידת עשרונן או שמיעט במידת עשרונם פסולות וברמב"ם לא העתק דין זה אך בגמרא לא מצינו פלוגתא ע"ז:
והנה לכאורה קשה כיון שריבה או שמיעט כל שהוא פסול שוב אי אפשר לצמצם שלא יהי' מעט יותר או מעט פחות וגם לדעת רבינו שמעון בחולין גבי חצי קנה פגום ובעירובין גבי פרוץ כעומד דאף דאי אפשר לצמצם מ"מ למ"ד פרוץ כעומד מותר הוי תרי ספיקות לקולא וכן בחצי קנה פגום ולמ"ד דחצי איסור הוי שני ספיקות להחמיר וא"כ הכא נמי איכא תרי ספיקות לאיסור דפחות פוסל ויותר פוסל אך ע"ז אפשר לומר דבדבר שאי אפשר לצמצם אינו פוסל דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכדאיתא בתוס' בדף כ"ג בד"ה הוא עצמו משכשכו בשיורי הלוג וז"ל וא"ת הא תנן בפרקין השמן מיעוטו מעכב את רובו וי"ל שלא נתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן וכן נראה בדף יוד ע"ב בתוס' בד"ה קמץ וז"ל שם וא"ת מאי ארי' עלה אפילו נשאר בשיריים נמי דהוי לי' מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה כדאמרינן לעיל וי"ל שאין רגילות לצמצם העשרון שלא יהי' מעט יותר יעו"ש:
הכלל דמשום כל שהוא יותר אין לפוסלו משום דאי אפשר לצמצם אבל בריבה מפורש יותר מעשרון פסולה כדאיתא בברייתא הנ"ל דכל שריבה במידת עשרונן פסולה וכאן פירוש רש"י דבשביל שריבה סלתה אין לפוסלו:
אך ע"כ שיטת רש"י כנ"ל דאף דריבה סלתה פסול היינו בריבה סולת של עצמה וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה כל המנחות דגזירת הכתוב הוא שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים וכו' ואם ריבה או מיעט פסול אבל בנתערב בה סולת אחר אינו פסול דזה אינו סולת שלה וסולת של העשרון בעצמו אינו יותר על השיעור ואף שהסולת אחר נתערב בזה בשביל זה לא הוי יותר על השיעור דהרי הגמרא קאמר במנחות שם בדף כ"ב ע"ב משום דאמרינן סליק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ולר' יהודא דאמר מין במינו לא בטל אינו פסול כלל משום יתר שמנה ומשום חסר שמנה אך הפסול הוא משום דנתבטל ברוב דלרבנן דאמרי עולין אין מבטלין זו את זו א"כ דהפוסל הוא משום שנתבטל אינו פסול רק משום חסר שמנה דכיון דנתבטל בהאחר הוי כאילו אינו אבל משום יתר שמנה אינו פסול דאף דנתבטל ברוב לא הוי רק כאילו אינו אבל לא שיוסיף על השיעור שיהי' כאילו בסולת זה יש שיעור יותר וכמו דכתבו שם בתוס' דהיתר אינו משלים לשיעור האיסור ואינו מגדיל השיעור כן הסולת אחר אף שנתבטל בעשרון זה אינו מגדיל השיעור שיחשב כאילו יש בעשרון זה יותר מכשיעור וא"כ ראי' ברורה דרש"י ג"כ אזיל בשיטה זו דאף שנתבטל המיעוט ברוב מ"מ לא נעשה כמותו להגדיל שיעורו אך דהוי כמאן דליתא:
ובחידושי במנחות אמרתי ליישב בזה כל קושית התוס' ולהעמיד הסוגיא על מכונה שם בדף כ"ב:
דשם איתא בדף כ"ב במשנה נתערב קומצה בקומץ חברתה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים כשרה ר' יהודא אומר במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה שזה בלילתו עבה וזה בלילתו רכה והן בולעת זו מזו הקומץ בולע ממנחת נסכים והוי לי' ריבה שמנה (דבמנחת נסכים הוי שמן יותר כמבואר שם) ומנחת נסכים נמי פסולים דהוי לי' חסר שמנה:
והקשו בתוס' בד"ה והן בולעת זו מזו דרש"י סותר דברי עצמו בדף כ"ג דכתב דמשום ריבה סלתה אין לפסול דבטל כמאן דליתא דמי ולא מייתר לי' ואמאי כתב כאן דהקומץ פסול דהוי לי' ריבה שמנה דהא משום זה לא מפסל:
אך הנה רש"י כתב בדף כ"ג ע"א בד"ה מנחת נסכים של פרים ואלים וז"ל והיכא דנתערבה מנחת פרים במנחת כבשים (דמנחת כבשים הוי בהם יותר שמן) התם ודאי לא יקריב משום דנמצאת העבה רכה וכו' יעו"ש:
מבואר ברש"י דמש"ה פסול בריבה שמן משום דהוי שינוי צורה דנעשה מעבה רכה:
וא"כ שפיר ניחא לחלק דגבי היכא שנתערב סולת אחר בעשרון שפיר כ' רש"י דאין לפסול משום ריבה סלתה דהוי כמאן דליתא ולא אייתר לי' והיינו כנ"ל דאף דנתערב בה סולת אחר ונתבטל בה מ"מ עי"ז לא הגדיל שיעור העשרון שיחשב כאלו יש בעשרון עצמו יותר דאף דבטל בו הוי כמאן דליתא ולא שיחשב כמותו להגדיל השיעור כנ"ל וזה הוא בסולת דהפסול הוא רק משום ריבה השיעור וזה שנתבטל אינו מגדיל השיעור אבל ריבה השמן אינו פוסל משום דמגדיל השיעור אך משום דמשנה מהות הדבר שנעשה מעבה רכה וא"כ כל שנתערב בה שמן ונעשה רכה פסול שנשתנה צורתו דזה אינו תלוי בשיעור לומר שאינו מגדיל השיעור אך כל שנעשה רכה פסול:
אך לפי זה קשה מאי דמקשה בגמרא שם במנחות בדף כ"ב ע"ב על ר' יהודא דאמר דאם נתערב הקומץ במנחת כהן משיח פסולה שזה בלילתה עבה וזה בלילתה רכה והן בולעת זו מזו ומקשה בגמ' כי בולעת זו מזו מאי הוי מין במינו הוא אמר רבא קסבר ר' יהודא כל שהוא מין במינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו וכו':
וקשה מאי מקשה בגמרא ניהו דלר' יהודא מין במינו לא בטל ולא בטל השמן דמנחת נסכים בהקומץ מ"מ פסול משום דמעבה נעשה רכה ונשתנה מהותו וצורתו:
וראיתי בתוס' יו"ט שהקשה כן על שיטת רש"י ותוס' דהפסול הוא משום ריבה שמנה אם כן מאי פריך בגמ' וכי בולעת זו מזו מאי הוי מין במינו הוא ולא בטל וקשה מאי מהני מאי דלא בטל מ"מ הוי ריבה שמנ':
ובהגהות הגאון ר' עקיבא איגר כתב ע"ז וז"ל לע"ד בפשוטו דכוונו' רש"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים ולמאן דס"ל דעולין אין מבטלין זה את זה אף מין בשאינו מינו לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן לי' ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה אבל למאן דסובר דבטל לא שדינן לי' אמנחת נסכים כיון דבטל בקומץ ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה עכ"ד:
ולפענ"ד כוונת התוס' כאשר הקשינו דניהו דלא בטל מ"מ כיון דצריך להיות עבה והרי עתה הוא רכה שיש בה יותר שמן שריבה שמנה פסולה:
אך עכ"ז לשיטת רש"י צ"ל דאם אין השמן של הנסכים בטל בקומץ אינו פסול משום ריבה שמנה ומשום דנעשה מעבה רכה משום דבלא השמן של הנסכים לא הוי רכה והשמן של נסכים שדינן בתר הנסכים ובלא השמן הזה אינו רכה:
וכן ראיתי בחידושי הרשב"א כת"י הנדפס מחדש דכתב שם בדף כ"ב בד"ה וכי בולעת זו מזו מאי הוי דכתב שם וז"ל וכיון דאית לי' מין במינו לא בטל אין לפוסלם משום רבה שמנה דחד וחסר שמנה דאידך כדפי' רש"י במתניתן משום כיון דלא מבטלי אהדדי נמצא דשמן דמנחת נסכים שבלע הקומץ הוי כלא נבלע שם מאחר שאינו מתבטל והוי כאלו הוא עדיין במנחת הנסכים ולא חסר שמנה וכן הקומץ נמי מטעם זה לא רבה שמנה יעו"ש והיינו כנ"ל:
אך זה הוא למ"ד דמין במינו או עולין אינם בטלים זה בזה אבל למ"ד דבטלים שפיר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שפיר אף הקומץ פסול משום ריבה שמנה דנעשה מעבה רכה ולא שייך לומר כנ"ל דניהו דבטל זה בזה מ"מ אינו מגדיל שיעורו דזה ניחא לענין עשרון דסולת דהפסול הוא משום שמרבה בשיעורו ע"ז שפיר אמרינן דאף דנתבטל בתוכו דבר אחר מ"מ עי"ז לא נתרבה שיעורו לומר דהוי כאלו הי' בגוף העשרון יותר מכשיעור אבל בשמן שרבה שהפסול הוא משום שנעשה מעבה רכה ולא משום שנתגדל שיעורו שפיר פסול דרק היכא דלא בטל כלל אמרינן דלא הוי רבה שמנה כלל דהשמן שייך להנסכים אבל למ"ד דבטל שפיר ואין השמן שייך עוד לנסכים שפיר פסול משום רבה שמנה דנעשה מעבה רכה ולא משום שנתגדל שיעורו וכאן לא שייך לומר דשדינן השמן בתר הנסכים והוי כאלו עדיין במנחת הנסכים שהרי נתבטל כאן:
ובחידושי אמרתי ליישב קושית התוס' השני דהקשו שם דגם מנחת נסכים אין לפסול משום דהוי חסר שמנה דלפי מה שמפרש בגמרא גבי חרב שנתערב בבלול לא מפסל משום חסר שמנה אלא משום ריבה שמנה:
והנה שם בגמרא רצה להביא ראי' דמנחת חוטא ששמנו פסול מהא דתנן חרב שנתערב בבלול ר' יהודא אומר לא יקריב והוי ס"ד דהיינו מנחת חוטא ופסול משום דבולע השמן מהבלול והקשו בתוס' דלמא שם אינו פסול משום החרב שבולע מהבלול אלא משום הבלול שנחסר דהוי לי' חסר שמנה ותירצו וז"ל דלא חשיב חיסר שמנה דאע"ג דמספקא לי' לרב בסמוך גבי קומץ שמיצה שמנה ע"ג עצים אי חיבורי עולין כעולין דמי הכא פשיטא דכעולין דמי כשמיצה שמנו בחרב כיון דשניהם נקטרים ולפי זה לא מפסלי לעולם משום חסר שמנה אלא משום ריבה שמנה עכ"ד:
ואומר אני דזה הוא אם זה שניתוסיף שמנו כשר אף זה שנחסר שמנו כשר דהוי חיבורי עולין כעולין והתוס' מפרשים שם חיבורי עולין כעולין היינו שהשמן שנבלע בעצמם מחובר עם השמן שהוא בקומץ לא כשני פרושים של רש"י ויש שם שלשה פירושי' דו"ק ותשכח והוי כאלו מחובר לו אף השמן שנפסל בחברתה ולא נחסר כלל אבל אם זה שריבה שמנה פסול ולא הוי עולין ממילא פסול אף השני שחסר שמנה ולא הוי חיבורי עולין משום שהשני נקטר דהא השני פסול משום ריבה שמנה ולא עדיף מהיכא דמיצה שמנה על גבי עצים דפסול משום חסר שמנה ולא הוי חיבורי עולין כיון דנבלע בעצים דאינו ראוי להקרבה ואם כן ה"ה שנתערב בדבר אחר שהוא פסול עי"ז משום ריבה שמנה ופסול להקטרה אף השני פסול משום חסר שמנה וכמו במיצה שמנה ע"ג עצים ואף דבקומץ שמיצ' שמנה על גבי עצים הוי איבעיא אם שייך גם בזה חיבורי עולין כעולין מ"מ בדבר שפסול להקרבה נראה דכ"ע מודים דלא הוי חיבורי עולין כעולין דכיון שנתערב בדבר שאינו ראוי להקרבה אף הוא נפסל דהיתר מצטרף לאיסור ואף הוא נפסל כדילפינן בזבחים בדף צ"ו מפסוק דכל אשר יגע בבשרה יקדש יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול וא"כ אם האחד פסול משום ריבה שמנה אף השני פסול משום חסר שמנה ולא שייך בזה חיבורי עולין כעולין דמי כיון דנבלע בפסול כנ"ל:
ומעתה שפיר ניחא דהגמרא מוכיח שפיר לקמן מחרב שנתערב בבלול דפסול משום ריבה שמנה ולא הי' יכול לומר דמשום ריבה שמנה אינו פסול רק הפסול בהבלול משום חסר שמנה דאם לא הי' החרב פסול משום ריבה שמנה לא הי' הבלול פסול משום חסר שמנה דחיבורי עולין כעולין דמי אבל אליבא דאמת דפסול האחד משום ריבה שמנה וכו' שוב אף השני פסול משום חסר שמנה דשוב לא הוי חיבורי עולין כעולין:
ובדברים האלה ישבתי בחידושי גם קושית התוס' השלישית דהקשו דמההוא טעמא לפסול נמי לרב יהודא נתערב קומצה בקומץ חברתה דאף דבליעתן שוה בולע אחד מחבירו ונעשה חסר שמן שלו וריבה שמן אחר ואולי כוונתם שם לפסול משום חסר שמנה:
ולפי הנ"ל ניחא דבזה אינו פסול משום ריבה שמנה דבארנו לעיל דבשמן פסול משום שינוי צואה דנעשה מעבה רכה אבל היכא דשניהם שוים דכמו דזה בולע מזה שוב השני בולע מאתו ולא ניתוסיף מידת השמן ולא נעשה מעבה רכה ושוב אינו פוסל משום ריבה שמנו:
וגם בלא"ה אינו קשה דיפסול משום ריבה שמנה דהא אין כאן רוב שמן כלל מה שנתרבה משל אחר חסר משלו אך לפי אשר בארנו לעיל עדיין קשה דיפסול משום חסר שמנו דחסר שמן שלו ושמן שנבלע בו מחבירו אינו משלים השיעור אף שנתבטל כנ"ל כאשר כתבו התוס' הנ"ל בזבחים בדף ע"ח לענין פיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה דיפטור משום דאי אפשר שלא יתערב מכל אחד משהו בחבירו ובצר לי' שיעורא ואי משום דשוב נתערב משל חבירו בו זה אינו משלים השיעור אף שנתבטל כנ"ל דברי התוס' הנ"ל וא"כ גם כאן קשה אף שהמה שוים יפסלו משום שבולעין זה מזה והוי כל אחד חסר שמנו שנבלע בחבירו ומה דשל חבירו נבלע בו אינו משלים השיעור כן הי' אפשר לפרש דברי התוס':
אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דאינו פוסל משום ריבה שמנו שוב אינו פוסל משום חסר שמנו דחיבורי עולין כעולין דמי:
והנה התוס' הקשו על פירוש רש"י דאינו פסול משום רבה סלתה ממשנה דפירש בעצמו דפסול משום ריבה שמנה:
והנה הי' להם להקשות ממשנה מפורשת בדף י"א דריבה שמנה פסולה והנה לעיל הבאנו דהוי ברייתא בדף ע"ו דריבה במידת עשרונן פסול ותירצנו דמשם אין ראי' דהיכא דריבה בגוף העשרון פסול אבל מה שנפל ממקום אחר אינו פוסל דאף שנתבטל אינו מגדיל השיעור אבל שם בשמן בדף י"א איתא שם בפירוש בגמרא דאף בנתערב שמן ממקום אחר פסול כדאיתא שם בגמרא דשמן דחברתה ודחולין פוסל יעו"ש ולדידן ניחא דיש חילוק בין ריבה סולת ובין ריבה שמן אבל לשיטת התוס' קשה דהי' להם להקשות ממשנה וגמרא מפורשת דריבה שמנה פסול אף שנפל ממקום אחר וה"ה בריבה סלתה:
ואפשר לומר דאפשר דאף רש"י מודה דבכל מקום אף שנתערב סולת ממקום אחר במנחה וכן שמן פוסל אך כאן אינו פסול משום ריבה סלתה דהנה התוס' כתבו בדף ע"ו ע"ב הנ"ל בד"ה כל המנחות שריבה במידת עשרונן וז"ל פירוש בקונטרס בלשון אחר משום דכשריבה הוי לי' קומץ נקמץ מחצי היתר ונמצא שאין עשרון קומץ והוי לי' קומץ חסר יעו"ש וברש"י שלפנינו ליתא ותיתי לי שכן אמרתי מסברא דנפשאי:
וא"כ מההוא טעמא פסול אף שנתערב אח"כ דיהי' חסר הקומץ ולא עוד אלא אפילו לשיטת התוס' דמקשו שם על פירוש רש"י דקומץ בדעת הכהן תליא מלתא כדאי' בהקומץ רבה בדף כ"ד מ"מ היכא שנתערב אח"כ אפשר דמודים בזה דאינו תלוי בדעת הכהן כיון דכבר הפריש עשרון הראשון ולא נאבד הראשון דבנאבד הראשון יוכל להפריש אחר תחתיו כמבואר שם בהקומץ אבל כל שלא נאבד הראשון אינו יכול הכהן לעשות קומץ אחר ואם כן היכא שנתערב בו סולת אחר בוודאי פסול משום דכשיקמוץ יהי' קצת שאינו ראוי ויחסר מהקומץ וניחא גם שם גבי שמן דכשנתרבה שמנה פסול אף שנתערב מדבר אחד דשוב יחסר מהקומץ:
אבל כאן בדף כ"ג לענין שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו ויכול לקמוץ מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו דאין החשש על הקומץ שהקומץ יקמוץ בשלימות שפיר נוכל לומר כדברי רש"י דאינו פסול משום ריבה סלתה:
וגם מכאן ראי' דאף שנתבטל אינו משלים השיעור דאל"כ קשה אמאי פסול בריבה סלתה לפירוש רש"י זה משום דיחסר מהקומץ שיהי' בו קצת חולין דיתבטל ברוב וע"כ אף דבטל ברוב אינו משלים השיעור:
וכן נראה בהקומץ בדף כ"ד דמקשה וקומץ גופא היכא קריב הא איכא תלתא חולין וקשה מאי מקשה הא בטל ברוב וע"כ אף דבטל ברוב מ"מ אינו משלים השיעור ויש מכאן ראי' דה"ה לענין מצוה שצריך שיעור היכא שנתערב בו מעט שאינו ראוי למצוה אף שהוא מועט ובטל ברוב מ"מ אינו משלים השיעור:
ומה שהביא כבוד גאונו ראי' דכיון דנתבטל ברוב משלים השיעור ג"כ ממאי דאיתא בעירובין כ"ד כ"ד דכיון דנזרע רובו בטל לי' מיעוטא לגבי רובא וה"ל קרפף יותר מב' סאתים הרי להדיא דמועט הבטל מייתר השיעור:
הנה שם בוודאי לאו בתורת ביטול הוי דכיון דניכר ההיתר והאיסור לא שייך ביטול וע"כ צ"ל דלא הוי בתורת ביטול אך ע"כ כיון דנזרע רובו אף המיעוט לא חשיב היקף לדירה דהעיקר תלוי בהמחיצות אם המחיצות המה מוקפים לדירה מותר ואם לאו אסור וכיון שיש בתוך המחיצות רוב שאינו ראוי לדירה הוי כאלו המחיצות הוי עבוריהו ואזלינן בתר רוב בזה דכיון דמה שבתוך המחיצות הוא הרוב הוי המחיצות עבוריהו והוי כאלו הוקף לדירה:
והנה הט"ז בסי' תרל"ב ס"ק ב' הביא דברי הלבוש דהטעם דסכך פסול פחות משלשה אינו פוסל משום דבטל אצל הסכך כשר ואף שניכר האיסור בטל כמו בסנהדרין דאזלינן בתר רוב אף שניכר מי הוא המזכה ומי הוא המחייב והט"ז חלק עליו דבוודאי כל שניכר האיסור לא שייך ביטול ברוב ומסנהדרין אין ראי' דשאני התם שהתורה בטלה דעת המיעוט לגמרי יעו"ש:
ואנכי אשמע ולא אבין ודעת קדושים לא אדע דהתם בסנהדרין אף שניכר מי הוא המזכה ומי הוא המחייב אבל אין אנו יודעין מי אומר אמת ועל זה אזלינן בתר רוב דהאמת הוא כפי רוב הדיעות אבל בניכר האיסור באמת מי הוא האיסור בוודאי אין שום מקום לומר שבטל ברוב:
וכאן בעירובין בוודאי הוי הסברא כנ"ל דכל מה שהוא רוב בתוך המחיצות המחיצות הוי להם כנ"ל והוי לא הוקף לדירה:
אמנם הראי' שהביא כ"ג מנדה כ"ז ע"א דקאמר אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות של רקב על פרידה אחת עפר ונפיש לי' שיעורא דא ודאי קושיא גדולה:
אך שם איתא בנדה מלא תרוד רקוב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור"ש מטהר מ"ט אי אפשר שלא ירבה שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסר לי' ואמינא להו אדרבא אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש להו שיעורא:
ואפשר לומר דהנה נוכל לומר הטעם דאף דבטל ברוב אינו משלים להשיעור דהוי כמו טומאת משא בבכורות בדף כ"ג דלא מהני ביטול ברוב דמ"מ נושא הטומאה ג"כ ורק איסור בטל בהיתר דאמרינן על כל חתיכה וחתיכה שבולע שהוא של היתר אבל בטומאת משא שנושא הכל ביחד לא מהני ביטול דעכ"פ בין כולם נושא הטומאה ג"כ וא"כ ה"ה להשלים השיעור שהיתר ישלים השיעור הוי ג"כ כמו טומאת משא שהרי להשלים השיעור ע"כ איכא ג"כ היתר ולא מהני בזה ביטול ברוב:
אך לפי זה גם במלא תרוד רקב שקאמר שם מתחלה דאינו מטמא משום שאי אפשר שלא ירבה שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסר לי' ג"כ קשה דהוי כמו טומאת משא דלא שייך ביטול דשם במלא תרוד רקב הוי הנפקא מינה לענין לטמא באוהל דמלא תרוד רקב הלכה למשה מסיני שמטמא באוהל וטומאת אוהל הוי כמו טומאת משא ולא שייך בטל ברוב:
ולא עוד אלא שאפשר לומר דאף לשיטת האומרים דטומאת משא מה שאינו בטל לא הוי רק מדרבנן אפשר לומר דהוי הטעם כיון דכבר נתבטלה ומותרת במגע דבטלה ברוב ונעשה כולו היתר אף שנושא אח"כ כולו כאחת מותר דכבר נעשה היתר גמור אך שהרא"ש תירץ בפרק גיד הנשה דטומאת מגע לחוד וטומאת משא לחוד ולענין טומאת משא לא נתבטלה וזה אפשר דלא הוי רק מדרבנן ומדאורייתא כיון דכבר נתבטלה לענין מגע הוי היתר גמור וכן נראה מדברי התוס' בבכורות בדף כ"ג שם בד"ה נבילה בטלה בשחוטה דכתבו שם בסוף דבריהם וז"ל ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופא ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב וכו' יעו"ש ואפשר לפרש כנ"ל דמדאורייתא אף במשא אינו מטמא כיון דכבר נתבטלה ברוב ונעשה היתר גמור:
אבל שם במלא תרוד רקב דלא הוי נ"מ רק לענין טומאת אוהל אפשר דמודים דלא שייך ביטול אף מדאורייתא דלענין טומאת אוהל לא שייך ביטול ולענין דבר אחר אין נ"מ כלל:
וגם לא שייך לומר דכבר נתבטל ונעשה היתר גמור דהא אין לפנינו הפרידה רקב שאנו אומרים שנתערבה בעפר ונתבטלה ולומר שכבר נעשית היתר אך שאנו מסופקין על כל התרוד לענין אוהל לומר שאינו מטמא באוהל דבוודאי נתבטלה פרידה רקב בשני פרידות עפר ע"ז שפיר נראה לומר דלענין טומאת אוהל לא שייך ביטול:
וא"כ שם רבה דקאמר דהיכא שנפל לתוכו עפר כל שהוא לר"ש אינו מטמא משום שאי אפשר שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסר לי' ע"כ לא ס"ל האי סברא דכיון דלענין טומאת אוהל אנו מצטרפין הכל ביחד ויש שם הטומאה ג"כ אינו בטל ברוב אך דס"ל דאף בכה"ג בטל ברוב אף דאנו דנין על הכל ביחד לענין טומאת אוהל אעפ"כ אף בכה"ג בטל ברוב מש"ה אמר להו אפכא דאדרבא אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת ונפיש לי' שיעורו דלמ"ד דאף לענין טומאת אוהל שייך בטל ברוב ה"ה להיפך דמשלים להשיעור ג"כ דזה בזה תלוי כנ"ל:
אבל לעולם לדידן נוכל לומר דכמו דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב וכו' דאפשר לומר דהיכא דאין נ"מ רק לענין טומאת משא כמו בתרוד רקב דאין נ"מ רק לענין טומאת אוהל אף מדאורייתא אינו בטל ה"ה להיפך דשוב אינו משלים השיעור ג"כ כנ"ל דזה תלוי בזה דלענין להשלים אנו דנין על הכל ביחד:
נשובה להנ"ל דנראה מכמה מקומות כדברי התוס' בזבחים בדף ע"ח הנ"ל דאף דמיעוט בטל ברוב מ"מ אינו נעשה כמותו להשלים השיעור:
אך עכ"ז לענין אתרוג המורכב שכתבתי בתשו' הראשונה על מה שכתבו האחרונים כיון דרובא אתרוג הוא בטל החלק לימין ברוב וכתבתי אנכי דלענין להשלים השיעור לא מהני ביטול ברוב:
ע"ז עדיין יש לדון דבשלמא לסברת האלשיך דמש"ה פסול כל שהוא מורכב ויש בו תערובות לימין משום שהוא פחות מכביצה שפיר נוכל לומר כנ"ל דאף שנתבטל ברוב אינו משלים השיעור לפי מה שכתבתי בתשובה הראשונה דמשום זה אינו פסול כאשר כתבו התוס' בריש לולב הגזול דאתרוג של אשרה אינו פסול משום כתותי מכתית שיעורו ולא יהי' בו כביצה דהא הטעם הוא דצריך כביצה דאל"ה לא הוי גמר פירי ועכ"פ גמר פירי הוי וא"כ ה"ה לענין אתרוג המורכב אף שיש בו חלק לימין מ"מ גמר פירי הוי אך הפסול בשביל דהוי חסר כאשר כתב האלשיך דחלק הלימין חסר בו ואולי הי' באפשרי ליקח חלק הלימין ולדבק חלקי האתרוג זה בזה שיהי' שלם הי' כשר אף בלא חלק הלימין דשיעור אינו צריך ואפשר לומר דע"ז שפיר מהני בטל ברוב דהוי כאלו אינו ואין חלק לימין כלל המפריד בין חלקי אתרוג וחסרון אין כאן דהרי אין כאן חסרון כלל ושיעור אינו צריך לומר דאף דבטל ברוב אינו משלים השיעור:
אך כבר כתבתי בתשובה הראשונה דבל"ה לא שייך כאן ביטול כיון דניכר שיש בו חלק לימין ויש. בו שינוי ולזה הסכים גם כבוד גאונו:
אך לפי זה מהני סימנים ומסתלק ההערה שהעיר בח"ס דסימנים לאו דאורייתא דניהו דלא מהני מצד סימנים מכל מקום בלאו הכי חלק הלימין בטל ברוב אך היכא שניכר אינו בטל וזה הוא היכא שיש בו שינוי בסימני' שאז ניכר התערובות אבל אם הסימנים טובים ואין בו שינוי שוב בטל ברוב:
וכן לפי מה שכתבתי בתשובה הראשונה דפסול משום שנעשה בו עבירה ההרכבה ועדיין ניכר בו הרכבה כאשר כתבו התוס' לחלק בבשר בחלב דניכר הבישול ג"כ יש לומר כן דכל שהסימנים טובים ואינו ניכר ההרכבה אינו פסול משום העבירה אך יכול להיות אף דאינו ניכר בסימנים מ"מ ניכר בטעם כאשר כתבתי בתשובה הראשונה: