אור ברסלב
נפש חיה אבן העזר תקנות עגונות סימן ד

נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס

תקנות עגונות סימן ד

שאלה ג

שאלה הנשלחה אלי בילדותי ממורי הגאון הגדול מהו' שמואל זיינוויל העליר זצלה"ה אבד"ק פרעמסלא בדבר עגונה מרב ממדינת פולין מק"ק רייוויטץ שנסע לדרוש במדינת גאליציע ושם סמוך לפרעמסלא נטבע בנהר ופרטי עניני השאלה מבואר מתוך התשובה וכאשר נסעה אשתו לחפשו ושמעה בפרעמסלא כי נטבע שלח הרב הגאון הנ"ל אלי לעיין בשריותא דהאי אתתא והוא פתח בכוחא דהתירא כאשר יבואר

ונתחיל במה דסיים הרב הגאון הנ"ל וזה לשונו דזה ברור אם יודע בבירור דהנטבע הוא הדרשן הרב מו"ה מאיר במו"ה יעקב היתה אשה זו מותרת אף דלדיעה אחת בסי' י"ז ס"ק י"ח צריך ג"כ שם עירו ושם מדינה לא הוי כעירו הובא בב"ש ס"ק נ"ח בשם המרשד"ם אך הא כתב הרמ"א דאין להקל רק במקום שיש אומדנות והוכחות וכאן יש הוכחות שהוא דרשן ורב במדינת פולין ואנחנו יודעים שזה הוא דרשן ורב במדינת פולין וגם לאשר אמר שיש לו בן באיזביצע וזאת נודע לנו שאין לרב אחר ששמו כך בן באיזביצע הנה כל זאת פשוט להתיר וכאשר סמך ע"ז הנו"ב סי' י"א בדף כ"ז ע"ב דכתב וז"ל. ועוד הרי אמר שיש להמנוח בן בק"ק לאזברין יעו"ש:

אך עיקר צריכין אנחנו לדון אם נוכל לסמוך דהנטבע הנמצא הוא הדרשן והנה עיקר ההיתר הרב ה"ג מפרעמסלא בשביל שהכירו הפלעקין אדמדמות על רגליו וחשב זאת לסימן לדעת מהר"ל מפראג דסימן אמצעי בגופו וסימן מובהק בכליו מהני דממ"נ מותרת דכיון דהא דחיישינן לשאלה תלוי בשני הלשונות בגמרא אם סימנים דאורייתא או דרבנן הובא דבריו בבית שמואל בסי' י"ז ס"ק ת"ט ובצירוף שאר התירים נוכל לסמוך על דעת מהר"ל עכ"ד:

אמנם אשר חשב הגאון הנ"ל הפלעקין הללו לסימן אמצעי לדידי מספקא לי טובא וכן מצאתי בנו"ב בסי' נ"א דפלעקין בבשר לא הוי רק כמו שומא שעשוי להשתנות כאשר הביא בשיטה מקובצת בשם הראב"ד לחלק משומא לשאר סימנים דשומא לא הוי רק בעור ולא שינוי בבשר. ופלעקין ג"כ אינו רק שינוי בעור ועשוי להשתנות יעו"ש וא"כ מכ"ש בנ"ד שכתב הגאון הנ"ל שאשתו לא היתה יודעת מהפלטקין אך שנעשה לו לפעמים כמו רוזע על רגליו אך שדימו דמחמת טורח הדרך נתעורר זאת וא"כ הוא בוודאי כדבר העשוי להשתנות מעת אל עת ואף דהב"ש ס"ק ע"ד הביא דרושם וצלקת אינו עשוי להשתנות ואינו מצוי בבן גילו אפשר דרושם וצלקת הוא בבשר ולא בעור ויעו"ש עוד בנו"ב שהביא בשם הגאון מהר"מ מפרעשבורג דרוצה לומר דהעפט אינו סימן היכא שהוא מונח במים דמיא מרזו מכה אף דהנו"ב חלק עליו דגוף ההעפט הוי סימן ולא במראיתה וזה לא יוכל להשתנות היינו רק בהעפט הנעשה בידי אדם מתיר שם הנו"ב דזה לא יוכל להעשות מאליו וגם לפי מה שמסיק שם הנו"ב דשומא עשוי להשתנות הוי הפירוש דגוף השומא יוכל להעשות אחר המיתה ולא לבד המראה א"כ מכ"ש דפלעקין יוכלו להעשות אחר מיתה וזה ברור בנסיון וכן מבואר בחלקת מחוקק בסי' נ"ה בסוף התשובה במעשה שהיה שם דע״י הטביעה נעשה בפניו בהרות כעין חבורות אלמא דהטביעה גורמת לעשות בהרות והוא פלעקין ובוודאי גרע משומא ולא הוי אף סימן אמצעי:

אך מה שנראה לי בשריותא דהך אתתא מחמת הצטרפות כמה היתרים:

א) דעת ר"ת דהיכא דמכירין בט"ע והגוף שלם אף שלא ניכר הפרצוף והחוטם ובנ"ד ג"כ הפרצוף והחוטם הי' נשחת והכירוהו בפדחת וז"ל העדים איך דער קאן איהם אן דער בארט זיא איזט קאליחיג אין פארינט רויט איין גרויסען שטערין איך דער קען איהם בבירור כמעט איך קען שווערין ע"כ:

והנה מתחילה נבאר שיטת ר"ת לפענ"ד ונראה אם יש בנ"ד היתר לפי שיטת ר"ת וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים נבוכו בפירוש דברי הר"ת וצריך אני להאריך:

שם ביבמות בדף ק"כ אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וכולי אין מעידין אלא עד ג' ימים וכתבו בתוס' בד"ה אין מעידין וז"ל ואומר ר"ת דווקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דשמא דווקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל ע"י ט"ע ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפילו לאחר כמה ימים וכולי ועי"ש:

ודברים הללו סתומים וחתומים מה זה דקאמרי ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף הא מבואר במשנה אין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו וכליו ויעו"ש בנו"ב בסי' כ"א שהרבה לתמוה בזה והוא פירוש דהיכא דהגוף שלם וניכר מהני בצירוף סימנים ואני תמה שחידש דבר זה מדעתו והאריך בו ומדוע לא הביא דברי הב"ש בס"ק ע"ז שהביא בקיצור לפרש כן ונראה שגם הפרישה פי' כן והנה כל מעיין ישפוט בצדק שאי אפשר לפרש כן דברי התוס' שכתבו בט"ע ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף משמע שהוא דבר אחד והבית יוסף בתשובה בסי' ו' ע"י הלחץ הגדול בדברי התוס' רצה להגיה בדבריהם תיבת או דהיינו שהגוף שלם ניכר בט"ע או ע"י סימני הגוף וגם זאת לא ניתן להאמר דמה להם לדבר כאן מסימנים פשיטא דביש סימן מהני למ"ד סימנים דאורייתא ולמ"ד סימנים לאו דאורייתא בעינן סימן מובהק וגם זה אינו תלוי אם כל גופו שלם או לא רק סימן מהני:

ואענה אף אני חלקי בע"ה דהנה פשיטא דכל ט"ע בא ע"י סימנים דמה שהראות תופס להכיר התמונה הוא רק ע"י סימנים על דרך משל חוטמו ארוך או רחב וכן ראשו ומראות עיניו וזקנו גדול או קטן אדום או שחור וכדומה כל תמונות אברי הפנים המה מולידים הט"ע אך למי שרגיל בתמונתו וצורתו לא יצטרך עוד לצייר לעצמו מדוע יכירנו וכו' וע"י אותן הסימנים הוא מכירו אך בעת שרואה אלו התמונות תיכף נודע לו שהוא זה ואם כבר נשכח ממנו קצת הדבר ולא ראה אדם זמן רב ויחפוץ להזכיר מי הוא זה אז יצטרך להזכיר לעצמו סימני תמונתו שעי"ז יכירנו ויעו"ש בתשובת חכם צבי בס' קל"ד דאף מה שיש באדם איזו שינוי בהפנים כגון פצע אף דזה אינו סימן כלל עכ' יוכל להוליד ט"ע שיכירו עי"ז בט"ע ומהני שפיר וז"ל שם אף שהעד מעיד שהכירוהו מחמת הבגדים והפצע שבמצחו י"ל דכוונתו שע"י אלה הסימנים הכירוהו בט"ע וכן הוא ברמב"ן בפסוק ויכר יוסף את אחיו שע"י הכרת הבגדים מארץ כנען הכיר אותם. וכן הוא בעבודת הגרשוני בסי' ע"א היכא שהעד אומר שע"י סי' הכירו בע"ע כמי סי' הזקן שפיר מהני ופלפל בארוכה בזה ומסיק דמהני. וכן נראה מדברי התוס' בבבא מציעא בדף כ"ז בד"ה מה שמלה דאף למ"ד סימנים לאו דאורייתא מ"מ ע"י סימנים יכירו העדים בט"ע ומש"ה חייב להכריז כשיש סימן וכן מצאתי בב"ש בס' י"ז ס"ק קמ"ג דכתב וז"ל אבל התוס' כתבו דהי' סימן שאינו מובהק והי' לעד ט"ע ג"כ ע"כ בחיים ראה אותו הסימן וע"י סימן זה יש לו ט"ע ועי"ש וכן מבואר בספר הישר לר"ת שאביא דבריו לקמן שכתב ובקומתו ובעובי רגליו אינו ניכר ועי"ש היינו היכא דאין הגוף שלם לא יוכל להעיד רק על פרצוף פנים עם החוטם משום דהגוף איננו כאן ואינו ניכר בקומתו ובעובי רגליו משמע דאם הגוף כאן יוכלו להכירו בקומתו ובעובי רגליו ואף דלענין סימן זה אינו סימן כלל קומתו ועוביו כדאמר בגמרא גופו דארוך וגוץ שאין זה אף סי' אמצעי מפי השומע שיאמר עליו סימנים כאלו שאין זה בגדר סימן כלל דהרבה אנשים נמצאים ארוכים וקצרים עכ"ז לעין הרואה אותו והכירו מכבר בעיניו ממש יוכל להוליד זאת ט"ע להכירו וכן החוש מעיד שניכר אדם אף מאחוריו שאף שהסימנים מאחוריו אין בהם ממש כלל בתורת סימן דהוא רק סימן באורך ורוחב ובעובי עכ"ז בטביעת העין הרואה אפשר להכיר עי"ז שזה הוא אדם זה:

ומעתה דברי התוס' בשם ר"ת להורים וברורים דשפיר כתב דאם כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף שאין הפירוש שניכר בסימנים אך כיון כל גופו שלם עדיין באפשר להכירו היטב בט"ע ע"י סימני הגוף שעדיין נשארו סימנים שאפשר להוליד הט"ע וזה הפירוש ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף שעדיין ניכר בטביעת עין ע"י סימני הגוף וזה ברור מאוד דכיון שהבאנו לעיל מדברי הפוסקים דאף סימן אחד שהוא רק שינוי מטבע תולדות האדם והוא רק במקום אחד יוכל להוליד טביעת עין מכ"ש בסימנים וציורי כל גופו אף שמצד סימנים אינם ומועילים כלל מ"מ יוכלו להוליד ט"ע וראיתי אח"כ בחמדת שלמה בס' ל"ט כתב ג"כ כסברא זו:

וכן מצאתי אח"כ בתשובת גאוני בתראי בס' מ"ט תשובת הגאון בעל מגיני שלמה דכתב באמצע דבריו וז"ל מה שכתב הנ"י והרא"ש בלשון ר"ת ע"י סימני גופו אין כוונתו סימנים ממש אלא ר"ל סימנים דט"ע שמכיר גופו שתארו כך וכך וכן משמע מדלא כתב ט"ע וסימני הגוף כולי ועי"ש דבריו ונראה ג"כ דבריו קרובים לדברינו:

אך עדיין נשאר לנו לבאר דברי התוס' בתירץ השני דכתבו ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי והוא תמוה דהמשנה לא מיירי מסימנים וגם הנו"ב שם כתב בדבריהם מרפסין אגרא דאם המשנה מיירי בסימנים מאי חילוק יש בין תוך ג' לאחר ג' והשב שמעתתא התפאר כי הוא מצא דרך מרווח כפי אשר מצא בח' מיימוני בסי' נ' ותוכן תירצו דהמשנה לא מיירי בט"ע שהכירוהו העדים מחיים וגם עתה מכירים אותו שזה הוא רק דמיירי שאומרים סימני פרצופו וחוטמו ואנן ידעינן שהי' לו אותן סימנים אע"ג שסימנים אלו על דרך משל שהפרצוף עגול וחוטמו ארוך או רחב לא הוי רק כסימן דארוך וגוץ מ"מ ע"ז גלי קרא דבהכרת פניהם באלו האברים שפיר ניכר בסימנים אלו ועי"ש שהאריך והתפאר בזה:

ולפענ"ד קשה מאוד לומר כן דבר חדש כזה דבציור אברי הפנים יהי' באפשרי להעיד על אחד אף שלא הכירו אותו בט"ע והנסיון מעיד להיפך שאם יתואר איש בכל סימני תמונות כל אברי הפנים לא יודע עי"ז בבירור כי זה הוא ולא אחר כאשר נראה בעליל שנקל להחליף מכתבי תעודה בציורי סימני תמונות אברי הפנים מאיש לאיש:

אך מה שנראה לפענ"ד לפרש בדברי התוס' הללו בהקדם דברי ר"ת בספר הישר אשר דברי התוס' הללו נובעים משם שכתבו בפירוש ותשובת ר"ת כתובים בספר הישר ודברי ספר הישר הללו לא הי' למראה עיני רבותינו הראשונים עד שדחו דבריו מהלכה מחמת איזה קושיא והוא בעצמו הביא קושיא זו בספרו הישר ותירצו כאשר נביא דבריו לקמן וספר הלזה הי' טמון בכת"י עד אשר יצא פעם ראשונה לדפוס בשנת תק"ע והגאון ר' משה סופר כתב בהסכמתו שנתברר לו בבירור שהוא הספר הישר מר"ת ואחרי אשר נעתיק דבריו יבואר לנו דברי התוס':

וז"ל שם בדף פ"ה ע"ב אין מעידין אלא על פרצוף פנים אדם שנהרג ולא נשאר רק פרצופו וחוטמו כולי דע"כ אין מעידין אלא עד ג' ימים לא קאי אאדם ידוע וניכר למעידיו דאפילו עד מאה כיון שיודעין שזה הוא כולו אבל בע"כ באינו ידוע לאחר שלשה (רק כן צ"ל) ע"י סימני פרצוף וחוטם וראשו מקום שער ושפתו וצוארו וסנטרו ופיו ליתניהו ובקומתו ובעובי רגליו אינו ניכר כולו אבל בט"ע מעשים בכל יום אפילו לאחר שנים עשר חודש ניכר וכו' אבל בפרצוף ופדחת כיון שאין בו ט"ע כמו בגוף שלם שכיון שאין בו ט"ע רק בפדחת וחוטם או פרצוף וחוטם או בפדחת ופרצוף אין זה ט"ע שמאבד ט"ע כיון שלא נשאר רק מעט וכו' והלשון מוכיח דקאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים כמו אין מעידין על השומא שעל הפרצוף מעידין דומה לפרצוף של פלוני ועל השומא מעידין שומא כך וכך הוא אבל אלו על האדם מדברת המשנה הי' לו לתנא לשנות אין מעידין אלא א"כ ראו פרצוף פנים עם החוטם כולו הלכך יש לפרש לשנא דמתניתן כדמוכח דעל פרצוף פנים הוא מעיד ולא על טביעת עין שלו ובט"ע שוה לאלתר ועשרה ועשרים יום ויותר וכו' והאי דאנסבא לבתר חמשה יומין אפומא דשושבינהו לא הי' בו ט"ע אלא בסימני חוטמו ופדחתו ופרצופו כולו אבל בט"ע גמור שישנו ראשו ורובו שלם מעידין עליו ואפילו לאחר זמן מרובה אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצוארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא ט"ע בפרצוף פנים ופדחת וחוטם אלא כמו סימנים בעלמא וכו' ותן דעתך לומר שאין אדם רואה אלא פרצוף פנים עם החוטם אבל השאר ליתא דאין זה ט"ע אלא סימנים בעלמא ומובהק שאומר זאת החתיכה של פרצוף פנים עם החוטם נראות חתיכה של פרצוף פנים עם החוטם של פלוני אבל בענין אחר אינו יכול להעיד אבל ט"ע היינו ידענא בי' דפלוני הוא אע"ג דלא ידע סימניו ועל דא אנא סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא אין כאן חשש איסור ולא משום עגונה אנא פירשתי כן אלא מפני שהוא אמיתה של תורה עכ"ד ספר הישר והוא האריך עוד ואנכי קצרתי בדבריו אך הצריך לעניננו:

והנה תוכן סברת ר"ת לחלק בין היכא שיוכל להכיר כל התמונה ולומר כי זה כל האדם שמכירו בחייו ומכירו גם עתה אבל היכא שלא נשאר רק מועט מאתו שאין עליו כללות התמונה מאשר הי' בו בחייו רק שמכיר איזה אבר מאתו ואומר שמכיר שזה אבר של פלוני זה לא הוי ט"ע רק כמו סימן. ועי"ש הדק היטב בדבריו:

והנה בס' בארנו והבאנו דברי שו"ת הפני יהושע דכתב להיפך מדברי ספר הישר הנ"ל דכתב שם בס' נ"ח דהכרת הזקן בט"ע מהני והא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ופרצוף בלא פדחת או פדחת בלא פרצוף אין מעידין היינו שמעידין על כל צורתו שאומרים שמכירים עתה כל צורתו וזה בלתי אפשר להכיר רק בפרצוף פנים עם החוטם אבל כשחסר אחד מאלו בלתי אפשרי להכיר כל הצורה והמה טעו אבל באומרים שמכירים שזה פדחת של פלוני שפיר מהני דבכל דבר איכא טביעת עין אף בחתיכת בשר כדאיתא בחולין שם בכרכשא ועי"ש דבריו והוא היפך מדברי ר"ת הנ"ל שדעתו שכיון שאין מעידין על כללות תמונתו רק שזה פדחת של פלוני לא מהני ובאמת מכל הפוסקים נראה דלא מהני ג"כ אף שאומרים שמכירים הפדחת בט"ע ושם בס' בארנו בארוכה וצריכין אנחנו לכפול הדברים מה שתירצנו שם קושית הפ"י דכיון דבכל דבר מהני ט"ע אמאי לא מהני ט"ע בפדחת ותירצנו שם דט"ע לא מהני רק היכא שרואה עתה הדבר כמו שראה אותה מתחילה אז שולטת בה הט"ע וניכרת לו היטב אבל אם עתה נשתנה מאשר הי' בתחילה דמתחלה ראה כל תמונת האדם ביחד כללות אבריו ועתה רואה אבר אחד מאבריו בלתי אפשר להכיר בט"ע שהרי לא ראה מתחלה אבר זה לבדו ובזה יונח לי מה שהנו"ב חקר בס' נ"א על הסימן דשומא דרש"י פירוש דשומא הוי סימן במראיתה וכתב ע"ז ונלע"ד דע"כ לא פליגי אלא במראה בלא ט"ע אבל אם מכיר בט"ע שזו הוא השומא עצמה ממש מהני וכן בכל הסימנים והרשומים שבאדם אם יש לו ט"ע ממש בהם מהני דמה לי ט"ע בבגד ובכלי מה לי ט"ע ברושם שבאדם או בשומא יעו"ש וכל זה צ"ע מאוד ולא שמענו חידוש זה בפוסקים אך לפי הנ"ל ניחא דכיון דהשומא אינו דבר בפני עצמו רק שהוא קבוע באדם לא שייך בה ט"ע בה לבדה רק ביחד עם האדם היכא שמכיר כולו בט"ע אבל אם לא יוכל להכיר כל האדם בט"ע בשומא לבדה לא שייך ט"ע כמו דלא שייך בפדחת לבדה ט"ע:

וכדברים האלה מבואר בפירוש בדברי ר"ת שכתב שמה שמעיד על הפרצוף ולא על כללות אדם לא הוי רק כמו סימן וכתב דאין מעידין על הפרצוף הוי כמו אין מעידין על השומא שעל הפרצוף מעיד דומה לפרצוף של פלוני ועל השומא מעיד כך וכך הוא אבל אלו על האדם מדברת המשנה הי' לתנא לשנות אין מעידין אלא א"כ ראו פרצוף פנים והפירוש בדבריו דאם הי' שונה כן הי' הפירוש שאין מעידין על כללות האדם אלא א"כ ראו פרצוף פנים אבל כיון שנאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם נראה דהעדות לא הוי על כללות האדם רק על הפרצוף וזה לא מהני כמו היכא דמעידין על השומא דלא מהני והוא דלא כדברי הנו"ב אך אף שמעיד שמכיר השומא בט"ע לא מהני ומזה הביא ר"ת ראי' דה"ה עדות על הפרצוף לא מהני אף שאומר שמכירו בט"ע כיון שאינו מעיד על כללות האדם רק על הפרצוף שמכיר הפרצוף לא מהני והיינו כנ"ל כיון שהוא לא ראה מתחלה הפדחת לחודה רק כללות האדם ומה שמעיד שמכיר הפדחת לחוד לא הוי רק כמו סי' ומש"ה גם בשומא לא מהני אבל בפרצוף פנים עם החוטם מהני או דבזה עדיין ניכר כללות פרצוף הפנים או דזה הוי כסי' מובהק וע"ז י"ל דהכרת פניהם ענתה בם דבפרצוף פנים עם החוטם הוי הכרה:

ומעתה יבואר לנו דברי התוס' דמתחלה כתבו ואומר ר"ת דהיינו דווקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף היינו כנ"ל שאפשר עוד להכירו בט"ע בתמוני וסימני הגוף שהמה מולידים הט"ע כנ"ל בארוכה ואח"כ כתבו ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכא היינו אף אם נימא דהמשנה מיירי שנשאר גם הגוף וכן מורה לשון המשנה דאמר אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו משמע דהגוף קיים מ"מ שמא דווקא בסימנים הוא דקאמר הכא היינו אף דהגוף קיים ואפשר עוד להכיר בט"ע המשנה לא מיירי מזה רק מסימנים דהיינו דהעדות לא הוי על כללות התמונה מהאדם רק על אברים ידועים שמכיר האברים שהמה של פלוני והוא ממש כנדון דידן שהעיד שמכיר אותו במצחו. שמכיר המצח שהי' המצח של הרב הנ"ל וזה לא מקרי לשיטת ר"ת רק כמו סימן אבל היכא שגופו שלם והעד מכיר בט"ע שזה הוא פלוני זה הוא ט"ע גמור ומהני אף לאחר ג' וגם אף שחסר איזה אבר מהפנים כיון שעדיין ניכר בט"ע כללות האדם מהני:

והנה דברי ר"ת הללו נעלמו גם מדברי הראשונים הרשב"א והריב"ש ז"ל דהמה דחו דבריו להלכה משום שהקשו עליו מההוא גברא דניכר ע"פ שושבינו בתר חמשה ימים והתם הוי הגוף שלם ואפ"ה מקשה בגמרא מדוע מהני אחר ג' יעו"ש בח"מ בס"ק מ' וס"ק נ"ד ובספר הישר הנ"ל שהבאתי הדברים לעיל תירץ בעצמו קושיא הנ"ל דגם שם מיירי שלא הי' ניכר בט"ע גמור שלא הי' ניכר כללות תמונתו כנ"ל דבריו דכתב וההוא דאנסבא לבתר חמשה יומין אפומא דשושבינהו לא הי' בו ט"ע אלא בסימני חוטמו ופדחתו ופרצופו כנ"ל:

והריב"ש בס' שע"ח כתב דאף ר"ת מודה דאם הועלה מהמים ואשתהי אינו ניכר אף כשהגוף שלם דההוא עובדא דניכר ע"פ שושבינו הי' הגוף שלם ואפ"ה הוצרך בגמרא לראותו לאלתר אבל באשתהי לא ובפירוש מבואר בדברי ר"ת דשם לא הי' הגוף ניכר בט"ע גמור היינו להכיר כללות תמונתו אבל אם הי' ט"ע גמור הי' מהני אף בהועלה מהמים ואשתהי:

ועתה נשובה לנ"ד מה שהעיד העד שמכירו בזקנו וגם במצחו שהי' מצחו גדול לפי אשר בארנו זה לא מהני אף לשיטת ר"ת אף שהי' הגוף שלם מ"מ לא העיד שמכירו בגופו אך שמכירו בראשו ובזקנו וזה לא מהני אף לשיטת ר"ת כיון שלא הכירו בכללות תמונתו רק אמר שמכירו באברים פרטים בזקנו ובמצחו זה לא הוי ט"ע כנ"ל אך אפשר מה שסיים אח"כ העד איך קאן איהם בבירור כמעט איך קאן שוועהרין אולי הי' כוונתו גם על תמונות הגוף כולו מאחר שהי' גופו שלם וזה מהני לשיטת ר"ת אף דכפי המבואר בגביות עדות לא הי' אפשרי להכירו בפרצוף הפנים מ"מ אם נימא שבסוף דיבורו הי' הכוונה שמכירו בכללות גופו כיון שהי' גופו שלם מהני לשיטת ר"ת ומה שהזכיר העד בעדותו הזקן והמצח אפשר דגם המה סייעו להט"ע כנ"ל דברי החכם צבי בס' קל"ד דאף שהעד מעיד שהכירוהו מחמת הבגדים והפצע שבמצחו י"ל דכוונתו שע"י הסימנים הכירוהו בט"ע וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל על פסוק ויכר יוסף את אחיו יעו״ש וא"כ אפשר לומר ה"ה בנ"ד הי' הכרה ע"י הגוף שהי' שלם אך הזקן והמצח הועילו לט"ע וגם אפשר לומר כפי מרוצת לשון רבינו תם ז"ל דכלל בתוך דבריו לומר דהיכא דאינו מכיר רק הפדחת אינו אומר דבר ברור רק כמו מדמי מלתא למלתא ואומר שנראה חתיכה משל פלוני וט"ע דמעיד על כללות האדם יוכל לומר ידענא בי' דזה הוא והיינו ידיעה ברורה וא"כ שאמר שיודע בבירור עד שיוכל להשבע בודאי מעיד בט"ע גמור:

ומה שהעיז ר' וואלף דריקער ואמר דיא שטאטאר ווייסע אויס פין עם והיינו בוודאי רק צורת הפנים ולא תמונת הגוף בוודאי לא מהני אף לשיטת ר"ת וכן ראיתי אח"כ בבית אפרים בס' ט"ז דאף לדעת ר"ת אינו מתיר בשהגוף שלם אך היכא שאומר שמכיר בט"ע דהגוף אבל בשאומר שמכירו בט"ע דהפנים לא מהני אם החוטם נחתך וכן מבואר בק"כ בס' ר"ז בשם הב"י ובעדות העד הזה אין היתר אף לשיטת ר"ת אך בעדות העד הראשון יש היתר לשיטת ר"ת ובחלקת מחוקק בס"ק מ"ו כתב וז"ל מדלא כתב בהדיא דלא כדעת ר"ת משמע דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דעתו לשאר אומדנות והוכחות:

ב) יש לפתוח ולמצוא היתר לשיטת מהר"ל מפראג הובא בב"ש בס"ק ס"ט דסי' בגופו וט"ע בכליו מהני ממ"נ והבאנו לעיל דברי הרב ה"ג מפרעמסלא להתיר משום זה דהי' טביעת עין בכליו וסימנים בגופו הפלעקין אך כתבתי לעיל דהפלעקין לא הוי סימן כלל אך לפענ"ד אפשר להתיר מצד אחר:

דלפענ״ד נראה דהכרת פדחת לחוד אף בלא פרצוף וחוטם אף דלא מהני בתורת ט"ע עכ"פ הוי כמו סימן וכן נראה מדברי ספר הישר שהבאנו לעיל שמביא כמה פעמים דהכרת פדחת וחוטם הוי כמו סימן עכ"פ אף דלא הוי כט"ע גמור וגם דימה אותו לשומא דבפדחת מעיד דומה לפדחת של פלוני ובשומא מעיד שומא כך וכך הוא וגם שומא הוי סימן ואף דבשומא הוי פלוגתא דלא הוי סימן כלל היינו משום דעשוי להשתנות וזה לא שייך בפדחת בתוך ג' ימים. אך אף שנראה כן מדברי ספר הישר ע"כ מוכח מסוגית הש"ס דזה אינו דא"כ תקשי למ"ד סימנים דאורייתא אמאי לא מהני בהכרת פדחת לחוד כיון דהוי כמו סימן וצריך דוקא גם הפרצוף עם החוטם:

שבתי וראיתי שקדמנו בסברא זו בבית אפרים בס' י"ט וז"ל דדבר זה תלוי בשני השיטות בבכורות בדף מ"ו דלחד מ"ד דבדאורייתא סגי בפדחת לחודי' צ"ל דבאמת מההו טעמא סגי בפדחת לחודי' משום דהוי כסימן ומ"ד דלא סגי' בפדחת לחודי' ס"ל דסימנים דרבנן ועי"ש:

וא"כ שוב קשה כנ"ל דלמ"ד סימנים דאורייתא אמאי לא מהני בפדחת לחודי' דבאמת כן הקשה בגמרא דלמ"ד דמדאורייתא סגי בפדחת לחודי' מדוע לא מהני עד שיהי' פרצוף עם החוטם ומתרץ שם בבכורות דשאני בעדות אשה אחמירו רבנן ואם נימא דפדחת הוי כמו סימן אעפ"כ אחמירו רבנן יהי' קשה לפי זה מאי מקשה בגמרא כאן למ"ד סימנים דאורייתא ממתניתן דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו והא בעדות אשה אחמירו בפדחת אף דהוי כמו סימן וא"כ ה"ה בכל סימן אף דמדאורייתא מהני החמירו רבנן:

ואפשר לומר דחומרא דרבנן לא שייכא רק בפדחת דהוא שכיח אבל אם יש לו סימן דהוא שינוי בתולדתו לא שכיח לא אחמירו בי' רבנן:

ויע"ש בב"א דלשיטתו שפיר יש להתיר בהכרת הפדחת בצירוף ט"ע דכלים לשיטת המהר"ל דאם לא חיישינן לשאלה שוב סימנים דאורייתא ומהני הכרת הפדחת דהוי כסימן וגם יש לומר דאף דהחמירו רבנן בעדות אשה בפדחת כיון דמדאורייתא מהני וליכא רק חשש דרבנן שוב לא חיישינן לשאלה וכן מבואר בחמדת שלמה בס' ל"א בשם הגאון מליסא דבדרבנן לא חיישינן לשאלה:

אך אי קשיא לי הא קשיא לי על סברא זו דנימא דהפדחת הוי כמו סי' וכמו שכתב הבית אפרים הנ"ל דלפי זה יוקשה לפי מה שהביא הב"ש בס"ק ע"ג דשני סימנין אמצעים מצטרפין לסימן מובהק וכן פסק הט"ז א"כ קשה מאי מקשה בגמרא למ"ד סימנים דאורייתא ממשנה דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו הא אף למ"ד סימנים דרבנן קשה דסימן מובהק לד"ה דאורייתא וא"כ אמאי קאמר במשנה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו הא כיון שיש סימנים בגופו שפיר יכול להעיד על הפדחת לחודי' דהוי ג"כ כמו סימן ושוב הוי שני סימנים אמצעים ומצטרפין לסימן מובהק והוי דאורייתא:

והנה עוד נסתפקתי בט"ע דאחר ג' ימים אף דלא מהני בתורת ט"ע אם עכ"פ הוי כמו סימן ושבתי וראיתי בנו"ב בס' מ' שהביא סברא זו והנו"ב הקשה ג"כ כנ"ל דא"כ תקשה למ"ד סימנים דאורייתא אמאי לא מהני ט"ע אף לאחר ג' ימים מטעם סימן. ולפי אשר הבאנו לעיל אפשר לומר כיון דגם פדחת הוי כמו סימן ובאמת מדאורייתא מהני אך מדרבנן לא מהני וע"כ צ"ל דאף למ"ד סימנים דאורייתא ומהני בכל סימן וע"כ צ"ל דבפדחת גזרו רבנן אבל סימן דהוא שינוי בתולדה לא גזרו וא"כ אפשר לומר דט"ע לאחר ג' דהוא שינוי אצל כל אדם גזרו ג"כ רבנן כמו דגזרו על פדחת לחודי' דלא מהני. והנה בגוף הדבר אם ט"ע לאחר ג' אם הוי כמו סימן:

לכאורה אפשר להביא ראי' דלא הוי אף כמו סימן אמצעי לפי מאי דקאמר בגמרא לענין שומא דכ"ע סימנים דאורייתא ובשומא עשוי להשתנות קא מפלגי אלמא היכא דעשוי להשתנות לא הוי אף סימן אמצעי וט"ע לאחר ג' הוי ג"כ הטעם משום דעשוי להשתנות אמנם לפי מה שכתב הב"ש בס"ק ע' יהי' משם ראי' להיפך דהנה הטור כתב דשומא לא הוי סימן מובהק משום דעשוי להשתנות והוא חמוה דהגמרא קאמר משום דעשוי להשתנות לא הוי אף סי' אמצעי ותי' הב"ש דלתי' בתרא בגמ' דסי' דרבנן רק דפליגי אי שומא סי' מובהק אמרינן דמטעם זה לא הוי סי' מובהק משום דעשוי להשתנות אבל סי' אמצעי הוי. וא"כ ה"ה לאחר ג' דהטעם משום דעשוי להשתנות הוי סי' אמצעי ובזה הי' מקום לתרץ קו' הנו"ב דלמ"ד סימנים דאורייתא אמאי לא מהני ט"ע אחר ג' דהוי נ"כ כמו סי' ולפי הנ"ל ניחא דלמ"ד סי' דאורייתא ע"כ דשומא לא הוי אף סי' אמצעי משום דעשוי להשתנות א"כ ה"ה לאחר ג' אבל למ"ד סימנים דרבנן שפיר הוי עכ"פ סימן אמצעי ויהי' נ"מ בהצטרף עוד סימן דשני סימנים אמצעים הוי סימן מובהק

והטעם בכל זה אמרתי מסברא וכן מצאתי בספר ברית אברהם דמצד הסברא הוא דמשום דעשוי להשתנות גרע חד דרגא ומעיקרא דס"ד דשומא לא הוי רק סימן אמצעי משום דעשוי להשתנות לא הוי סימן כלל ולהמסקנה דשומא סימן מובהק משום דעשוי להשתנות הוי סימן אמצעי דסימן מובהק ר שש דעשוי להשתנות אף דלא שכיח שישתנה מ"מ בהצטרף אליו עוד ספק כל דהו נחית חד דרנא ונעשה כסימן אמצעי דסימן אמצעי הוא ג"כ כך דאפשר להמצא כזאת אך לא שכיח אבל בסימן אמצעי דבל"ה לא הוי דבר ברור בהצטרף אליו עוד חשש דעשוי להשתנות בהצטרף שני חששות יחד נעשה כספק השקול ולא הוי סימן כלל כמבואר בפני יהושע שנביא דבריו לקמן דבהצטרף חשש דשאלה דלא שכיח לחשש דאתרמי סימנים כסימנים מגרע גרע ולא הוי סי' כלל וכן מצאתי בסוף ספר אבני מילואים בתשובה דכתב לשיטת הב"י דט"ע בכלים דלא מושלי לא הוי רק כסימן אמצעי היכא דלא הוי בכלי רק סימן אמצעי שוב מחשש דשאלה אף דלא שכיח בכלים דלא מושלי לא הוי סימן כלל יעו"ש והכל סובב על קוטב מאמרינו הנ"ל דאף בחשש דלא שכיח בהצטרף אליו עוד ספק דלא שכיח תרי מיעוטי הוי פלגא ולא הוי אף סימן אמצעי וה"ה בסימן אמצעי דאיכא עוד חשש דעשוי להשתנות לא הוי סימן כלל:

ומעתה דברי הטור להורים וברורים שפיר דמעיקרא דהוי ס"ד דשומא הוי סימן אמצעי באיכא ריעותא קצת דעשוי להשתנות לא הוי סימן כלל אבל למאי דמסיק דהוי סימן מובהק אף דעשוי להשתנות הוי כסימן אמצעי:

ומעתה נראה לי ברור דמכ"ש ט"ע דלאחר ג' כיון דט"ע עדיף הרבה מסימן מובהק אף דלאחר ג' ימים איכא חשש דעשוי להשתנות עכ"פ הוי כסימן אמצעי וזה בוודאי דחשש דעשוי להשתנות אחר ג' ימים לא גרע מחשש דשומא עשוי להשתנות דהאי עשוי להשתנות לאחר ג' לא שכיח כלל דמההוא טעמא כתב הנו"ב שהוא רק חששא דרבנן אבל מדאורייתא לא חיישינן לזה כלל יעו"ש בנו"ב סוף ס' נ"ב בסופו דכתב שתשתנה הצורה ותדמה לצורת איש אחר מצד השכל דבר רחוק הוא אלא שחכמים חששו מצד חומר אשת איש יעו"ש וא"כ עכ"פ לא גרע מחשש דשומא עשוי להשתנות וכיון דבשומא הוי סימן אמצעי ונעשה מסימן מובהק סימן אמצעי מכ"ש דנעשה מט"ע סימן אמצעי:

ולפי אשר העלנו דט"ע דלאחר ג' ימים עכ"פ הוי סימן אמצעי קשה קושית הנו"ב דלמ"ד דסימנים דאורייתא אמאי לא מהני ט"ע לאחר ג' ימים וצריך לומר דגזירה דרבנן הוא כמו שהעלנו לעיל בפדחת כאשר אמרנו לעיל וכל זה ברור לפענ"ד:

ובדברים האלה אשיחה וירווח לי מאי דחידש לנו בעל עבודת הגרשוני שהביאו האחרונים דבריו דט"ע לאחר ג' עם סימן מהני והביא ראי' ממשנה מדלא תני הך בבא דאין מעידין אחר ג' ימים קודם האי בבא אע"פ שיש סימנים בגופו הובאו דבריו בנו"ב בכמה מקומות ולכאורה טעמא בעי ולפי הנ"ל ניחא דכבר הבאנו דברי הבית שמואל דשני סימנים אמצעים מצטרפים ונעשה סימן מובהק וא"כ כיון דט"ע לאחר ג' עכ"פ הוי כמו סימן ובהצטרף עוד סימן הוי סימן מובהק אח"כ בא לידי ספר עבודת הגרשוני וראיתי שם דבריו בס' ע"ב שבאמת מתיר מההו טעמא דשני סימנים אמצעים מהני והביא דבריו המ"ב דסובר דשני סימנים מהני ודעת הת"ה דלא מהני והוא הכריע דמהני:

אך עדיין קשה לשיטה זו לפי מה שהביא הב"ש בס"ק פ"ו דההוא גברא דאטבע בדגלת ביבמות בדף קכ"א דאמר שם דצריך דווקא שיראוהו לאלתר ובאשתהי לא מהני ע"כ מיירי דראה העד הטביעה דאי לאו הכי אינו צריך לאלתר לשיטת הרא"ש וא"כ דמיירי בראה הטביעה ע"כ מיירי דהי' לו ט"ע וגם סימנים דט"ע לחודי' לא מהני לדעת הרא"ש דאמרינן דמעיד בדדמי וא"כ קשה כיון דהוי ט"ע עם סימנים מאי מקשה שם בגמרא על מאי דהעידו לאחר ג' ימים הא ט"ע עם סימן מהני אף לאחר ג' לשיטת עבודת הגרשוני ומצאתי אח"כ קושיא זו בישועות יעקב:

ועוד הקשתי יותר לפי מה שהבאנו במקום אחר דלשיטת עבודת הגרשוני ה"ה באשתהי אחר עליתו מהמים מהני ג"כ ט"ע עם סימן כמו דמהני ביבשה ט"ע אחר ג' ימים עם סימן ולשיטת האומר דבלא ראה הטביעה מעיד אף באשתהי מעליתו מהמים ע"כ באשתהי בעליתו מהמים קיל טפי מהיכא דהי' ביבשה לאחר ג' ימים דהרי באשתהי מעליתו מהמים אין חשש רק בראה הטביעה דאז שייך בדדמי וביבשה לאחר ג' ימים חיישינן תמיד וא"כ כיון דמהני לאחר ג' ימים ט"ע עם סימן מכ"ש דמהני באשתהי מעליתו מהמים עם סימן וא"כ בוודאי קשה ממ"נ דלא משכחת לה כלל האי דינא דלא מהני ט"ע באשתהי מעליתו מהמים דאם לא ראה הטביעה מהני עדותו אף בלא אשתהי וא"צ להיות לאלתר ואימתי צריך להיות לאלתר ולא מהני ט"ע באשתהי הוא היכא שראה הטביעה והיכא שראה הטביעה לא מהני בלא סימן והיכא דאיכא ט"ע עם סימן א"צ לאלתר כמו דמהני ביבשה לאחר ג' עם סימן:

ולפי אשר בארנו לעיל ניחא דהטעם דמהני אחר ג' ט"ע עם סימן כיון דט"ע הוי דבר ברור שאין לספק בו כלל ומש"ה אף דאיכא חשש דעשוי להשתנות כיון דהוי לאחר ג' ימים נחית חד דרגא והוי כמו סימן אמצעי ומצטרף עוד עם סימן ושני סימנים מצטרפים לסימן מובהק וזה ניחא בלא ראה הטביעה אבל בראה הטביעה דאיכא חשש בדדמי ואף קודם ג' ביבשה או בנפל במים ולא אשתהי בעליתו לא מהני רק עם סימן ביחד שוב היכא דאיכא חשש דנשתנה כגון היכא דאשתהי בעליתו מהמים לא מהני אף דאיכא סימן דהאי סימנא אצטרך לצרף לטביעת עין שעי"ז הוא דנעשה דבר ברור והוי כמו שאר ט"ע בלא סימן ושוב היכא דאיכא חשש דנשתנה לא מהני. וניחא גם קושיא הראשונה שהקשתי וכן מצאתי בישועות יעקב על מאי דמקשה בגמרא דהאי גברא דאטבע בדגלת והעלוהו לאחר ג' ימים והא לאחר ג' אין מעידין (היינו לפי הס"ד דגמרא דאף שהי' במים יותר מג' ימים ג"כ אין מעידין קודם דמסיק דשאני מיא דצמתי) והקשה כנ"ל דכיון דבראה הטביעה ע"כ צריך סימן ומהני אף לאחר ג' ימים ולפי הנ"ל ניחא דהיכא דראה הטביעה דנצרך ט"ע עם סימן אף קודם ג' ימים שוב לאחר ג' ימים לא מהני כנ"ל וכל זה ברור. ובזה יתיישב לי דברי הרא"ש ושיטת מהר"י בן לב דעל מאי דאיתא שם ביבמות בדף קט"ו דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים. דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים וכתב הרא"ש ויראה הא דבעינן ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה דהנהו אמרו בדדמי וכו' אבל מי שלא ראה הטביעה בטביעת עין לחודי' נאמן וכו' וכן פירוש ר"י הא דבעינן הכא סימנים ולא סגי בט"ע לחודי' היינו משום דראו הטביעה ואמרי בדדמי ע"כ דברי הרא"ש וקשה דמתחיל לענין לאלתר דכתב דהא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה וסיים לענין סימנים דבסיפא כתב אבל מי שלא ראה הטביעה בטביעת עין לחודי' נאמן והיינו בלא סימנים ולא הוי סיפא היפוכא דרישא וכן כתב אח"כ וכן פירוש ר"י הא דבעינן הכא סימנים ולא סגי בט"ע לחודי' היינו משום דראו הטביעה וזה הכל לא הוי מעין פתיחת דבריו דהתחיל לענין אם צריך לאלתר וסיים לענין אם די בט"ע לחודי' או דצריך ג"כ סימן ומש"ה נבוכו כל המפורשים בדבריו:

והחלקת מחוקק בס"ק נ"ה הביא דברי מהר"י בן לב שפירוש בשיטת הרא"ש דאין חילוק בין ראה הטביעה ללא ראה רק לענין דאם לא ראה הטביעה סגי בט"ע לחודי' בלא סימנים אבל מ"מ צריך לאלתר ובאשתהי לא מהני ותמה עליו החלקת מחוקק מדכתב הרא"ש דהא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו שראו הטביעה ולשיטת מהר"י בן לב אין חילוק כלל לענין לאלתר דאף בלא ראה הטביעה בעינן לאלתר רק לענין אם צריך סימנים ג"כ:

ולפי הנ"ל ניחא דהא תליא בהא דאם די בט"ע לחודי' בלא סימנים בלא ראה הטביעה שוב כיון דאיכא סימן ג"כ מהני אף לאחר ג' ימים וניחא שפיר דברי הרא"ש דכיון דהוא מיירי עם סימנים כדאיתא שם בגמרא דקאמרי וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים שפיר קאמר דהא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה דהנהו אומרים בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה בטביעת עין לחודי' נאמן וכן פירוש ר"י הא דבעינן הכא סימנים ולא סגי בט"ע משום דראו הטביעה וממילא כשלא ראו הטביעה הי' סגי בט"ע לחודי' בלא סימנים ממילא כיון דהוי סימנים ג"כ שוב לא הי' בעינן לאלתר דכל היכא דמהני ט"ע לחודי' בצירוף סימנים מהני אף לאחר ג' ושפיר הוי בהרא"ש סיפא היפוכא דרישא ודברי קדשו המה לאחדים. וידוע דגדולי הראשונים אשר מהם יצאה תורה לכל ישראל אף מה שפלטה הקולמס שלא בכוונה כוונו בזה האמת לאמיתה של תורה וניתן לדרוש בדבריהם ודברי קדשו של הרא"ש המה כאן מכוון להלכה מה שנבוכו כולם בדבריו:

וניחא שפיר גם שיטת מהר"י בן לב דאף בלא ראה הטביעה צריך ג"כ לאלתר והיינו בלא סימנים ודו"ק:

ועתה נבוא לנ"ד כפי שבארתי לעיל דהכרת הפדחת הוי כמו סימן שפיר מהני עוד עם סימן אחר והיינו אם נימא דהפלטקין בגופו הוי ג"כ כמו סימן כדברי הרב הגאון מפרעמסלא וא"כ הוי שני סימנים אמצעים. אך כבר בארנו דהפלעקין ברגלו לא הוי סימן כלל. אך אם הי' הפדחת כמו סימן הי' מהני בצירוף ט"ע דבגדיו כדברי הח"צ דסימנים בגופו וט"ע בכליו מהני כאשר יבואר אח"כ או כדברי מהר"ל מפראג אך לדינא בוודאי אי אפשר לסמוך ולומר דהכרת הפדחת הוי כמו סימן דהנו"ב ג"כ דחה אח"כ סברא זו וכן הב"א חזר בו אך עכ"ז נוכל לצרף גם זאת לקולא דמספר הישר נראה דהכרת הפדחת הוי כמו סימן:

ג) היתר השלישי באשה זו והוא היתד הנאמן אשר עיקר ההיתר תלוי בו משום דנמצאו כלים דלא מושלי וכדמתרץ בגמרא דבכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה כדמתרץ בגמרא בכיס וארנקי דלא מושלי אינשא. ואף דהרב ב"י הביא בשם הריטב"א דלמ"ד סימנים דרבנן ולא סמכינן על סימנין ה"ה דלא סמכינן על כלים דלא מושלי דלא עדיף מסימן מ"מ כבר הכריע הב"ש בס"ק ס"ט דלא כותי' כיון דבל"ה התו"ס והר"ן והנ"י פסקו דלא חיישינן לשאלה כל עיקר עכ"פ נוכל לסמוך בכלים דלא מושלי ע"כ וגם הרב הש"ך בסימן ס"ה הכריע דלא חיישינן לשאלה כלל יעו"ש בב"א בסימן י"ט הביא בשם המגיני שלמה שהאריך דלא חיישינן לשאלה אך הב"ח וסיעתו חולקים עליו והט"ז בשו"ת הב"ח החדשות נוטה להקל וכתב ששמע מפי חותנו הב"ח ז"ל שע"י איזה צירוף יש להקל והגאון בספר בית מאיר כתב דהנוטה להקל בשאלה לא הפסיד וכן החמדת שלמה בסוף ס' הביא בשם הגאון מווילנא דלא חיישינן לשאלה ואם כל אלה בכלים דמושלי מכ"ש דנוכל לסמוך בכלים דלא מושלי ובנדון דידן שהוכר הטלית קטן הוי כלים דלא מושלי דלא מושלי אינשי מצוה דידי' לאחרינא כאשר כתב גם הרב הגאון מפרעמסלא והוא מלא בספרים. דציצית הוי כלים דלא מושלי כדאיתא בק"ע בס' שפ"ב בשם הרב מהרי"ט דהיכא דידוע דלא הי' לו על הדרך טלית קטן אחר הוי כלים דלא מושלי וגם בנ"ד לא הי' לו טלית קטן אחר ובש"י בס' י"א י"ב י"ג הביא ג"כ דציצית הוי כלים דלא מושלי וכן היא בנו"ב ובחמדת שלמה הוסיף עוד בסברא ישרה דבגד של ד' כנפות שאינו ראוי להלך בו רק לקיום המצוה בל"ה לא חיישינן לשאלה כיון שאינו יוצא המצוה בשאלה רק במתנה או במתנה ע"מ להחזיר ולזה לא חיישינן כמו דלא חיישינן למכירה משום חזקת מרא קמא ולקמן אביא כן בשם השיטה מקובצת ובש"ש ש"ז העלה ג"כ להלכה להתיר בכלים דלא מושלי ובישועות יעקב ס' י"ז בס"ק י"ט בפירוש הארוך סמך להתיר על בגד ציצית בתשובה אך הוא סותר את עצמו דבפירוש הקצר ס"ק כ"ג כתב דאף בכלים דלא מושלי חיישינן למכירה ואבדה יעו"ש ובנו"ב ס' ל"ב סמך להתיר בכלים דלא מושלי אך בס' ל"ו כתב דמעולם לא סמך אכלים דלא מושלי לחוד נגד דעת הרב ב"י (והיינו דברי הב"י בשם הריטב"א כנ"ל) ורק בצירוף שאר התירים וה"ה בנ"ד איכא כמה צירופי היתר ובשו"ת הגאון בעל זכרון יוסף בסי' ה' כתב בתשובה ממש כעין דידן להתיר בכלים דלא מושלי בצירוף דעת ר"ת דכתב דהיכא דניכר גופו בט"ע מהני אף שאינו ניכר בפרצופו כלל אך כבר הבאנו דכאן יש לספק אף לדעת ר"ת:

ד) עוד אפשר למצוא היתר אף לדעת הב"י דלמ"ד סימנים דרבנן לא מהני אף בכלים דלא מושלי דלא עדיף מסי' א"כ עכ"פ בהצטרף עוד איזה סימן הוי כשני סימנים דמצטרפים למובהק וכן מצאתי באבני מילואים בתשו' בסוף הספר אך כבר הבאתי לעיל דכאן לא נחשב סימן לא מצד הפלעקין ברגליו ולא מצד הכרת הפדחת אך עכ"ז אפשר לצדד להתיר אף לדעת הרב"י לפי מה שהביא הנו"ב בס"ק מ"ג בשם הרא"ש דאף למ"ד סימנין דרבנן מ"מ בדרבנן סכינן אסימנין דרבנן ולחד לישנא בבכורות מדאורייתא סמכינן אהכרת פדחת לחודה וא"כ אף לשיטת הב"י עכ"פ כלים דלא מושלי לא גרע מסימן ומהני בדרבנן דמדאוריתא סמכינן אפדחת לחודה. ואמנם אחר העיון זה איני דלמ"ד מדאורייתא סמכינן אפדחת לחוד ע"כ לא ס"ל סברא זו דבדרבנן סמכינן אסימנין דרבנן דאל"כ יוקשה עליו ממתניתן דידן דקתני אין מעידין אלא על פרצוף אע"פ שיש סימנין הא עכ"פ בסימנין יכול להעיד על הפדחת לחודי' וראיתי שבאמת הפ"י בסוגיא דידן הכריע מזה דאף בדרבנן לא סמכינן אסימנים דרבנן אך אפשר לתרץ דהוא מוקי לה בסימני דארוך וגוץ כמו דמתרץ כאן למ"ד סימנים דאורייתא ואף דמבואר כאן בגמרא דלמ"ד סימנין דרבנן אינו צריך לאוקמי בסימני דארוך וגוץ היינו למ"ד דמדאורייתא לא סגי בפדחת לחודה וכן מצאתי בשו"ת חמדת שלמה ס' ל' ובש"ש ז' פ' כ"ב דברים האלה:

ח) יש למצוא היתר לפי מה שמבואר בשו"ת חכם צבי ס' קל"ד דסימני הגוף וט"ע בכלים מהני דאף להסוברים דחיישינן לשאלה היינו לשאלה דרבים אבל לשאלה דיחיד היינו שנאמר איש שיש לו זה הסימן השאול לאיש מיוחד שיש לו כזה הסימן זה לא אמרינן. כאותה שאמרו בפ' גט פשוט דלנפילה דיחיד לא חיישינן ופ"י רשב"ם דלא חיישינן דמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו יעו"ש אך לכאורה בנדון דידן ליכא היתר זה כאשר הבאתי דכאן ליכא סימן כלל אמנם נראה דאף אם נימא דהכרת פדחת לא נחשב לסימן מ"מ שאלה דיחיד מקרי לומר שהשאול לאיש שיתדמה לו בהכרת הפדחת וכן בחלקת מחוקק בתשו' ס"ק נ"ה נראה כעין זה שוב מצאתי בנו"ב סי' מ"ג ובסי' נ"ב בסופו דט"ע לאחר ג' הוי שאלה דיחיד אף דכבר הבאתי דעתו לעיל דט"ע לאחר ג' לא הוי סימן ואפ"ה הוי שאלה דיחיד וכן בח"ש ס' ל"ט חשב לשאלה דיחיד אף דלא הוי סימן כלל שוב מצאתי בפירוש בחמדת שלמה סי' ל"א שכ' וז"ל דלמ"ד בפדחת בלא החוטם הוי ג"כ דרבנן ואפ"ה תני במתניתין אף שיש סימן בגופו ובכליו אף דהוי בכלים שאלה דיחיד ויעו"ש דעתו בפירוש דהכרת פדחת לחודה הוי שאלה דיחיד ונהנתי שכוונתי לדעתו ושפיר יש למצוא היתר לשיטת הח"צ:

אך הנה הח"צ שם בעצמו כ' דאפשר לחלק דדווקא לנפילה שהוא שלא מדעת לא חיישינן לנפילה דיחיד אבל לשאלה שהוא מדעת חיישינן אף לשאלה דיחיד וכ"כ הנו"ב בסי' ל"ו אך השב יעקב סי' מ"ג כ' דהיכא דהוי כלים דלא מושלי דלשאלה בוודאי דלא חיישינן אך עדיין איכא למיחש למכירה ואבדה כדברי החלקת מחוקק ואפשר לומר דזה הוא דעת הב"י דאף בכלים דלא מושלי חיישינן והיכא דליכא למיחש למכירה ג"כ דהוי כלים דלא מוכרי אינשי ג"כ רק החשש מאבדה שוב הוי נפילה דיחיד ועי"ש וה"ה בבגד ציצית דידן בודאי לא חיישינן לשאלה ומכירה רק לאבדה והוי נפילה דיחיד וכן הכריע רב אחרון בס' ישועות יעקב:

ו) העיר הרב מפרעמסלא להתיר לפי מה שהובא בק"ע ס' רכ"א בשם המבי"ט דאם נאבד יהודי בדרך שהלך למקום פלוני ובאותו הדרך נמצא הרוג דתלינן שזהו שנאבד דאם איתא שהנאבד ניצל הי' נודע מקומו ועדיף ממים שאין להם סוף. דהתם איכא למימר שהים פלטו לאיים רחוקים אך כ' דנדון דידן לא דמי ממש לנדון המבי"ט. א] שלא נודע לנו שהלך בדרך הזה ואך שאמר שילך אל ר' משה שפיץ הנ"ל ולא נודע אם קיים כמאמרו. ב] כי יש דרך ישר מזה ללכת לר' משה הנ"ל ובדרך המלך ע"כ. והנה על הספק הראשון אם קיים כמאמרו והלך לר' משה בוודאי אחר שנודע שהלך מפרעמסלא בוודאי הלך על הדרך הזה שאמר. וכן מצאתי בשב יעקב בסי' י"א בסופו ובסי' י"ז דף מ"ט ע"ב שאחר שהביא דברי המבי"ט הנ"ל כ' עליו וז"ל גם בתשו' מהרי"ק שו"ת קכ"א כ' וז"ל ועוד שיש כאן הרבה הוכחות שהוא הוא שנמצא חלל באותו הדרך שאמר ללכת בהפרדו מאתו ועי"ש דכיון דאמר ללכת בודאי הלך בדרך זה. ועל הספק השני שיש עוד דרך לילך לר' משה הנ"ל. ע"ז אומר אני כיון דגם זה הדרך הולך לר' משה ונמצא בדרך הזה אמרינן בוודאי הוא הוא דהנה השב יעקב הביא ראי' לדין המבי"ט מגמרא דפסחים דאמרינן שדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר לר' אמרינן היינו קבר הנאבד היינו קבר הנמצא יעו"ש והתם בקבר אין אנו יודעין אם זה שנאבד הי' דווקא במקום הזה מהשדה שמא נקבר בצד אחר ואין שיעור עד כמה תגדל השדה אך כל חלקי השדה שנכנס בספק שמא כאן נקבר אחר שנמצא כאן רק בוודאי אמרינן כאן הי' כאן נמצא וה"ה בנדון דידן אך הש"י בעצמו רצה לחלק בין שדה שנאבד בה קבר לדין המבי"ט דהתם בשדה עכ"פ ידעינן שהקבר הוא עדיין בשדה דאם נבוא לספק שמא ניטל המת מכאן בוודאי כל השדה טהורה וא"כ שפיר אמרינן מאחר שנמצא כאן קבר זה בוודאי הוא הקבר אשר יש בשדה זו משא"כ בנדון דידן אף שנאבד בדרך זה מ"מ אין ידוע לנו אם הוא עדיין בדרך זה ויכול להיות שהלך לעלמא. ודחה זאת דגם בשדה אינו ידוע אם נקבר במקום זה שמא במקום אחר מן השדה וא"כ אפשר לומר דהיכא דהי' בוודאי בדרך זה וספק אם נשאר כאן או הלך לעלמא דמיא לשדה שנאבד בה קבר ונשאר בוודאי שמה אך איני ידוע אם נקבר בצד זה או בצד אחר אבל כאן שאנו מסופקין באחד משני הדרכים וגם אינו ידוע אם נשאר כאן או הלך לעלמא בכה"ג אין תולין דהוי כעין שני ספקות להחמיר. אך עכ"ז מפשיטות לשון הפוסקים משמע כל היכא שידוע שהלך למקום פלוני ונמצא על דרך ההולך למקום פלוני לשיטת המבי"ט אמרינן דזה הוא שנאבד זהו שנמצא ולא חלקו בין אם יש שם דרכים למקום פלוני ובתשו' שב יעקב סי' י"א הי' מעשה באחד שנסע מפאריז לפרנקפורט דמיין ונמצא על הדרך והתיר מטעם המבי"ט ובודאי במהלך כזה נמצאו דרכים שונים ועוד שאפילו בדרך אחד ג"כ אינו ידוע אם הי' בצד זה מהדרך שמא הלך בצד השני ולא בצד זה שנמצא. ומפשיטות הענין משמע כל שנמצא על דרך ההולך למחוז חפצו אשר הוא שם פעמיו לדרך שם תלינן דזה הוא שנמצא:

אך הנו"ב חולק על המבי"ט ודחה ראיות הש"י משדה שנאבד בה קבר דשם אמרינן מהיכא תיתי להחזיק בשדה קבר אחר חוץ מהקבר שנאבד אבל הכא כיון דשיירות מצויות כמו שאפשר זה כן אפשר להיות אחר וכן כ' בספר ש"ש ש"ז שאין להתיר בסברת המבי"ט רק במקום שאין שיירות מצויות אך בחמדת שלמה סי' ל"א בסופו כ' דלפי מה שכ' הרא"ש בתשו' לא מקרי שיירות מצויות רק בשווקים גדולים וכמו בי דינא דרב הונא וכ' בנדון דידן דאף שהי' בזמן חזרת אנשי פ"פ והוי שיירות מצויות מ"מ לא הוי שיירות מצויות רק ממדינות הסמוכות ואפשר לעמוד על החקירה אם נאבד איש בעיירות ההם שיש להסתפק שזה הוא ואם לא נחסר שוב צריכין לחוש למדינות אחרות וזה לא הוי שיירות מצויות יעו"ש:

וא"כ מכ"ש בנדון דידן דאפשר דלא הי' כלל שיירות מצויות במקום הזה ועכ"פ ממקום רחוק מאוד בוודאי לא שכיח שיירות מצויות ובמקום קרוב לא נחסר איש כזה א"כ בוודאי יש לצרף להתיר כשיטת המבי"ט אמנם אם מצד היתר הש"י יהי' לנו חומרא אחת מה שכ' בסוף סי' ל"א דלסברת המבי"ט צריך להמתין י"ב חודש דאז הוי כעין אבדה וכעין זה איתא בק"ע סי' רכ"ב ובנדון דידן יש להקל יותר ממעשה דמבי"ט מאחר שידענו בבירור שלא בא אצל ר' משה הנ"ל ולא הגיע למחוז חפצו כאשר העיר הרב ה"ג מפרעמסלא אך אם הלך לאיזה עיר כמעשה דמבי"ט ושב יעקב אפשר לומר דשפיר הי' בהעיר הנ"ל ולא ראהו איש אבל כאן נודע בבירור שלא הי' אצל ר' משה וגם לפי מה שסיים הח"צ בסי' קל"ד להתיר מהוכחה מדברי הרא"ש היכא דהוי סימן שאינו מובהק וגם הוי אין שיירות מצויות יעו"ש וא"כ כאשר הוכחנו לעיל דכאן הוי אין שיירות מצויות דממקום קרוב לא נאבד איש כזה וממקום רחוק בוודאי הוי אין שיירות מצויות וא"כ יש להתיר בכלים דלא מושלי לד"ה אף לשיטת הב"י דמחמיר הוא רק דלא עדיף מסימן שאינו מובהק ובאין שיירות מצויות סמכינן על סימן שאינו מובהק:

עוד אפשר לומר לפי מה שכ' הב"ש בשיטת הב"י דמחמיר אף בכלים דלא מושלי משום דלפי מה דקייל"ן סימנין דרבנן אף בכלים דלא מושלי ליכא סימן מובהק ביותר ואמרתי מסברא דדווקא היכא דהכלי איננו ניכר רק בסימן אף דהוי הסימן מובהק מ"מ על דרך רחוק איכא ספק שמא אתרמי סימן כזה והיכא דמצרפין לו עוד חשש דשאלה לא הוי סימן מיבהק אף דשאלה ג"כ לא שכיח מאוד בכלים דלא מושלי אבל היכא דהכלי ניכר בט"ע שפיר מהני ואח"כ מצאתי בנו"ב סי' נ"א שהביא חילוק זה בן סימן לט"ע בשם הרב הגאון מהר"מ מפרעשבערג שפי' כן בדעת הב"ש ומתחלה תמה עליו דמאי חילוק יש ואח"כ תירץ דבריו בסברא שכתבנו ומה שהקשה שם בנו"ב מפורש כן בפירוש בפ"י להיפך ועי"ש וכן בסוף ספר האבני מילואים בתשו' הרב ה"ג מטארנאפאל נראה שפי' כן דעת הב"ש וכן חילוק הבעל ש"ש ז' ב"פ כ"ב דהיכא דמכיר הכלי בט"ע גם הב"י מודה ובחידושי אמרתי דבזה יסולק תמיהת המפורשים על הב"י ממאי דמקשה בגמרא למ"ד סימנין דרבנן מחמור בסימני אוכף ומתרץ בעידי אוכף דעדיין יקשה דניחוש לשאלה אף דלא שאלו אינשי אוכפא מ"מ כיון דסימנין דרבנן לא מהני אף בכלים דלא מושלי. ולפי הנ"ל ניחא דבעידי אוכף המכירים בט"ע שפיר מהני אף להב"י:

ובזה עוד מיושב בטוב טעם מה שתמה בשיטה מקובצת מאי דמקשו בחמור בסימני אוכף הא שפיר משכחת לה בסימן מובהק דלד"ה דאורייתא למה לי' לתרץ דבעידי אוכף דוקא. ולפי הנ"ל ניחא דבסימן מובהק שוב חיישינן לשאלה וא"כ הכא נמי י"ל כיון שהעד הראשון העיד בלשון זה איך דער קען דען טלית קטן נראה שהכירו בט"ע ואף שסיים ההכרה מכח הסימנים המובהקים יוכל להיות כדברי הח"צ בסי' קל"ד שע"י הסימנים הכירו בט"ע ושפיר מהני אף לדעת הב"י כנ"ל:

והנה הוגד לי שהחמדת שלמה הקשה למ"ד דבכלים חיישינן לשאלה ממה שנאמר ביעקב כשהביאו לו כתונת יוסף ויכירה ויאמר כתונת בני חי' רעה אכלתהו והא כיון דחיישינן לשאלה יוכל להיות שהשאיל הכתונת ולפי הנ"ל ניחא דכיון דהכיר יעקב הכתונת בט"ע לא חיישינן לשאלה ושפיר נאמר ויכירה ויאמר כתונת בני חי' רעה אכלתהו ולפי מאי דאיתא בצרור המור הטעם שנתקנאו אחיו בכתונת פסים שקשה לומר שנתקנאו בשני סלעים מילת ופירוש דהאי כתונת פסים הוי בגדי כהונה שרצה ליתן לו הבכורה ומתחלה הי' העבודה בכתונת כמו משה ששימש בחלק לבן ובפירושינו על התורה בפרשת תבא אמרנו בזה בטוב טעם וא"כ הי' כתונת הזה בגד של מצוה ולא חיישינן לשאלה כנ"ל דברי הפוסקים דבבגד של ציצית לא חיישינן לשאלה דלא מושלי אינשי מצוה דידי' לאחרינא:

ולפי מה שכתב הנו"ב בסי' נ"א דמהראוי שלא לחוש לשום כלים לשאלה דהוי חזקה מה שביד האדם הוא שלו רק משום דאיכא כנגדה חזקת אשת איש והיכא דאיכא סימן בגופו עכ"פ ספק הוי ואתרע חזקת א"א ושוב לא חיישינן לשאלה וא"כ כ"ש בנ"ד שהכירוהו בט"ע אף דבלא הפרצוף והחוטם לא מהני ט"ע מ"מ מידי ספק לא נפקי ואתרע חזקת א"א וכן למה שכ' הנו"ב בסי' ל"ז דמי שהלך ע"מ לחזור ולא חזר אתרע חזקת א"א כיון שנולד לנו ספק מיתה משעה שראינו שלא חזר מכ"ש בנדון דידן שהניח ביתו ריקן והי' בדעתו לחזור מיד לאשתו כשראתה שלא חזר עלתה בדעתה לומר מי יודע אשר נעשה עמו. והלכה לחפשו ולחקור אחריו כן הגידה לי אשתו הנ"ל ובל"ה בנדון דידן שיצא מפרעמסלא ע"מ לחזור תיכף והניח החפיצים והפאס מה שלא הי' אפשר לו להלך בלעדו כי המשגיחים ע"ז שכיחים מאוד והוציא מעות על הפאס מה שבא לו בטורח גדול ועתה הניחו ולא בא בחזרה מכל אלה ראי' שמת בדרך שאלו הי' קיים הי' בא וכאשר כ' הרב ה"ג מפרעמסלא דזה מרע לחזקת א"א כמו שפירש"י בכתובות באומרת ברי לי אלו הי' קיים הי' בא ומועיל לגרע החזקה דתרי ותרי:

ואנכי מצאתי סעד לסברא זו לומר דבודאי לא הי' מניח החפיצים והלך לו דבתרומות הדשן בפסקיו סי' קל"ט הביא באמצע דבריו וז"ל דאדרבא הפונדקית היתה מראה פנים לדברי' יותר מעובדא דידן דהרי אנו רואין ומכירין שיש אמת בדברי' שהרי הוציאה להם מקלו ותרמילו אולי הי' חי והלך לדרכו לא הי' מניחו והלך לו וא"כ ה"ה בנדון דידן שאף שכאן ראינו שהניח החפיצים והלך לו מ"מ לא הי' אלא ע"מ לחזור תיכף:

לכן מכל אלה הטעמים נראה לפענ"ד ברור להתיר אשה זו מאחר שכבר הבאתי לעיל בהיתר הג' דכיון דהוי כלים דלא מושלי ע"ז סמכו כל הפוסקים להתיר גדולי הראשונים והאחרונים אך הנו"ב כתב דמעולם לא סמך ע"ז לחוד רק שצירף איזה היתר למען שלא יהי' נגד הב"י ובנדון דידן שיש בע"ה צדדי היתר זולת זה לכן נראה לענ"ד שהיתר זה ברור מהך אתתא בלא פקפוק:

והנה על סברא זו שכתב הנו"ב דמהראוי שלא לחוש לשאלה דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו אך רק דאיכא כנגדו חזקת אשת איש. ועדיין הקשה מחמור בסימני אוכף דחיישינן לשאלה נימא חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ואמרתי מסברא דנפשאי ושבתי וראיתי סברא זו בחמדת שלמה לפי מה שכתבו התו"ס בפרק האשה בד"ה אותיות בדף ק"ו דבשטר לא מהני החזקה מה שביד האדם הוא שלו רק לענין הנייר ולא להוציא החוב ובחידושי מילין הרביתי בזה דסברא זו נשענת על דברי הרשב"א בגיטין בדף ס"ד דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שלוחו. דאסור משלחו בכל הנשים שמא המה קרובי המקודשת והקשו בתו"ס דא"כ יהי' כל הנשים אסורות להתקדש שמא קדשה השליח ותירץ הרשב"א דהנשים מותרות משום חזקת פנוי' אבל המשלח אסור לקדש כל נשים דשמא המה קרובי המקודשת וחזקה של המקודשת לא מהני לקרובים והוא כמ"ד דאין מחזיקין מאם לבת ומש"ה אף דלענין הנייר אמרינן חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו מ"מ לא מהני זו להוציא החוב. וניחא ג"כ מאי דחמור בסימני אוכף חיישינן לשאלה אף דלענין האוכף אמרינן חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו מ"מ לא מהני חזקה זו לענין החמור וישבתי בזה בחידושי קושית השיטה מקובצת דהקשה כיון דחיישינן לשאלה א"כ קשה בכל אבידה ניחוש לשאלה דשמא זה האומר סימנים שפיר הי' ברשותו אך ששאלה מאחר ומש"ה יודע סימנים ועוד שמא היתה שלו ומכרה לאחר ולפי הנ"ל ניחא דלענין האבידה גופה אמרינן חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו אך חמור בסימני אוכף שפיר חיישינן לשאלה ובחידושי חזון הרביתי ולא עת האסף פה:

תוכן העניינים

נפש חיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה