נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן מה
ב"ה כ"א אלול תרכ"ח לפ"ק קאליש
לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול בצ"ק חו"פ נ"י ע"ה חריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה אברהם נ"י אבד"ק קראשנאוויעץ.
יקרת מכתבו קבלתי בעת הדלקת נרות משבת וביום א' תיכף חפצתי להשיב ומה אוכל לעשות כי רבו הטרדות עלי מאוד ולא יכולתי להפנות אף על שעה אחת עתה באתי להשיב על דבר השאלה שבליעל אחד בא אל איש אחד והתפאר בפניו איך שזינה עם אשתו כמשלש שנים ובא הבעל וסיפר בפני רב אחד ואמר לו שלא להאמינו שוב בא לביתו ושאל לאשתו והודית לו איך שבא אליה באישון לילה בעת שלא הי' בעלה בביתו והיא דרה בעלי' וצעקה ולא הוי לה מושיעים והבעל ישראל ושאל אם מותרת לו וכבוד תורתו פלפל בזה בחכמה ובתבונה ובדעת ודבריו מתוקים מדבש ונופת צופים:
וגם אנכי נראה לענ"ד להתיר והנני להוסיף על דבריו הנה מעכ"ת הביא דברי הש"ע בסי' קע"א באם אשה נתיחדה עם אנשים בדרך ונאנסה והיא בעצמה סיפרה המאורע אם נאמנת משום מיגו ואיכא בזה שני דיעות במרדכי דעה אחת כיון דנתיחדה אבדה המיגו וכתב כ"ת דמשום משנה אחרונה דנדרים דעיניה נתנה באחר אין להתירה כיון שהיא בעצמה אמרה שמותרת לאערומי לא חיישינן דכן נראה משני הדיעות אמנם בנ"ד לא נתיחדה עם הנואף אך שהוא בא אל ביתה פתאום ובוודאי אית לה מיגו כן נראה מדברי מעכ"ת אך עדיין פלפל כ"ת דעכ"ז איכא גם כאן סברא לומר דגם כאן אין לה מיגו דכיון שהיה בעיר הוי חזקה שהי' ברצון וגרע יותר מנתיחדה בדרך והביא ראי' לזה מדברי המשנה למלך דהיכא דטוענת שאנסה בעיר אינה משביעת אותו היסת כיון דאיכא חזקה דבעיל הוי ברצון וא"כ ע"כ חזקה זו אלימא יותר מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דיוכל להשביעו לאחר הפרעון וגם עדיף ממיגו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והחזקה זו פוטרת אותו משבועה וא"כ לא מהני מיגו נגד החזקה כמו שם דלא מהני מיגו בנתיחדה משום דאמרינן דבודאי ברצון היתה כיון דנתיחדה אך כיון שכתב הרמב"ן שדיבר הכתוב בהוה והכל תלוי אם יש מושיעים ובלילה בעליה אין מושיעים אלה התחלת דברי מעכ"ת:
והנה במרדכי גופא איתא דהאוסר אינו אוסר רק כשהי' עדים על היחוד לא כשהיא עצמה תאמר שנתיחדה ואף דהתם היא עצמה הגידה שנתיחדה מ"מ האוסר לא אסר רק כשנמתין אולי יבואו עדים על היחוד ואז תהיה אסורה אבל כל זמן שאין עדים על היחוד לא נאסרה אף לדעת האוסר אף שהרמ"א בסי' קע"ח קיצר בלשון המרדכי שהביא וז"ל אשה שנתיחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתיחדתי ונאנסתי י"א דנאמנת במיגו דאמרה לא נבעלתי וי"א דאבדה המיגו הואיל ונתיחדה שלא כדין ולא ביאר דהיינו היכא דיהיה עדים על היחוד מ"מ במרדכי מבואר בפירוש כן וגם הרמ"א לא כתב רק דאיכא מיגו דלא נבעלה אבל לא מיגו דלא נתיחדה כלל דע"ז איכא עדים ואף דלכאורה דברי המרדכי אינם מובנים דכמו דהוא כתב דאף דאיכ' מיגו דלא נבעלתי מ"מ אסורה כיון שנתיחדה שלא כדין ולא מהני מיגו א"כ אפשר לומר דה"ה אף דליכא עדים על היחוד כלל לא מהני מיגו כיון דעכ"פ היא מודה שנתיחדה ולומר אף שנתיחדה הוי באונס לענין זה לא מהני מיגו וצריך לומר דשיטת המרדכי דהא דלא מהני מיגו היא רק באיכא עדי יחוד והורע חזקת כשרות שלה ע"י עדים אז לא מהני מיגו אבל היכא דלא הורע חזקת כשרות שלה ע"י עדים נאמנת במיגו:
ויש להוסיף נופך בדבר ע"פ דברי ההפלאה בכתובות בדף ט' בסוגיא דפ"פ בתוס' בד"ה אי למיתב דאף דמיגו נגד חזקת ממון לא אמרינן מיגו נגד עיקר החזקה אמרינן כמבואר בסי' ע"א דהיכא דהאמינו כבי תרי אף דאית לי' מיגו לפטור בטענה אחרת לא מהימן אבל היכא דליכא עדים דהאמינו כבי תרי רק דהוא מודה שפיר נאמן במיגו כיון דהוי מיגו בעיקר הנאמנות כדאיתא שם החילוק ובדף י"ט בתוס' בד"ה אימא. והביא בשם הריטב"א דאף דמיגו במקום עדים לא אמרינן מ"מ מיגו בעיקר העדים אמרינן היכא דהוא עצמו מודה שנתחייב בב"ד ע"פ עדים ואומר ששקר העידו נאמן יעו"ש:
ואפשר לפרש בזה דברי המרדכי הנ"ל ג"כ דהיכא דאיכא עדים על היחוד כיון שנתיחדה הוי חזקה שלא נאנסה כמו שהביא שם מנשי דגנבן גנבא דאי שבקינהו ואזלי מנפשיהו אסירן דברצון נבעלה ולא מהני מיגו אבל היכא דליכא עדים על היחוד שוב הוי מיגו נגד החזקה ואף דגם היכא דאיכא עדי יחוד כ"ז שלא ידוע שנבעלה עדיין לא הוי חזקה שנבעלה כלל מ"מ הוי חזקה כשנתיחדה דאם תבעל תבעל ברצון והורע חזקתה כמו בנשי דגנבן גנבא והיא אומרת שנבעלה באונס והוי מיגו נגד החזקה דהחזקה הוי כיון שנתיחדה בעצמה לא נאנסה אבל כשאין כאן עדים על היחוד כלל שפיר נאמנת במיגו דלא נתיחדה לומר שנתיחדה ונאנסה כיון דהוי מיגו נגד עיקר החזקה ודו"ק:
אך יהי' איך שיהי' אם מטעם זה אם מטעם אחר בפירוש מבואר במרדכי דהא דאינה נאמנת במיגו היינו רק היכא דאיכא עדים על היחוד אז אינה נאמנת במיגו דלא נבעלה ומעתה אזדא לי' ראיות כבודו דכתב דמשני הדעות מוכח דאף למשנה האחרונה דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת משום דשמא עיניה נתנה באחר מ"מ בכה"ג כיון שהיא בעצמה אומרת שמותרת לא שייך זה דאל"כ במאי פליגי השני דעות אם נאמנת במיגו או לא הא בל"ה אינה נאמנת כלל לאסור א"ע אך כיון שבארנו דמרדכי מיירי היכא דאיכא עדי יחוד לא קשה כלל קושיתו דהיכא דנתיחדה ואמרה טמאה אני לך שפיר נאמנת כמבואר בתוס' ביבמות בפ' ב' בדף כ"ד ע"ב בד"ה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר דכתבו דעל דבר מכוער אין מוציאין והא דאצטרך בסוף נדרים בדף צ"א להנהו טעמא דאתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא ניחא לו דליכול וגם אם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוי מירכס נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני לך ועי"ש הרי מבואר בפירוש דאף דבאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת עכ"ז כיון דהוי דבר מכוער נאמנת (וכאשר נפסק בש"ע בסי' קט"ו ס"י) וכן איתא יותר בראש שם ובקרבן נתנאל יעו"ש והתם בנדרים לא הוי יותר דבר מכוער רק משום שנתיחדה עם הנואף יעו"ש הרי בפירוש דאף דאמרה טמאה אני לך אינה נאמנת היכא דנתיחדה נאמנת. והנה בש"ע שם בסי' קט"ו ס"י מבואר דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת והיא מפסקי הרא"ש ובב"ש שם בס"ק כ"ג כתב בסוף שם וז"ל ואם ידוע שנתיחדה עם אחד ואמרה שזינתה נראה דנאמנת ונשמע כן מדברי המרדכי והג"א שהבאתי ואיתא לקמן בסי' קע"ח הרי דהוא מביא בפירוש דבנתיחדה נאמנת בטמאה אני לך והביא ראיה מדברי המרדכי הללו כקושית כ"ת דאל"כ במאי פליגי האוסר והמתיר אם נאמנת במיגו הא בל"ה אינה נאמנת לומר טמאה אני לך ומבואר מדברי הב"ש הנ"ל דלא כדברי מעכ"ת דאל"כ אין ראיה מדברי המרדכי הנ"ל דשאני התם דאמרה בעצמה ג"כ שהיא מותרת גרע טפי אך לא אדע מדוע הצריך להביא ממרחק לחמו מדברי המרדכי ולא מדברי התוס' והרא"ש ביבמות הנ"ל שהביא אותם הב"ש מתחילה דכתבו דבנדרים מיירי באומרת טמאה אני לך והתם לא הוי יותר מיחוד כנ״ל:
סוף דבר דבבית שמואל מבואר בפירוש דטעם המרדכי התם משום דנתיחדה נאמנת לומר טמאה אני לך הא ל"ה לא היתה נאמנת כלל לומר טמאה ולא אמרינן האי סברא כיון דהיא בעצמה אומרת שמותרת לא שייך עיניה נתנה באחר:
וא"כ בנ"ד כיון שלא הוי יחוד שוב אינה נאמנת כלל לומר טמאה אני לך ועוד נראה לפענ"ד דאף אם אומר הבעל שמאמינה דבכה"ג אסורה באומרת טמאה אני לך כדאיתא שם בסי' קט"ו מ"מ בנדון דידן לא נאסרה דממ"נ אם מאמינה שאמת אתה יאמין לה ג"כ שהי' באונס ואם אינה מאמינה לא יאמין לה כלל וכי אמרינן דבמאמינה אסורה היינו באם שכפי דברי' אסורה אבל כאן כפי דברי' מותרת ודו"ק:
וכפי אשר בארנו לעיל אף בלא הנ"ל ג"כ מותרת כיון דכאן לא הוי יחוד ושפיר אית לה מיגו:
אך מעכ"ת נסתפק כיון דהוי בעיר הוי ג"כ חזקה שהיא ברצון ולא מהני מיגו כיון דהוי נגד חזקה כמו בנתיחדה אמנם לפי אשר בארתי לעיל דהאוסר במרדכי לא קאמר דלא מהני מיגו רק היכא דאיכא עדי יחוד אבל באם היא אמרה שנתיחדה מהני המיגו כיון דהוי מיגו בעיקר חזקה א"כ ה"ה כאן אף אם יהי' האונס בעיר כמו החזקה דנתיחדה מ"מ כיון דאיכא מיגו בעיקר חזקה מהני ודו"ק:
והנה אם אמנם הי' מקום לומר דהא דהמרדכי אוסר רק באיכא עדי יחוד. אינו משום דאל"ה הי' מהני מיגו דלא נתיחדה כלל רק הטעם דאם לא הוי עדי יחוד שוב אינה נאמנת כל עיקר על היחוד דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת רק היכא דנתיחדה נאמנת כנ"ל וכיון דליכא עדים על היחוד ג"כ אינה נאמנת אבל המעיין במרדכי יראה דלא משמע כן דלאו מה"ט אתי עלה שיצטרך עדי יחוד משום דאל"ה לא תהי' נאמנת כל עיקר אך מטעם משום דאל"כ אית לה מיגו אבל כיון דאיכא עדים דנתיחדה לא מהני מיגו לומר שבאונס הוי כיון דנתיחדה מרצונה שוב ליכא טענות אונס אבל היכא דליכא עדים על היחוד שפיר מהני מיגו יעו"ש:
והנה מעכ"ת נסתפק עוד כיון דהנואף אמר שבא עלי' אם מהני מיגו נגד הנואף דהוי מיגו להכחיש את העד והנה לא נודע לו מה אמר הנואף אם הוא אמר ג"כ שבאונס הוי א"כ לא שייך מיגו להכחיש את העד כיון שהעד מסייע לה וגם בנסכא דרב אבא אם העד מסייע פשוט דאינו מחייב ואם העד אמר שברצון הוי א"כ גם עתה מכחישתו ולשיטת האומר דהטעם דלא הוי מיגו להכחיש את העד משום דלא חציף להכחישו היכא דגם עתה מכחישו לא שייך זה כאשר כתב בריב"ש בס' אך באמת לשיטת האומר דלא הוי מיגו דאינו מעיז להכחיש את העד היא היכא שיצטרך לשבע נגדו וזה לא שייך כאן ובס' בארנו בזה היכא דהעד מכחיש שני הטענות וגם הטענה שטוען עתה אם נאמן נגדו בממון וכאן אין נ"מ אך באמת בל"ה לא שייך זה כאן דיהי' מיגו להכחיש את העד נגד הנואף כאשר כתב מעכ"ת וכן אמרתי אנכי תיכף בקראי את האגרת דהא הטעם דהנואף מהימן משום דפלגינן דיבורא לומר שאחר הי' לא זה וע"ז היא מכחשת לגמרי ולא הוי מיגו להכחיש את העד רק הכחשה גמורה וזה ברור:
(וכן מבואר בפירוש במרדכי דהתם הוי שני אנשים מתיחדים עם האשה ואחד טימא אותה וכתב שנמתין עד שיבואו עדים כיון דהוי ע"א בשעת הקלקול נראה שחשש רק לעדות השני ולא לעדות הנואף והמתיר דחה שם דאף השני לא יוכל להעיד כיון דנתיחד ג"כ והוי רשע אך מדברי המרדכי שם אין ראי' דדעתו שם נראה דאף לענין הטומאה אינו יכול להעיד הנואף ובש"ע בסי' קט"ו נראה דבטומאה עדות הנואף ג"כ מהני):
ומה שכתב מעכ"ת לענין אם נאמן במיגו להכחיש עד אחד באיסור דלדעת הרא"ש דנגד עדים פסולים ליכא מיגו ונגד עד אחד באיסור יש להסתפק:
הנה בחידושי הר"א לכתובות אשר התומים נשען עליו מבואר להיפך דכתב שם בדף כ"ב ס"א בהא דאמרינן תרוייהו באשת איש קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והקשה כיון דאינה בחזקת אשת איש אלא אפומא דהך סהדי הא כיון דמכחשי אהדדי לא סגי דאיכא חד דפסול וא"כ איך היא מוחזקת ע"פ עד אחד ותירץ הר"א כגון דקאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ותו לא מהימנת לומר גרושה אני דהשתא ליכא טעמא דפה שאסר היא הפה שהיתר כיון דאיכא עדים אע"ג דהנהו עדים לאו כלום היא כדפרישת מ"מ כיון דאיכא עדים ליכא הפה שאסר דלא ניחא לה לומר פנוי' אני במקום עדים:
ומרוצת לשונו היינו כיון דאיכא עדים אף שהם פסולים ליכא מיגו ולא תירץ כיון דאיכא אחד כשר עכ"פ נראה דלענין אחד שפיר הוי לי' מיגו במקום דאינו חייב שבועה אך במקום שני עדים אף דהוי פסולים אין לו מיגו אף דבכל מקום אמרינן דמאה פסולים כחד דמי מ"מ לענין מיגו שאני כאשר כתב הרא"ש דאינו נאמן במיגו נגד עדים פסולים כמו דאינו נאמן במיגו נגד קול ועדים פסולים הוי כמו קול עכ"פ וקול לא הוי פחות משנים:
ולענין גוף הדבר אם נאמן במיגו להכחיש את העד באיסור כבר כתבתי גם אנכי בחידושי על דברי הב"ש בסי' מ"ב דהוא כתב דליכא מיגו להכחיש את העד והח"צ תמה עליו בס' דהא אינו צריך שבועה וכתבתי בחידושי וכן איתא באבני מילואים דהב"ש אזיל למ"ד המקדש בעד אחד מקודשת וע"כ דהעד נאמן כמו תרי כל זמן שאינו מכחישתו ומש"ה לא הוי מיגו להכחיש את העד:
והקושיא משבוי' הקשיתי גם אנכי דשם מבואר להיפך דנאמן במיגו להכחיש את העד שם בכתובות בדף כ"ג ע"ב רב פפא אמר כולה דאיכא עדים ואיכא עד אחד דקא אפיך אמרה אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה עד אחד את טמאה וחברתך טהורה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה ופירש רש"י דדוקא משום דאיכא עדים עדי שבוי' אבל העד אחד שאמר את טמאה עד בטומאה אינו כלום וכן מבואר בפירוש בגמרא איהי כיון דאיכא עדים וכן נפסק בש"ע:
וע"כ צריך לחלק לשיטת הב"ש בין קידושין ובין שאר דבר איסור דבשאר דבר איסור שפיר נאמן במיגו אמנם במרדכי בפרק שני דכתובות בנדון שהבאנו הביא באמצע דבריו וז"ל ותו כיון דהוי עד אחד בשעת קלקול אי הוי עד קמן מעיד שנבעלה ברצון אזלה מיגו שלה דאפילו גבי שבוי' אמרינן אני טהורה וחברתי טמאה ואמר עד אחד את טמאה וחברתך טהורה אמרינן כיון דאיכא עד אחד לאו כל כמינה וליכא מיגו:
הרי דהוא הי' גורס שם בגמרא איהי כיון דאיכא עד אחד לאו כל כמינה וכן ברש"י שם נראה דהיה לו גירסא כזו דרש"י כתב שם בכתובות הכי גרסינן איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה ואעדי שבויה קאי דעד אחד בטומאה אינו כלום ועי"ש נראה שהי' לו הגירסא ג"כ איהי כיון דאיכא עד אחד ומחק גירסא זו וגרס כיון דאיכא עדים וקאי אעדי שבוי' דעד אחד בטומאה אינו כלום אך המרדכי מקיים הגירסא איהי כיון דאיכא עד אחד אף דעד אחד בטומאה אינו כלום מ"מ באמרה נשבתי וטהורה אני אינה נאמנת רק מטעם מיגו וכיון דאיכא עד אחד ליכא מיגו:
הרי דעת המרדכי דאף באיסור לא אמרינן מיגו נגד עד אחד אך כבר נפסק בש"ע דאמרינן מיגו נגד עד אחד ואף דאיכא ע"א שנשבית ואף שנטמאה נאמנת במיגו עוד אפשר לומר בנ"ד דאינו צריך כלל לבא מטעם מיגו לומר שנאמנת במיגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי אך נאנסתי גופה טענה טובה היא כדאיתא ברא"ש בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה דאף דבאשת ישראל בקידש אותה אבי' בפחות מג' שנים דליכא אלא חד ספק באונס ספק ברצון ואסורה מ"מ היינו דוקא בהיא מכחשת שהי' פתחה סתום אבל אם אמרה נאנסתי נאמנת יעי"ש בשם הרבינו יונה ומתחלה השיג עליו ואח"כ בסוף נראה שהסכים לדבריו וכן היא דעת הרמב"ן והרשב"א ובח"מ בסי' ו' הביא פלוגתא ולא הכריע ובשו"ת פנים מאירות בס' מסיק כן להלכה דאשת איש שהיתה מעוברת מאחר כגון שבעלה לא הי' עמה ואמרה שנאנסה מותרת וא"כ מה שאמרה נאנסתי אין אנו צריכין לטעם מיגו דלא נבעלתי שנימא דהוי מיגו להכחיש את העד אך אף אם בודאי נבעלה כגון בפתח פתוח או שהרתה לזנונים נאמנת ג"כ לומר נאנסתי וא"צ למיגו כלל:
וכי איכא שני דיעות במרדכי היינו היכא שנתיחדה דבנתיחדה כתב המרדכי דאינה נאמנית לומר שהיתה באונס כמו הנהו נשי דגנבן גנבא דאי שבקינהו ואזלן מנפשיהו אסירן וצריך לומר מטעם מיגו דלא נבעלתי:
אבל בנ"ד שלא נתיחדה ולפי דברי מעכ"ת הוי במקום שיכול להיות באונס כמו בשדה כיון שהיה בלילה על גבי עליה שפיר נאמנית נאנסתי בלא מיגו כלל ויעו"ש בתוס' בכתובות בדף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמרה מאיס עלי דכתבו באמצע דבריהם וז"ל דהא מסתמא ברצון הוי דבביתה הוי ועוד דלא צווחת משמע דאף בביתה כל היכא אף שצוחה ואין קולה נשמע יוכל להיות באונס אף בעיר כדברי מעכ"ת וכדברי הרמב"ן מכל הנהו טעמא נראה להתיר אשה זו בלי פקפוק:
והנה על דבר אשר כתבתי לעיל לדחות דברי מעכ"ת שכתב דמדברי המרדכי מוכח כיון דגם היא אומרת שמותרת לא שייך לומר עיני' נתנה באחר ולאערומי לא חיישינן ודחיתי לעיל דבריו יש להביא ראיה לדברי מעכ"ת מתוס' מסוגיא דפתח פתוח דהקשו דיהי' ס"ס בהצטרף ספק מוכת עץ ותירצו דמוכת עץ לא הוי ספק כיון דלא טענה היא וקשה כיון דמצד עצמה היא מותרת מטעם ס"ס מה לן שהיא אינה טוענת הא אף באמרה טמאה אני לך לא נאסרה ואף אם היא תאמר בפירוש שאינה מוכת עץ אינה נאמנת וראיתי שכן הקשה בהפלאה וההפלאה כתב שבתשובה הכריע מזה דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך וכאן הוי כמו רגלים לדבר שמצא פתח פתוח ואפשר לומר דמכאן ראיה לדברי כ"ת דכיון דהיא בעצמה אומרת שמותרת מטעם אחר ומכחשת שלא היה פ"פ לא שייך עיניה נתנה באחר ולאערומי לא חיישינן:
אך בחידושי תרצתי באופן אחר בטוב טעם ודעת ואעתיק לכבודו מה שכתבתי בחידושי דהנה התוס' שם הקשו בד"ה לא צריכא דאף באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה בפחות מג' עדיין איכא ס"ס דאיכא עוד ספק שמא מוכת עץ ותירצו מתחילה דמוכת עץ לא שכיח והקשו דשפיר הוי שכיח והרא"ש והר"ן כתבו דבאמת מוכת עץ לא שכיח וכן היא בתוס' לקמן בד"ה אי למיתב לה כתובה בשם רבינו יצחק ועוד תירצו בתוס' דאם איתא דהוי מוכת עץ היתה טוענת ועל שני התירוצים קשה:
דעל תירץ דהיתה טוענת הקשה ההפלאה דא"כ כיון דבלא טענותי' היתה מותרת איך תוכל להאסר ע"פ טענותי' דאף אם היא תאמר לאסור אינה נאמנת כמו בטמאה אני לך דאינה נאמנת והוכיח מזה דבר חדש לדינא דהיכא דהוי רגלים לדבר שפיר נאמנת וכתב דהאריך בזה בתשובה ואם לא נימא כסברא זו יוקשה וגם על התירוץ השני דמוכת עץ לא שכיח ג"כ קשה:
לפי דברי התוס' בנדה בדף י"ח דכתבו גבי שליא דבס"ס אינו צריך שיהיה שני הספיקות שקולים דכיון דספק אחד שקול אף דהספק השני אינו שקול אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא והנה התוס' כתבו כאן דאונס ג"כ לא שכיח והקשו דאמאי יצטרף הספק אונס לס"ס כיון דהוי מיעוט ותירצו דלענין ס"ס מצטרף אף הספק אונס ולפי דברי התוס' בנדה הנ"ל ניחא דמ"מ מצטרף לספק דאינו תחתיו דהוי ספק השקול והריב"ש הקשה על דברי התוס' אמאי מצטרף הספק אונס לס"ס כיון דספק אונס הוי רק מיעוט ולא הי' למראה עיניו דברי התוס' בנדה ולפי זה הקושיא ממוכת עץ לא קשה על אשת ישראל בפחות מג' דיהי' ס"ס ספק באונס ספק מוכת עץ כיון דשני הספיקות אינם שקולין אך יוקשה על אשת כהן דהוי ס"ס ספק אינו תחתיו וספק מוכת עץ דכיון דאינו תחתיו הוי ספק השקול מצטרף אף ספק דמוכת עץ דלא שכיחא והוי רק מיעוט מ"מ מצטרף לספק השקול וראיתי שכוונתי בזה לדברי הגאון הקדוש בספר עץ הדעת טוב:
והנה לפי המבואר באה"ע בסי' ס"ח סי' כ"ד דהוכיח מדברי התוס' לקמן גבי הא דאמר ר' נחמן דנאמן בפ"פ משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דכתבו תינח באשת כהן או בנתקדשה בפחותה מבת ג' דמתסרא עלי' מפסיד הסעודה ולמ"ד נמי לקמן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל ניחא דהשתא נמי מפסיד הסעודה שהרי מקח טעות מבואר מדבריהם דכיון דהוי מקח טעות מפסיד הסעודה דצריך לקדש מחדש כדברי הב"ש הנ"ל ומש"ה אף באשת ישראל ושקיבלה קדושין אחר ג' דמותרת לבעל משום דהוי ס"ס ספק שמא אינו תחתיו ושמא באונס מ"מ צריך לקדשה מחדש ובלא קדושין אסורה לו דלענין זה הוי ס"ס לאיסור דאם זנתה תחתיו ברצון אסורה עליו ואם הי' אינו תחתיו שוב הוי מקח טעות ונתבטלו הקדושין וכל זמן שאינה מקדשה מחדש אסורה עליו ומש"ה כתבו התוס' דשפיר יפסיד הסעודה דתהיה אסורה עליו בלא קדושין מקדש. ומעתה שפיר נוכל לומר דלא הוי ספק דמוכת עץ משום דאינה טוענת ולא יוקשה דהא ע"י שהיא לא טוענת לא נאסרה דאף אם אמרה בפירוש שאינה מוכת עץ לא נאסרה דאף באומרת טמאה אני לך לא נאסרה ולפי הנ"ל ניחא דהנה הר"ן כתב דהא דאינה נאמנת טמאה אני לך ולא אמרינן שויא אנפשה חתיכה דאיסורא משום דמשועבדת לו וא"כ בנ"ד דאף דיהיה ספק דמוכת עץ וספק אינו תחתיו מ"מ הקדושין בטלים וצריך לקדשה מחדש דאף באינו תחתיו הוי מקח טעות ובטלים הקדושין ושוב אינה משועבדת לו ושפיר אם היא תאמר שאינה מוכת עץ אסורה לו לגמרי דאינה משועבדת לו דאף אם לא נאמין לדברי ונחוש ג"כ למוכת עץ מ"מ יהי' ס"ס דמוכת עץ ואינו תחתיו ומ"מ הקדושין בטלין וצריך לקדשה מחדש שתהי' מותרת לו ושוב אינה משועבדת לו ונאמנת לאסור א"ע ודו"ק: