אור ברסלב

נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס

סימן מב

סימן מא

שאלה איש אחד מבולגריא גירש את אשתו בע"כ ששכר עדים ובא בלילה ושיבר הדלת והעדים החזיקו בה והוא נתן לה הגט והאיש הנ"ל מתחלה הי' לו ג' בנים ממנה והרחיק נדוד מאתה ובתוך כך מתו הבנים ואח"כ שב לביתה והתגורר עמה איזה שנים והי' חפץ יום יום לגרשה כי הי' קטטות ומריבות ביניהם ועתה בא בטענה כי חפץ לקיים פרי' ורבי' ומיום שילדה הילד האחרון הוא יותר מעשרה שנים אך מיום שמתו הבנים עוד לא עברו עשרה שנים וגם לא הי' אתה ביחד עשרה שנים מיום שילדה הולד האחרון והאשה הנ"ל באה בימים קרוב לחמשים שנה אך עכ"ז אומרת כי לא חדל להיות לה אורח כנשים:

תשובה הדין הזה תלוי מאי הי' הדין ע"פ דינא דגמרא קודם חרם דר"ג אם היתה על פי דין מאלו שכופין להוציא מאחר ששהה עשר שנים ולא ילדה ואז אין חל עליו חרם דר"ג ויוכל לגרשה בע"כ כמבואר בב"ש בס"א סק"ט ובסי' קנ"ד ס"ק ל"ה:

ומקור הדין בכתובות בסוף המדיר בדף ע"ז וביבמות בדף ס"ד והב"י הביא בסי' קנ"ד תשובת הרשב"א דכתב הגע עצמך אם ילדה ועמדה מלדת הנאמר שיגרש הא ודאי דלא יגרש דשדהו הוא שנסתפחה וכו' ועוד שתוכל להתרפאות וכו' וכתב באמצע דבריו דרך בתמי' דאלו שהיו לה בנים ומתו ולא קיים פרי' ורבי' הנאמר אחר שזקנה אמם שיכוף אותם בשוטים לגרש אם הבנים אך ישא אשה אחרת ודברי הרשב"א המה בארוכה מאד ובחידושי חזון הרביתי על פרטי דבריו ולא עת האסף פה:

והנה נראה מדבריו דהיכא דהי' לה בנים ומתו אין כופין לגרש כיון דנסתחפה שדהו אף דדבריו הקדושים אינם מובנים דמאי שייך בזה דנסתחפה שדהו כיון דמה שיגרשה אינו לטובתו דאף אם הוא אינו רוצה לגרש הב"ד כופין אותו כדי שיקיים מצית פרי' ורבי' ומאי שייך בזה דנסתחפה שדהו אטו בשביל זה אינו מצווה על פרי' ורבי':

אך חף לדעת הרשב"א נראה דוקא היכא דאיכא עצה שישא אחרת בכה"ג אין כופין להוציא היכא דהי' לה בנים ומתו אבל לאחר תקנות ר"ג דלא אפשר לו באחרת נראה דמודה הרשב"א דמחויב לגרשה:

וראי' ברורה לזה מהמבואר ביבמות בדף ס"ה ע"ב דבשהתה עשר שנים ולא ילדה והיא תובעת אותו לגרש ובאה מחמת טענה דבעינן חוטרא לידה ומרה לקבורה כופין אותו לגרש אף שהי' לו בנים מאשה אחרת ונראה ברור דאין חילוק בין הי' לו בנים מאשה אחרת ובין הי' לה בנים ומתו וזה נראה ברור דלשיטת הרשב"א גם לגבי דידה היכא דהי' לה בנים מאתו ומתו לא תוכל לכוף אותו לגרשה כטעם הרשב"א הנ"ל משום דשדה שלה נסתפחה דמתחלה היה לה בנים ועוד כאן מסתבר יותר סברא זו דמה שכופין אותו לגרש כשאין לה בנים הוא רק לטובתה ולא מטעם מצוה דאשה לא מפקדה רק משום דבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה שהוא לטובתה והיכא שנסתפחה שדה שלה לשי' הרשב"א אין כופין דאף לגבי דידי' דהוי מצוה דעת הרשב"א דאין כופין מכ"ש לגבי אצלה דלא הוי מצוה רק לטובתה וא"כ ה"ה היכא דהיו לו בנים מאשה אחרת דג"כ שייך דנסתפחה שדה שלה אין כופין דניהו דהיא טוענת דאינו יורה כחץ כדאיתא בש"ע בסי' קנ"ד ס"ו ובבית שמואל שם דאף כשהי' לו בנים ג"כ תוכל לטעון שנתקלקל אח"כ ואם כן יקשה ג"כ דנסתפחה שדה שלה דהרי מתחלה הי' ראוי להוליד ועכשיו נתקלקל ואמאי נכוף אותו לגרשה וע"ז הי' אפשר לומר דהיא אומרת דתיכף כשנשא אותה לא הי' יורה כחץ אך לפי זה היכא שאינה אומרת כך אך שעתה אינו יורה כחץ אין כופין הא לא מצינו חילוק זה:

וגם לטעם השני של הרשב"א ז"ל בהיו לה בנים ומתו אין כופין כיון דהיו לה פעם אחת בנים ולא היתה עקרה אף שעתה נתקלקלה תוכל להתרפאות עוד א"כ גם אצלו שייך זאת כיון דלא הי' עקר מתולדה יוכל להתרפאות ודוחק לחלק בין איש לאשה ולומר דהוא לא יוכל להתרפאות ועוד לפי מה שפירשו התוס' שם ביבמות בדף ס"ה בהשמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה שיבקשו רחמי שמים שיתרפאו אלמא דאית לי' רפואה וקשה אמאי כופין כיון דיוכל להיות עוד רפואה אין כופין לשיטת הרשב"א אף בדידי' דמצווה על פרי' ורבי' מכ"ש בדידה וגם שייך הטעם נסתחפה שדה שלה כנ"ל:

וע״כ צריכין אנחנו לחלק דרק בדידי' היכא שאין לו בנים אין כופין בכה"ג היכא דנסתפחה שדהו ויוכל להיות עוד רפואה משום שיש לו תקנה שישא אחרת אבל לגבי דידה שאין לה שום תקנה אף שיוכל להיות עוד רפואה וגם נסתפחה שדה שלה מכל מקום כופין כמו שהוא עתה.

וא"כ מכ"ש בדידי' היכא דאין לו עצה אחרת כגון לאחר תקנות ר"ג דלא יוכל לישא אחרת דבוודאי כופין:

וגם בל"ה תמהו הפוסקים על דברי הרשב"א דדבריו בתשובה הנ"ל סותרים לדבריו בחידושיו דבחידושיו כ' וז"ל פירשו בירושלמי דה"ה שהיו לה בנים ומתו מונים משעת המיתה ומדקתני במתניתן ולא ילדה משמע דוקא שלא ילדה כלל הא ילדה ויש לה ולד חי אפילו אחד אין כופין להוציא וכו' הרי שכתב בפירוש בחידושיו דבהיו לה בנים ומתו מונים משעה שמתו ועכ"פ אז כופין לגרש אף שהי' לו בנים ומתו ומש"ה כתבו דדבריו בתשובה לאו הרשב"א חתום עלה יעו"ש בנו"ב במהדו"ת בסי' ק"ב ובמוהרח"ש תירצו דבהי' לה בנים ומתו מחויב לישא אחרת אבל אין לו להוציא וזה אינו דהא כתב הרשב"א דאם ילדה ויש לו ולד חי אף אחד אין כופין להוציא וקשה כיון דילדה אף אם אין הולד חי אין כופין להוציא:

ואפשר לפרש דברי הרשב"א בתשובה דמיירי ג"כ שלא מתו הבנים אך שעמדה מלדת ולא ילדה כשיעור פרי' ורבי' וכן ראיתי בנו"ב בסי' ק"ג ובמראה הפנים על הירושלמי בסוף הבא על יבמתו שפירשו כן דברי הרשב"א אך עדיין לא יתיישב בזה דאח"כ לענין זקנה כתב בפירוש הרשב"א דמתו הבנים דכתב שאלו אשר מתו אחר שזקנה אמם הנאמר לגרש אם הבנים יעו"ש:

והנה גם דברי הרשב"א בחידושיו טעמא בעי דאמאי בילדה ולד אחת אין כופין להוציא כיון שלא קיים בזה עדיין פרי' ורבי' ונראה לפענ"ד לפי מה שכתבו התוס' ביבמות בדף ס"ב על מאי דקאמר שם הגמרא דעבד שהוליד בנים ונשתחרר לא קיים פרי' ורבי' דאין לו חייס והקשו ממאי דקאמר גבי חציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול דהא אף אם הי' יכול לישא שפחה גם כן לא הי' מקיים בזה פרי' ורבי' דאין לו חייס ותירצו וי"ל דאם הי' יכול לישא שפחה לא היינו כופין לרבו לשחררו כיון דשבת מיהו הי' יכול לקיים דאע"ג דפרי' ורבי' לא מקיים יעו"ש ובט"ז איתא דהיכא דיש לו ולד אחד אף דלא קיים פרי' ורבי' מ"מ קיים לשבת וכן איתא ביבמות בדף ס"ב דקאמר דטעמא דר' נתן דיצא בזכר או בנקבה משום דכתיב לשבת יצרה והא עביד לי' שבת וא"כ ניחא שיטת הרשב"א בחידושיו בטוב טעם דכיון דיש לה ולד אחת שוב קיים לשבת ואין כופין להוציא משום פרי' ורבי' לחודא כדברי התוס' הנ"ל:

והנה התוס' בגיטין דף מ"א על מאי דאיתא שם לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכול לבטל והלא לא נברא העולם אלא לפרי' ורבי' שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה והקשו בתוס' אמאי קאמר הטעם משום שבת ולא משום פרי' ורבי' ותירצו משום דשבת יצרה שייך אף בצד עבדות והקשו דא"כ אמאי בחצי' שפחה וחצי' בן חורין אין כופין רק משום שלא ינהגו מנהג הפקר ואין כופין משום שבת (דשבת שייך גם באשה דדמיא לעבד וכן הביא הב"ש בס"א דעות דבאשה שייך שבת) ותרצו יעו"ש וקשה לי ממאי דאיתא בתוס' בדף ס"ה דאם היא טוענת שיגרשה דאמרינן זיל לא מפקדת אלא היכא שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידה וקשה אמאי אמרינן זיל לא מפקדת הא שפיר מפקדה על שבת ונראה דדוקא היכא דאיכא תרוייהו מצות פרי' ורבי' וגם שבת אז כופין אבל בחדא מנייהו אין כופין וניחא הכל שבתי וראיתי בט"ז בס"א בסק"ב כתב ג"כ כן דדוקא בשניהם יחד כופין וניחא מאי דקאמר הגמרא שני הטעמים גבי עבד דלא נברא העולם אלא לפרי' ורבי' שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה פתח בפרי' ורבי' וסיים בשבת דתרוייהו צריכא:

והנה הריב"ש כתב הטעם בשיטת הרשב"א בחידושיו דהיכא דילדה לו ולד אחת אין כופין להוציא דכיון שילדה לו ולד של קימא אפשר שתלד לו עוד שהרי זכתה להבנות ממנו יעו"ש ולפי דבריו רק ביש להאשה הזאת ולד ממנו של קימא דאז אמרינן שתלד עוד אבל באם יש להבעל ולד אחד של קימא מאשה אחרת שהי' לו מתחל' לא מהני וכופין להוציא דלא שייך טעם הריב"ש שתלד עוד שזכתה להבנות ממנו שהרי לא זכתה להבנות ממנו:

אך לפי אשר בארנו אף שיש להבעל ולד אחת מאשה שהי' לו קודם לכן ג"כ אין כופין להוציא כיון דעכ"פ כבר קיים לשבת יצרה משום פרי' ורבי' לחוד אין כופין כאשר הבאתי לעיל ראי' מדברי התוס' דכתבו גבי עבד דמש"ה כופין את רבו לשחררו משום דלישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול הא אלו הי' יכול לישא שפחה לא היינו כופין אף דבשפחה אינו מקיים פרי' ורבי' כיון דקיים לשבת וה"ה היכא דיש לו ולד אחד כנ"ל:

אך אפשר להסתפק היכא דאין לו מאשה זו שום ולד וגם האשה זו אין לה ולד מבעל אחר מקודם אף שיש להבעל ולד מאשה אחרת אפשר דכופין מדינא דגמ' דאיכא כאן מצות פרי' ורבי' וגם שבת דלגבי הבעל יש כאן פרי' ורבי' אך דמשום פרי' ורבי' לחודי' אין כופין. אך כיון שוב לגבי האשה יש מצות שבת כיון דאין לה ולד כלל ובאשה צריך ג"כ לשבת כמו דשייך גבי עבד כדברי התוס' הנ"ל אך רק דמשום האשה אין כופין דמשום שבת לחודי' אין כופין ואמרינן לה זיל לא מפקדת כנ"ל אף דהיא מצווה על שבת כיון דאינה מצווה על פרי' ורבי' משום שבת לחודי' ג"כ אין כופין אבל כאן דלגבי הבעל שוב איכא פרי' ורבי' ולגבי דידה איכא שבת ואיכא פרי' ורבי' וגם שבת לגבי תרוייהו ושפיר כופין ודבר זה צ"ע:

אך בזה שוב בזקנה דאינה ראוי' להוליד מגרע גרע והיכא דיש לו ולד מאשה אחרת שוב אין כופין משום פרי' ורבי' לחודי' כיון דכבר קיים לשבת ולא שייך לומר דעל האשה יש חיוב שבת דהא היא זקנה דאינה ראוי' להוליד עוד ואין עלי' חיוב:

ובזה אפשר לומר לפי מה שפרשו המפרשים דברי הרשב"א בתשובותיו דמיירי ג"כ דיש לה ולד אחת חי הא אלו מתו הבנים שפיר כופין ואינו מובן כיון דהרשב"א כתב בתשובה הטעם דבעמדה מלדת אין כופין משום דשדהו הוא דנסתחפה שמתחלה היתה ראוי' להוליד וקשה דההוא טעמא שייך אף במתו הבנים כיון דעכ"פ מתחלה היתה ראוי' לילד שדהו הוא דנסתחפה כמו היכא דעמדה מלדת ועדיין לא קיים פרי' ורבי' מ"מ אין כופין משום דשדהו הוא דנסתחפה:

ולפי הנ"ל אפשר לומר ולחלק דהיכא דמתו הבנים ואין לה ולד ג"כ עלי' החיוב דשבת ולא שייך לומר דאין כופין לגרש משום דשדהו הוא דנסתחפה והיינו דלא נוכל להרע לה בשביל טובתו דשדהו הוא דנסתחפה דהרי גם מצדה כופין לגרש שגם היא מחוייבת בשבת ניהו דמשום שבת לחודי' אין כופין אבל כיון דהבעל מצווה על פרי' ורבי' ג"כ כופין מלתא דתרוייהו ולא שייך לומר דנסתפחה שדהו ואין כופין לטובתו דהא משום לתא דתרוייהו כופין שגם היא מצווה על שבת אבל היכא שיש לה עדיין ולד של קימא באופן דמיירי הרשב"א בחידושיו וכפי דברי המפרשים הנ"ל אף בתשובותיו מיירי כן א"כ אין על האשה שום חיוב דכיון דיש לה ולד אחת קיימה לשבת כנ"ל כיון דבולד אחד נתקיים לשבת ופרי' ורבי' אין חיוב על האשה וא"כ כיון שאין עלי' שום חיוב שפיר אמרינן דאין כופין משום דנסתחפה שדהו ואין כופין אותו משום לתא דידי' אבל במתו הבנים ואין כאן ולד אחת של קיימא והחיוב ג"כ עלי' שפיר כופין:

ובזה אפשר ליישב מה שהקשינו לעיל דהרשב"א כתב בפירוש גבי זקנה דזו שהי' לה בנים ומתו ולא קיים פרי' ורבי' הנאמר אחר שזקנה אמם שיכוף לגרש הרי מבואר בפירוש דאף שמתו הבנים אין לכוף:

ולפי הנ"ל ניחא דבזקינה דאינה ראוי' להוליד עוד ואין עלי' עוד חיוב שפיר נוכל לומר דאף שמתו הבנים אין כופין לגרש כיון דהוא רק מלתא דידי' ושפיר אמרינן דנסתפחה שדהו ודו"ק:

ועתה נשוב לדינא דמדברי הרשב"א אין ראי' כלל לנדון דידן דהרשב"א לא התיר היכא שהי' לה בנים ומתו רק משום דאפשר לישא אחרת אבל כיון דאי אפשר באחרת לאחר תקנת ר"ג מחויב להוציא וגם בארנו דעת המפרשים דרק היכא דעדיין יש לה ולד אחד קיים אז כופין להוציא אבל אבל אם אין לה ולד כלל מדינא דגמרא כופין אף שהי' לה בנים ואף שהבאנו דבזקנה שאינה ראוי' להוליד נוכל לומר דמגרע גרע ואף במתו הבנים איך כופין וכן מבואר ברשב"א גבי זקנה מ"מ לטעם אחד של הרשב"א דמש"ה בהי' לה בנים אין כופין משום דעדיין תוכל להתרפאות כיון דלא היתה עקרה מתחלת ברייתה א"כ בזקנה שאינה ראוי' להוליד מגרע גרע דבוודאי לא תלד עוד ובנדון דידן יש לספק אם דינה כזקנה או לא אך בכל גונא כהנראה מדינא דגמרא דכופין:

אך כפי אשר בארנו לעיל מה שהביא הרשב"א בשם הירו' דהיכא דהי' לה בנים ומתו אין מונים העשרה שנים מיום שפסקה מלדת אך מיום שמתו הבנים ובנ"ד מיום שמתו הבנים לא הי' עמה עשרה שנים ביחד וזה פשוט דמה שלא הי' עמה ביחד ונסע למדינות רחוקות דזה לא נחשב בכלל העשרה שנים ואף מה שנסע לפעמים בדרך מקרה מביתו כדרך העולם כתב הנו"ב דאינו נחשב בחשבון העשרה שנים ומש"ה הוצרך הנו"ב יותר מעשרה שנים וא"כ אין האשה הזו בכלל שהה עשר שנים כלל אך כל זאת אם נימא שהיא עדיין ראוי' להוליד אין זה בכלל שהה עשר שנים ואמרינן שתלד עוד אבל אם נימא שהיא בכלל זקנה שאינה ראוי' לילד עוד בוודאי גרע עוד משהה עשר שנים אך בזה יש לספק וגם לפי שיטת הרשב"א דהיכא דהי' לה בנים ומתו אין כופין משום דשדהו נסתחפה אף שהוא אין לו אשמה בדבר מכ"ש כאן דהוא הפושע בדבר דמאחר שהיתה ראוי' להוליד מתחלה אלו הי' בביתו ודר עמה כאורח כל ארעא הי' לה עוד בנים והוא הוא דעוות שנסע מביתו שלא ברשות והניחה עגונה וגלמודה והוא פושע בדבר בוודאי לשיטת הרשב"א אינו יכול לגרש אותה בע"כ ובזה אפשר אף היכא דלא אפשר באחרת שבארנו לעיל דבזה הרשב"א מודה זה דוקא היכא דהוא לא הי' הגורם עכ"פ לא היכא שהוא הגורם דא"כ יתבטל תקנות ר"ג יעגן אשתו עד שלא תהי' ראוי' לילד ואח"כ יגרשנה בע"כ:

והנה בגוף הדין דשהה עשר שנים ולא ילדה אם יוכל לגרש בע"כ בזמן הזה אחר חרם דר"ג הב"ש בס"א סק"ט ובסי' קנ"ד ס"ק ל"ה כתב דיוכל לגרש בע"כ כיון דמהדין כופין לגרש אף דהריב"ש כתב דהאידנא אין כופין דלא נהגו לדקדק בענין הזיווגים וא"כ שוב אין לגרש ג"כ בע"כ ע"ז כתב הבית שמואל דניהו דאין כופין הב"ד מ"מ הוא בעצמו יוכל לגרש בע"כ ועוד דהריב"ש כתב עוד טעם דהטעם דכופין משום דכל זמן דהיא אגודה בי' לא יהבי' לי' אחריתא ובמקום שלו היו נוהגים לישא ב' נשים וא"כ לדידן דאסור לישא ב' נשים מהראוי להיות כופין ג"כ ועכ"פ יכול לגרש בע"כ ועוד הביא שם דברי הגהות מיימוני בפרק הבא על יבמתו דהביא תשובת רבינו גרשון בעצמו דיוכל לגרש בע"כ היכא דשהה עשר שנים ולא ילדה:

והנה הש"י בס"א נשאל על זה וכתב דלפי המבואר בש"ע בס"א ס"ו דר"ג החרים על הנושא אשה על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכתב הרמ"א דה"ה בכל מקום שיש דחוי מצוה כגון ששהה עשר שנים ולא ילדה אמנם יש חולקים וס"ל דחר"ג נוהג אף במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ ואחר כך כתב הרמ"א ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מהדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל לו להתיר לישא אחרת והנה לכאורה דברי רמ"א אלו סותרים דמתחלה הביא ב' דעות בשהה עשר שנים ולא ילדה ואחר כך כתב דהיכא שהדין לגרשה יש להקל בלא חילוק אך באמת ניחא דבשהה עשר שנים ולא ילדה לדידן אין מהדין לגרשה דלא נהגו לכוף בענין הזיווגים כמבואר בס"ג ומה שכתב היכא שמהדין לגרשה היינו בעוברת על דת:

וכתב הש"י דהואיל ואנו נוהגין דחרם דר"ג נוהג במקום מצוה א"כ ה"ה בשהה עשר שנים ולא ילדה וחולק על הבית שמואל דהתיר לגרש בע"כ ואחר כך הביא תשובת רש"ל דאף דראתה מחמת תשמיש אין להתיר לגרש בע"כ וגם הביא בשם רש"ל בשם הראבי"ה דהי' מעשה בועד חכמים גדולים ולא רצו להתיר אף בנשתגעה ואמרו מוטב שתאבד נפש אחת מישראל מפרי' ורבי' ולא לעשות קלקול לדורות הבאים וכתב הרש"ל אינו חולק על הרמ"א דגם הוא כתב בס"א סי' יוד ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שמהדין לגרשה ואינה רוצה לקבל גט מאתו יש להקל להתיר לו לישא אחרת משמע דלא התיר רק לישא אחרת ולא לגרש בע"כ וסיים עוד הש"י דיש להביא ראי' מסי' קי"ט ס"ו דכתב שם וכל זה מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה אלא מדעתה אם לא שעברה על דת משמע דחוץ מזה גזר על הכל אף בשהה עשר שנים ולא ילדה עכ"ד:

והמה נפלאים ממני דהרי בסי' קי"ט הביא בפירוש אלו הדיעות גם אם יוכל לגרש בע"כ במקום מצוה דכתב שם הרמ"א וז"ל יש אומרים דבמקום מצוה יוכל לגרש את אשתו בע"כ או מתירין לו לישא ב' נשים והח"מ הביא בשם מהר"ם פאדווא להיפך דהתיר רק לגרש בע"כ ולא לישא ב' נשים ובב"ש בס"ק ח' הביא ג"כ זאת בשם מהר"ם פאדווא ודברי הש"י נפלאים המה שכתב שם שהרמ"א לא התיר רק לישא אשה על אשתו ולא לגרש בע"כ והרי בסי' קי"ט הביא אלו שני הדיעות לענין לגרש בע"כ ולענין לישא אשה על אשתו ואי משום דבס"א סיים להקל וכאן כתב שני הדיעות כבר בארנו דלא סיים להקל רק בנשתגעת או בעוברת על דת וגם דברי הבית שמואל תמוהים שהביא בסתמא דיכול לגרש ולא הביא עכ"פ שבמחלוקת שנוי' בסי' קי"ט אם חרם דר"ג יש במקום מצוה:

והנה יש לספק אם חרם דר"ג הי' סתם ולא התנה שיחול אף במקום מצוה מאי יהי' דינו במקום מצוה והנה התוס' הקשו בבבא בתרא בדף ס' על מאי דאיתא שם דין היא שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים והקשו תימא דהא כתיב פרו ורבו ותמה הש"י דהא חכמים יוכלו לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה אך זה הוא היכא שגזרו בפירוש לעקור דבר מהתורה אבל היכא שהגזירה היתה סתם ועתה אירע הדבר בדבר מצוה יש לספק אם התקנה מבטלת המצוה או המצוה דוחה התקנה דלא עדיף תקנות חכמים מל"ת דאורייתא דגם תקנות חכמים הוא מלא תסור ואתי עשה ודחי ל"ת וידוע דברי החינוך דהקשה דאמאי קונם חל לבטל מצוה ניחא עשה ודחי ל״ת ותירצו דבקונם איכא עשה ול״ת לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה ויש לספק אם גם במצוה דרבנן איכא עשה ול"ת דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מכל הדברים. וא"כ איכא גם כן עשה ולא תעשה. אך מדברי הפוסקים דבתקנות חכמים איכא לאו דלא תסור נראה דליכא עשה. ואפשר מה שנאמר בתחלה ע"פ התורה אשר יורוך וע"פ המשפט וכו' קאי על גופי התורה ואח"כ נאמר לא תסור מכל הדברים אשר יאמרו לך היינו אף אשר יאמרו לך מדעתם:

ומעתה שפיר הי' מקום לחלק כדברי הפוסקים הנ"ל דלישא אשה על אשתו מותר במקום מצוה ולגרש בע"כ אסור אף במקום מצוה דהנה התוס' הקשו בחגיגה בדף ב' ע"ב בד"ה לישא שפחה אמאי עבד שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא אשה אלא שפחה ולא ב"ח ניחא עשה דלשבת יצרה ולדחי הל"ת דלא יהי' קדש ותירצו מתחלה דאפשר לקיים שניהם דהרי אפשר להוציאו לחירות ואח"כ תירצו דלא הוי בעדנא דמשעת העראה עובר בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה יעו"ש והטורי אבן חולק על דברי התוס' כיון דלא אפשר גמר ביאה רק ע"י העראה הוי הכל הכשר מצוה והכל מצוה חדא והוי שפיר בעדנא יעו"ש:

וא"כ שפיר ניחא דלישא אשה על אשתו שפיר מותר לדבר מצוה ניהו דר"ג החרים מ"מ אתי עשה דלשבת יצרה ופרו ורבו ודוחם הלאו דלא תסור (והיינו אם לא גזר בפירוש אך לדבר מצוה אך בהתם כנ"ל) ושפיר הוי בעדנא דבשעה שנושא האשה ועובר על תקנות ר"ג מ"ה מקיים העשה דלשבת יצרה תיכף בשעת העראה ואף תיכף בשעת קידושין דהכל מצוה הדא והכשר מצוה הוא דאי אפשר לקיים המצוה באופן אחר כדברי הטורי אבן אבל לגרש בע"כ אינו יכול משום דלא הוי בעדנא דבשעה שמגרשה עדיין אינו מקיים העשה דפרו ורבו עד שישא אח"כ אחרת ומש"ה שפיר אסור נגרש בע"כ אף לדבר מצוה:

עוד יש לומר אף אם נימא דבתקנה דרבנן איכא עשה ול"ת ע"פ התורה אשר יורוך וכו' תעשה לא תסור מכל הדברים (והיינו היכא דהתקנה לא הי' עבור גזירה שלא יעבור על ל"ת כגון בשניות דרבנן דבכה"ג בוודאי לא עדיף התקנה מגוף האיסור) מ"מ יהי' ניחא כאן לפי מאי דאיתא בריש יבמות דבנזיר דוחה עשה ול"ת כיון דאיתא בשאלה והנה בט"ז ביו"ד בסי' רכ"ח ס"ק מ"ד הביא בשם הרא"ש דבחרם לא אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני משום דבידם לבטל החרם וא"כ מכל שכן דאמרינן בי' אתי עשה ודחי צ"ת ועשה כיון דבידם לבטל ועדיף ממאי דאיתא בשאלה ונהירנא שראיתי בשו"ת ח"צ דהתקנה לא חלה על דבר מצוה כמו דאיתא בגמרא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וה"ה בתקנה דאם לא ירצו יבטלו התקנה והנה איתא בע"ז בדף ל"ה דבכל מקום יכולים ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר אמר ר' משרשי' מאי טעם הואיל ופשיט איסורו בכל ישראל והנה בתשובת הר"ן סי' ל"ח הובאו דבריו בנו"ב מהדו"ק בסי' ע"ז כתב דאף דחרם דר"ג שלא לישא ב' נשים לא נתפשט תקנתו בכל ישראל וכדאיתא באה"ע בסי' א' אבל החרם שלא לגרש בע"כ נתפשט בכל ישראל:

וא"כ ניחא ג"כ החילוק דחרם שלא לישא אינו חל על דבר מצוה דהעשה דוחה אף אם בתקנה יש עשה ול"ת מ"מ כיון דאפשר לבטלה שלא נתפשטה התקנה בכל ישראל שפיר העשה דוחה אף העשה ול"ת וגם כדברי הח"צ דאם נאמר לא בעינא נוכל לבטל התקנה אבל חרם שלא לגרש דנתפשט בכל ישראל ואי אפשר לבטל שפיר אין העשה דוחה ושפיר חייל אף במקום מצוה:

אך עדיין יש לדחות זה דאף לענין לישא אשה על אשתו דלא נתפשטה התקנה בכל ישראל מ"מ אין בית דין יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומי יבטל תקנות ר"ג מאור הגולה:

אך לפי זה שוב אפשר לומר דאין ראי' מה שהביא הבית שמואל מתשובת הגהות מיימוני שהביא תשובת ר"ג בעצמו דהתיר לגרש בע"כ במקום מצוה ולפי הנ"ל אין ראי' דרבינו גרשון בעצמו הי' יכול לבטל החרם ושפיר העשה דוחה התקנה כיון שהי' יכול לבטלה אבל עכשיו יוכל להיות דאסור אף במקום מצוה:

אך אם רבינו גרשון התיר בימיו במקום מצוה אפשר אז ביטל התקנה במקום מצוה:

והנה לפענ"ד יש עוד להעיר בזה במה שלא הערו המפרשים ולומר טעם. דבשהה עשר שנים ולא ילדה יוכל לגרשה בע"כ לפי מה שהביא הרא"ש בכלל מ"ב דבכל מקום שבאיש כופין להוציא היינו שיש לו מומים שע"י כופין להוציא ה"ה באשה יוכל לגרשה בע"כ דלא תיקון ר"ג שיהי' כח האשה עדיף מכח האיש וא"כ ה"ה בשהה עשר שנים ולא ילדה דהדין הוא דהיא יכולה לכוף אותו לגרש היכא שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידא ויעו"ש בב"ש בסי' קנ"ד סק"א דאף לדידן דאין נוהגים לכוף בענין הזיווגים והיכא דשהה עשר שנים ולא ילדה אין הב"ד כופין להוציא מ"מ כשהיא באה מחמת טענה ומבקשת גט כופין אותו להוציא יעו"ש וא"כ נראה דה"ה לאחר חרם דר"ג היכא דהוא בא מחמת טענה ורוצה לגרשה דודאי יכול לגרשה דניהו דאין הב"ד כופין אבל כשהוא בא מחמת טענה בוודאי טענה דידי' עדיף מדידה דהרי הוא מצווה על פרי' ורבי' וטענה דידי' עדיפא ושוב לא עדיף כח האשה מכח האיש דלא התקין רבינו גרשון שיהי' כח האשה עדיף מכח האיש כדברי הרא"ש הנ"ל ותמי' על הפוסקים שלא הערו בזה ואפשר לחלק דהיכא דהיא באה מחמת טענה שאינו יורה כחץ א"כ הוי ודאי העיכוב מצדו אבל בהוא בא מחמת טענה לא נודע בבירור ממי הוא העיכוב:

עוד העיר הש"י דאין כופין להוציא משום ששהה עשר שנים ולא ילדה דבחוץ לארץ אינו נוהג דין זה כדאיתא שם ביבמות בדף ס"ד אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מהמנין א"כ בח"ל לא שייך דין זה דעון ח"ל גרם שלא להוליד והגאון בנו"ב מסיק דיכול לישא אחרת כשרוצה לנסוע עמה לארץ ישראל ממ"נ דבל"ה מחוייבת לעלות עמו לארץ אך שתאמר שכל הדרכים בחזקת סכנה וא"כ שוב כופין אותו לגרש משום דשהה עשר שנים ולא ילדה ולא שייך לומר דעון ח"ל גורם משום שלא עלה לארץ ישראל דלשיטתה דכל הדרכים בחזקת סכנה אין זה חטא מה שלא עלו לארץ ישראל ולא גרם עון זה וכתב במהדו"ק בס"א דאם עתה נתהוה סכנות על הדרך אשר מתחלה לא הי' לא שייך האי ממ"נ ולא יוכל לגרשה אף שחפץ לעלות לארץ הקדושה:

ולענ"ד נראה מטעם אחר דהיכא דחפץ לעלות לארץ ישראל יוכל לגרשה בע"כ אף בלא טעם ממ"נ הנ"ל דהנה הרא"ש הביא דיעה זו מדינא דגמרא דבח"ל בשהה עשר שנים ולא ילדה אין כופין להוציא דתלינן מה שלא נפקדו הוא בעונש ח"ל ולא משום שלא זכתה להבנות ממנו והרא"ש חלק עליהם דהא חזינן דרובא דעלמא פרין ורבין בחוץ לארץ והטור הביא בשם הרמב"ן שאין למדין מאברהם רק אם שהה יוד שנים בח"ל ואח"כ נכנס לארץ אין ישיבת ח"ל עולה מהמנין ונותנים לו י' שנים משעה שנכנס לארץ דאולי בזכות הארץ יבנה אבל מי שלא נכנס לארץ ודאי אף בח"ל יוציא אחר יוד שנים:

והנה דעת הרמב"ן דכל היכא שעתה עדיין בח"ל מאי מהני מה שנאמר דמה שלא נפקדה לא הוי בשביל שלא זכתה להבנות ממנו רק דעון ח"ל גרם יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ לא נפקדו ולא יפקדו גם אח"כ בשלמא היכא דעתה המה בארץ אמרינן שעתה יפקדו לטובה והדיעה שהביא הרא"ש ע"כ ס"ל כיון דעון ח"ל גורם מאי מהני שנכוף אותו לגרש וישא אחרת גם מאחרת לא יפקד כיון שאין החסרון בה רק שעון ח"ל גורם ודעת הרמב"ן דניהו דעון ח"ל גורם שלא יפקדו זה מזה אבל זיווג אחר שפיר יפקדו כמו רוב ישראל דנפקדו בח"ל:

וא"כ היכא שרוצה לעלות לארץ ישראל נראה דד"ה מודים דכופין לגרש ניהו דנימא דעון ח"ל גורם גם כן יצטרך לגרש ואי משום דכיון דעון ח"ל גורם אף מאחרת לא יבנה הא הוא רוצה לעלות לארץ ישראל ושם יבנה דשם לא יהי' לו אותו עון ואם היא אינה רוצה לעלות שפיר יוכל לגרשה בע"כ כדי שיקיים פרי' ורבי' וכשיעלה לא"י יפקד לטובה וזה ברור מאוד מאוד וא"כ אף היכא דלא שייך ממ"נ של הנו"ב ג"כ הדין היכא דרוצה לעלות לא"י יוכל לגרשה בע"כ אם היא אינה רוצה לעלות עמו:

עוד יש נ"מ בין טעמא דידי לטעם הנו"ב בזקינה שאינה ראוי' עוד להוליד והוא רוצה לעלות לא"י והיא חפצה לילך עמו דלטעם הנו"ב לא שייך הממ"נ דאדרבא היא אומרת שאין הדרכים בחזקת סכנה ועון ח"ל גרם משום שלא עלו מתחלה ולא הי' החסרון מצדה ואין יכול לגרשה אבל לטעמא דידי בזקינה שאינה ראוי' עוד להוליד אם הוא רוצה לעלות לא"י אף שהיא רוצה לילך עמו ג"כ יוכל לגרשה בע"כ דלו יהי' שעון ח"ל גרם מ"מ הוא מחויב לגרשה כדי לקיים פרי' ורבי' ובא"י שפיר יפקד הוא לטובה והיא אינה ראוי' לילד:

ועתה נשוב לענין דינא נראה דבשהה עשר שנים ולא ילדה עכ"פ לא יוכל לגרש בע"כ רק היכא שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה חפיצה לעלות עמו או בזקנה אף שחפיצה לעלות עמו כל שאינה ראוי' עוד לילד וכיון דבנל"ה איכא דעות אם מותר לגרש בע"כ בשהה עשר שנים ולא ילדה כנ"ל עכ"פ אין להתיר רק על אופן הנ"ל והאיש הנ"ל שאנו דנין בו הוא אינו חפץ לעלות לארץ ישראל רק למדינת הים והנראה כי כל דרכיו הוא רק נגד התורה ומה שהרחיק נדוד מאתה בלא רשותה עשה מעשה רשע וגם כבר בארנו לעיל דבל"ה אין כאן הדין דשהה עשר שנים ולא ילדה דמיום מיתת הבנים עדיין לא עברו עשר שנים ובירושלמי מבואר דהיכא דהי' לה בנים ומתו חושבין העשרה שנים מיום מיתת הבנים וכאשר הביא גם בחידושי הרשב"א שהבאנו לעיל וגם. בנ"ד בל"ה לא הי' עמה ביחד אף אחר שילדה ולד האחרון עשרה שנים וכפי מאי דאיתא בנו"ב במהדו"ת בסי' ק"ך אף מה שלא הי' בביתו במקרה אינו מצטרף לחשבון עשרה שנים ואף שהיא עתה כהנראה אינה ראוי' להוליד עוד א"כ אין חילוק בין אם הוי שהה עשרה שנים או לא דבל"ה אינה ראוי' להוליד עוד מ"מ כל שהוא אינו חפץ לעלות לארץ ישראל וגם פשע כנגדה ובפשיעתו כלו ימי' באפס תקוה בהצטרפות כל אלו בוודאי אין שום ספק שהבליעל הזה עשה שלא כדין מה שגרשה בע"כ ועבר על חרם דר"ג:

ועתה נשובה נראה מה יהי' דין גט הזה הניתן בע"כ אם יש בו ממש הנה כבר בארנו דהמהר"ם מינטץ הביא דר"ג תיקון שהגט יהי' בטל וגם שייך בזה לא מהני דגם בתקנה דרבנן אמרינן דלא מהני ואף דבגט שניתן באיסור לא אמרינן דהגט יהי' בטל דלא גרע מאונס שגירש כדאיתא בתוס' בריש תמורה משום דילפינן גירושין ממיתה מ"מ לענין זה אמרינן לא מהני שמחויב לחזור ולקחתה ובל"ה מחויב לחזור ולקחתה שרבינו גרשון החרים שיהי' הבעל והעדים והסופר בנידוי ובוודאי אינו נפטר מהנידוי עד שישוב לקחתה וגם אני מסופק באחד מערים אלו שהוא מלמד תינוקת אם מותר להחזיק אצלו הילדים אף דמבואר ביו"ד בסי' של"ד ס"ב בהגהה והוא ממועד קטן בדף ט"ז דהמנודה שונה ושונין לו והמוחרם לא שונה ולא שונין לו וכאן הביא המהר"ם מינטץ דר"ג החרים שיהי' הבעל והסופר והעדים בנידוי ובנידוי שונה ושונן לו מ"מ כיון דאמר מתחלה שהחרים ר"ג שפיר דין חרם יש לו ובל"ה מהראוי לקחת הילדים מאתו שלא ילמדו מעשיו הרעים ויש ספק גדול אם מותר לצרף הבעל והעדים לכל דבר שבקדושה דאף שמבואר ביו"ד בסי' של"ד ס"ב ובא"ח בסי' נ"ה סי' י"א דאף שהוא עבריין אם לא נידוהו בפירוש מותר לצרף אותם וא"צ לנהוג כל דיני נידוי מ"מ שאני כאן שר"ג החרים בפירוש שיהי' בנידוי הוי כאלו נידוהו בפי':

והנה בנ"ד בל"ה יש חשש לפסול הגט כאשר הביא הנו"ב במהדו"ת בסי' קכ"ט דאם העדים ידעו מזה שמגרש בע"כ המה בנידוי ופסולים המה יעו"ש:

עוד יש לפסול הגט כיון שהרבה שכירות העדים לאחד נתן חמשים זהובים ולהשני חמשה רוביל והנה בח"מ בסי' ל"ד סי' י"ח איתא דכל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטלה וכל זה היכא שכבר ראו המעשה ומחויבים להעיד אבל שכר לילך לראות מותר ובאה"ע בסי' ק"ל סי' כ"א איתא ולא יטלו העדי גט יותר מכדי שכר בטלה דמוכח ונראה הפירוש דהיינו ליקח שכר לילך לראות והוא ג"כ רק שכר בטלה ובאורים בסי' ל"ד ס"ק י"א כתב דאם נוטלים יותר משכר בטלה דמוכח איכא בו חשש פסול ובאה"ע שם בסי' ק"ל איתא עוד היתר דאם מתנה עם העדים שאם יקלקלו ישלמו מותר ליקח בעד זה וזה לא שייך רק בעדי חתימה אבל כאן הוי עדי מסירה המה לא יוכלו לקלקל עוד איתא שם היתר בשם מהרי"ק כיון דאסורים ליקח הגרושה מותר ליקח שכר ע"ז וגם זה לא שייך כאן כיון שהי' להם נשים וממילא לא יוכלו ליקח אשה על אשתם ואי משום כשיגרשו נשותיהם הא הוי הדין דכלם שהי' להם נשים ומתו או נתגרשו אח"כ מותרות להנשא להם:

והנה הטעם דנוטל שכר להעיד עדותו בטלה הוא רק משום קנס כמבואר בר"ן ובש"ע והקשיתי אמאי אינו פסול מדאורייתא משום נוגע ותירצתי דאין נותן לו שכר להעיד לזכותו רק שיעיד האמת הן לזכות הן לחוב וראיתי בנו"ב בסי' כ"ז שכתב בשם ספר קול יעקב כדברי וכן הביא הגט פשוט בשם המשאת בנימין וכן כתבו התוס' בבכורות בדף כ"ט בד"ה מה אני בחנם וראיתי בר"ן בסוף האיש מקדש בקידושין שהגי' המגי' שנוטל שכר משניהם ונראה לי שהוא ג"כ לכונה זאת דאם נוטל משניהם לא הוי נוגע וראיתי אח"כ בגט פשוט בסי' ק"כ ס״ק ט' דחומת ישרים הגי' זאת בר"ן לכונה הנ"ל ואם כן בנ"ד דבוודאי לא הבטיח להם ליתן שכר זה רק כשיגרש אבל אם לא יגרש בוודאי לא יתן להם סך זה וא"כ הוי כנותן להם שכר רק להעיד לזכותו ופסולים מדינא משום נוגע והנה כאשר שמעתי החזירו העדים השכר וגם בזה יש לי מקום ספק:

דהנה בח"מ בסי' ל"ד איתא שם החזיר הממון עדותו קיימת שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה אך קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר והנה בנ"ד כבר בארנו שמדינא המה פסולים מטעם נוגע:

והנה בח"מ בסי' ל"ג ס"ק י"ג מבואר דבפסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות שאם הי' לו נגיעה בתחלה יכול לסלקו באופן שלא יהי' לו הנאה ויעיד והרמב"ן בחידושיו בבבא בתרא בדף מ"ג כתב וז"ל בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם דאמרינן לסלקו בי תרי מנייהו וקשיא להו לרבוותא והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו בקרוב ונתרחק וניחא להו דשאני נוגע בעדות מחמת ממון משאר פסולים דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דמכיון דמטי לי' הנא' מיני' לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחל עלי' שם עד והוי לי' תחלתו וסופו בכשרות דמתחלה לא הי' עד כלל דומיא מאי דאמרינן במסכת מכות רובע יציל נרבע יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והנהו לאו עדים ננהו אבל בפסול אחר עדים פסולים נינהו ושפיר הוי תחלתו בפסול עכ"ד:

ואני מסופק מאי יהי' בכה"ג בגיטין וקידושין היכא שהי' נוגע וסילק עצמו מהנגיעה בזה נראה דהגיטין והקידושין בטלים דבשלמא בדיני ממונות שייך לומר כדברי הרמב"ן דמתחלה לא הי' בגדר עדות כלל ואף שהי' המעשה בלא עדים לא אברא סהדי אלא לשקרא ועתה מעידין על המעשה הראשונה אבל בגיטין וקידושין דבלא עדים הגט והקידושין בטלים ולא חלו תיכף ולא יוכלו אחר כך לחול וגם לטעם הסמ"ע דכתב הטעם דבממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כיון שיכול לסלק א"ע מיד מהנגיעה ולא הי' עליו תורת פסול מעולם מ"מ אני מסופק בגיטין וקידושין דעכ"פ קודם שנסתלק מהנגיעה הי' הקידושין בטלים ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר חלים הקידושין וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ובחידושי בסוגיא דשליח נעשה עד הרחבתי הדיבור בזה וגם מטעם זה יש פסול בגט:

עוד יש מקום לפסול הגט כיון שניתן בלילה דהנה בש"ע בסי' קכ"ג איתא דאין לגרש בלילה ואם גירש בלילה י"א דהוי גט פסול והביאו בחלקת מחוקק ובב"ש הטעם בשם הב"י דגט הוי כמו דין ואין דנין בלילה והנה השב יעקב כתב בסי' י"ד על המעשה שחקרו עדות אשה בלילה וחקר שם הרב השואל כיון דקבלת עדות בלילה הוי ואין מקבלין עדות בלילה וכתב דה"ל כי קבלו עלייהו ומהני והקשה עלי' חותני הגאון בס"ג סק"ד בספרו ישועות ישראל דמאי שייך קבלו לענין איסור והיתר אך הנה הא"ז כתב לפסול גט הניתן בלילה משום שיש בו ממון ודינו כמעון ופסול לדון בלילה כמו דאיתא ביבמות בדף ק"ד חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל ופירוש רש"י דחליצה דין הוא וגובה כתובתה והא"ז הביא כן בשם ר' יהודא בר' נתן ואם בחליצה כן כ"ש בגט שע"י הגט גובה כתובתה ואין הבעל יורש' ואינו אוכל פירו' ודברי' אלו מובאי' בתשו' ר"א מזרחי בסי' פ"ב וכאשר הביא הנו"ב במהדו"ת באה"ט בסי' קי"ד ושיטתם דבאיסור והיתר כשר אף בלילה רק בדיני ממונות פסול בלילה אי משום דאיתקש ריבים לנגעים או משום דכתיב ביום הנחילו את בניו מש"ה כתבו דבגט פסול משום דאית בי' דיני ממונות אף דגם זאת עדיין קשה דהא גט לא הוי דין כבר האריך בזה הנו"ב ושם מבואר דגם שיטת רש"י הוא כאור זרוע דגט הוי כמו דין וצריך שלשה ומש"ה פסלו הא"ז בלילה והכל משום דאית בי' ממון וא"כ שפיר ניחא דברי השב יעקב הנ"ל דמהני קבלו עליהם לענין איסור והיתר ולפי הנ"ל ניחא דבאיסור והיתר בוודאי מותר בלילה רק דהפסול הוא משום דאית בי' דיני ממונות ולענין דיני ממונות שוב מהני קבלו עלייהו:

והנה הנו"ב שם בסי' קי"ד אחרי שהרבה להוכיח דגם דעת רש"י דגט צריך שלשה כשיטת הא"ז דהוי כמו דין פלפל אמאי בסדר הגט בסי' פ"ט מבואר שבשעת הדחק אף לכתחלה יכתוב ליתן הגט בלילה ותירץ דאף דהוי דין אולי הוא כגמר דין דיוכל להיות בלילה ועוד שאף בדיני ממונות ממש יש פוסקים שבדיעבד אם עברו ודנו בלילה דיניהם דין כמבואר בח"מ בס"ה סק"ב ולפענ"ד בל"ה ניחא דאף אם הגט הוי כמו דין מ"מ באפשר ליתנו בלילה כפי המבואר בחשן משפט בסמ"ע בסי' ה' סק"מ בשם תשובת מהר"ם בסי' כ"ח דכתב דאם נתרצו שני הצדדים לדונם בלילה מותר לדונם דלא גרע מקבלו עלייהו קרוב או פסול וסיים שם הסמ"ע דמש"ה נהגו עתה לדון תחלת דין בלילה דמאחר שבא לדין כששלחו אחריו הוי לי' כקבלוהו יעו"ש וא"כ ניחא שפיר דברי הסידור גט דבשעת הדחק כותבין ונותנין הגט בלילה דכיון דעתה אין מגרשין בע"כ אך בריצוי שני הצדדים שפיר יכולים ליתנו בלילה וכאשר הבאנו לעיל דמצד איסור והיתר בוודאי מותר להורות בלילה רק מצד ממון מעכב ולזה מהני קבלת הצדדים וזה ניחא היכא דהוי מרצון שניהם הטוב אבל גט זה שניתן בע"כ שפיר יש בו פסול משום שניתן בלילה:

נשמט מדלעיל על הספק הנ"ל אם מותר לגרש בע"כ בשהה עשר שנים ולא ילדה:

הנה הב"ש בסי' קי"ז ס"ק כ"ב הביא דבמום גדול כמו שע"פ דין תורה כופין אותו בשוטים ה"ה דכופין אותה ומכ"ש דיכול לזרוק לה גט בע"כ והנו"ב בסי' ק"ד חידש דלא אמר הרא"ש רק שלא תיקון ר"ג שיהי' כח האשה עדיף מכח האיש וכמו שבאיש כופים בשוטים ה"ה באשה אבל ליתן לה גט בע"כ לא שמענו ופירש בזה דברי הרא"ש מה שאמר בתחלה מה שבאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר וכסות משמע שאין כופין רק שמונעים ממנה שאר וכסות ועונה ויש סתירה בדבריו והחלקת מחוקק נסתפק בכונות דבריו ופירוש הנו"ב כיון דהכפוי הוא בשוטים אבל לא יוכל ליתן לה גט בע"כ אך שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני א"כ שפיר משכחת לה שתסבול כל יסורין שבעולם ולא תחפוץ לקבל הגט אז ימנע ממנה שאר וכסות והאריך להשיג על הב"ש והחלקת מחוקק ומהר"ם לובלין וכתב עליהם ששגו ולפי שיטת הנו"ב נפל כל האי היתר דשהה עשר שנים ולא ילדה בבירא דליתן לה גט בע"כ אסור לכל השיטות:

אך באמת סתירה על דברי הנו"ב מדברי הרא"ש בפרק הבא על יבמתו גבי שהה עשר שנים ולא ילדה דכתב דכל מקום דגזרו חכמים יוציא היינו שכופין בשוטים ולא במילי והביא ראי' ממאי דאיתא בסוף פרק אע"פ בדף ס"ג למאן דמפרש מורד על אשתו באומר איני זן ואיני מפרנס ומקשה והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא כתובה כלומר מאי תוספות שייך דמוסיפין על כתובתה והלא צריך להוציא ואם כפוי במילין משכחת בה תוספות כגון שנידוהו ועומד במרדו אבל אם אמרינן כופים בשוטים פריך שפיר עכ"ל הרא"ש ולדברי הנו״ב גם בכופין בשוטים משכחת לה שסובל כל יסורין שבעולם ואינו חפץ לגרש מוסיפין על כתובתה כמו שכתב הרא"ש לשיטת הנו"ב גבי דידה דאף דכופים בשוטים אם תמאן ותסבול כל היסורים שבעולם מונעים שאר וכסות ה"ה גבי דידי' כה"ג מוסיפין על כתובתה אך ע"כ היכא דכופים בשוטים לא שייך אם תמאן וע"כ הפירוש בדברי הרא"ש כדברי הב"ש והחלקת מחוקק או דמיירי הרא"ש כגונא שלא הי' בידינו לכפותה עכ"פ ימנע ממנה שאר וכסות כפי' הב"ש:

נשובה לדינא הנה בגט הזה לא הותר הבעל לישא אחרת ומחוייבים אנחנו לעשות כל טצדקי דאפשרי שיחזור לקחתה או שיפשר אותה בטוב ויחן לה גט חדש מרצונה:

והנה זאת לדעת שכל מה שאנו פוסקין בעניני הזיווגים הוא ע"פ דין ודת תורתינו הקדושה אך חלילה לנו לעבור על חוקי המדינה והממשלה אשר אנחנו חוסים בצלה וכל דברינו הוא רק אם בחוקי המדינה יצא ג"כ משפט כזה מאחר שגם המה בחסדם שופטים בין איש לאשתו ע"פ מכתבי תעודה מהרבנים ע"פ ד"ת ואם לא יצא משפט משופטי המדינה לקיים דברינו דברינו בטלים:

תוכן העניינים

נפש חיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה