נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן לח
לכבוד הרב המה"ג הצדיק בוצינא קדישא חסידא ופרישא נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה ארי' ליב אלטער שליט"א האבדק"ק גור:
מכתב כק"ת קבלתי ודברי כק"ת טובים ונכוחים יורד לעומקא דדינא. וסקר הכל בסקירה אחת ואנחנו בעניותינו מוכרחים להאריך ולבאר עוד הפעם:
על דבר האשה אשר בעלה לא רצה לגרש אותה עד שתחזיר לו החפצים והובא לו קויטיל מאמו שכבר החזירה החפצים והי' מזויף וגירש בלי תנאי כהמנהג. הכל כמבואר בתשובה הקודמת:
ועל ראשית דברי אשר חפצתי לדמות הדבר לההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אף שמתחלה אמר שע"ד כן הוא מוכר כיון שלא אמר בשעת המכר הוי דברים שבלב וה"ה בנ"ד כמבואר בתשובה הקודמת וע"ז השיב כק"ת דבאמת בכל מקום אמרינן אדעת הראשונה הוא עושה אך התם בההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק דהי' לו להתנות בשעת מעשה וכיון דלא התנה בשעת מעשה רגלים לדבר שחזר בו ואף אם באמת לא חזר הוי שוב דברים שבלב כמבואר בתשובה הקודמת ובנ"ד לא שייך זה דלא הי' צריך להתנות כיון שלדעתו כבר הוחזר החפצים ע"ז יש לדון:
דהנה בקידושין בסוף הסוגיא מסיק בגמרא בההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעת' למיסק לארע' דישראל היינו דשפיר התנה בשעת המכירה כן ולבסוף לא סליק אמר ר' אשי אי בעי סליק ואיכא דאמרי אי בעי לא סליק מאי בינייהו איכ' בינייהו דאתיליד אונס' באורח' ופירש"י להך לישנ' דאי בעי סליק לא הדרי זבינא דהכי קאמר דאי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוי סליק וללישנא בתרא אי בעי לא סליק היינו דקא מתמה אתמוי' אי בעי לא סליק בתמי' מי אנסו שלא יוכל לעלות משמע שלא הי' לו שום עיכוב אבל היכא דהוי לי' צד עיכוב הדרי זבינא וכתבו התוס' בד"ה דאתיליד לי' אונסא באורחא וז"ל ולעיל שהוצרך הגמרא לומר דברים שבלב אינו דברים (פירוש דקשה להו דאף אם הי' דברים שבלב דברים ג"כ הוי המכר מכר דאף בהתנה בשעת המקח ואח"כ לא עלה ג"כ הוי המקח מקח) צ"ל ללישנא דאי בעי לא סליק אתיליד לי' אונסא באורחא וללישנא דאי בעי סליק (פירוש דאז אף שהי' אנוס גם כן אינו בטל המכר דמ"מ הי' יכול לעשות טצדקא לעלות ע"י שיירא) צריך לומר דאתיליד אונסא שאפילו ע"י תיור לא הי' יכול לעלות עכ"ד פירוש דאתיליד אונס כ"כ שאינו יכול לעלות בשום אופן שבעולם:
והנה בכתובות בדף ג' ע"א קאמר שם אונסא דשכיח שאני כיון דבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' ובאונסא דלא שכיח לא אמרינן דבעי' לי' לאתנויי דלא הוי סליק אדעת' דאתיליד אונסא ובתוס' שם בד"ה איכא דאמרי כתבו דדוקא באונסא דשכיחא לגמרי אמרינן דבעי' להו לאתנוי' אבל היכא דשכיח ולא שכיח ג"כ לא אמרינן דאיבעי' לי' לאתנוי' וא"כ גם בההוא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי לא נוכל לומר דהוי הטעם משום דלא אתני אמרינן שחזר בו דלמה לי' להתנות אם לא יתיליד אונסא אף שלא יעלה ג"כ יהי' המקח מקח וגם אם לא יתיליד אונסא בוודאי יעלה אך התנאי יהי' שמא יתרמי אונס שלא יוכל לעלות ובאונסא דלא שכיח לגמרי לא אמרינן דאיבעי' לי' לאתנוי' ובפרט להך לישנא דאי בעי סליק שאין המקח בטל אם לא שיהי' אונס גדול כל כך שאינו יכול לעלות בכל טצדקי דאפשר זה בוודאי לא שכיח וממילא מובן דדברינו אלו אינם לשיטת הר"ן דמיירי דהתנה מתחלה בתורת תנאי ואף תנאי כפול הי' דאם לא יעלה לא"י לא יהי' זביני דלפי זה שפיר נוכל לומר כדברי כק"ת דהי' לו להתנות זאת בפני הלוקח כיון שעלה על דעתו אונס זה אך דברינו אלה הוא לפי שיטת הפוסקים דהתם בההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל לא הי' בתורת תנאי אך דגלי דעתו מתחלה שרוצה למכור לפי שחפץ לעלות לארץ ישראל שפיר נוכל לומר מאי דלא אתני כן עם הלוקח משום שהוא סבור שבוודאי יעלה ולא יתרמי אונס וע"כ נראה דאין זה הטעם מדלא אתני רגלים לדבר שחזר אך כל שלא הזכיר בשעת מעשה דעתו ומחשבתו שהי' לו מאז ומה שהגיד מאז יוכל להיות שנשתנה דעתו כדברי הרשב"א ואף אם לא נשתנה הוי דברים שבלב:
אמנם בתשו' מהר"ם אלשיך בסי' ע"ח שהבאנו בדברינו הראשונים מבואר דלא כדברינו דכתב בנדון דידן שלא רצה לגרש עד שתשליש אשתו הכתובה ואבי' כתב שכבר מחלה הכתובה ובשעת הגירושין לא הזכיר מזה וכתב שם וי"ל דלא דמי לההוא דגלי אדעתא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו' דשם אין לו על מה לסמוך אלא בגילוי דעתא דקאמר מקמי הכי לחוד ומש"ה מצריכין לו דליהדר ולגלות דעתו בתר הכי בשעת מעשה אבל בנ"ד כיון שכותבין לו שהכתובה ביד שליש חשב בנפשו שמונחים בכיסתי' וכאלו תבטל חובו ומש"ה לא חש להזכירו בשעת מעשה כי כבר היתה בידו ותירץ ע"ז דהוי לי' לאסוקי אדעתי' שאפילו תמחול מ"מ אין המחילה כלום שהוא מחמת אונס ועוד דהוי לי' לאסוקי אדעתי' שמא מסרה מודעה וכו' יעו"ש ומפורש בדבריו דרק מש"ה הוי דברים שבלב משום שהי' צריך להתנות אח"כ אך לפי דעתו שהי' צריך לחוש לחששות רחוקות שמא מסר' מודעה וכדומה א"כ גם בנ"ד הי' צריך לחוש שמא הקויטל מזויף כיון שלא הכיר ח"י אמו אך אין זה תירץ מספיק אך כבר העירותי במכתבי הראשון מדברי האלשיך הללו וכתבתי דממ"נ אם נפסוק כהאלשיך הלא הוא התיר שם מטעם אחר ודעתו דאף אמר דברים אלו בשעת הגט ממש ג"כ אינו מזיק אף שאינו רוצה לגרש רק לאחר השלשת ומחילת הכתובה מ"מ לא הוי רק גילוי דעת בגיטא דלאו מלתא הוא עד שיתנה תנאי ממש דאם לא תמחול הכתובה לא יהי' גט ועל אופן זה מגרש אבל באם לא אמר שלא יהי' גט רק שלא רצה לגרש רק כשיהי' כן והוא סבור שהי' כן וגירש לא הוי רק כמו גילוי דעת כיון שלא הי' תנאי והוא פוסק דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא אף אם הגילוי דעת הי' קודם כתיבת הגט וע"כ ממ"נ אם באנו לחוש לשיטת מהר"ם אלשיך הנ"ל דהוא סובר דברים שבלב אינו דברים רק משום שהי' לו להתנות הוא מתיר מטעם אחר כאשר כתבתי במכתבי הראשון:
ומה שכ' כק"ת דהאלשיך לא סמך ע"ז רק כיון שלא דיבר לפני האשה והעדים הנה לקמן יתבאר לפענ"ד דלענין טעות אין חילוק בין אם דיבר לפני האשה או שלא בפני' ורק לענין תנאי יש לחלק בזה:
ועל דברי המרדכי בפרק האיש מקדש שם דהטעם בזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל לא אזלינן בתר מחשבתו דאזלינן בתר דעת הלוקח ופירוש כק"ת דהטעם משום דרגלים לדבר שחזר בו מדלא גילה הדבר ללוקח שמא לא יחפוץ לקנות על אופן זה כאשר יעיין כק"ת בגוף דברי המרדכי יראה שמורין הדברים כדברי דכתב שם וז"ל התם היינו טעמא דאזלינן בתר דעתו דלוקח והיינו דאנן אזלינן בתר דעת הלוקח ולא שהמוכר הי' צריך לחוש להגיד ללוקח:
אמנם אנכי הקשיתי על דברי המרדכי דאמאי ניזיל בתר דעת הלוקח ולא בתר דעת המוכר הא המקח אינו נגמר רק בדעת שניהם וכתבתי דאם כן שוב יתבטל המקח לגמרי והוי מחשב' סותר המעשה וע"ז השיב כק"ת דאינו ברור דהלוקח לא יתרצה דיוכל להיות דיתרצה כיון שקונה בזול ושמא ילך לא"י זה איני מבין דבוודאי אין לכוף הלוקח לקנות על תנאי כיון שלא התנה עמו ואם יודע לו שהמכר הי' על תנאי אינו מחויב לקיים המכר ועדיין אין כאן קנין כלל וכק"ת כתב בעצמו דמזה ראי' שחזר בו דאל"כ הי' לו לגלות להמוכר שמא לא ירצה לקנות על אופן זה:
ולענין דינא אין נפק"מ בין דברי לדברי כק"ת דגם כק"ת כתב דהריב"ש דכתב דהיכא דהתנה עם הלוקח מקודם לא הוי דברים שבלב אזיל בשיטת המרדכי דמש"ה הוי דברים שבלב כיון שלא גילה להלוקח אבל היכא שגילה ללוקח לא הוי דברים שבלב וכתב דהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הוי ס"ד דהוי דברים שבלב אף דלא שייך ההוא טעמא דשם ראינו שחזר בו מלא רוצה לרוצה וא"כ גם בנ"ד הוא כך כיון שביטל אח"כ בפירוש התנאים ואי נימא דזה לא הוי סתירה גם לפי דברינו לא יכונו:
ולענין גוף הדבר ושיטת הספר יראים שהבאנו במכתבי הראשון דהחילוק הוא היכא שהמחשבה סותר המעשה דברים שבלב אינו דברים והנה מאז עיינתי בגוף הספר יראים ושם מבואר דברים אלו במלות קצרות מאוד וכעת לא אוכל למצוא הדברים שם ובמרדכי בפרק אלמנה ניזונת שהביא כק"ת כתב וז"ל ורא"ם פירוש בספר יראים דברים שבלב אינו דברים לבטל דבריו פיו בענין אחר ומחשבתו בענין אחר אע"פ שברור לנו שמחשב בלבו לבטל דבריו בתר דברי פיו אזלינן וראי' לדבר שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו קודם להן שלא נעשה כתנאי ב"ג וב"ר אינו מבטל המעשה וכו' אע"פ שברור לנו ומוכח הדבר שלדברי התנאי דיבר וכו' יעו"ש:
הרי מבואר בפירוש בדעתו דאף שברור לנו שבלבו לא הי' כפיו מ"מ אזלינן בתר דיבור פיו ודעתו דלא כהרשב"א דכתב דרק משום זה הוי דברים שבלב דאמרינן שמא חזר ממחשבתו הראשונה:
ועל דברי הריב"ש הנ"ל דדעתו היכא דהתנה מתחלה עם הלוקח אף שבשעת המכר לא דיבר מאומה אמרינן על תנאי הראשון עשה הנה מדברי הר"ן בקידושין שם שהביא כק"ת בוודאי מבואר להיפך במה שתירץ על קושית התוס' דלמה לי' הטעם דהוי דברים שבלב בל"ה אינו תנאי כיון דלא הוי תנאי כפול ותירץ דמקודם כפלי' לתנאי' הרי אף בתנאי גמור היכא שלא הזכירו בשעת מעשה הוי דברים שבלב ומה שתירץ כק"ת דשם יוכל להיות דכפלי' שלא בפני הלוקח נלענ"ד דהיכא דכפלי' שלא בפני הלוקח עדיין לא מהני כלל בתורת תנאי דכל התנאים ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר והיינו שמתנים הבע"ד זה עם זה זה הוי דומיא דב"ג וב"ר אבל מה שכפל דבריו בינו לבין עצמו אינו ענין לתנאי דב"ג וב"ר וכן מצאתי מפורש בתשו' הב"ח בסי' צ"א שאביא לקמן שכתב דכל דיני התנאים בין בתנאים שתולה באשה בין תנאים שמתנה על עצמו בין תנאי לכשתצא חמה מנרתקה הנהו תנאי כולהו קא מתני הבעל עם האשה יעו"ש דכתב דכל שאינו מתנה עם האשה אין עליו דין תנאי ומצד הסברא מצד עצמ' נראה כן וא"כ הר"ן שתירץ על קושית התוס' דמיירי שפיר דכפלי' לתנאי' ע"כ הי' בפני הלוקח דאל"ה אין זה תנאי כפול:
ואם נימא לפרש דברי הריב"ש כאשר בארנו במכתב הקדום וכאשר פירוש בתשו' צ"צ מהגאון הקדוש מליבאויטץ דהחילוק בין אם הי' מתחלה רק גילוי דעת אף דבממון מלתא הוא מ"מ גילוי דעתא דמעיקרא לא מהני אבל בתנאי גמור שפיר מהני אף בתנאי דמעיקרא בוודאי הר"ן חולק ע"ז דהוא תירץ דהי' תנאי גמור מעיקרא אעפ"כ דברים שבלב אינו דברים:
ומה שכתב כק"ת על מאי שכתבתי להקשות דמאי ראי' מייתי בגמרא מהך דכופין אותו להך דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דהא בהך דכופין המחשבה סותר המעשה לגמרי וכתב כק"ת דהתם כיון דהי' אונס אין זה סתירה אם באנו לידי מדה זו בוודאי קשה מאי ראי' מהך דכופין דהתם לא הוי הטעם משום דברים שבלב דכיון דהוי באונס שמוכח לכל לא הוי דברים שבלב ומש"ה בגט מעושה שלא כדין באמת אינו גט וע"כ דלפי הס"ד לא נחית לחלק בכך ובאמת כתב הרמב"ן בחידושיו דהגמרא יכול להקשות ולטעמך דא"כ גט מעושה שלא כדין ג"כ יהי' כשר וע"כ דלפי הס"ד לא נחית לחלק משום דהוי באונס:
ועל דבר גט מוטעה מה שכתבתי במכתבי הראשון דמהרש"ל מכשיר גט מוטעה והמהר"ם כתב עליון דלא כתב זאת רק כשמבטיחין לו איזה סך ממון בשביל שיתן גט אבל בנדון דידן גם הוא מודה כאשר יתבאר לקמן מדברי הרמב"ם וכתבתי אנכי לפרש דהחילוק בין אם הטעות בגוף הדבר בין אם הטעות בהבטחה שחוצה לו וכבוד קדושת תורתו רצה לפרש דבריו ולחלק בין היכא דהטעות בדבר דלשעבר ובין היכא שהטעות בדבר דלהבא והנה המהר"ם הביא סמך לדבר הזה דבנ"ד גם בחליצה פסול והיינו באומרים לו חלוץ לה ועקור זיקתך הימנ' ושם ע"כ בזה דהוי טעות בגוף הדבר ואם כי אנכי כתבתי במכתבי הראשון דשם בחליצה פסול מטעם אחר דלא הוי כונה לחליצה ולא משום טעות וא"כ יש מקום להתיר אף בטעות בגוף הדבר וכק"ת הסכים לדברי אך המהר"ם בוודאי חולק בין היכא דהוי טעות בגוף הדבר וכן בצמח צדק בסי' ר"צ ס' ז' תפס בפשיטות לפרש דברי מהר"ם לחלק בין היכא שהטעות בגוף הדבר ובין היכא שהטעות בדבר שחוצה לו יעו"ש:
ואם נימא לחלק כחילוק כק"ת בין תנאי דלשעבר ובין תנאי דלהבא יוקשה על כל תנאי דלשעבר דלא יצטרך משפטי התנאים משום דהוי טעות והמרדכי הנ"ל בכתובות בפרק אלמנה ניזונת הביא ראי' דדברים שבלב אינו דברים מזה דתנאי שאינו כדינו לא מהני אף שידעינן שמחשבתו הוא כן אך משום דדברים שבלב אינו דברים ואם כן עדיין יוקשה מתנאי דלשעבר דהוי טעות דאלו ידע שהוא כן לא הי' מוכר וכבר הבאנו במכתבינו הראשון דע"כ לא נסתפק המשנה למלך דבתנאי דלשעבר לא נצטרך למשפטי התנאים רק לשיטת הרמב"ם דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים:
וגם שם בנדון דמהרש"ל יש לדמותו לטעות בדבר דלשעבר כאשר יתבאר:
וכק"ת הוסיף עוד הטעם בשיטת מהרש"ל משום דהוי לי' להתנות שאם לא יבוא לידו המעות שהשלישה לא יהי' גט ואי משום דכבר השלישה לא עלה על דעתו שלא ובוא לידי גביינא ומה שתמסור מודעה לא שכיח מ"מ כיון דלא פירש איכא למימר דאדרבא משום דלא עלה זה על דעתו גמר ומגרש אף דיש עוד חשש היזק:
הנה על דברים אלו יש ג"כ לדון דהרי עכ"פ זאת ידענו בבירור שאם ידע שלא יגיע לידו המעות לא הי' מגרש שהרי לא חפץ לגרש רק על אופן זה א"כ שוב הוי גט טעות וע"כ צריכין אנחנו לבוא לסברא דידן דכיון דלפי דעתו כבר הי' המעות כמונח בכיסו כיון שכבר השלישה ולמסירת מודעה לא חשש הרי גירש בלב שלם אך דעת כק"ת כיון דהשלישה באמת הוי כמי שרצה ולא הי' בזה טעות ומה שיגיע המעות לידו הוא תנאי דלהבא ובזה לא שייך טעות דבשעת גירושין לא הי' טעות שהי' באפשר להגיע לידו עוד וזה הוי רק בתורת תנאי וכל שאינו כפול לא הוי תנאי.
אך אם כן הי' לא הי' חשש כלל לגט מוטעה שהרי לא הי' כאן שום טעות שרצה להשליש לו מעות והושלש לו מעות ומה שאח"כ לא יגיע המעות לידו אין זה טעות אף אם השליש יחזיק המעות לעצמו אך שם הי' המעשה שהאשה מהרה מודעה מתחלה קודם שקבלה הגט שהיתה מוכרחת להשליש מעות כדי לקבל גט ואח"כ תקבל המעות בחזרה א"כ בשעת הגט כבר נתבטל' ההשלשה לגמרי ע"י מסירת המודעה כאשר באמת הי' אחר כך שע"י מסירת המודעה קבלה המעות בחזרה וא"כ בשעת נתינת הגט הי' אז תיכף גט מוטעה כמו שאלו ידע שקבלה המעות בחזרה מהשליש קודם נתינת הגט הי' הגט מוטעה ה"ה כיון שכבר מסרה מודעה שתקבל בחזרה המעות נתבטל ההשלשה וע"כ מכאן ראי' דגם גט מוטעה כל שלא הוי דרך תנאי וכמשפטי התנאים אין חשש וגם זה נכנס בטעות דלשעבר ולא בתנאי דלהבא דמה שמסרה מודעה לקבל בחזרה המעות זאת נעשה קודם נתינת הגט:
והנה בפוסקים מצינו להיפך דהיכא דתלוי הדבר בענין דלהבא מגרע גרע כאשר כתב מהר"י בן לב על שיטת התוס' והרשב"א והמרדכי דס"ל דההוא חשש גבי מוציא שם רע שיאמר אלו הייתי יודע שהוא כן הוי רק חשש דרבנן ומדאורייתא אין חשש כלל הוא רק משום דתלוי הדבר בלשעבר אבל אם אמר דמשום דבר שלהבא הוא מוציאה יש בזה חשש דאורייתא והמהר"ם לובלין בתשובה הנ"ל ד"ה אברא הביא דבריו והצ"צ בסי' ר"ל ס"ט מביאו ובח"ס בסי' כ"ה מביאו ג"כ ודעתו ג"כ דחשש דלהבא מגרע גרע עוד:
ועל מה שכתבתי במכתבי הראשון דמהך דמצות חליצה דאיתא שם חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול משם מוכח להיפך דמטעם טעות אינו פוסל רק משום תנאי ומשום הכי בחליצה כשרה משום דלא אפשר להתקיים על ידי שליח התנאי בטל והמעשה קיים אבל מצד טעות אין חילוק ואין לומר דשם מיירי בתנאי ולא בטעות דהא אדרבא הלשון משמע דמיירי בטעות דנקט הלשון גט מוטעה וחליצה מוטעת בשלמא אם נימא דטעות אינו פוסל כלל רק משום תנאי ניחא דאף דתנו הלשון חליצה מוטע' הכונ' על תנאי דטעות אף בגט אינו פוסל אך בתנאי פוסל בגט ובחליצה כשרה והכונה על טעות דפוסל והיינו תנאי אבל אם נימא דבטעות פוסל בגט ובחליצה קשה מאוד לומר דמאי דנקט חליצה מוטעת כשרה קאי על תנאי אבל לעולם טעות פסול דהרי אדרבא נקיט הלשון חליצה מוטעת:
ומה דכתבו הפוסקים חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה פסולה כבר בארתי במכתבי הראשון ששם הוי הטעות בגוף החליצה שלא נתכוין לחליצה כלל שלא חלץ לפוטרה אך לכונסה וכדאיתא בגמרא דבכה"ג פסולה בחליצה שצריך שיהי' הכונה לפוטרה ולא לכונסה ובכה"ג פסולה משום שצריך להיות הכונה לפטור אבל היכא שהכונה על גוף החליצה היתה כדין לפטור אך שהטעו אותו בדבר אחר שפיר כשרה בחליצה ואף בגט כשר בלי תנא כפול אך נמצא אופן שבגט פסול כזה היכא דכפלי' לתנאי' ובחליצה כשרה כנ"ל:
ומה שהשיב מעכק"ת דאף מה שהוא בתורת טעות הוא ג"כ משום תנאי ומש"ה בחליצה גם טעות אינו מזיק הא ע"ז אנו דנין דדעת המהר"ם דבטעות אף בחליצה מזיק אף דלא שייך בו תנאי משום דאי אפשר להתקיים ע"י שליח ולפי דברי כק"ת יהי' מכאן ראי' דטעות אינו מזיק רק משום תורת תנאי ושוב בעינן שיהי' תנאי מפורש וכדיני תנאים דלא כמהר"ם:
וגם בנ"ד מאי דיש חילוק בין אם הוא בתורת תנאי או אם הוא בתורת טעות הוא אם נימא דטעות אינו מתורת תנאי דאז נוכל לחלק דאף דמשום תנאי אינו פוסל משום דלא התנה בשעת מעשה והוי דברים שבלב מ"מ שוב טעות פוסל אבל אם נימא דטעות הוי גם כן משום תנאי ג"כ דברים שבלב אינו דברים ואין חילוק בין טעות לתנאי וכל שהוא בתורת תנאי צריך שיאמר התנאי בפועל ודברים שבלב אינו דברים:
והנה מה שהביא כק"ת מגמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים כבר חלקו הראשונים דהתם לא הי' בלבו לאמר דברים אלו ולשנא הוא דאתקיל לי' ולא נתכוין להגיד דברים אלו אבל באם נתכוין בלבו לאמר דברים אלו אף שהי' ע"י טעו' אין ראי' מזה וגם דהתם הוי טעות בגוף הדבר ועכ"פ אין ראי' לטעות בדבר שחוצה לו:
ומה שהביא כק"ת מתשו' הב"ח החדשות בסי' צ"א מה שהשיב למהר"ם בעצמו כשבא לענין גט מוטעה לא חלק עליו בזה רק כתב לרווחא דמלתא אף אם הי' כן לא הי' מוטעה רק היכא שאמרו לו בשליחות האשה אבל התם שלא הי' מצד האשה רק המסדר אמר לו פשיטא דאין חשש וא"כ בנ"ד שהטעות הי' מצד האשה אף לדברי הב"ח יש חשש:
ולפע"ד דהב"ח לא אסר התם משום גט מוטעה רק ג"כ משום תנאי וכאשר פירשו בגמרא דגט מוטעה היינו בתנאי וכאשר פירוש מהרש"ל ובזה חולק הב"ח בין היכא ששלוחי האש' הטעו אותו בין אם אחר הטע' אותו,
וז"ל הב"ח שם גם על דבר הטעאה בקנס איני מבין אמאי קורא אותו הטעאה הלא יודע הבעל שהוא חייב לשלם כתובתה וכו' ואף לפי דברי נראה ברור דאין הנידון דומה לראי' דההוא דגט מוטעה דפסול היינו כשאמרו לו בשליחות האשה תן לה גט ע"מ שתתן לך מאתים זוז ולא נתנה לו התם הוי הטעאה אבל אם אמרו לו בלא שליחות האשה תן לה גט ע"מ שאתן לך מאתים זוז ולא נתנו לו אין זה גט מוטעה שהרי כשנתן הגט ליד האשה לא הי' מתנה שום תנאי עמה והכי משמע לשנא דברייתא חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול איזה חליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז ודכותי' גבי גט אי לא קא יהיב לי' פסול שהרי שלוחי האשה היו מתנין עמו וכיון שלא נתקיים התנאי לא נתקיים המעשה אבל איש אחר דמתנה עם הבעל ומבטיח לתת לו מאתים זוז ע"מ שיגרש את אשתו ואח"כ נתן לה גט סתם ליד האשה פשיטא שאין זה בכלל גט מוטעה דכל דיני התנאים בין בתנאים שתולה בהאשה בין תנאים שמתנה על עצמו בין תנאי לכשתצא חמה מנרתקה הנהו תנאי כולהו קא מתני הבעל עם האשה או שלוחי' אבל התם שההטעאה בקישור לא הי' מהאשה אלא מהמסדר עצמו פשיטא שאין כח מה שהטעו המסדר לבטל הגט שנתן ליד האשה וכו':
הרי דהוא מיירי לענין תנאי ממש ובזה חילק בין היכא שהתנה עם האשה והי' ביניהם תנאי או שאיש אחר התנה עמו ובזה יש טעם ברור לחלק כיון דכולהו תנאים ילפינן מבני גד ומבני ראובן והיינו היכא שהתנו בעלי דברים אהדדי אבל לא מה שהתנה איש אחר וכל זה אם נבוא עלה בתורת תנאי אבל אם נבוא עלה בתורת טעות נראה דאין חילוק מאיזה צד בא הטעות כיון דהמעשה הי' בטעות בטלה יהי' מאיזה צד שיהי' ויבוא הטעות בטל המעשה ובכל טעות שבעולם שמבטלין הקנין והמכר אין חילוק מאיזה צד בא הטעות כל שהוא טעות חוזר אך שהב"ח לא אתי עלה רק מכח תנאי וקרא אותו טעות כדאיתא שם בפרק מצות חליצה דחליצה מוטעת היא שאמרו לו יחלוץ לה והוא תתן לך מאתים זוז אבל טעות לחודי' אינו מבטל כלל הגט כלל רק תנאי כנ"ל:
וכל עיקר ההיתר מהב"ח שם כיון שהבעל ביטל מתחלה כל התנאים כדרך שמבטלין. והאריך שם בזה דכיון שביטל כל התנאים אין חשש:
ומה שהביא כק"ת דברי המ"ב דחלק על המהר"ם דטעות אינו פוסל הגט וחילק ג"כ בין תנאי דלהבא ובין תנאי דלשעבר אם באנו לדין בדברים שבלב כדברי הספר יראים משום שסותר המעשה בתנאי דלשעבר מגרע גרע דסותר המעשה לגמרי משום דכבר אין בה ממש כלל וכבר הבאנו דברי מהר"י בן לב דבתנאי דלהבא מגרע גרע:
ועל מה שהבאתי ראי' במכתבי הראשון מדברי הנו"ב בחלק אה"ע בסי' י"א על אשה שיצא עלי' שם רע ובעלה הכה אותה והודית שזנתה ובאו לפני המורה ושאל אותו המורה אם מאמין לדברי' ואמר שמאמין ופסק המורה דהדין הוא שיגרשה ואח"כ נודע להבעל שהי' שקר וכתב שם הנו"ב דאין לבטל הגט בשביל זה כיון שאמר בשעה שגרשה בפירוש שמגרשה בלי שום תנאי וביטל כל תנאים כנהוג בינינו בשעת סידור הגט ואחריו החזיק האבני מלואים וכתב עוד יותר דאף יוכל להחזירה אח"כ ואין כאן חשש שיאמר אולי הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשך כיון שהתנה בלי תנאי אלמא כל שהתנה בלי תנאי אין חשש עמד וע"ז השיב כ"ת דאין ראי' לנ"ד דשם לא הטעהו שום אדם בעולם שלמה האמין להאשה וכי לא ידע שתוכל לשקר בשביל שהי' קטטות בניהם וגם אף אם הי' יודע שיתברר אח"כ שלא זנתה מ"מ הי' לו לגרש אז דאסורה לו מהדין:
הנה ע"ז כבר בארתי דמשום פסול טעות לפענ"ד אין חילוק בין הטעה א"ע בין הטעהו אחרים וגם אין לך הטעהו אחרים יותר מזה שהודית לו שזנתה ואדרבא שם הוי טעות בגוף הדבר ואי משום שהי' בידו שלא להאמין להאשה כל טעות הוא כן שהי' יכול לומר שאינו מאמין הדבר אבל הוא טעה וסבור שהוא האמת כן ואין לך טעות יותר גדול מזה שהאמין לדברי' לפני הב"ד ועפ"ז פסק המורה שאסורה וגם מה שכתב דאף אם הי' יודע שיתברר אח"כ שלא זנתה מ"מ הי' לו לגרש דאסורה לו מהדין הנה אם הי' יודע שיתברר אח"כ ששקר לא הי' צריך לחוש ולא זו שיתברר רק אם עלה בלבו ספק שמא שקר הוא לא הי' מאמין ולא היתה אסורה כלל ואין לך טעות יותר מזה אעפ"כ כיון שהתנה מפורש שמבטל כל התנאים כתב הנו"ב דאין חשש והאבני מילואים כתב דמשום זה מותרת לחזור לו ג"כ דאין שום חשש עוד וע"כ כנ"ל דכיון דביטל מפורש כל תנאים אין חשש לטעות עוד:
והנה החתם סופר בסי' כ"ה הביא דברי הנו"ב הנ"ל וכתב עליו וז"ל ובמחילת כבודו נעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ב דשבועות שם אשה שאין לה וסת דלר' מאיר יוציא ולא יחזיר עולמית וה"ה לדידן ברואה מחמת תשמיש כתב הר"ן דהתם אף שלא אמר מחמת וסת אני מגרשך מ"מ כיון שאסורה לו סתמא כפירושו דאין אדם מקיים אשה האסורה לו שוב הקשה הר"ן א"כ למאי ניחוש שיאמר אלו הייתי יודע לא הייתי מגרשך הרי הוא מוכרח לגרשה ותירץ דאין ב"ד כופין להוציא יעו"ש למדנו מהר"ן ג' דינים יש היכא דכופין להוציא אפילו אמר בפירוש משום כך אני מוציאך אינה אסורה לחזור לו דלא מצי למימר אלו הייתי יודע לא הייתי מגרשך שהרי כופין להוציא והיכא דאסורה ואין כופין אינו צריך אף אמירה אפ"ה אסורה לחזור לו והיכא דליכא איסורא אלא הוא חושש לש"ר או נדר אז כשאומר משום שם רע וכו' אסורה לחזור ואם כן בעובדא דנו"ב דהמורה פסק לו שמחויב להוציאה לא שייך לומר אלו הייתי יודע וכ"כ בספר בית מאיר סי' יוד עכ"ד הח"ס:
והמה כעין דברי כק"ת אך הוא הקשה מזה על דברי הנו"ב דא"כ שפיר מותר להחזירה ג"כ דלא שייך לומר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשך דהא הי' מוכרח לגרש וביקש מחילה מהנו"ב:
ולפענ"ד דברי הנו"ב נכונים המה דשם גבי דואה דם מחמת תשמיש שפיר כתב הר"ן דלא שייך לומר אלו הייתי יודע שתתרכא לא הייתי מגרשך דהרי הוא מוכרח לגרשה ואסורה עליו אז בשעת מעשה ולא הי' שום עצה לזה דאף שנתרפא' אח"כ מ"מ בשעת מעשה היתה אסור' עליו רק אח"כ נתרפאה אבל בנדון דהנו"ב לא היתה אסורה עליו רק משום שהי' מאמינה אבל אם לא הי' מאמינה לא היתה אסורה וא"כ שפיר יוכל לומר אלו הייתי יודע שהוא שקר לא הייתי מאמינך ולא הייתי מגרשך ואף אם נימא כיון דכבר אמר בפני ב"ד שמאמינה נאסרה עליו ואח"כ בשעת הגט כבר הי' מוכרח לגרשה גם זה אינו לא מיבעי' לדעת הט"ז בסי' קט"ו ס"ק י"א דכתב באמצע דבריו וז"ל דהא יוכל לומר אע"ג שאמרתי שמהימן לי חזרתי מזה:
ודעתו דאף שאמר מתחלה שמאמינה יוכל לחזור בו לומר שאינו מאמינה אף בלא שום אמתלא בוודאי לא הי' מוכרח לגרשה בשעת הגט דהי' יכול לומר שוב שאינו מאמינה:
וכן הביא הפ"ת בסי' קט"ו בס"ק ל"ז בשם הבגדי כהונה ואינו כעת ת"י לעיין בו והביא שם משמו הטעם דהא דצריכה אמתלא היינו בהנוגע לאחרים אבל מה שנוגע בינו לבינה והמה יודעים האמת א"צ אמתלא אך אף לפי מה שהביא שם שבתשו' צ"צ סי' ק"ד הביא חילוק זה בשם יש מי שאומר ודחה דבריו מהא דאמר בסוף נדרים ומודה ר' ששת שאם מת אינה אוכלת בתרומה וכן סתר סברא זו בתשו' ח"צ בסי' מ"ד וכן הברית אברהם בסי' פ"ו דחה זאת מדברי הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ב והובא בש"ע בסימן קע"ח ס"י דאינו נאמן רק באמתלא:
מ"מ ניחא כאן דיוכל לומר אלו הייתי יודע שהדבר שקר כמו שנודע לי עתה דהיינו שעתה נודע לו ע"י שאשתו נתנה אמתלא לדברי' שמה שהודית שזנתה הי' ע"י הכאות שהכה אותה ויראה שמא יהרגנה כאשר איתא שם א"כ שפיר יוכל לומר אלו הייתי יודע מתחלה שהדבר שקר כמו שנודע לי עתה לא הייתי מיגרשה ואינו דומה לדברי הר"ן דהתם ברואה דם מחמת תשמיש בשעת מעשה היתה אסורה עליו על כל פנים והי' מחויב לגרשה וזה נראה לי ברור:
ובגוף הענין דגרשה משום חשש זנות הנה דעת התוס' והרשב"א והמרדכי דלא הוי רק חשש דרבנן ודעת רש"י והרמב"ם בפ"י מהלכות הלכה י"ב ובחידושי הרמב"ן והריטב"א דהוי חשש דאורייתא אם ימצא אח"כ שקר והגט בטל ובני' ממזרים ואף שלא הטע' אותו שום אדם בעולם רק שהטעה א"ע אעפ"כ איכא חשש דאורייתא מ"מ כתב הנו"ב דבשביל שהתנה בלי שום תנאי מסלק זה החשש ולשיטת האבני מלואים בסי' י"ב ס"ק ב' מותר להחזירה ג"כ וליכא חשש שיאמר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשך משום דביטל כל התנאים הרי דמה דביטל כל התנאים מוציא מחשש גט מוטעה לגמרי:
והנה החתם סופר עשה סמוכין לדברי הנו"ב הנ"ל דכ' דכיון דביטל כל תנאים אין חשש עוד כתב וז"ל והנה דבריו לקוחים מדברי הב"ח באה"ע בסי' קמ"ח כתב בגט שכ"מ שנותנים ע"פ תיקון מהר"י מפרי"ש בלי שום תנאי אע"ג דכולנו יודעים שאינו מגרש אלא משום חשש מיתה וזיקת יבמין מ"מ כשקם ממיטתו לא חיישינן לומר אלו הי' יודע שיבריא לא הי' מגרש משום שנוהגים לומר לו שיגרש בלי שום תנאי אם כן תו ליכא למיחש וכו' יעו"ש דברי הח"ס:
והנה שם בב"ח בסי' קמ"ח לא נתבאר דברים אלו מה שהביא החתם סופר בשמו דבגט שכ"מ אף דכולנו יודעים שאינו מגרש אלא מחשש מיתה אך בתשובת הב"ח בסי' צ"א נתבאר דברים אלו והאמת כן הוא שכולנו יודעים ששכיב מרע אינו מגרש אלא מחשש מיתה ואעפ"כ מהני משום שנותנים בלי תנאי וא"כ ה"ה בנ"ד:
אך עדיין הי' אפשר לחלק דבגט שכ"מ הי' החשש שמא גירש על תנאי כשימות ולזה שפיר מהני ביטול התנאי דלא נוכל לומר דדעתו הי' אם ימות יהי' גט ואם לא ימות לא יהי' גט דהרי בפירוש גירש בלי תנאי והגירושין יהי' בלא תנאי אבל לענין טעות בגט שכפי דעתו באמת רצה שיהי' בלא תנאי אך דהוא טעה ואמרינן אלו ידע לא הי' מגרש ולא מהני לזה ביטל תנאי וכאשר הערה בחילוק הזה בצ"צ בסי' ר"ס בס' והדבר מובן מאליו:
אך לפי אשר הבאתי במכתבי הראשון דברי הגאון האדיר מו"ה סענדר מרגליות דהקשה על כל גיטי שכיב מרע לשיטת הרמב"ם שהסכים לרש"י ור"ח דבגט שכיב מרע הוי אומדנא דמוכח שאינו נותן הגט רק על תנאי רק דפסק כרבה ורבא דחיישינן שמא יאמרו לכך אינו חוזר כשעומד ותמוה לשיטת הרמב"ם דכל שהזכיר התנאי קודם התורף הגט פסול א"כ בגט שכ"מ אין כאן גט כלל ולא מצא מענה אך שבגט שכיב מרע לא הוי תנאי כלל שכיון שמגרש סובר שודאי ימות ואם חי אח"כ נתבטל הגט משום דהוי טעות אבל כשמת אין כאן תנאי כלל והוי גט גמור כנ"ל בתשובה הראשונה:
וא"כ שוב יוקשה לשיטת הר"י מפרי"ז כאשר הביא בסמ"ק בהלכות גירושין ומהר"ר יחיאל מפרי"ז הי' רגיל להצריך בגט שכ"מ לגרש לגמרי בלי שום תנאי כדי לאפוקי נפשו מכל ספיקא וכאשר האריך שם בב"ח בסימן קמ"ח דאף דבכל גט מדינא א"צ להחמיר לומר בלא תנאי בגט שכ"מ צריך לומר בלי תנאי להוציא א"ע מכל ספק:
וקשה דעדיין לא יצאנו מספק כיון דנימא דדעת השכ"מ שבוודאי ימות ואם יחי' אח"כ בטל הגט מטעם טעות כדברי הגאון הנ"ל ובטעות לא מהני מאי דמתני בלי תנאי אך ע"כ דאף על טעות מהני מה שמתנה בלי שום תנאי:
וגם בלא זה נראה דהח"ס לא ס"ל חילוק זה לומר דביטול התנאי לא מהני רק לענין תנאי ולא לענין טעות שהרי כתב דדברי הנו"ב לקוחים מדברי הב"ח דבגט שכ"מ משום שמתנה בלא תנאי אין חשש עוד ואם נימא לחלק בין תנאי לטעות אין ראי' מדברי הב"ח לדברי הנו"ב דשם בשכ"מ הוי החשש משום תנאי היינו אם לא נימא כדברי הגאון מוהר"ר סענדר הנ"ל ושם בעובדא דהנו"ב הוי חשש טעות שמגרשה בשביל שסבור שהאמת כדברי' שזנתה וע"כ דהוא לא נחית לחלק בזה וגם כיון שאנו נוהגים לומר שמבטל כל תנאי וכל דברים שהוגד שיוכלו להפסיד להגט הכל מבטל בביטול גמור ממילא הכל בכלל הן תנאי והן טעות:
והנה הב"ח בסי' קמ"ח הביא דמהר"ם עצמו הוכרח אח"כ להודות דהיכא דגירש בלי שום תנאי כמנהג שלנו לא הי' חשש בנ"ד של המהר"ם יעו"ש בב"ח וכבר הבאנו דבנדון דמהר"ם גרע עוד מנדון שלנו לפי שיטת מהר"ם דהי' טעות בגוף הדבר אעפ"כ הודה באם הי' מגרשה בלי שום תנאי לא הי' חשש מכ"ש בנ"ד וכבר הבאתי בתשובה הראשונה דחותני הגאון האדיר נ"י לא רצה להצטרף להתיר בזה רק במקום עיגון גדול: