אור ברסלב

נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס

סימן לז

סימן לו

ב"ה יום י"ד חשון תרל"ה לפ"ק קאליש:

לכבוד הרב המה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה אפרים צבי האבדק"ק זארנוב יע"א:

יקרת מכתבו קבלתי בצירוף פריסת שלום מהרב המה"ג הצדיק בוצ"ק האבדק"ק גור בדבר השאלה אשר איש אחד מעירו נלכד לאנשי הצבא ונסעה אשתו אחריו לק"ק ראדם ליקח ממנו ג"פ ונתרצה ליתן לה ג"פ אך להחזיר לו כל החפצים שהי' לו אצלה וגם ד' מאות זהובים והיינו כי האיש הנ"ל כבר לא הי' דר עמה יותר משנה ולקח לו את מעות נדוניא שהי' לו מחמיו ונסע לאמו לק"ק פרשיסחא אך עוד ד' מאות זהובים נשאר ביד אשתו וחפצים שלו והיו מבקשים ממנו שיניח עכ"פ המעות הנ"ל בעבור תינוקת שלו שהיא אצלה ולא רצה רק להשיב החפצים לידי אמו ולהביא לו מכתב צעעיל מכל החפצים מאמו שקבלתם והמעות להשליש ביד בד"צ עד לאחר הגט והיא לא עשתה כן עם החפצים רק עכבה החפצים בעבור התינוקת ואיש אחד כתב מכתב הצעטיל מן החפצים בשם אמו שקבלתם והאמין האיש הנ"ל שאמו שלחה הכתב והלכה לב"ד והשלישה ד' מאות זהובים הנ"ל בידם וכל עסק החפצים לא הי' בפני הב"ד רק זאת ראו שתבע אותה על ג' חפצים שנחסר לו ונתנה לו ג' רו"כ בעדם ולאחר זה עשו כל דבר הג"פ כדת סתם בביטול מודעות כנהוג ולמחרתו בא לב"ד היות שנודע לו שהטעתו עם החפצים ותיכף שלחו הב"ד מראדם אל כ"ת הצעטיל מהחפצים להביאם לשם וכן עשתה והזמן לא הספיק שיתן לה ג"פ פעם שנית לרוחא דמלתא כי נלקח משם להלאה וחששו אז לגט מוטעה לפי דעת המחמירים בגילוי דעת דקודם הגט אך היו מצדדים להתיר מכח חזרה שלאחר הגט מטעם שהי' בטוח שתהי' מוכרחת להחזירם דבאם לא תחזיר הגט יהי' בטל מחמת הגילוי דעת הנ"ל וכתבו דבר זה להרב הגאון דק"ק לבוב נ"י והסכים עמהם וכתב בקיצור שהגט כשר כמו שכתבו בלי טעם ושלחו אל מעכ"ת כל הכתבים ויען כי ההיתר הנ"ל תמוה טובא ולזאת שלח הדבר לפני וגם הרב המה"ג בוצ"ק מגור שלח אלי הספר צמח צדק הנדפס מחדש מאת גאון ישראל וקדושו מו"ה מנחם מענדיל ז"ל מליבאויטש אשר הוא בסי' ר"צ האריך בעין כזה לראות דעתו הקדושה בזה ע"כ דברי השאלה:

והנה מה שכתב מעכ"ת דהיו מצדדים להתיר מכח חזרה שלאחר הגט מטעם שהי' בטוח שתהי' מוכרחת להחזירם דבאם לא תחזיר הגט יהי' בטל מחמת גילוי דעת הנ"ל דברים אלו אינם מובנים לי והנראה דהוי הפירוש שאחר הגט חזר המגרש ורצה בקיום הגט אף שנודע לו שהטעתו משום שהי' בטוח שתחזיר לו החפצים שאם לא. יהי' הגט בטל ודבר זה אינו מובן לי כלל דמאי מהני החזר' שלו לאחר כתיב' הגט ואם הי' חוזר בו אחר כתיב' הגט ונתינתו לומר שחפץ בהגט אף אם לא החזיר' לו החפצי' ושישארו החפצי' עבור בתו הי' אפשר קצת לצדד בזה לומר הוכיח סופו על תחילתו שהחזרת החפצים לא הי' דבר המעכב בהגט כאשר כתב בזה בצמח צדק הנ"ל לסניף להתיר כעין זה אבל מאחר שגם עתה אינו חוזר מזה שרוצה שתחזיר לו החפצים ואם לא תחזיר לו רוצה בביטול הגט רק שמסכים שיהי' הגט גט משום שיודע שאם לא תחזיר לו יהי' הגט בטל וע"כ תהי' מוכרחת להחזיר לו וא"כ גם עתה דעתו כבראשונה שבלא החזרת החפצים יהי' הגט בטל ומה שרוצה עתה שיהי' הגט גט זה לא מעלה ולא מוריד ואפשר כונתם דהוכיח סופו על תחילתו ואמרינן דגם מעיקרא הי' דעתו כן שרצה בהחזרת החפצים אך עכ"ז לא לעכב דוקא שתחזיר לו קודם הגט אך אף שתחזיר לו אחר הגט ג"כ לא יתבטל הגט אך זה בוודאי אינו דמתחלה בוודא רצה שתחזיר לו קודם הגט דהרי אם הי' הסכים אז שיהי' גט אף אם לא תחזיר החפצים קודם הגט לא הי' צריכה אח"כ להחזיר באמת וגם ראינו שלא רצה ליתן גט עד שהוצרכו לתת לו קויטל מזויף בשם אמו כי קבלה החפצים אך בוודאי אחר נתינת הגט שאמרו לו הבית דין שאל יחוש להחפצי' שתהי' מוכרחת להחזיר לו שאל"כ יתבטל הגט הסכים עתה שיהי' הגט גט ושתחזיר לו עתה והסכמתו עתה לא מעלה ולא מוריד:

והנה דין זה יפרד לשלשה ראשים. מתחלה נחקור אם זה שדיבר תחלה עם האשה שאינו רוצה לגרשה רק על אופן שתחזיר לו החפצים והיא הטעתו ולא החזירה לו והוא סבור שהחזירה לו אם זאת הי' מזיק להגט אם בשעת הגט לא הי' אמר מידי ולא הזכיר מהחזרת החפצים ב) אם נימא דאם לא הי' מזכיר מידי בשעת הגט מהחזרת החפצים הי' כשר הגט ולא הי' מזיק מה שדיבר תחלה עם האשה כאשר יתבאר אח"כ עדיין יהי' ספק בנ"ד לאשר כי גם לפני הב"ד אמר ותבע אותה על ג' חפצים שנחסר לו והיא החזירה לו שלשה רוביל. ג) אף אם נימא דדברים אלו פוסלים הגט מ"מ כיון שאח"כ חזר וביטל כל המודעות וכל הדברים שבקיומם פוסל הגט ממילא ביטל כל מה שאמר והתנה בתחלה.

ועתה נתחיל לבאר לפי עניות דעתינו הקלה והקלושה וה' יהי' בעוזרינו שלא נכשל בדבר הלכה:

הנה לכאורה מה שדיבר מתחלה שאינו רוצה לגרש עד שתחזיר לו החפצים כיון שבשעת נתינת הגט לא הזכיר מזה לא הי' מזיק לגט כדאיתא בקידושין בדף נ' בההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אחר רבא דברים שבלב אינו דברים:

וכתב ע"ז הרשב"א וז"ל בעידנא דזבין לא אמר ולא סליק פירוש כגון שאמר קודם שעת מכירה שהוא רוצה לעלות ומפני כך הוא מחזיר למכור ואפ"ה כיון שלא אמר כלום בשעת המכר קריא להו דברים שבלב דדלמא בעת המכר חזר בו מכוונתו ורוצה הוא למכור בין עולה בין אינו עולה דומה לכופין אותו עד שיאמר רוצה אני שגילה תחלה דעתו וכיון דבשעת מעשה לא אמר קרי' לי' דברים שבלב אבל אם לא אמר לא בתחלה ולא בסוף פשיטא ואף דברים שבלב לא הוי דא"כ כל מוכרין יהי' אומרים כן כשרוצים לחזור בהן מכ"ד הרשב"א:

והנה במקום אחר בארנו וכן הוא במקנה דאין הפירוש בדברי הרשב"א שמא חזר באמת אבל אם באמת לא חזר נתבטל המקח דא"כ יוקשה דברי המשנה דהגמרא מביא שם דקאמר בכולן אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת משום דדברים שבלב אינו דברים וקשה דמ"מ כיון שהיא יודע' באמת שבלב' הי' להתקדש תהי אסור' וגם במכר אם הוי ספק במכירת קרקע מוקמינן על חזקת מרא קמא אך כוונת הרשב"א דאם לא היינו מסופקין בחזרה מדבריו הראשונים אין כאן דברים שבלב רק דברים מפורשים יש כאן שהרי מתחלה דיבר בפירוש אבל כיון דהוי ספק שיוכל להיות שחזר עתה מדבריו הראשונים אף אם בלבו לא חזר שוב לא הוי רק דברים שבלב:

וא"כ גם בנ"ד אף שמתחלה לא רצה לגרש עד שיחזירו לו החפצים כיון דבשעת הגט לא אמר כלום אין משגיחין על דבריו הראשונים ולחוש דגם בשעת הגט הי' כונתו לגרש רק על אופן זה דהוי דברים שבלב:

אך עדיין יש לספק כיון שאמר גם בשעת הגט ותבע אותה שלשה חפצים החסירים לו והיא היתה מוכרחת ליתן לו שלשה רוביל הרי הוא גילה דעת גם בעת הגט ג"כ ושם גבי ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל אם אמר בשעת המכירה שמוכר על אופן זה אף דלא התנה בפירוש דאם לא יעלה יתבטל המקח מ"מ כיון דגלי דעתו בשעת המקח שעל דעת זה הוא מוכר הוי כמוכר על תנאי כמבואר בש"ע ח"מ בסי' ר"ז וא"כ גם בנ"ד כיון שגילה דעתו בשעת נתינת הגט ג"כ שאינו רוצה לגרש רק בהחזרת החפצים שפיר הגט בטל:

אך באמת לא דמי גט למכר דבמכר קי"ל גילוי דעתא מלתא הוא ובגט קי"ל כאביי בגיטין בדף ל"ד דגילוי מלתא בגיטא לאו מלתא הוא כדאיתא בש"ע אה"ע בסי' קמ"א בס"ק ס"ב וכדאיתא בתשו' מהר"ם אלשיך בסי' ע"ח לפסוק כן להלכה דרק בממון גילוי דעתא מלתא הוא כההוא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל אם התנה בשעת מעשה:

אך אפשר לחלק דכי אמרינן גילוי מלתא בגיטא לאו מלתא הוא היינו היכא דלא הוי רק גילוי מלתא לחודי' אבל אם מתחלה אמר מפורש שאינו רוצה לגרש רק על אופן זה אך שהאמירה הזאת לא הי' מפסדת כיון שלא אמר בשעת גירושין ממש כנ"ל דהוי דברים שבלב דשמא חזר בו לענין זה מהני הגילוי דעת בשעת נתינת הגט דנדע דלא חזר בו ועדיין יש לספק בזה דנוכל לומר כיון דגילוי מלתא בגיטא לאו מלתא הוא הוי כליתא לגמרי ובשביל האמירה הראשונה אין חשש שבתי וראיתי באלשיך בסי' ע"ח בשאלה כעין זו שכתב ג"כ דגילוי דעת שקודם המעש' אינו מפסיד מה שגילה דעתו בתחלה שלא יתן גט עד שאשתו תשליש הכתובה ומסופק אח"כ כיון שאבי' כתב לו אח"כ שנשלשם הכתובה ועי"ז שלח הגט זאת מעורר הדיבור הראשון שלו שאמר שלא יגרש עד שתשליש הכתובה וכתב ע"ז וז"ל האם נאמר דמה שכתבו לו שנמסרה הכתובה ביד פלוני שע"י כן הגילוי דעת שהי' קודם המעשה חוזר וניעור זה לא חשיב אונס ועי"ש דדעתו דאין לספק בזה דדבר דלא מהני מצד עצמו בשעת המעשה יועיל לעורר הדיבור הראשון לצרף הראשון עם האחרון דזה לא אמרינן:

עוד אפשר לומר דגם האמירה הראשונה לא הוי רק גילוי מלתא כיון שלא אמר מתחלה שיגרש אותה על תנאי ושיהי' הגט תלוי בזה אך שלא רצה לגרש עד שיחזירו לו אבל מ"מ יוכל להיות כשיגרש יגרש בלי שום תנאי וכן ראיתי בתשו' מהר"ם אלשיך הנ"ל בנ"ד דכתב וז"ל אבל נ״ד אפילו תנאי שאינו כפול לא הוי שהרי לא תלה הגירושין בתנאי לומר אם תתן כתובה ביד פלוני יהי' גט וכיוצא בלשון זה אלא שמדבר אם ירצה לגרש או להניחה עגונה דקאמר אם תרצה גיטה אשלחנה לה אך באופן שלא יחשבו שישארו בכל נכסי ותגלו אזני אם תרצה ותתן הכתובה ביד פלוני ואם לאו אלך וכו' הנה בפירוש דאין דרך תנאי בגירושין אלא שאומר לאביו שאם יתרצה בדרך זה גם הוא יתרצה לגירושין וכו' איברא דגילוי דעתא נראה דהוי דגלי דעתו דאדעתי' שתשליש הכתובה ביד פלוני קא בעי לגרש ע"כ הרי מבואר בדבריו דזה לא נקרא רק גילוי דעת דבגיטא לאו מלתא הוא והוא ממש כנ"ד והנה מה שתבע בשעת הגט ג' חפצים החסרים לו אפשר דאף גילוי דעת לא הוי כיון דלא דיבר אז מענין הגט כלל:

והנה כל זה הי' בגירש אח"כ סתם אבל כיון שבשעת הגט ביטל בפירוש כל תנאי אף אם נבוא לספק כוונתו לבטל תנאי זה דהחזרת החפצים מחמת שלא הי' שחשב שכבר החזירו החפצים לאמו מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא ביטל עתה כל תנאים שבעולם וחזר מדעתו שהי' בתחלה כיון שאמר מפורש שמגרש בלי תנאי שוב הוי דברים שבלב אף אם התנאי הזה נשאר בלבו באמת כדברי הרשב"א הנ"ל שכל שיוכל להיות שחזר מדעתו הראשונה הוי דברים שבלב וזה שפיר מהני אף לענין הגילוי דעת בעת הגט כיון שאח"כ ביטל:

והנה אם נימא דאמירה הראשונה שאמר שלא יגרש עד שתחזיר לו החפצים וד' מאות זוז הוי תנאי גמור ולא גילוי מלתא בלבד כיון שלא רצה לגרש באופן אחר אפשר לומר דלא מהני הגט אף שלא אמר זאת בשעת נתינת הגט אך קודם להנתינה דדוקא בגילוי דעת לבד דמהני במכר הוא דוקא בגילוי דעת בשעת המכר אבל הגילוי דעת קודם המכר לא מהני והוי דברים שבלב אבל בהתנה מתחלה תנאו מפורש אפשר אף דלא התנה בשעת מעשה רק מקודם אמרינן דעל תנאי הראשון מכר שע"י התנאי נגמר המכר אך ראיתי אח"כ בתשו' מהר"ם אלשיך דבכה"ג הוי ג"כ דברים שבלב:

והנה הלום ראיתי שהביא הד"מ בסי' ר"ז ס"ד ד' בשם הריב"ש מי שהתנה עם חבירו בדבר ואח"כ עשה עמו שטר סתם ודאי על תנאי הראשון עשאו ודברי הריב"ש המה בסי' ק"ב ולשיטתו צריך לחלק מההוא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי דהוי דברים שבלב דרק שם בההוא גברא דלא הוי תנאי ממש רק גילוי דעתא בלבד כיון שלא גילה דעתו בשעת מעשה הוי דברים שבלב אבל בתנאי ממש אף שעשה אח"כ המעשה סתם ודאי על תנאי הראשון עשאו וכן ראיתי בצמח צדק שחילק בזה בסי' ר"צ בסי' ט"ו:

ולפי זה כל ההוא דינא לא שייך בגט דאם לא הוי רק גילוי דעת לבד אף בשעת מעשה לא מהני כפי מסקנות רוב הפוסקים ואם הוי תנאי ממש אף דלא הוי התנאי בשעת מעשה רק מעיקרא נ"כ אמרינן דעל תנאי הראשון עשאו:

ובר"ן בקידושין מבואר בפירוש להיפך דהוא תירץ על קושית התוס' דהקשה דלמה לי הטעם דדברים שבלב הא בל"ה לא הוי תנאי כפול ותירץ הר"ן דמיירי דהתנה מתחלה תנאי כפול יעו"ש הרי דעתו דאף מה שהתנה קודם המעשה לא מהני:

אך הנה גוף החילוק לשיטת הריב"ש אינו מובן בין היכא דהי' גילוי דעת מעיקרא ובין היכא שהי' תנאי גמור כיון דבממון גילוי דעת מלתא הוא והוי כמו תנאי אם גילה דעתו בשעת מעשה אעפ"כ לא מהני מה דגילה דעתו מעיקרא כיון דבשעת מעשה מכר סתם א"כ ה"ה בתנאי גמור נמי נימא הכי:

ונלענ"ד החילוק בזה כמו שבארנו בתשובה אחרת על מה שמבואר בש"ע ח"מ בסי' ר"ז ס"ק ד' די"א דבמתנה דברים שבלב הוי דברים ובסמ"ע ס"ק יוד כתב וז"ל דבמתנה דברים שבלב הוי דברים הטעם דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירוש משא"כ במתנה דהוא בחנם דאומדן דעת כל דהוא מבטל המעשה ע"כ והוא חילוק דק וקלוש וגם הקשתי ע"ז בתשובה אחרת:

ואמרתי אנכי החילוק בין מכר למתנה כפי מאי דאיתא במרדכי בקידושין בסוף פרק האיש מקדש דכתב ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעי' שקיבלתה והיא מודית שנתרצית קודם צריכה גט אפילו לא דיבר עמה כלל כי אם בשעה שנתן לה הי' בלבו לשם קידושין וגם היא קבלתו לשם קידושין ואע"ג דאמרינן בפרק האיש מקדש ובכולן אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינו דברים שאני התם כיון דאתני לאו כל כמיני' למעקר תנאי' אבל בנדון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חיטים והוציא פת סתם דאמר בפ"ג דשבועות דאזלינן בתר מחשבתו ואינו אסור אלא בפת חיטין ואע"ג דגבי ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי לא אמרינן הכי התם היינו טעמא דאזלינן בתר דעתו דלוקח עכ"ד המרדכי:

הרי מצינו ראינו חילוק בין מכר למתנה דבמכר אזלינן בתר דעתו דלוקח שהוא לא רצה לקנות על אופן זה אבל במתנה לא שייך זה וכדאיתא בתוס' בכתובות בדף מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דהקשו וא"ת א"כ כל אדם הלוקח בהמה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקח' וכו' והא דפריך בסוף הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכת שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה אומר רבינו יצחק דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר התם נתן כסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהם ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר נימא דאדעתא דהכי לא יהיב דהואיל ואינו תלוי אלא בדעת הנותן יש ללכת אחרי דעתו וכיון שבו תלוו ודאי אינו רוצה לכנוה בספק ולא דמי ללוקח חפץ ואירע אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא הי' מקנה לו אם לא יפרש יעו"ש:

מכל הנהו מילי מעליותא מוכח דיש חילוק בין מתנה למכר דבמתנה אינו תלוי רק בדעתו לבד אנו הולכין אחר דעתו אבל במכר דתלוי בשני הדעות אין אנו הולכין אחר מחשבת הלב כיון שחבירו לא ידע מזה ודעת חבירו מעכב והנה מקור החילוק בין מכר למתנה הוא בהגהות ריא"ז בשלטי הגבורים בפרק אלמנה ניזונת גבי זבין ולא אצטרכו לי' זוזא דכתב שם וז"ל ולא אמרו דברים שבלב אינו דברים אלא במכר הואיל ומכר לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב וכו' נראה ג"כ מדבריו כטעם הנ"ל:

ואחר הדברי' והאמת אלו ניחא דברי הריב"ש דהיכא דהתנה עם חבירו תנאי אף שאחר כך עשה עמו שטר סתם אמרינן דעל תנאי הראשון עשאו ולא דמי לההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי דהוי דברים שבלב דהתם הוי הטעם כיון דהלוקח לא ידע מזה אזלינן בתר דעת הלוקח כדברי המרדכי הנ"ל אבל כאן שהתנה מתחלה תנאי וידעו שניהם מזה המוכר והלוקח שפיר אמרינן דעל תנאי הראשון עשאו:

אך לכאורה דברי המרדכי אינם מובנים דכתב דמש"ה במכר דברים שבלב אינו דברים כיון דהלוקח אינו מסכים לזה וקשה דהא מ"מ המוכר לא רצה למכור רק על דעת זה והמכר אינו יכול לגמור רק מדעת שניהם:

אך שיטת המרדכי הנ"ל בל"ה עדיין אינו עולה יפה לפי שיטת הש"ס דאיתא שם על הך דינא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י מנא לי' לרבא הא אילימא מהא דתנן יקריב אותו וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו' וכן אתה מוצא בגיטי נשים ושחרורי עבדים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבו לא ניחא לי' אלא משום דדברים שבלב אינו דברים וא"כ מוכח דלאו דוקא במכר משום דאזלינן בתר דעת לוקח אך בכל מקום אמרינן דברים שבלב אינו דברים דהרי שם בקרבן ובגיטי נשים לא שייך זה אעפ"כ קאמר הטעם משום דדברים שבלב אינו דברים:

אך בארתי בתשובה אחרת ליישב שיטה זו:

דהנה בתשו' הנדפסו' מהג' האדיר ר' סענדר מרגליו' ז"ל הביא ראי' דלענין גילוי מלתא אין חילוק בין ממון לגט דאם נימא דבממון גילוי דעתא הוי מלתא ובגט לאו מלתא הוא יוקשה מאי מביא ראי' מגיטי נשים דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני להאי דינא דהך גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י דלמא רק בגיטי נשים דברים שבלב אינו דברים דגילוי מלתא לאו מלתא הוא אבל בגט מלתא הוא ולדידי קשה יותר דאף אם נימא דסוגית הגמרא התם דאין חילוק מממון לגט כפי שאמרתי מעצמי וכן ראיתי בספר מכתב מאליהו בשער ז' בס"ה דכתב וז"ל אמנם יש לברר דהא דאמרינן גילוי מלתא בגיטא לאו מלתא היינו דוקא גילוי דעתא בבטילא גיטא אבל אם מעיקרא דמלתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא על דעת זה בכל כי האי מלתא הוא עכ"ד ופירוש דבריו כאשר פירוש גם בצמח צדק בתשו' הנ"ל בסי' ר"צ ס"ק ט"ו לחלק בין היכא שמבטל הגט לגמרי ובין היכא שהגילוי דעת הי' שיהי' הגט על תנאי דאי אפשר לפרש דבריו לחלק בין היכא שנכתב הגט וניתן להשליח דאז גילוי דעתא לאו מלתא הוא לבטל מה שנעשה כבר אבל גילוי דעת בשעת התחלת הגט מהני כאשר חילוק כן הר"מ אלשיך והב"ח בתשובותיו החדשות דהרי בשער ז' סי' ז' הביא דעת הרבה פוסקים דגילוי דעתא בגיטא לא מהני ומכללם הרמב"ם והיינו אפילו קודם מעשה הגט אך בוודאי החילוק כנ"ל בין היכא שמבטל הגט לגמרי ונמצא הגילוי דעת סותרת המעשה שעושה אח"כ בכה"ג בוודאי לא מהני הגילוי דעת אף קודם המעשה שהרי המעשה שאח"כ מבטל הגילוי דעת משא"כ שהגילוי דעת הי' שהגט יהי' על תנאי שאז אין מעשה הגט שאח"כ סותר הגילוי דעת שפיר אמרינן שהגט ניתן על תנאי זה:

וא"כ בוודאי יוקשה מהך דכופין בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני לההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דהתם בכופין עד שיאמר רוצה אני בלבו לא ניחא לי' ורוצה לבטל הגט לגמרי בכה"ג שפיר אמרינן דברי' שבלב אינו דברים כיון דהמעשה סותר המחשבה אבל התם בהך גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י אין המעשה סותר דיוכל להיות דלא מכר גם עתה רק על אופן זה משום דדעתו למיסק לארעא דישראל:

וביותר קשה לדעת הר"א ממיטץ בספר יראים והגהות אשרי מביאו בפרק אלמנה ניזונת בכתובו' מביאו לזה דהא דאמרינן דברים שבלב אינו דברים הוא רק היכא שהמחשב' שבלב סותר המעש' ובתשוב' בסי' ט"ז בארתי בארוכ' דגם ברשב"א ובר"ן מבואר כן ושם בארתי דכל הפוסקים מודים לזה א"כ בוודאי קשה דמאי ראי' מהך דכופין בגיטי נשים לההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דשם לא הוי סתירה מהמעשה למחשבה שבלב כדברי המכתב מאליהו הנ"ל דיוכל להיות דשפיר מוכר על אופן זה ועכ"פ לא דמי להך דכופין עד שיאמר רוצה אני דשם הוי סתירה לגמרי:

וראיתי אח"כ בישועות יעקב בסי' קמ"ה שם בקונטרס מביא קושיא זו מסברת עצמו נכדו הגאון שהוא כעת אבדק"ק לבוב וע"כ נראה לפענ"ד דבזה ניחא שפיר סברת המרדכי דמש"ה במכר דברים שבלב אינו דברים דאזלינן בתר דעתו דלוקח והוא לא ידע מזה והקשינו דהא מ"מ תלוי גם בדעת המוכר וכל שמוכר לא רצה למכור רק על אופן זה אינו חל המכירה:

ולפי הנ"ל ניחא דכל שהמחשבה סותר המעשה בל"ה דברים שבלב אינו דברים אך כיון שדעתו הי' על תנאי שוב אין המחשבה סותר המעשה שיוכל להיות שבאמת הי' המעשה על דעת זה אך ע"ז שפיר תירץ המרדכי דאזלינן בתר דעת הלוקח אף דתלוי גם בדעת המוכר וכל שהמוכר אינו רוצה רק על אופן זה אינו נגמר הקנין מ"מ כיון דנימא דדעתו הי' על תנאי שוב בטל המקח לגמרי דעל תנאי לא חפץ הלוקח לקנות ואם המוכר לא רצה לגמור רק על תנאי לא יוגמר המקח כלל ולבטל המקח לגמרי שוב דברים שבלב אינו דברים דהמחשבה סותר המעשה דהרי הי' כאן מעשה המכירה ואין המחשבה מבטלה וזה הוא במכר אבל במתנה דתלוי רק בדעתו לבד ושפיר תתקיים המתנה על אופן זה אמרינן שפיר דדברים שבלב הוי דברים היכא דאינו סותר המעשה לגמרי ונתקיים הדבר על תנאי אבל היכא שסותר המעשה לגמרי אף במתנה דברים שבלב אינו דברים וכל זה ברור:

ומעתה ניחא הכל ושפיר מביא הגמרא ראי' לההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל מהך דכופין בגיטי נשים ולא נוכל לומר דשאני התם במכר דאין המעשה מבטל המחשבה דיוכל להיו' דמכר רק על תנאי דגם בזה נתבטל המקח לגמרי כנ"ל וניחא ג"כ מאי דשם בכופין בגיטי נשים אמרינן ג"כ הטעם משום דדברים שבלב אינו דברים אף דשם לא שייך הטעם דאזלינן בתר דעת הלוקח דהתם בל"ה המחשבה סותר המעשה כנ"ל:

ומעתה ניחא שפיר דברי הריב"ש הנ"ל דהיכא דהתנה עם חבירו בדבר ואח"כ עשה עמו שטר סתם דאמרינן בוודאי על תנאי הראשון עשאו אף דבשעת מעשה לא התנה כלל כנ"ל ולא אמרינן בזה דברים שבלב אינו דברים כיון דלא התנה בשעת מעשה דהרי המעשה אינו סותר המחשבה דאף אם לא חזר ממחשבה הראשונה הי' צריך לעשות המעשה ההוא בזה אמרינן שפיר דנעשה המעשה על תנאי הראשון ולא שייך לומר דאזלינן בתר דעת לוקח דהרי כאן גם הלוקח ידע מזה כנ"ל שהרי המוכר התנה עמו בתחלה ואמרינן שפיר דנעשה על תנאי הראשון ודו"ק:

ונשובה לנ"ד דאף אם נימא דמה שדיבר בתחל' שאינו רוצה לגרש רק אם יחזירו לו החפצים הוי תנאי גמור מ"מ כיון שלא התנה בשעת הגט הוי דברים שבלב אף לשיטת הריב"ש דבתנאי מפורש אף שלא התנה בשעת מעש' לא הוי דברי' שבלב ואמרינן דעל תנאי הראשון עשה מ"מ בנ"ד שביטל אח"כ בפירוש כל התנאים וכל הדברים שדיבר שגורמים לפסול הגט אך דנוכל לומר דעל תנאי זה דהחזרת החפצים לא הי' דעתו לבטל כיון שדימה שכבר החזירו לו החפצים אבל מ"מ כיון שהוא אמר בפי' שמבטל כל תנאים שבלב אם יהי' במחשבתו שתנאי דהחזרת החפצים אינו מבטל הוי דברים שבלב כיון שפיו אומר סתם שמבטל כל התנאים וסותר המחשבה דיבור הלב והוי כמו היכא שבלבו אינו חפץ המעשה הזאת והוא עושה אותה ואומר שחפץ בה דהוי דברים שבלב כמו שם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וה"ה לענין ביטול התנאי היכא שאומר בפיו בפירוש שמבטל כל התנאים אם הי' בלבו שישאר תנאי אחד הוי דברים שבלב שפיר הוי כאן בתנאי מפורש כמו בגילוי דעת לבד דהדין כיון דלא אמר בשעת מעשה הוי דברים שבלב ה"ה כאן בתנאי מפורש דכמו שאמר תחלה תנאי מפורש כן התנה עתה מפורש שמבטל כל התנאי ולפי סברא הנ"ל שאמרנו דמשום הכי בתנאי מהני כיון שאינו סותר המעש' ומש"ה מהני במתנ' שהמתנ' תתקיים ע"פ התנאי ואינו סותר המעש' ובמכר לא מהני שהמכר אינו יכול להתקיים על תנאי כיון שהלוקח לא ידע מזה והוי סותר המעשר ובתנאי שהלוקח ידע מזה ואף במכר אינו סותר המעש' מהני אף במכר כנ"ל אבל בנדון דידן שפיר שפיר התנאי סותר המעשה והדיבור בשעת הגט שהרי התנה מפורש שיהי' בלא תנאי ואם כן גם התנאי הוי סתירה ממש כמו ביטל כל המעשה כיון שהתנה מפורש שיהי' בלא שום תנאי ושפיר הוי דברים שבלב (וראיתי אח"כ בצ"צ בסי' ר"צ הנ"ל בסי' י"ח שכתב כעין הדברים הנ"ל ואנחנו בע"ה הרחבנו הדיבור בזה דלשיטתו שם יוקשה גם בההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י אינו סותר המעשה יעו"ש ודו"ק):

והנה עוד נוכל לומר בשיטת המרדכי הנ"ל דבמכר דברים שבלב אינו דברים משום דאזלינן בתר דעת לוקח וקשה כנ"ל דהא תלוי גם בדעת המוכר וכל שהמוכר אינו רוצה רק באופן זה לא נגמר המקח ואפשר לומר כיון דאנן קיי"ל דתנאי ומעשה בדבר אחד כגון הרי זה גיטך אם תחזיר לי הנייר וכדומה אינו תנאי וכמו שכתבו הפוסקי' טעם הדבר דכיון דהתנאי מבטל המעשה לא מהני התנאי והתנאי בטל והמעשה קיים והטעם דגילוי דעת בשעת מעשה מהני דהוי כמו תנאי כמבואר בש"ע בח"מ בסי' ר"ז וא"כ בדברים שבלב דהלוקח לא ידע מזה ואם ניזל בתר התנאי יתבטל המעשה לגמרי שוב הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל והמעשה קיים. עוד אפשר לומר לפי דברי התוס' דהקשו שם בקידושין דלמה לי הטעם דדברי' שבלב אינו דברים הא אף אם פירש לא מהני משום דלא הוי תנאי כפול אך לפי שיטת הרמב"ם דבמעכשיו א"צ משפטי התנאים ניחא שפיר דזה הוי בתנאי דמעכשיו וא"צ תנאי כפול אך הטעם הוא כמבואר בהרב המגיד דדוקא בתנאי דאם דאף אם נתקיים התנאי לא יחול המעשה רק לאחר שיתקים התנאי והתנאי עוקר המעשה בכל גונא אבל בתנאי דמעכשיו אם יתקיים התנאי יחול מעכשיו ולא יתעקר המעשה א"צ משפטי התנאי' וא"כ היכא דהוי מחשבה שבלב שלא ידע הלוקח ויתבטל המעש' שוב בעינן משפטי התנאי' וממיל' לא מהני משום דלא כפלי' לתנאי' וניחא שפיר שיטת המרדכי דאזלינן בתר דעת הלוקח ודו"ק:

ונשובה להנ"ל דמאי שאמר בתחלה שאינו רוצה לגרש רק שיחזירו לו החפצים אינו יכול לבטל הגט כיון דבשעת מעשה לא אמר מידי ועוד אמר בפי' שמבטל כל התנאים ומה שאמר בשעת מעשה שחסר לו ג' חפצים זה לא הוי רק גילוי דעת וגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא ואף לשיטת האומר דגילוי דעתא בגיטא מלתא הוא מ"מ כיון שביטל אח"כ בפירוש כל התנאים גם זה הגילוי דעת שהי' בעת נתינת הגט הוי רק דברים שבלב אף דזה הי' בעת נתינת הגט מ"מ כיון שאח"כ אמר בפי' שמבטל כל התנאים וכל הדיבורים אם נימא שכוונתו הי' חוץ מהחזרת החפצים והוא אמר סתם שמבטל הכל הוי דברים שבלב:

ועוד נוכל לומר דגם האמירה הזאת שאמר שחסר לו ג' חפצים ג"כ לא הוי בשעת מעשה דבוודאי אמר כל זאת קודם הסידור דבעת הסידור לא ירשו הב"ד לומר שום דבר שיוכל להפסיד וכיון שאמר זאת קודם לא הוי כאמר זאת בשעת מעשה דודאי בעינן בשעת מעשה ממש או בעסוקין מענין לענין באותו ענין אף דהסידור הוי כמו עסוקים באותו ענין מ"מ אדרבא כיון שהסידור הוא הכל לבטל כל הדברים המפסידים הגט עכ"פ לא גרע מאלו לא אמר כלל והי' שתיקה בנתים דלא הי' מזיק האמירה הראשונה:

והנה בתשובות הרא"ש כלל ל"ה סי' ח' כתב דכל המתנה בתחל' המעש' ובשע' גמר המעש' לא הזכיר התנאי לא אמרינן שמחל התנאי וביטלו כגון שאמר בפני עדים גט זה אני רוצה ליתן על תנאי זה בפניכם לאשתי זאת והתנה וכפל תנאו ואח"כ נתנו לה בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי ודאי לא אמרינן שמחל התנאי ע"כ:

ולכאורה משמע מדבריו כדברי הריב"ש הנ"ל דבתנאי גמור אף שבגמר המעשה לא הזכיר התנאי עכ"ז התנאי במקומו עומד אך כד דייקינן בדברי הרא"ש משמע איפכא דגם שם בתנאי גמור הצריך דוקא שבתחלת המעשה התנה תנאי גמור אך בסוף המעשה לא הזכירו והתם בגט כבר הי' התחלת המעשה שכבר הי' כתיבת הגט ואמר לפני העדים שגט זה שרוצה ליתן בפניהם רוצה לתנו על תנאי אבל מה שהתנה ודיבר קודם כתיבת הגט ושלא לפני עדי הגט נראה מדעת הרא"ש דאין לחוש אף שאמר מתחלה תנאו מפורש והתנה וכפל לתנאו וא"כ מכ"ש בנ"ד דאינו מזיק מה שאמר בתחלה שאינו רוצה לגרש רק אם יחזירו לו החפצים:

והנה המהר"ם לובלין בסי' קכ"ב האריך והרחיב הדיבור בענין כזה בנדון דידי' שהונו את המגרש שהי' חולי ליתן גט והבטיחו לו לעשות התקשרות שישאנה בחזרה בתוקף גדול והונו אותו בהתקשרות הזה שלא עשו התקשרו' טובה שיהי' בטוח ולא יספה שוב אליו עוד שמהר"ם שם פסל את הגט דהוי כאלו גרשה על תנאי וחכמי דורו כולם חלקו עליו כיון שביטל בפירוש שהגט יהי' בלי שום תנאי אין חשש כמבואר בתשו' ב"ח החדשות וה"ה ומכ"ש בנדון דידן שבשעת הגירושין לא הי' הבטחה רק מקודם:

וסיים שם המהר"ם בתשובה הנ"ל וז"ל ועוד שהרי הטעו אותו באותו התקשרות גופו ואולי הי' יודע שאין באותו התקשרות ממש פשיטא שלא הי' מגרשה וא"כ נראה בעיני שגט זה דומה להא דאיתא בפרק מצות חליצה חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול שזה גט מוטעה גמור הוא ואע"ג דמסיק שם היכא דמי חליצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז דבכה"ג גבי חליצ' כשרה משום דלא חייל בה שום תנאי משום דלא אפשר ע"י שליח ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן וכה"ג גט מוטעה פסול משום דחייל בזה תנאי משום דהוא אפשר ע"י שליח משמע דלא מקרי מוטעה אלא כשהטעו אותו בממון דרך תנאי מ"מ פשוט הוא דכ"ש אם אמרו לו תן לה גט ואח"כ תשוב אליך ותנשא לך ונעשה לך בטחון והתקשרות והוא נתן לה אדעתא דהכי והטעו אותו ולא עשו לו בטחון גמור דפשיטא הוא דכ"ש שפסול שזה טעות גמור הוא והא דמשמע מתשובת הרש"ל ז"ל דלא מקרי גט מוטעה אלא היכא דהתנה בתנאי גמור שלא יהי' גט אלא על תנאי זה ואח"כ אין האשה רוצה לקיים התנאי אבל בענין אחר לא מקרי גט מוטעה פשוט הוא דלא כתב זה אלא כשמבטיחין אותו שיתן גט בשביל שיתנו לו איזה סך ממון כמבואר שם בדבריו אבל בטעות בנ"ד גם הוא מודה דמקרי גט מוטעה כאשר יתבאר לקמן מדברי הרמב"ם ועוד שכבר הוכחנו בראיות ברורות דכל שפתחו לו קודם נתינת הגט מקרי ג"כ דרך תנאי אלא משום דלא אשכחן טעות אחר שיהי' כשר גבי חליצה כי אם בזה האופן שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מוקי לה הגמרא בהכי ובפרט בנידון שהמגרש שהי' צעיר לימים וכו' ולא ידע שמבקשים להטעותו ומעולם לא גירש אלא אדעתא שתשוב אליו עוד פשוט ופשוט שבכלל גט מוטעה הוא וגדולה מזו דלסברת הרמב"ם בכה"ג אף גבי חליצה פסול דהא כתב בפרק ד' מהלכות חליצה וז"ל חליצה מוטעת פסולה כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכן אתה כונסה או שאומרים לו חלוץ לה שזו מצוה הוא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אחר כך ליבם תיבם וכתב הרב המגיד דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו היכא שאמרו לו האשה הזאת אינה רוצה לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא תנשא לך דרך נשואין הוי חליצה מוטעת עכ"ל וא"כ מכ"ש גבי גט דמקרי בכה"ג גט מוטעה אע"ג דהרשב"א פליג על סברא זו גבי חליצה אפשר דגבי גט גם הרשב"א מודה עכ״ד המהר״ם לובלין והעתקתי כל דבריו שיש לי לדוי הרבה בדבריו:

דהנה דעתו דמלבד החשש דהוי הגט על תנאי עוד פסול איכא דהוי גט מוטעה דפסול לגמרי והנה אע"פ שאיני כדאי לחוות דעתי העני' והקלושה נגד דברי רבותינו ז"ל אשר מפיהן אינו חיין מ"מ בדברי תורה הרשות נתונה להקשות ולתרץ לסתור ולבנות ומה שנראה מדברי מהר"ם דזולת תנאי טעות בגט פסול והביא ראי' מפרק מצות חליצה לפענ"ד משם מוכח להיפך לפי מה שפירוש שם רש"י הטעם דחליצה מוטעת כשירה משום שאי אפשר להתקיים ע"י שליח ואם נימא דגט מוטעה פסול משום דהוי טעות בעיקר הדבר א"כ גם בחליצה כה"ג פסול דהפסול משום טעות אינו דומה לתנאי וא"צ להיות כתנאי דב"ג וב"ר ושיהי' אפשר להתקיים ע"י שליח ומה שכתב מהר"ם מלובלין דמש"ה קאמר בגמרא כגון שאמר חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז דבזה שניא גט מחליצה אבל בטעות בגוף הדבר אף בחליצה מוטעת פסול כאשר הרמב"ם פוסל בחליצה מוטעת בגוף הדבר דבר זה צ"ע דבגמרא שם מבואר דחליצה מוטעת לעולם כשר ומדקאמר הלשון לעולם נראה דלא משכחת לה חליצה שתהי' פסולה מטעם טעות ומה שכתב מהר"ם ז"ל בשם הרב המגיד דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו היכא שאמרו לו האשה הזאת אינה רוצית לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא תנשא לך דרך נשואין הוי חליצה מוטעת עכ"ל הנה זה הסוים דהוי חליצה מוטעת אינו נזכר בדברי הרב המגיד ושם טעמא אחרינא איכא לפסול ומוכרח אני להאריך בזה ולהעתיק סוגית הש"ס:

דאיתא שם תנן תנו רבנן חליצה מוטעת כשירה איזה חליצה מוטעת אמר ר"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה אמר לו ר' יוחנן אני שונה בין שיטין הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכוין הו חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם כאחת ואת אמרת חליצתה כשרה אלא כל שאומרים לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז מבואר דהיכא דאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה פסול דלא הוי כונה לחליצה והרמב"ם כתב חליצה מוטעת פסולה כגון שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאומרים לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אח"כ ליבם תיבם וכיוצא בדברים אלו פסולה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשירה שהרי נתכוין לחלוץ לה עכ"ד:

הנה מה שהתחיל הרמב"ם לומר חליצה מוטעת פסולה אין כוונתו על שהטעו דעתו. אך שגוף החליצה הי' בטעות שלא הי' בדעתו לחלוץ ולא הי' כונתו לחליצה אלא לכנוס כדאיתא בש"ס חלוץ לה ובכך אתה כונסה והרמב"ם הוסיף שאף שלא הי' כוונתו לא להוציא ולא לכנוס בחליצה זו רק שסובר שזה מצוה בעלמא היא ואח"כ אם ירצה ייבם אותה גם זה לא הוי כונה לחליצה ופסול והרב המגיד כתב ע"ז וז"ל חליצה מוטעת שם בדף ק"ו כו' ותניא נמי כר' יוחנן ידוע נמי שאין הלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן וכתב רבינו או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ונראה שהוציא זאת ממה שאמרו בירושלמי אמר רשב"ל כל שאומרים לו חלוץ לה והוא ניתרת לך לאחר זמן ונחלק עליו ר' יוחנן עוד שם בירושלמי אתא עובדא קמי' דר' חייא בר רבה וא"ל בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא תנשא לך דרך נשואין מן דחלץ לה אמר לו אי אתו משה ושמואל לא שריא לה ע"כ וכתב הרשב"א שהמעשה הלכה הוא ואפילו ר' יוחנן מודה בזה דכיון שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה אע"פ שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ואינו נראה כן מדברי רבינו אלא המעשה הזה אתי כריש לקיש ואינו כהלכה ומה בין זה למה שאמר ריש לקיש שם חלוץ לה והוא ניתרת לך לאחר זמן ואפשר שכיון שפירשו לו בכאן שהוא עוקר זיקתו ממנה חליצה כשרה הוא עכ"ד הרב המגיד:

והנה לשיטת הרשב"א מסיק לחלק בין היכא שאומרים לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן דאיכא לפרושי דהחליצה אינה מפקעת הזיקה כלל שלאחר זמן שפיר תנשא לו ע"י זיקה הראשונה אבל באומרים לו בפירוש חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה שאומרים לו מפורש שהחליצה תפקיע הזיקה הראשונה לגמרי אך שאח"כ תנשא לו זה הוי שפיר כונה טובה לחליצה. אבל לשיטת הרמב"ם אין חילוק בין זה לזה דגם באומרים לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ג"כ הוי כן שהחליצה מפקיע עתה ואח"כ תנשא לו אעפ"כ לא הוי זאת כונה לחליצה שהוא הכונה להוציאה מאתו לגמרי כאשר באמת הוא שלא תוכל לשוב אליו עוד וכוונתו אינו כן בחליצה אך לאספה אל ביתו אח"כ. ודעת הרב המגיד כדעת הרמב"ם שכתב בדעת עצמו שלא ידע החילוק בין חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ובין שאומרים לו חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין:

והנה זה ברור בלי ספק שהטעם בירושלמי לר' יוחנן דלא מהני באומרים לו חלוץ לה והוא ניתרת לך לאחר זמן הוא משום דלא הוי כונה לחליצה ולא משום שהטעו דעתו שהרי אותו לשון ממש שמבואר בש"ס דילן דלא מהני בחלוץ לה ואתה כונסה בכך מבואר ג"כ בירושלמי גבי הך דחלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר מכן דזה לשון הירושלמי שם אחר שאמרו שם איזהו חליצה מוטעת ואמר רשב"ל כל שאומרים לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן אמר ר' יוחנן אמת הייתי יושב ושונה הוא מתכוין והיא אינה מתכוונת היא מתכוונת והוא אינו מתכוין לעולם חליצתה פסולה עד שיהיו שניהם מתכונים הרי בפירוש מבואר הטעם דבזה פסול לר' יוחנן משום שלא מקרי זאת כונה לחליצה וא"כ לשיטת הרב המגיד דגם באומרים לו עקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין דמי ג"כ לזה לאומרים לו חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ואין חילוק מזה לזה א"כ גם שם פסול מההוא טעמא דלא מקרי זאת כונה לחליצה כיון דכונתו לאספה אל ביתו ולא להוציאה וכן ברמב"ם מפורש שם בהטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז אע"פ שלא נתנה חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה מבואר מפורש דבאלו האופנים דהחליצה פסולה הוא רק משום שלא נתכוין לחלוץ לה חליצה המועלת:

ומש"ה צ"ע דברי המהר"ם דאמר דגט מוטעה לא מהני דאף בחליצה כה"ג פסולה לשיטת הרמב"ם ומכ"ש בגט כנ"ל דברי מהר"ם וזה אינו דשם בחליצה אינו פסול משום שהטעו דעתו רק משום שלא נתכוין לחליצה הגונה:

ואין להעמיס בכונות המהר"ם דכמו שם בחליצה דפסולה משום דהוי טעות בגוף החליצה וכונתו שישא אותה אח"כ כן שם בעובדא דידי' דהי' כונות המגרש לישא אותה אח"כ בחזרה מההוא טעמא לא מהני בגט ג"כ שאין זה כונה לגירושין דא"כ לא הי' מהני אף אם היו הב"ד עשו התקשרות טובה כאשר רצה המגרש והי' בדעתה באמת להנשא לו אח"כ כשיעמוד מחליו מ"מ הגט מצד עצמו אין בו ממש כיון שהי' כונתו לשוב לקחתה וזה בוודאי לא עלה על דעת שום אדם בעולם ובזה בוודאי לא דמי גט לחליצה דרק בחליצה פסול בזה שזה הוא ענין חליצה שלא יוכל עוד לייבם אותה עוד וכיון שלא בנה שוב לא יבנה אבל בגירושין הרי באמת מותרת לחזור לו ובזה גרע עוד חליצה מגט דבחליצה פסולה בכה"ג ובגט כשר אם אומרים לו גרוש עתה ותנשא לך לאחר מכן:

ונשובה להנ"ל דמסוגיא זו בפרק מצות חליצה נראה דהא דגט מוטעה פסול הוא רק משום תנאי ותנאי פוסל בו ובחליצה כשירה דתנאי אינו פוסל בחליצה רק טעות בגוף החליצה וטעות בדבר אחר אינו פוסל לא בגט ולא בחליצה והיינו היכא שהטעו דעתו בדבר אחר ועי"ז נתן חליצה הגונה וגט כשר בלב שלם זה אינו פוסל לא בגט ולא בחליצה אך בגט תנאי פוסל היינו שאינו נותן הגט לחלוטין רק על אופן זה ואם לא יהי' זאת אינו מגרש שממנה אם יתנו לו מאתים זוז תהי' מגורשת ואם לא יתנו לו לא תהי' מגורשת א"כ אינו נותן הגט עוד לחלוטין אבל טעות שהטעו אותו שכבר נתנו לו מאתים זהובים וא"כ לפי דעתו שכבר נתנו לו מאתים זהובים הוא מגרש עתה בלב שלם בלי שום תנאי אף דאם הי' יודע שלא נתנו לו הי' מגרש מ"מ כיון שהוא מדמה שנתנו לו ומגרש בלב שלם הגט גט:

והנה עוד יש ראי' לזה מתוס' בגיטין בדף מ"ו בד"ה אי אמר לה שחלקו בין כפלי' למלתא ולא כפלי' לתנאי' ובבית שמואל בסי' י' סק"ה כתב דכפלי' למלתא הוי רק לעז ובכפלי' לתנאי' הגט בטל וכפלי' למלתא היינו שאמר לה משום שם רע אני מגרשך ואלו לא הי' ש"ר לא הייתי מגרשך וכפלי' לתנאי' היינו אם אין כאן ש"ר לא יהי' גט והוי ג"כ החיל בין אם נותן הגט רק על אופן זה ואם לאו לא יהי' גש ובין אם אומר שאם לא הי' כן לא הי' מגרש אעפ"כ כיון שהוא סובר שהוא כן מגרש בלב שלם הוי גט ומשם יש לדחות עדיין דבכפלי' למלתא יוכל להיות שמשום ספק שם רע ג"כ הוא מגרשה ואלו לא יצא עלי' קול לא הי' מגרשה אבל בכפלי' לתנאי' ע"כ כופל אם השם רע אמת יהי' גט ואם לאו לא יהי' גט אך עכ"ז נראה דגם באומר בשביל שזנית אני מגרש אותך ואם לא זנית לא הייתי מגרש אותך מקרי ג"כ כפלי' למלתא ולא כפלי' לתנאי':

וכן הוא בתשו' רש"ל בסי' כ"ה שכתב כן בפי' באמצע דבריו וז"ל אבל לישראל פשיטא דשרי אף לכתחלה אף שלא תתן לעולם אפילו את"ל שהיא הטעה אותו וגט מוטעה פסול שאני התם היכא דמגרש אותה על תנאי כך וכך וכן הסוגיא בפרק מצות חליצה חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול וכו' ומש"ה גט מוטעה פסול אם אינו מקיים תנאו דאפשר לגט ע"י שליח א"כ משמע דוקא גט העשוי כהלכתו הוא דפסול במוטעה לפי שהתנאי מבטל המעשה ומהני בתנאי דבני גד ובני ראובן כמו שפי' רש"י אבל מה שמטעין אותו בלא תנאי והוא סובר שיתנו לו כך וכך אף אם לא נתנה לו הגט כשר והיינו כדברים הנ"ל:

והמהר״ם מביא דבריו בקיצור אך שהוא כתב עליו דפשוט דהוא לא כתב זאת רק כשמבטיחין לו שיתן גט בשביל שתתן לו איזה סך ממון אבל בנדון דידן שהבטיחו לו לעשות בטחון והתקשרות שתנשא לו ולא עשו לו בטחון גמור אף הרש"ל מודה דהוי גט מוטעה דאף בחליצה כה"ג פסול משום דהוי גט מוטע' יעו"ש וכאשר הבאנו לעיל בחליצ' אינו פסול מההוא טעמ' רק דלא מקרי כונה לחליצ':

אך מ"מ לחילוק זה בין היכא דהוי טעות בגוף הדבר בין היכא דהוי הטעות בדבר שחוצה לו ע"כ אנו צריכין לבוא לשיטת הרבה פוסקים דמוציא משום שם רע ומשום איילנית אם נמצא הדבר שקר הגט פסול מדאוריי' אם יחזירנה ע"כ דטעות בגוף הדבר שפיר מבטל הגט אך משם אין ראי' כ"כ דשם לשיטת הפוסקים הללו נוכל לומר דהוי כמו אומדנא דמוכח ובטעות בגוף הדבר באומדנא דמוכח בוודאי בטל הדבר דהוי כמו טעות במקח וכמו דאיתא בבבא בתרא בדף קמ״ו מי שהלך למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו שאינו מתנה דאזלינן בתר אומדנא שאלו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותבן לאחר אלמא אע"פ שלפי דעתו בוודאי מת בנו ונתן בלב שלם בלי תנאי אעפ"כ בטל המתנה:

אך יש עוד ראי' אף בטעות בלא אומדנא דמוכח מקידושין בדף ס"ב המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוי' עשירה והרי היא עני' הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו ואיתא שם במהרי"ט בחידושי קידושין על הרי"ף שהביא בשם הר"ן מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת פי' אם אמרה לו אני כהנת וקדשה על דעת כן אינה מקודשת אף דבתנאי שהתנה ע"מ שהיא כהנת צריך לכפול שכבר ירד לספק והי' לו לכפול אבל השתא דאמרה לו אני כהנת הימנוה הימנה ואינו צריך לכפול:

וכתב שם המהרי"ט ע"ז להקשות מהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום איילנות דצריך לכפול תנאו וי"ל דבשלמא דכשאמרה אני כהנת הימנוה הימנה ולא נסתפק כלל ולא נחית בדעתו לומר שהיא משקרה דמלתא דעבידי לגלוי הוא הלכך לא הי' מקום לתנאי אבל גבי שם רע מי לא אפשר שאינו כן יעו"ש

הרי דעתו דהיכא דהוא סבור בברור שהוא כן מגרע גרע והוי מקח טעות ולפי אשר בארנו לעיל נהפוך הוא דהיכא דהוא סובר בברור שהוא כן קידש וגירש בלב שלם בלי שום תנאי ומה שהוא טעה אינו מזיק:

אך אף לדעת מהרי"ט היינו דוקא היכא שהוי טעות בגוף הדבר דאם אינה כהנת אינו רוצה לקדשה כלל אבל היכא דבגוף הדבר ליכא טעות שבאמת רוצה לגרשה בלב שלם אך שהוא סובר שנתנו לו מעות או החזירו לו החפצים בזה מודה המהר"ם ג"כ לדברי מהרש"ל דאינו פוסל משום טעות בגט:

ונראה דאף בממון היכא דלא הוי טעות בגוף המקח אך שהי' טעות בדבר אחר שעי"ז רצה למכור אינו בעל המקח משום טעות אם לא בתורת תנאי וראי' לזה מתנאי לשעבר דלא אמרינן דבטל המקח מטעם דהוי מקח טעות כיון דאם אינו כמו שהתנה לא הי' עושה הקנין כלל אך שהוא לא ידע ואעפ"כ אינו בטל רק מתורת תנאי ובעינן משפטי התנאים והמשנה למלך מסופק בזה לשיטת הרמב"ם דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים מה יהי' בתנאי דלשעבר ועי"ש בהלכות אישות אבל משום מקח טעות אינו בטל וגם גבי ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל היכא דגלי דעתו בשעת המכירה דבטל המקח איתא בש"ע בח"מ בסי' ר"ז דהוי כאלו התנה ובטל ג"כ בתורת תנאי אבל אין זה ענין למקח טעות:

וגבי גט מבואר בפירוש במהרש"ל דלא הוי מקח טעות עי"ז והמהר"ם הסכים עמו אך בשעות בגוף הדבר חולק המהר"ם וגם זה לא ברור הוא כנ"ל:

וא"כ בנ"ד דהוי טעות בדבר אחר שהוא סבור שהחזירו החפצים לאמו ולא החזירו בוודאי אינו פוסל משום טעות בגט ואף משום תנאי אינו פוסל לפי עניות דעתי דהרי תנאי לא הי' כאן ליתן הגט על תנאי שהרי הוא סבור שכבר הוחזר לו החפצים ונתן הגט בלב שלם אך שטעות הי' ומשום טעות אין לפסלו וחשש תנאי אין כאן וגם הגילוי דעת שהי' בשעת הגירושין שאמר שחסר לו שלשה חפצים אף למ"ד דגילוי דעתא בגיטא מלתא הוא מ"מ זה לא הוי גילוי דעת על איזה תנאי בגט שאינו נותנו רק על אופן זה שאדרבא הוא נתן בלב שלם כיון שגילה דעתו בזה שאמר שחסר לו שלשה חפצים א"כ הי' בדעתו ששאר החפצים כבר קיבל ובעד השלשה שלמה לו בוודאי נתן הגט בלב שלם אך הגילוי דעת הי' על הטעות וטעות בדבר אחר אינו פוסל הגט כיון שנתן הגט בלב שלם:

שבתי וראיתי בתשובות הנדפסות מהגאון האדיר מו"ה סענדר מרגליות רבו מובהק של הגאון מו"ה זלמן מרגליות והוא הי' גאון מובהק בדורו שם על דבר גט שכ"מ כהן שרצה לגרש על תנאי ושכח להגיד התנאי בשעת מעשה אם מותרת לחזור לו ופלפל בזה עם הגאון מו"ה משולם אבדק"ק פרעשבערג ז"ל ושם בסי' ט"ז הביא תשובת מהר"ם לובלין הנ"ל מה שפסל הגט הנ"ל שהונו את המגרש מה שהבטיחו לו לעשו' בטחון שיחזור וישאנה והביא שחלקו עליו חכמי דורו וכתב יען כי הוא מיוצאי חלציו יצא להפך בזכותו וכתב בסוף ח"ל דלכאורה קשיא טובא על שיטת הרמב"ם דכל שהזכיר התנאי קודם כתיבת התורף הגט פסול משום שלא נכתב לשם כריתות גמור דעדיין אגידא בי' דדלמא לא יתקיים התנאי ואף אם נתקיים אח"כ לא מהני משום דאין ברירה וקשה דנראה מלשון הרמב"ם בהלכות גירושין שהסכים לשיטת רש"י ור"ת בפירושא דהא מלתא בגיטין בדף ס"ו דאמר ר' הונא שכ"מ גיטו כמתנתו ואם עמד חוזר משום דאומדנא דמוכח הוא כמו מתנת שכ"מ רק דפסק כרבה ורבא דמשום שמא יאמרו לכך אינו חוזר וא"כ לשיטתו אמאי הוי גט כלל אף אם ימות לא מיבעי' לשיטת הר"י בי רב הביאו המבי"ט דכל שגילה דעתו אף בפני אחרים שרוצה ליתן גט על תנאי אע"פ שהסופר לא ידע מזה כלל אפ"ה הגט פסול כיון שבשעת הכתיבה הי' ספק אם הגט לכריתות או לא וכן הסכימו כל האחרונים כמבואר בתשובת מהרי"ט ולא מצאו כל אנשי חיל איזהו אופן במי שנחפז ללכת ואין לו פנאי ליתן גט לגרש על תנאי רק לגרש על זמן וכמבואר בש"ע בסי' קנ"ד והמהרי"ט המציא אופן חדש שיתלה התנאי בביטול השליחות ולפי זה אם נימא דגט ש"מ איכא אומדנא דאינו נותנו אלא ע"ד אם ימות ואם לא ימות לא יהי' גט אף אם ימות אינו גט כיון שלא נכתב לשם כריתות גמור ודוחק לומר דרב הונא אית לי' ברירה ועוד הא רבה ורבא איירי' בי' ורבא גופא הוא מרא דשמעתי' דאמר שתקוהי שתיקי לבעל עד דכתב לי' לתורף ולפי פירוש הרמב"ם קאי על כל התנאים אמנם אפילו לשיטת מהר"י בן חביב הביאו הב״ש [והב"ש בסי' קמ"ז ס"ק א' הביא זאת בשם חידושי הרש"ך בשם מהריב"ל ועי"ש] דרוצה לצדד להקל אף אם הזכיר התנאי קודם הכתיבה כל שאין הסופר יודע מהתנאי דהוי גיטא (ולדידי צ"ע למ"ד דכתיבה הוא מטעם שליחות א"כ מאי מהני מה שהסופר אינו יודע מהשליחות דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואם הוא עצמו הי' כותב לא הי' מהני אף שליח לא מצי משוי:

אך לפי דברי המ"ל פ"ט מה' אישו' ה' ו' הובא בתשו' כ"ו דהא דאמרי' כל מילי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי דהיינו דוקא היכא דאיהו לא מצי עביד כלל אבל היכא דאם הוא יעשה הוי ספק שליח מצי משוי שיהי' כודאי ואתי עלה מדברי התוס' ביבמות בדף צ"ט גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחת' הביאו שם התוס' בד"ה אין מוציאין בשם הירושלמי דהספיקות משוי שליח יעו"ש וא"כ כיון דהגט פסול היכא דהתנה קודם התורף הוא רק משום אין ברירה והוי רק ספק כדאיתא בש"ע בסי' קמ"ז ס"ב שפיר יכול לעשות שליח להסופר שהוא יכתוב ודו"ק]:

אכתי קשיא טובא דהכא לא שייך לומר דאין הסופר יודע מהתנאי כיון דסתם שכ"מ אומדנ' דמוכח הוא שנותנו על תנאי אם לא ימות יהי' הגט בטל א"כ כיון דאיכא אומדנא לכל העולם הרי הסופר בכללם וגם אצלו אומדנא דמוכח ומה שנלע"ד בזה הוא אע"ג דאמרינן בשכיב מרעאיכא אומדנא עכ"פ אין הכוונה שנותנו על תנאי אם ימות יהי' גט ואם לא ימות לא יהי' גט רק הכוונה דכל שכ"מ שהוא מצוה מחמת מיתה ונותן גט איכא אומדנא דמוכח משום שסובר שבוודאי ימות ולכך נותן גט או מתנה כל נכסיו ואינו מעלה על לבו כלל אולי יחי' ולכך אם עמד חוזר משום דהוי גט ומתנה בטעות וא"כ בשעה שמצוה לכתוב הגט הוא באמת למצוה לכתוב לשם כריתות גמור משום דאינו מעלה על לבו כל צד השני אולי יחי'. ובזה מיושב מה שהשיגו על המהר"ם שאחר שאמר המגרש שמגרש בלי תנאי ביטל דבריו הראשונים ולמה שכתבתי אין כאן ביטול שאין זה תנאי כלל ובאמת לא נשאר לו תנאי אך הגט פסול משום דהוי גט בטעות וע"ז לא שייך ביטל התנאי וכו' עכ"ד הג' והעתקתי כל דבריו כי המה ראוים לאמרן והמה צרופו' ככסף:

אך אם הוא אמרן לחומרא דבנידון גט דמהר"ם אף הביטול תנאי לא מהני כיון שהי' טעות בגוף הדבר ושיטתו דהטעו' בגוף הדבר בטל הגט. אבל מ"מ בנ"ד יהי' קולא כיון שבארנו דהיכא דלא הוי טעות בגוף הדבר רק בדבר שחוצה לו כגון בנ"ד שסבור שקיבל החפצים בחזרה בזה בוודאי אינו בטל משום גט מוטעה ובזה מודה המהר"ם למהרש"ל וא"כ אין כאן שום פסול דמשום תנאי אין לפוסלו כנ"ל כיון דהוא סבור בדעתו בברור שכבר החזרו החפצים לאמו ולא הי' מסתפק בזה לא נתן הגט על שום תנאי ואין לפסלו משום תנאי כאשר מוכרחים אנחנו לומר בגט שכיב מרע דאין לפסלו משום תנאי לשיטת הרמב"ם דאל"ה לא הי' מהני אף אם נתקיים התנאי כיון דהתנאי הי' קודם הכתיבה וע"כ צריכין אנחנו לומר כיון דבדעתו הי' שימות בוודאי ולא הי' מעלה על לבו שיחי' כלל וא"כ נכתב לשם כריתות גמור וה"ה בנ"ד כיון שסבור שהחזירו החפצים לאמו בוודאי אין כאן חשש תנאי ומשום גט מוטעה אין לפסלו כמו בשכיב מרע דהתם הוי הטעות בגוף הדבר והכא לא הוי הטעות בגוף רק בהחזרת החפצים ואינו פוסל אף הגילוי דעת מה שהי' בשעת הגט מה שאמר שעדיין חסר לו ג' חפצים והוכרחה לשלם בעדם אף למ"ד גילוי מלתא בגיטא מלתא דזה הוא רק אם הגילוי דעת הוא על תנאי או אם הגילוי דעת הוא לטעות בגוף הדבר אבל כאן הגילוי דעת על טעות בדבר שחוצה לו דאף אם הטעות הי' מפורש ג"כ לא הי' פוסל ודו"ק:

ועל דעתי זה סניף גדול להתיר בצירוף שאר התירים:

והנה הב"ש בסי' קמ"ה ס"ק ט"ז כתב על מה שכתב שם הרמ"א דלכתחלה אין לגרש על תנאי רק יגרש סתם ויקבל בחרם הקהילות או ליתן משכנות כשיעמוד יחזרו וישאו זה את זו וכתב הב"ש וז"ל ואם היא אינ' רוצה לישא אותו אין שום חשש איסור כיון שמגרש בלי תנאי לכן מקרעים הגט ועיין דין זה בתשובת מהר"ם לובלין בסי' קכ"ב וכל חכמי הדור חולקים עליו ועיין ב"ח בסי' קמ"ח ובתשובת מ"ב בסי' ע"ה עכ"ד הב"ש:

ודעת הבית שמואל כיון שעשו חרמות והבטחות שישאו זה את זו הי' פסול לשיטת מהר"ם דהוי כאלו התנו שישאו זה את זו בחזרה אעפ"כ הוא מכשיר בלא רצתה אח"כ להנשא אליו משום שגרשה בלי תנאי ונראה ג"כ כוונתו כיון שהתנה בפירוש והסכים לדינא עם החולקים על המהר"ם כיון שגירש בפירוש בלי שום תנאי אין חשש וה"ה בנ"ד ומה שבנ"ד גרע מפי בשביל שהי' טעות שהוא סבור שכבר הוחזר לו חפצים והי' מקום לומר דבזה לא מהני ביטול תנאי משום שהי' טעות אך כבר הבאנו דבטעות בדבר אחר אינו פוסל:

אך הנה בתשו' מהר"ם אלשיך בסי' ע"ח הנ"ל נראה לכאורה דלא כדברינו אך טעות בגט שפיר פוסל אף שלא הזכיר בשעת מעשה מזה כלל שהרי הוא סבור שכבר נעשה רצונו וגם ביטול התנאי לא מהני שזה לא ביטל מאחר שלפי דעתו כבר נעשה רצונו בזה:

והוא דשם בנדון דידי' שהבאתי לעיל שלא רצה לגרש עד שתשליש לו הכתובה ואביו כתב לו שכבר מחלה הכתובה ובשעת הגירושין לא הזכיר מזה דפסק דאינו מזיק מה שדיבר מתחלה כיון שבשעת גירושין לא הזכיר מזה כתב אח"כ וז"ל וי"ל דנדון דידן לא דמי לההוא דגלי דעתו דזבין אדעתא למיסק לא"י וכו' משום דהתם אין לו על מה לסמוך אלא בגילוי דעתו דקאמר מקמי הכי לחוד מש"ה מצרכינן לי' דליהדר לגלי דעתי' בתר הכי בשעת מעשה אבל בנ"ד כיון שכתבו לו שהכתובה הוא ביד שליש חשב בנפשו כאלו דמי הנדוניא מונח בכיסתי' וכאלו נתבטל חובו ומש"ה לא חש להזכירו בשעת המעשה כי כבר היתה בידו ותירץ ע"ז דהוי לי' לאסוקי אדעתי' שאפילו תמחול מכל מקום אין המחילה כלום שהוא מחמת אונס ועוד דהוי לה לאסוקי אדעתה שמא מסר מודעה ועוד דלא הוי כמאן דמנחי בכיסתי' אלא אם הי' שטר מחילה ביד שליש אבל מסירת שטר הכתובה עדיין אינו מחילה והי' צריך להתנות שתמחול ועי"ש כל דבריו:

וא"כ בנ"ד שאמו כתבה לו שכבר החזירו לה החפצים א"כ בוודאי לא הי' צריך להתנות עוד כלל דכפי דעתו הוי באמת מונח בכיסתי' ולא כמונח בכיסתי' א"כ שפיר יש לחוש אף שלא התנה לשיטת האלשיך הנ"ל אך באמת כל זה כתב האלשיך לפי הס"ד דרוצה לומר דגילוי מלתא בגיטא מלתא והביא ראי' מההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דדוקא משום דבעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אבל אם גילה דעתו בשעת מעשה דמוכר אדעתא למיסק לארעא דישראל שפיר הגילוי דעת מלתא הוא וחילק דרק בביטל הגט אחר שכתבו ונתנו להשליח בזה אמרינן גילוי מלתא בגיטא לאו מלתא הוא אבל גילוי דעתא בשעת כתיבת ונתינת הגט מהני אך מ"מ כתב כיון דלא הי' הגילוי דעת בשעת מעשה אף בממון לא מהני וגם כאן הוי כמו בההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וע"ז פלפל דדוקא שם לא מהני כיון דלא אתני ולא גילה דעתו בשעת מעשה אבל בהשלשת הכתובה דהי' סבור דכבר נשלשה לא הי' לו מה להתנות ולגלות דעת והוצרך לתירוצים הנ"ל אך לבסוף מסיק דבגיטין גילוי דעתא לאו מלתא הוא ורק בממון מלתא הוא ובההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל אלו הי' הגילוי דעת בשעת מעשה מלתא הוא בממון אבל בגט לעולם גילוי דעת לאו מלתא הוא אף אם הוי בשעת מעשה א"כ לא קשה כלל קושיתו דנימא דבשביל דהוא סבור דכבר הושלשה הכתובה מש"ה לא אמר בשעת מעשה דהרי אפילו הי' אמר בשעת מעשה ג"כ לא הי' מפסיד כיון דהאלשיך כתב מתחלה דזה שאמר אם תשליש הכתובה יגרש אותה ואם לאו יעגן אותה זה הוא רק גילוי דעת לבד ולא תנאי דהרי לא אמר אם לא תשליש הכתובה אף אם יתן הגט לא יהי' גט אך שדיבר אם יגרש או ילך לדרכו אבל לעולם כל שיגרש יהי' גירושין גמורים ולא מקרי זאת אף תנאי שאינו כפול רק גילוי מלתא הוא ובגילוי מלתא מסיק דלאו מלתא הוא ועי"ש ולשיטתו אף בנ"ד לא הוי רק גילוי מלתא דג"כ בתחל' הי' הדיבור אם יגרש או לא אבל לא על גוף הגט אם יהי' גט או לא וא"כ לשיטת מהר"ם אלשיך הנ"ל בל"ה גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא ואין אנו צריכין לטעם לפי שלא אמר בשעת מעשה שע"ז הי' כאן מקום להקשות כקושית מהר"ם אלשיך דכאן אין ראי' מה שלא אמר בשעת מעשה כיון שסבור שכבר החפצים תחת רשותו אך לשיטת מהר"ם אלשיך א"צ לכל זה בנ"ד לפי מסקנות מהר"ם אלשיך הנ"ל דאף אם הי' אמר זאת בשעת מעשה אינו מזיק והנה המהר"ם אלשיך הוסיף שם עוד בהיתר כיון דלא אמר זאת שאם לא תשליש הכתובה לא יגרשנה לפני האשה ולא לפני העדים אף גילוי מלתא לא הוי וה"ה בנ"ד יוכל להיות שלא אמר זאת לפני האשה רק לפני אנשים אחרים אשר בקשו מאתו ליתן לה ג"פ אך בהמכתב לא נתבאר זאת:

ונשובה להנ"ל דלפי ענ"ד אין חשש לומר דמש"ה לא אמר בשעת מעשה מהחזרת החפצים כיון דהי' ברור לו שכבר הוחזרו החפצים ולא הי' צריך לדבר מזה דאדרבא מההוא טעמא אין חשש כלל כיון דשוב נתן הגט בלב שלם בלי תנאי בשביל שסבור כן ומשום גט מוטעה אין חשש דטעות בדבר אחר אינו פוסל הגט כמבואר במהרש"ל ובמהר"ם ולדעת מהר"ם אלשיך דנראה מדבריו דטעות כה"ג פוסל אלו היינו אומרים שלא דיבר מזה בשביל שלפי דעתו כבר נעשה הדבר והוא ברשותו לשיטתו כשר מטעם אחר דכל עיקר הגילוי דעתא לאו מלתא אף אם גילה דעתו בשעת מעשה

וראיתי בספר מלקט הנקרא פתחי תשובה דהביא בסי' קל"ד ס"א ובסי' קנ"ד ס' ל"ו בשם המהר"ם אלשיך לפסול היכא שהטעו אותו וסבור שכבר קיבל החפצים משום דהמהר"ם אלשיך לא התיר רק בנ"ד דהי' לו לאסוקי דעתא שמא עדיין לא מחלה הכתובה והי' לו להתנות זאת בשעת מעשה אבל היכא שלפי דעתו ידמה שכבר הוא מונח בקופסא פסול דנוכל לומר דמש"ה לא התנה ועי"ש אך הוא לא עיין רק בראשית דבריו אך לפי מסקנות דבריו אף בכה"ג כשר כנ"ל:

והנה בנו"ב בחלק אה"ע בסי' י"א על מעשה שהי' שם שיצא שם רע על אשה שזנתה והכה אותה בעלה מכות אכזריות וגזם להורגה ולתיענה עם שכנותי' מה לעשות נתנו לה עצה להודות שזנתה וגירש אותה בעלה אחר שהי' לפני המורה ושאל את הבעל אם מאמין לדברי' ואמר שמאמין ופסק המורה שהדין הוא שיגרשנה ואח"כ נודע להבעל שהי' שקר ורוצה להחזירה ופסק שם הנו"ב דאין להתירה כדין המוציא את אשתו משום שם רע וכתב שם באמצע דבריו וז"ל אבל מ"מ אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיון שאמר בשעה שגרשה בפירוש שמגרשה בלי תנאי וביטל כל תנאים כנהוג בנינו בשעת סידור הגט יעו"ש דבריו הרי ג"כ דעתו אף בדבר שהי' בלבו ברור בלי ספק שהרי אשתו הודית לו שזנתה והמורה פסק שאסורה עליו ולא גרשה רק משום זה ולא הי' צריך להתנות שלפי דעתו הי' ברור מחמת שהודית בעצמה והמורה פסק שאסורה אעפ"כ כיון שביטל כל תנאים ונתן הגט בלי תנאי אין לפסלו והאבני מלואים בסי' י"ב בס"ק ב' הביא דברי הנו"ב וחלק עליו דיוכל להחזירה ולא שייך כאן הדין דהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום דחיישינן לקולקולא כתב ע"ז דאינו נראה דהיכא שאומר בפירוש בלי שום תנאי אפילו משום לעז ליכא וגילוי דעת נמי ליכא כיון שאומר בפירוש בלי שום תנאי ואע"ג דבגט שכיב מרע כשעומד והיא אינו רוצית לחזור אליו דעת המהר"ם לובלין דהוי גט בטעות אע"ג דביטל כל התנאים כבר חלקו עליו כל חכמי הדור וכמו שכתב ב"ש בסי' קמ"ה יעו"ש:

הרי דג"כ דעתו אף בדבר שהי' ברור בעינו שכן הוא שהיא בעצמה הודית שזינתה והמורה אסרה עליו כיון שמאמין לדברי' והיתה אסורה עליו משום הוראות חכם ובשביל זה גרשה אעפ"כ כיון שביטל כל תנאים שבעולם אף שנתברר שהדבר הי' שקר אין שום חשש על הגט:

והנה בתשו' צמח צדק מהגאון הקדוש הנ"ל במעשה שלו שביקש המסדר מהמגרש ליתן גט בחליו והשיב שירא שאם יגרש את אשתו לא ישגיחו עליו ואמר המסדר שיקבל צעטיל מחותנו ע"ז וקודם סידור הגט שאל לו אם קיבל הצעטיל והשיב לו הן ובאמת לא קיבל הצעטיל ואח"כ בטלה חמותו נתינת הגט כמו חצי שעה ואח"כ חזרו וסדרו הגט ואחר שנזכר לאחר נתינת הגט שלא קיבל הנעטיל רצה המסדר לקבל הצעטיל ואמר לו החולה שאינו צריך שמאמין להם כך והנה הוא התיר בנ"ד אף שסיים אח"כ שהמורה עשה שלא כהוגן שהכניס א"ע לכל זה הוא כתב זאת רק לכתחלה לא הי' לו להכניס א"ע בכל זה אבל בדיעבד נראה שסמך להתיר וגם לבסוף מביא תשו' מהר"ם אלשיך שמתיר בענין כזה דלא הוי גילוי דעת וגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא:

ואפשר לומר דשם בנ"ד הי' התירים יותר להתיר. א) מה מה שהביא שם בסי' ט"ז דאף אם נימא גילוי דעתא בגיטא מלתא הוא מ"מ כיון שחמותו בטלה הגט כמו חצי שעה ואחר כך חזרו לסדר הגט ולא הוי הגילוי דעת בשעת מעשה ובכה"ג בוודאי לא חיישינן כמו ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי וזה לא שייך בנ"ד שמעת שאמר שחסר לו ג' חפצים ונתנה לו שלשה רוביל לא נתבטל הגט ולא הופסק התחלת הסידור גט מ"מ אפשר לומר כאשר אמרנו לעיל דזה שאמר שחסר לו שלשה חפצים ולא הזכיר כלל משאר החפצים וגם אם שהגט תלוי בזה לא הוי אף גילוי דעת כלל אך העיקר החשש מבוטל הגט הוא הדברים הראשונים שהי' בניהם שלא רצה לגרש עד שיחזירו לו החפצים וזה הוי הרבה קודם מעשה הגט כנ"ל ואדרבא אם נימא דכל שאמר קודם המעשה באותו מעמד ולא זזו מכאן עד שנגמר הדבר זה הוי כגילה דעתו בשעת מעשה אף דבאמצע בטלה חמותו את הגט אבל יוכל להיות שהמגרש נשאר בדעתו הראשונה והוי כגילה דעת בשעת המכר א"כ שם בנדון דהצמח צדק גרע טפי וגם נודע דרכי התשובות אף שמוסיפים הרבה טעמים להתיר מ"מ אין כוונתם שאם יחסר טעם אחד מאלו הטעמים יעכב ההיתר וכמה פעמים מצינו שבפעם אחר התירו במעשה אחרת אף שלא היו כל הטעמים להתיר:

ומה שכתב שם עוד בנ"ד בסי' ט"ז דהי' לו לכפול הדברים בשעת הגט אף שהמורה אמר לו הן שכבר קיבל הצעטיל מ"מ הי' לו לחוש שמא כוונתו מה שהשיב הן שיקבל אח"כ הצעטיל זה בוודאי אי אפשר לאומרו כיון ששאל אם כבר קיבל הצעטיל והוא השיב הן בוודאי השיב שכבר קיבל אך בוודאי עיקר כוונת הצ"צ שם דהוי לו לחוש שמא הטעהו המורה ובזה גם בנ"ד איכא חשש דהי' לו לחוש שמא הטעוהו ולא קבלה אמו החפצים ומה שכתב שם בסי' ט"ז כיון דבשעת הגירושין ביטל כל המודעות אין חשש אך דיש לחוש דהביטול מודעה הי' בטעות כיון שסבור שניתן לו הקויטל הוי כמו ביטול מודעה באונס דלא מהני אף במכר כמו שכתב הב"י בסי' ר"ה ובסמ"ע ס"ק כ"ו ואף החולקים שם דבמכר לא מהני ביטול מודעה באונס היינו משום דלא עדיף ביטול המודעה מתוך האונס מאונס המכר עצמו דתלוי וזבין זביני זביני וסוף דינא כתחלת דינא משא"כ גבי גט דה"ל תלוי ויהיב וע"ז תירץ בסי' י"ז דבגט מעושה כדין כשר ובנ"ד הוי מעושה כדין דלא רצה המסדר להונות אותו בזה שלא קיבל הצעטיל רק שכחה הי' ורצה ליתן לו אח"כ ולפי זה בנ"ד לא שייך זה דשפיר רצו להונות אותו שלא ליתן לו החפצים כלל:

אך באמת גם שם כיון שקודם הסידור לא קיבל הצעטיל נוכל לומר דהוי שלא כדין ואפשר לומר דבנ"ד הוי יותר כדין דכיון שהלך לצבא ובקשו ממנו ליתן גט שלא לעגן אותה והוא רצה לקחת כל אשר לה ואף על התינוק שלו לא רצה להשאיר מאומה הוא עשה שלא כדין וגם כל עיקר ענין זה מה שמבטלין התנאים בגט זה בוודאי הי' כדין וע"פ תקנות הראשונים שלא להוציא לעז על הגט ותקנו בסידור הגט שיהי' בלי שום תנאי ובלי שום שיור ומה שרוצה לקבל מהאשה וכל הדברים שבינו לבינה יוכל לעשות קודם נתינת הגט וגוף ביטול המודעות והתנאים בשעת הסידור הגט כדין הוא:

אך באמת כל דברי הגאון הנ"ל אינם מובנים לי מה שדימה זאת לגט מעושה מחמת אונס ממון ולפענ"ד לא דמי כלל דהתם הוא אינו רוצה ליתן הגט כלל אך ע"י אונס ממון שרצו להזיקו או לקחת ממנו ממון נתרצה לבטל המודעה או למכור או ליתן הגט אבל כאן איפכא הוי שהגט רצה ליתן אם יתנו לו ממון והטעות הוי בממון ומה שכתב שם הגאון הנ"ל דמה לי אונס ממון מה לי אם הטעוהו בממון לפענ"ד לא קרב זה אל זה וחילוק רב יש ביניהם בין שהאונס הוא בגוף הדבר והאונס הוא ע"י הממון לבין שהטעות הוא בדבר אחר והגט חפץ באמת ליתן וכבר בארנו לעיל דכל היכא דהטעות אינו בגוף הדבר אך בדבר אחר אינו פוסל דבזה מודה המהר"ם למהרש"ל:

והנה על חילוק זה בין היכא שהטעות בגוף הדבר או בדבר שחוצה לו הביא שם הצ"צ בסי' ו' דבנדר שנדר ונשבע בשביל שדימה שנתנו לו איזה דבר והי' בטעות שלא נתנו לו אף שהטעות הוי בדבר אחר בטלה השבועה והביא ראי' לזה מדברי הב"י ביו"ד בסי' רי"ח בשם הריב"ש וז"ל אבל מה שנראה ברור הוא שנתלה מתנתם בהיות הסופרים הגונים ונאמנים במלאכתם דבוודאי לא על הדעת שיתנו הסופרות לחשודים בעבירות וזה הוא אומדנא דמוכח עכ"ל וכ"ש כשלא נתרצה לשבע לחבירו על דבר אחד עד שהבטיחוהו ממון שאם משנה אח"כ בהממון שי"ל שבטלה השבוע' עכ"ד הצ"צ:

ואני אשמע ולא אבין דהתם כיון שאין הסופר נאמן שיתנו לו הסופרות הוי טעות בגוף הדבר אבל באם הובטח לאחד ממון או שדימה שכבר ניתן לו מ"מ ועי"ז נשבע לעשות דבר אחד כל שלא הזכיר בשעת השבוע' שעי"ז עושה אותו שפיר נוכל לומר דאינו בטל משום טעות כיון דהטעות לא הוי בגוף הדבר רק בדבר שחוצה לו אם לא שאומר בפירוש שבשביל זה נשבע הוי כמו תנאי בדבר אף שלא התנה בפירוש בשבועה נראה דגילוי דעתא כי האי בוודאי מהני כיון שגילה דעתו שאינו נשבע רק על דעת זה וגם מה שהקשה הצ"צ מנדרים לנזירות דבנדרים היכא דחפץ לאסור עליו דבר מה בשביל איזה דבר אף שלא הי' הדבר מ"מ הנדר חייל ובנזירות איתא בפרק ה' דנזיר בדף ל"ב במי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ונגנבה אם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר אלמא דטעות מבטל הנזירות והוא חילק שם בסברא בין נדר לנזיר ולפענ"ד אפשר לומר דגם בנזירות הוי טעות על גוף הדבר דבכלל גוף הנזירות הוא הבאת הקרבנות כאשר פירוש רש"י שם בד"ה משנגנבה בהמתו וז"ל שבדעתו הי' לקבל נזירותו על אותה בהמה וא"כ כיון שזה בכלל הנזירות גופו הוי טעות בגוף הנזירות ובטעות בגוף הנזירות שפיר בטל כנ"ל:

ועתה נבאר בקיצור ההיתר בנ"ד. א) דלא הוי רק גילוי דעתא ולאו מלתא הוא. ב) דבשעת מעשה הגט מה שאמר שחסר לו אלו השלשה חפצים לא הוי גילוי דעתא כלל ומה שאמר בתחלה אינו פוסל. ג) כיון שביטל בפירוש כל התנאים וכל הדברים הפוסלים אין כאן שום חשש לא לתנאי ולא לטעות כאשר הבאנו גם מדברי הנו"ב והאבני מלואים הנ"ל וגם משום טעות בל"ה אין חשש כיון דלא הוי הטעות בגוף הדבר והנני מצטרף להיות סניף להרבנים הגדולים להתיר האשה מכבלי העיגון אך בהגיע הדברים לפני חותני הגאון האדיר האבדק"ק קוטנא כתב דאין להתיר בדין זה רק במקום עיגון גדול ועכ"פ נראה לענ"ד להחמיר להחזיר להאיש הנ"ל החפצים ולחוש שמא הי' דעתו על תנאי להחזיר לו החפצים ושמא ע"פ דין מגיע לו החפצים וכל מה שאפשר לתקן עצהיו"ט מהראוי לתקן:

הנני ידידו הדוש"ת באהבה:

והנה עוד יש לי מקום עיון בדברי מהר"ם לובלין הנ"ל ובדברי הב"ש בסי' קמ"ה ס"ק ט"ז דכתב על מה שכתב שם הרמ"א דלכתחל' אין לגרש על תנאי רק יגרש סתם ויקבל בחרם הקהילות או ליתן משכונות כשיעמוד יחזרו וישאו זה את זו וכתב הב"ש וז"ל ואם היא אינה רוצה להנשא אליו אין חשש איסור ועיין דין זה בתשובות מהר"ם לובלין וכל חכמי הדור חולקים עליו יעו"ש וכבר הבאתי דבריו לעיל בתשובה:

ונראה מדברי הב"ש דלשיטת המהר"ם היכא דאינה רוצה אח"כ להנשא לו הי' חשש פסול שלא גירש אותה אלא ע"מ שתחזור ותנשא אליו והנה לכאורה הי' נראה לי דמהר"ם שם לא פסל הגט רק משום דהבטיחו לו לעשות התקשרות בטוח שתחזור ותנשא אליו ולא נעשה ההתקשרות ולא נתקיים התנאי מההתקשרות אבל אם נעשה התקשרות בטוח ואעפ"כ היא עוברת על ההתקשרות ואינה חפיצה להנשא לו אינו חשש לומר דשמא הי' התנאי על גוף הנשואין בחזרה. ואפשר לומר דהיכא דמתנה עמה תנאי כזה ע"מ שתחזור ותנשא אליו לא הוי גט כלל דלא התירה לשום אדם בעולם דהרי אם תנשא לשום אדם תהי' אסורה לחזור לו ויתבטל הגט למפרע והיכא דלא התירה לשום אדם בעולם אינו גט כדאיתא בתוס' בגיטין בדף פ"ב בד"ה אפילו לא נתגרשה דבזה אפילו ר' אליעזר מודה וגם אין זה כריתות שאגידה בי' עד שתשוב אליו בחזרה אבל תנאי לעשות התקשרות בטוח שתנשא אליו שלא הוי התנאי על הנשואין רק על ההתקשרות שפיר מותרת לכל אדם אם תעבור על ההתקשרות והי' אפשר לומר דמותרת לכל אדם בזנות לא בנשואין דאז הוא יכול לחזור ולקחתה ויתקיים התנאי אח"כ ושפיר היא מגורשת למפרע ולא היתה אשת איש:

אך יש להעיר ע"ז מגיטין בדף פ"ה א"ל תניתוה קטנה מתגרשת בקידושי אבי' אמאי הא בעינן ויצאה והיתה דלא מיגרש' אלא א"כ ראוי' לקדש א"ע לאיש אחר וא"כ גם בזה באומר ע"מ שתחזור ותנשא לי ג"כ אינה ראוי' להתקדש לאיש אחר ואנן קיי"ל כחכמים בפרק קמא דיבמות דאף רק כשנתארסה לאחר אסורה לראשון כדאיתא בש"ע באה"ע סי' יוד:

וגם אפשר לומר דאף דמותר בזנות מ"מ אגידה בי' לעולם עד שיחזור וישאנה ואז ג"כ תהי' אגידה בי' וכל זמן שלא נשאה ג"כ אגידה בי' דלא נתקיים התנאים:

אך במהר"ם לובלין שם בהתשובה מבואר דכיון דקודם הכתיבה אומרים לו דכשיעמוד מחליו יחזור וישאנה הוי תנאי גמור והוי כאלו התנה בפירוש ע"מ שיחזור וישאנה כשיקום הרי דדעתו מפורש דגם תנאי זה שיחזור וישאנה ג"כ מהני גבי גט ואפשר לומר דשאני התם כיון דהתנה תנאי דכשיקום מחליו יחזור וישאנה אבל כשלא יקום מחליו תהי' מגורשת מעכשיו א"כ שפיר הגט מתירה לכשלא יקום מחליו דהיא מגורשת מעתה ושפיר הוא מתירה וגם לא הי' אגידה בי' לעולם כדאיתא בגיטין בדף פ"ג ע"ב דע"מ שלא תשת יין כל ימי חיי וחיי פלוני הוי גט משום דלאחר מיתתו יתקיים הגט ה"ה כאן לאחר מיתתו מחולי זה יתקיים הגט וכל זה באמר ע"מ שתחזור ותנשא לו כשיקום מחליו אבל אם גרשה סתם ע"מ שתחזור ותנשא לו צ"ע אם מהני:

תוכן העניינים

נפש חיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה