נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן כט
ב"ה כ"א מנחם אב כתר לפ"ק כפר האמער.
אל כבוד הרב המה"ג החריף ובקי החסיד המפורסים מו"ה אליקים געציל אבד"ק טאמשוב יע"א:
מכתב כבודו קבלתי שוב שנית והנה מה שכתב כבודו עתה שקצת חייטים אומרים שלדעתם קראו אותו מאז בן נחום בזה קצת שינוי לשון ממכתב הראשון ששם נכתב שקצתם אומרים שכמדומה שנקרא בן נחום ואין בדמיון ממש שמי שאמר כמדומה אין זה עדות וע"ז השיבנו כבודו כי מחמת המבוכה אשר נעשה לא אחד בלבד אומר כן אך כמה מהם אומרים שלדעתם נקרא מאז בן נחום והנה מה שכתב שלא אחד בלבד אומר בזה אין חילוק בין אחד להרבה אם אומרים רק בתורת דמיון אך האי תיבת לדעתם צריך לחקור ולדרוש אותם אם אומרים כן בתורת בירור או רק בתורת דמיון ואם הוא רק דמיון אין זה ממש כלל והנה במכתב הראשון כתב כבודו וז"ל אך כ"ז אם היינו יודעים בוודאי שהחזיק עצמו בשם אביו נטע אבל המבוכה הוא שלא נוכל לעמוד על הבירור איך הי' הקריאה לתורה ואף כעת קוראים אותו בשם אביו נחום הוא אחרי אשר לא הי' פה זה קרוב לשלש שנים ואילו שכחו גם הם איך הי' הקריאה מאז עכ"ד והנה כל זה לא יועיל אם יאמרו עתה שזוכרים בוודאי שהי' שמו מתחלה בן נחום לומר כיון שהוא שלש שנים שמא שכחו כיון שיאמרו שזוכרים בבירור ואם יאמרו כמדומה בל"ה אין ממש בעדותן. וכמבואר בח"מ בסי' כ"ח בסי' י"ג דאף דהוי זמן מרובה כל זמן שזוכר יכול להעיד ואינו חושש שמא מתוך שנתישן אינו זוכר על בוריו יעו"ש אבל אם אינו זוכר על בוריו בוודאי לא מהני ועתה נשוב לדינא אם יאמרו שזוכרים בבירור:
והנה כ"ת כתב שכמדומה לו שהחייטים אשר אומרים שקוראים אותו בן נחום המה החייטים בעצמם שהגידו לשמשים מתחלה שקוראים אותו בן נטע ושוב אינם חוזרים ומגידים עכ"ד:
ולדידי אפשר דזאת מגרע גרע דאם אלו החייטים שהשמשים אמרו מתחלה על פיהם ששמו בן נטע המה מגידים עתה שקוראים אותו בן נחום נראה דלא מהני עדות השמשים כמבואר ביו"ד בסי' קפ"ה באשה שאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם והחכם אומר שהוא משקרת החכם נאמן ובר"ן כתב הטעם בשם הרמב"ן שקיבל שכן הדין שכל עד מפי עד אם בא האחד וכפר אין השני האומר בשמו נאמן וכדאיתא בש"ך שם ס"ק ו' ובחוות דעת שם ס"ק יוד האריך בחלוקי דינים ומסיק ג"כ דכל היכא דהעד השני אינו יודע מעצמו רק מה ששמע מהראשון וכל כוחו הוא רק מהראשון והראשון מכחישו הראשון נאמן וסיים עוד דאף אם נאמין לו שהראשון אמר כן הא עכשיו הוא חוזר ומגיד וכל שלא הגיד לפני ב"ד הוא חוזר ומגיד יעו"ש דבריו באריכות:
וא"כ בנ"ד יהי' תלוי הדבר בפלוגתת הסמ"ע והט"ז בסי' כ"ח בסי' ה' דהסמ"ע שם כתב בס"ק כ"ז דאף דהב"ד שולחים שלוחים אם לא הוי ג' שלוחים הוי עד מפי עד ואם הוי ג' הוי ב"ד והט"ז שם חולק על הסמ"ע ומסיק כיון דהב"ד שולחים שלוחים לא הוי עד מפי עד רק הוי כאילו העידו בפני ב"ד וא"כ לשיטת הסמ"ע השמשים לא הוי רק כמו עדים והוי עד מפי עד והראשונים נאמנים. דלו יהי' דהחייטים אמרו מתחלה כן יכולים עתה לחזור ולהגיד כיון שלא אמרו כן בב"ד ועדות השמשים לא הוי עדות כלל דהוי עד מפי עד ובל"ה הראשונים נאמנים לשיטת הרמב"ן כיון דהשמשים מעידים רק בשמם היכא דהם כופרים דלא הגידו להם כלל המה נאמנים יותר:
אך לדעת הט"ז כיון דהב"ד שלחו אותם אף דלא הוי רק שני שלוחים הוי כאילו הוגבה העדות לפני הב"ד א"כ אינם יכולים העדים לחזור ולהגיד אך עדיין יש לדון בזה אף לשיטת הט"ז דכי אמרינן דשלוחי ב"ד הוי כמו ב"ד לענין דלא הוי עד מפי עד הוא רק היכא שאין הראשונים מכחישים אבל אם באו הראשונים והכחישו אותם שלא אמרו להם כך וא"כ המה מכחישים אותם שלא עשו שליחותן ושינו מדעת משלחם שלא מסרו הדברים כמו שנמסר להם. וא"כ לפי דברי העדים הראשונים אין על השלוחים דין שלוחי ב"ד כלל ששינו השליחות ומדוע נאמין להאחרונים יותר מלהראשונים ואדרבא לפי דעת הרמב"ן הראשונים נאמנים יותר כיון שהאחרונים לא הגידו רק בשמם והמה מכחישים המה נאמנים יותר:
ולא זו בלבד אך אף בעדים שהעידו לפני ב"ד ונפסק הדין ע"פ עדות זה ואח"כ באים העדים ומכחישים הב"ד ואמרו שלא העידו כך ג"כ אני מסופק מה יהי' הדין אף דהעדים שהעידו לפני ב"ד אינם חוזרים ומגידים היינו היכא שהעדים מעידים שמתחלה הגידו כך ועתה רוצים לחזור אינם יכולים לחזור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל היכא שהעדים מכחישים שלא העידו כך מדוע יהיו הב"ד נאמנים יותר מהעדים ועוד נוכל לומר להיפוך לפי סברת הרמב"ן כיון דהב"ד אינם יודעים רק מהעדים העדים נאמנים יותר (וראיתי אח"כ בתומים בסי' מ"ו בס"ק כ"ו כתב וז"ל ומזו נראה דעדים נאמנים להכחיש ב"ד וכתב דכמדומה שראה בתשובת ספרדיות שנסתפקו מזה אך שם מיירי מעדים אחרים לא אלו שהעידו בעצמם לפני הב"ד):
והנה בש"ע ח"מ בסי' כ"ג מבואר דבדיין אחד אינו נאמן במה שפסק רק כל זמן שבעלי דינים עומדים לפניו אבל לאחר שנסתלקו מלפניו אינו נאמן אבל שנים נאמנים לעולם ואפילו יש שני עדים שמכחישין אותם אך משם אין ראי' ויוכל להיות עוד ראי' להיפוך דבנ"ד העדים נאמנים יותר:
דשם אפשר לומר הטעם דמש"ה הב"ד נאמנים יותר מהעדים דשם ההכחשה על הפסק שאמרו הב"ד וא"כ העדים אומרים משם הב"ד דכך אמרו והב"ד נאמנים יותר כדברי הרמב"ן הנ"ל שקיבל שכל עד שמעיד מפי עד הראשון נאמן יותר אבל היכא שההכחשה הוא על עדות העדים מה שהעדים העידו שוב להיפוך דהב"ד מעידים מפי העדים שהב"ד אומרים שכך העידו העדים לפניהם והעדים מכחישים שוב אפשר לומר שהעדים נאמנים יותר שהרי הב"ד אומרים רק בשמם:
והנה הסמ"ע והש"ך הביא שם הטעם בשם הרא"ש דמש"ה הב"ד נאמנים יותר מהעדים דהעדים ששמעו מפי הדיינים אפשר דטעו והב"ד דייקו טפי שעליהם מוטל דבר חוק ומשפט ולפי טעם זה ג"כ אין ראי' היכא שהב"ד מחולקים עם העדים איך שהעידו דכאן לא שייך הטעם הנ"ל שטעו העדים שהרי המה בעצמם העידו ובעדותם המה מחויבים לדייק הרבה שהרי אומרים בתורת עדות באם לא יגיד:
אך הט"ז כתב וז"ל נראה דעת הרא"ש דכל שהמה בעלי מעשה כמו דיינים או פרנסים הוי הדין כן משא"כ בשנים שמאחדים לשמיעת איזה דבר אינם נאמנים טפי מאחרים ששמעו או ראו ומעידים להיפוך ע"כ ולשיטתו הי' אפשר לומר דכל שהמה בעלי מעשה נאמנים בכל ענין אף אם הוי הכחשה בגוף העדות אך לטעם הרא"ש דהעדים טעו לא שייך זה בהכחשה על גוף העדות ובביאורי הגאון מוהר"א ז"ל איתא על הך דינא דאף שיש עדים שמכחישים אותם הב"ד נאמנים דתרי מגו תלתא עדיף מתרי סהדי יעו"ש דבריו ודעתו נראה דהב"ד נאמנים יותר מהעדים וא"כ נראה אף בההכחשה על גוף העדות הדין כן:
ולדינא נראה שהב"ד נאמנים יותר כיון שהעדים מודים שהעידו עדותן לפני ב"ד זה אינם יכולים להכחיש הב"ד שהעידו לפניהם וגם זה בכלל אינו חוזר ומגיד ממה שהוגבה עדות פעם אחת ואין אחר מעשה ב"ד כלום מה שכבר גבו עדות ואין העדים האלו יכולים להכחיש בדבר שהוגבה עדותן לפני ב"ד:
אך בספק הראשון שנסתפקתי עדיין אני במקומי עומד היכא שהב"ד שלחו שני שלוחים לגבות עדות והעדים מכחישים אותם אף לדעת הט"ז דלא הוי עד מפי עד והוי כאילו הוגבה העדות לפני ב"ד מ"מ כשהעדים מכחישים אח"כ ואומרים שלא הגידו כך בוודאי אין שלוחי ב"ד נאמנים יותר דאף מה שהעידו לפניהם הוי כאילו העידו בפני ב"ד זה הוא כשאין הכחשה אבל כשהעדים מכחישים אותם ואומרים שלא הגידו כך לפניהם א"כ שינו השליחות לפי דבריהם ולא הוי הדיבור לפניהם כמו לפני ב"ד כנ"ל:
ובזה אין שלוחי הב"ד נאמנים יותר וממילא שוב נוכל לומר כיון שאין שלוחי ב"ד נאמנים יותר שוב העדים נאמנים יותר שהרי השלוחים אינם אומרים רק מפי העדים:
אך עכ"ז נראה לפענ"ד דאין העדים נאמנים יותר מהשלוחי' ולא זו בלבד אלא אף היכא שעדים מעידים ששמעו שהעדים העידו לפני ב"ד כך וכך והב"ד אין לפנינו לשאול אותם ובאו גוף העדים והכחישו אותם שלא העידו כך לפני ב"ד דהוי ג"כ תרי ותרי. ולא אמרינן שהעדים הראשונים נאמנים יותר משום שהעדים האחרונים אינם אומרים רק מפיהם. דמ"מ כיון שהעדים אחרונים אומרים שהעידו הראשונים כן לפני ב"ד הוי תרי ותרי:
והטעם נראה לי דהנה החלקת מחוקק באה"ע בסי' קט"ו ס"ק ד' הקשה דברי הרא"ש אהדדי שפסק באמרה פלוני חכם תיקון לי את הכרי והוכחשה בעדים יוצאת שלא בכתובה והצריך דווקא עדים ובלא עדים אין החכם נאמן כל זמן שהיא מכחישתו ובפרק שבועות כתב הרא"ש בשם הרמב"ן שקיבל מפי רבותיו בכל עד מפי עד אם בא עד הראשון ומכחיש אותו הראשון נאמן ותירץ דהרא"ש בכתובות בפרק המדיר לא כתב רק כשאמרה פלוני חכם תיקן לי את הכרי כלומר שאני ראיתי. בפני תיקון. מש"ה אינו נאמן להכחישה שאין זה עד מפי עד שהרי היא אומרת שראתה שתיקן אבל באומרת פלוני חכם טיהר לי את הכתם שהיא אינה יודעת אם טהורה הוא רק מפי החכם. נאמן החכם לומר לא אמרתי לך טהורה את וכמ"ש הרמב"ן יעו"ש והחוות דעת כתב זאת בסי' קפ"ה ביו"ד מדעת עצמו ולא ראה שכבר כתב זאת החלקת מחוקק:
וא"כ נראה לפענ"ד דיש ג"כ לחלק בין היכא שהעד שמע ח מפי פד דאז כל עיקר עדותו תלוי בהראשון והוא עד מפי עד. הראשון נאמן אבל היכא ששמע שהעד הראשון העיד עדותו בב"ד דאז אין אנו צריכין כלל לעדותו של ראשון רק לגביית עדות שנגבה בפני הב"ד ומה שהב"ד גבו העדות אין זה עד מפי עד אך הגביית עדות בפני עצמו הוא העיקר וכיון שהעד השני שמע הגביית עדות ומעיד על גביית העדות אינו תלוי בהראשון כלל ושפיר הוי תרי ותרי ואין הראשונים נאמנים יותר דהוי כאילו השנים ראו גוף המעשה מאחר ששמעו הגביית עדות בב"ד והגביית עדות הוי כאילו ראו גוף המעשה שאין אנו צריכין עוד לנאמנות של ראשון להיות תלוי בו ומש"ה עד מפי עד אינו נאמן כלל במקום שצריך עדות גמור כיון שאינו יודע מפי עצמו אך מפי העד השני אבל כל שהוגבה עדותו בב"ד לא הוי עוד עד מפי עד שאנו דנין ע"פ גביית העדות והמעשה ב"ד ויש ראי' לזה מדברי הירושלמי בכתובות בסוגי' העדים שאמרו ומפוסקים שם לענין היכא דעדי השטר אומרים שאין זה כת"י ואחרים אומרים שזה כת"י דאיתא בירושלמי דהאחרים נאמנים ובש"ך בסי' מ"ו בס"ק י"ב כתב הטעם כיון דאלו שאומרים שאין זה כת"י אינו מעיד כל אחד רק על חתימתו גבר שאין זה חתימתו ולא על השני והאחרים מעידים על שניהם שכל אחד מעיד שזה חתימת שני העדים הוי תרי נגד חד ואילו היו גם הראשונים מעידים כל אחד על כת"י ועל כת"י חבירו היינו שכל אומר שאין זה כת"י ולא כת"י חבירו הוי תרי ותרי ולא אשתמיט שוב אחד מהפוסקים לומר דעדי השטר יהיו נאמנים יותר כיון שהאחרונים אינם מעידים רק מפי הראשונים ואומרים שזה כת"י שוב הראשונים נאמנים יותר כדברי הרמב"ן. ובתומים בסי' מ"ו ס"ק כתב להיפוך דאף היכא דעדי השטר כל אחד אומר שאין זה כת"י ולא כת"י חבירו ג"כ האחרונים נאמנים יותר ובקצות בסי' מ"ו ס"ק יוד הביא כן בשם התוספתא ולא אשתמיט שוב אחד מהפוסקים לומר דנהפך הוא לשיטת הרמב"ן דעדי השטר נאמנים יותר אך ע"כ זה הדבר אשר דברנו דזאת הוא רק בעד שמעיד מפי עד אבל מה שאומרים כת"י הוא זה ועדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד הוי כאלו ראו שהוגבה עדותן לפני ב"ד אין הראשונים נאמנים יותר כנ"ל דכל היכא שהאחרונים מעידים שהראשוני' העידו לפני ב"ד אין הראשונים נאמנים יותר ודו"ק:
וא"כ מעתה היכא ששלוחי ב"ד אומרים בשם העדים לשיטת הט"ז דאף דהמה שנים מ"מ כיון דהמה שלוחי ב"ד הוי כאלו העידו העדות בב"ד אף אם נימא כאשר אמרנו לעיל דהיכא דהעדים מכחישים אותם שלא אמרו כן אין שלוחי ב"ד נאמנים יותר כמו שהב"ד נאמנים יותר דכיון דהמה מכחישים אותם ששינו משליחותן ואין עליהם דין ב"ד. מ"מ לא אמרינן דהעדים נאמנים יותר משום דשלוחי ב"ד אומרים רק מפיהם כיון דלפי דברי שלוחי ב"ד שהגידו כן לפניהם לא שינו משליחותם הוי עדות העדים כאלו הוגבה דב"ד והוי כאלו מעידים שהעדים העידו כן לפני ב"ד ובזה אין העדים הראשונים נאמנים יותר ודו"ק:
והנה בחידושי בארתי בזה בסוגיא דקידושין בדף ע"ד דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבת במד"א בזמן שבעלי דינים עומדים לפניו אבל אין בע"ד עומדים לפניו אינו נאמן ומקשה בגמרא וניהדר ונדינהו ומתרץ שודא דדינא ופירוש רש"י ונהדר ונדיינהו מה לנו ולאמונתו נהדר הוא עצמו או אחר לדין אותם לפי טענותם ומתרץ בשודא דדינא בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכל בפיו של דיין כי ההוא דכתובות דאמר נכסי לטובי' ואתו שני טובי' ואמרי' שודא דדינא למי שנראה לו שלזה נתן דכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר ולפיכך אינם רוצים לחזור ולדין שמא יטנו לבו לצד השני:
והנה מה שכתב רש"י בתחלה נהדר הוא עצמו או אחר אני מסופק בפירוש דבריו אם כוונתו דכשהוא בעצמו יחפוץ לדיינם עוד הפעם מוכרחים לשמוע בקולו או דלמא דאינו יכול לכופם לדין עוד הפעם לפניו דע"כ מיירי דקבלו אותו לדין יחידי כדאיתא בש"ך בסי' כ"ג ס"ק יוד וא"כ כיון שכבר דן אותם אינו יכול לכוף אותם לחזור ולדין לפניו:
והקצות והנתיבות פליגי בזה בשודא דדינא אם אין הדיין נאמן אם מחויבים לדין לפניו עוד הפעם ודעת הקצות דמחויבים לחזור ולדין לפניו:
ומדברי הרשב"א מבואר דאין מחויבים לדין לפניו עוד דהקשה דיהי' הדיין נאמן במיגו דאי בעי אמר עדיין לא פסקתי הדין ויפסוק עתה ותירץ כיון דהשני בע"ד מודים שכבר פסק הדין אין לו מיגו אלמא דאם כבר פסק והמה מחולקים בהפסק בוודאי אינו יכול לחזור ולפסוק:
אך קשה ממ"נ אם נימא דאינו יכול לחזור ולפסוק ויכולין לברור לעצמן אחר קשה מאי זה מקשה בגמרא ולהדר ולדיינהו הא שפיר יש נ"מ רבתא לענין דיכולין לברור לעצמן אחר ואין מוכרחין לדין בפני זה ובח"מ בסי' י"ג ובסי' כ"ב איתא כמה דינים לענין אם יכולין הבע"ד לחזור מלדין לפני זה ולדין לפני אחר אלמא דיש נ"מ רבתא בזה ובסי' כ"ב ס"א איתא דאם הבע"ד כופר שלא קיבל עליו את הדיין הזה מחויב לשבע ע"ז ובסמ"ע איתא דאינו מחויב לשבע רק היסת דאין זה כפירת ממון אך עכ"פ היסת מחויב לשבע ובוודאי יש נ"מ בזה דאין כל הדיעות שוות ויוכל להיות דדיין אחר לא יפסוק כמו זה דאין כל הדיעות שוות ואף דיכול אח"כ לילך לב"ד הגדול יעו"ש בתומים בסי' כ"ב בס"ק י"א דכתב בכעין זה דיש נ"מ דמקודם מחויב לשלם ואח"כ ילך לב"ד הגדול וכן בסי' י"ג מבואר דלאחר שכתבו פלוני ברור את פלוני אינם יכולים לחזור בהם או שקנו מידו אלמא דיש נ"מ בזה אם מחויב לדין לפני זה או לא וא"כ קשה מאי מקשה בגמרא דליהדר ולדיינהו הא יהי' נ"מ דלא יחפצו עוד לדין לפני זה וע"כ מכאן ראי' דיכול הדיין לכוף אותם לחזור ולדין לפניו דכיון דעדיין לא נגמר הפסק בניהם. אך שוב יקשה קושית הרשב"א אמאי בשודא דדינא אין הדיין נאמן במיגו דיוכל עתה לפסוק כן דניהו דלא יוכל לומר שלא פסק עדיין הדין כיון דשניהם מודים שכבר נפסק הדין הא אף שכבר נפסק הדין כיון שלא נודע איך הי' הפסק צריכין לחזור לדין לפניו כשיטת הקצות ושוב נאמן במיגו:
אך הנה הקצות כתב הטעם דבשודא דדינא צריכין לחזור ולדין לפני הדיין הזה דהקשה דאמאי היכא דמסולקין מלפני הדיין אין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי הא הבע"ד המכחישו אינו אומר רק מפיו ושוב הוא נאמן יותר כדברי הרמב"ן דמי שאומר משם אחד הראשון נאמן יותר ותירץ דניהו דהבע"ד אינו נאמן לומר שהדיין זיכה אותו ולזכות בפסק הדיין כיון שהדיין מכחישו ודבריו אינם נשענים רק בדברי הדיין והדיין מכחישו אך ע"ז נאמן לומר שלא זיכה לחבירו שבזה אין דבריו נשענים על דברי הדיין אך הוא מכחיש דבריו שלא הי' דברי הדיין מועלים כלום אך לפי זה מסיק דשוב נאמן הדיין לפסוק עתה בשודא דדינא כיון דבזאת אין הבע"ד נאמן לומר שזיכה אותו שבזה הדיין נאמן יותר כיון שהבע"ד אומר בשמו אך שלא זיכה לרעהו ג"כ ושוב הוי כלא נפסק הדין עוד ויוכל עתה לפסוק בשודא דדינא עכ"ד:
אך כבר בארנו דשוב יוקשה קושית הרשב"א דנאמן לומר שכך פסק במיגו דיוכל עתה לפסוק כן:
אך לפי הנ"ל שבארנו לעיל שפיר יוכל הבע"ד להכחיש הדיין ולומר שזיכה אותו ולא אמרינן שבזה הדיין נאמן יותר כיון שהבע"ד אומר בשמו כאשר בארנו לעיל בשם החלקת מחוקק דהיכא שאמרה פלוני חכם תיקון לי את הכרי אף שזה מכחישה אין הוא נאמן יותר ממנה שאין דברי' תלוי בדברי פלוני שהרי היא אומרת שראתה שתיקן הכרי ויודעת בעצמה שראתה איך שתיקן. ואין דברי' תלוי בדברי פלוני אבל באמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם אין דברי' תלוי רק בדברי החכם שהרי היא אינה יודעת אם הכתם הזה טהור רק ע"פ חכם והרי החכם מכחישה ואם כן נראה לפענ"ד ג"כ לחלק בין היכא שהדיין פוסק הדין ע"פ התורה אין הבע"ד נאמן נגד הדיין לומר שזיכה אותו כיון שמה שהדיין מזכה אינו תלוי בדיבורו רק שהדיין אומר שכן הוא דין התורה אם כן זה שאומר שהדיין אמר כך. הוא אומר בשם הדיין ונאמן הדיין יותר אבל מה שהדיין פוסק בשיקול הדעת הזכות והחוב תלוי בדיבור הדיין דבשביל שהדיין אומר לזכות זוכה וכן בשביל שאומר לחוב נתחייב והעיקר תלוי בהדיבור אם כן זה ששמע הדיבור הזה אינו צריך לנאמנתו של הדיין שהוא כך אך שהוא בעצמו יודע שכן הוא כיון שהוא בעצמו שמע הדיבור הזה והוי כמו שאומר פלוני תיקן לי את הכרי דאינו אומר בשם פלוני שבעצמו ראה שתיקן הכרי ושפיר נאמן אף שפלוני מכחישו ואין שום חילוק בין שראה שפלוני תיקון את הכרי או ששמע דברי הדיין בשיקול הדעת שזה הדיבור בעצמו הוא הזכות ויודע בעצמו הדבר לא בשביל שמאמין להדיין ושפיר נאמן אף שהדיין מכחישו לא כן במה שהדיין פסק ע"פ התורה שהזכות תלוי בשביל שהדיין אומר שדין התורה כן הוא וא"כ נשענים דבריו על דברי הדיין ונאמנתו כמו בטיהר לי את הכתם שלפי דברי' אמר הדיין שדין כן ושוב היכא שהדיין מכחישו אינו נאמן ובזה יהיו נכונים דברי הקצות דכיון דעכ"פ אין הבע"ד נאמן שהדיין זיכה לו שתלוי דבריו בדברי הדיין מחויב לחזור ולדון בפני הדיין אבל בשיקול הדעת שפיר אף בזה נאמן שהדיין זיכה לו ואינו מחויב לחזור ולדון ושפיר יהי' ניחא סוגית הש"ס:
דשפיר מקשה בגמרא להדר ולדייני ולא קשה דהא עכ"פ הוי נ"מ אם יכולין לחזור ולדון בפני אחר ולא בפניו דהא ע"ז אין הבע"ד נאמן לומר שזיכה לו ומחויב לחזור ולדון בפניו אבל לפי מאי דמסיק הגמרא בשודא דדיינא שפיר ניחא דכשמסולקים מלפניו אינו נאמן ואין לו מיגו דיחזור ויפסוק עתה מחדש כן דבשודא דדינא שפיר נאמן הבע"ד לומר שזיכה לו ג"כ ואינו מחויב לחזור ולדון לפניו ודו"ק:
ועתה נשובה להנ"ל דלפי דעתי גם בעדים מעידים ששני עדים העידו כן לפני ב"ד ואלו השנים מכחישים אותם אין הראשונים נאמנים יותר בשביל שאלו השנים אינם מעידים בשמם עוד רק על גביית עדות מעידים ולא הוי עד מפי עד כנ"ל דברי החלקת מחוקק ולשונו דרק בעד מפי עד הראשון נאמן יותר בשביל שעדותו תלוי בחבירו ולא כן היכא שמעידים על גביות עדות בפני ב"ד והבאתי ראי' לזה מהיכא דעדי השטר אומרים שאין זה כת"י ואחרים אומרים שזה כת"י שאין הראשונים נאמנים יותר משום שאין האחרונים תלוים בהראשונים רק שאומרי' שכת"י הוא והוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד ומכ"ש היכא שנגבה באמת העדות לפני הב"ד דאין הראשונים נאמנים יותר:
עוד אפשר להעיר בזה דשלוחי ב"ד נאמנים יותר כפי דברי הש"ך הנ"ל בסי' מ"ו בס"ק י"ב דמש"ה היכא דעדי השטר אומרים שאין זה כת"י ואחרים אומרים שזה כת"י האחרים נאמנים יותר משום שעדי השטר מעידים כל אחד רק על שלו שזה אינו חתימתו ואחרים מעידים כל אחד על שני החתימות והוי תרי נגד חד וא"כ גם בכאן שהשמשים מעידים בשם השנים שהעידו כן שניהם ועתה בוודאי רק כל אחד מכחיש שהוא לא העיד כן והוי תרי בחד:
ולפי דברי התומים בסי' מ"ו בס"ק ו' בספרו דכ' דאף דעדי השטר אומרים אין זה כתב ידינו ומעידים כל אחד על שלו ועל של חבירו מ"מ נאמנים יותר האחרים שאומרים שזה כת"י דעל כל אחד שאומרים שזה כת"י אינו נאמן לומר אין זה כת"י דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולגבי כת"י אינו נאמן כלל שזאת לא הוי הכחשה בגוף העדות אך שהמה מעידים עליו שכבר הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד ולגבי עצמו אין אדם נאמן אך שהוא נאמן על של חבירו שאין זה כת"י חבירו ושם הוי תרי נגד חד ובקצות בס"ק י' הביא שמתוספתא מוכח כן דאף בעדי השטר מעידים על שלו ועל של חבירו ג"כ האחרים נאמנים יותר וכן מבואר בתשו' מהר"ם אלשיך בסי' מ':
וא"כ אף בנ"ד אם שלוחי ב"ד הגידו שהעידו כן הראשונים אף אם הראשונים יכחישו ויעיד כל אחד על שלוועל של חבירו מ"מ האחרים והמה השלוחי ב"ד נאמנים יותר:
אך הנתיבות תמה על התומים בסברא הנ"ל ובקצות סובר כותי' אך אתי לה מטעם אחר כיון דמדאוריי' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"צ קיום כלל וזה לא שייך בנ"ד:
אך בנ"ד אלו היינו רק אומרים שאין הראשונים נאמנים יותר והוי תרי ותרי ג"כ הי' אפשר להקל בשינה שם אביו דאיכא בל"ה דעות דשינה שם אביו אינו מזיק וא"כ בספק הי' מקו' להתיר:
אך כל זה אם היינו אומרי' כדעת הט"ז דשלוחי ב"ד אף שהם שנים הוי כאילו הוגבה העדות בפני ב"ד:
אבל לדעת הסמ"ע דהיכא דהשלוחי' לא הוי רק שנים לא הוי כהוגבה העדות לפני הב"ד אם כן בוודאי הראשוני' נאמני' יותר כיון דהשלוחי ב"ד אינם מעידי' רק בשמם והמה מכחישים אותם כדברי הרמב"ן הנ"ל וגם בל"ה יכולים לחזור ולהגיד כיון שהי' חוץ לב"ד כנ"ל כל זה:
וזה הוי אם החייטים בעצמם שהגידו מתחלה לפני השלוחי ב"ד מכחישי' עתה ואומרי' להיפוך ואם חייטי' אחרים אומרים עתה שלא הי' שם אביו כן אם זוכרים השלוחי ב"ד מי שהגיד להם בתחלה צריך לשאול עוד הפעם אותם בפני ב"ד שיחזרו ויעידו האמת ואם יחזיקו דבריהם הראשוני' יהי' תרי נגד תרי אבל אם לא יזכרו עתה או שאינם לפנינו לא מהני כלל עדות שלוחי ב"ד בשם דהוי עד מפי עד לדעת הסמ"ע והתומים:
ואם לא העידו עתה החייטים בשינוי שם אביו לא הי' מזיק מה שהשלוחים שמעו ולא הב"ד כמבואר בש"ע אה"ע בסי' ק"ב ס"ג דשם אביו נהגו לכתוב ע"פ עצמו ואינו צריך עדות כלל והוא בעצמו בוודאי אינו חוזר ומגיד אבל כיון שהחייטים יעידו עתה בשינוי השם שוב עדות השלוחי ב"ד מתחלה לא מהני מידי דהוי עד מפי עד בין אם אותם החייטים בעצמם חוזרים ומגידים עתה בשינוי בין אם חייטים אחרים אומרים עתה כן:
אך עדיין יש מקום להקל בזה דניהו דשלוחי הב"ד אם לא הוי שלשה מה ששמעו מתחלה מפי החייטים לא הוי עדות כלל דהוי עד מפי עד מ"מ כיון ששאלו והגידו להם כן ונעשה מעשה על פיהם בגט ראשון וגט שני הוי כמו אתחזק ששמו כן כדאיתא בגמרא באשה שבאתה לירושלים ובנה מורכב על כתיפה והגדיל ובא עלי' והביאום לב"ד וסקלום מטעם שנתחזק שהוא בנה וכאשר כתב גם מעכ"ת כדאיתא בחוות דעת בסי' קפ"ה ס"ק ה' דכמו בעד שהעיד לפני ב"ד אינו חוזר ומגיד ה"ה בהגיד חוץ לב"ד והוחזק ע"פ דבריו כל שנעשה חזקה ע"פ עדותן הוי כהגידו בפני ב"ד וא"כ גם כאן כיון שנתחזק ע"פ זה מה שאמרו החייטים לשלוחי ב"ד הוי כהגידו לפני ב"ד ואינם חוזרים ומגידים:
אך באמת ז"א דאם הראשונים מכחישים שלא אמרו כלל ולא נתחזק כלל על ידם אך השלוחים שינו מדבריהם והחזיקו בשקר הראשונים נאמנים יותר כפי דברי הרמב"ן הנ"ל ממילא נתברר שהחזקה זו היתה בטעות ואין בחזקה זו ממש כיון שאנו יודעין מאין בא החזקה הזו ונתברר ששקר הוא:
אך היכא שהחייטים הראשונים שהגידו מתחלה לא יאמרו עתה כלל ואינם זוכרים אך חייטים אחרים אומרים עתה שוב הוי מקום לומר דהוי תרי ותרי ניהו דעדות שלוחי הב"ד לא הוי רק עד מפי עד מ"מ כיון שנתחזק ע"י הוי כמו עדות והוי תרי ותרי:
אך עדיין יש לספק בזה ניהו דהיכא דאתחזק ע"פ עדים שהגידו חוץ לב"ד הוי ג"כ כמו עדות לענין שבעצמם אינם יכולים לחזור ולהגיד עוד כיון דנתחזק ע"י וכן אם ליכא עדים אחרים דנין ע"פ החזקה הזו אבל באיכא עדים אחרים המכחישים לא הוי כמו תרי ותרי דעל עדות שהעיד חוץ לב"ד ונתחזק אין אנו באים מכח עדות רק מכח חזקה ועדים עדיפא מחזקה:
סיומא דהך מלתא דלשיטת הט"ז דשלוחי ב"ד אף דלא הוי רק שנים מה שהעידו לפניהם הוי כאילו העידו לפני ב"ד הי' מותר כאן אף אם החייטים מכחישים עתה הן אותם החייטים עצמם הן אחרים ואפשר דבמקום עיגון ובמקום דיש ולד ואיכא חשש לעז והדבר לא הוי רק מדרבנן דשינוי שם אביו לא הוי חשש רק מדרבנן הי' אפשר מקום להקל ולסמוך על הט"ז אך לא אסמוך בזה על דעתי וישאל כבודו לגדולים אשר בארץ המה או יכתוב אלי איך הי' הדבר ואלכה לי אל הגדולים לשאול אותם:
אך אם החייטים לא יוכלו עתה להגיד בתורת עדות אך כמדומה יש להתיר בפשיטות או אם שלחו הב"ד ג' שלוחי ב"ד ג"כ יש להתיר בפשיטות. הנני ידידו הדוש"ת באהבה: