נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן כו
לכבוד הרב המה"ג חריף ובקי מו"ה דוב בעריש שווערדשארף האב"ד דק"ק גארי:
מכתב כבודו עם שאלתו נתעכב בדרך ובא אלי קודם חג העבר בעת נסעי ללובלין ובאתי לביתי קודם החג ולא יכולתי לעיין במכתבו עד ימי החג אשר היו אז לפני גם ענינים אחרים ושאלות להלכה למעשה לעיין בהם ואצלתי עת לעיין בדברי כבודו בחפזי:
על שאלתו באשה אחת שבעלה נפטר זה יותר משתי שנים וממתנת לחלוץ מאח קטן ועדיין לא נתמלאו שנותיו אך קודם מות בעלה קבלה ג"פ רק מחמת שנולד בהגט איזה ריעותות ועוד לא באתה בשאלה לחכם על גוף הענין לפני גדולי המורים אם הגט פסול תוכן הענין בעל האשה נפל למשכב ונמשך הדבר עד כי הגיע עד שערי מות והשתדלו קרובי האשה ודברו על לבו לפטור אשתו בג"פ ובעת הבטיח להם ליתן ג"פ הי' בסכנה גדולה ובלילה שלאחריו נפטר אך בכל זאת היתה דעתו מיושבת וצלולה עליו כאחד מהאנשים הברואים כפי אשר בדקו אותו אנשים בני תורה אם דעתו צלולה וברורה עליו על פי דתה"ק ונקרא אליו הסופר והמסדר וציוה להם לכתוב ויתן גט לאשתו כדתה"ק וכתב הסופר הגט וחתמו העדים עליו ובכל הזמן היתה דעתו ברורה וצלולה ולא הספיקו למסור הג"פ ליד האשה עד שנתגבר עליו החולאת מאוד ר"ל ואחזה אותו חולי השבץ ר"ל ולא הוי שפוי בדעתו כדרך אותו החולאת ערך חמשה שעות ואח"כ סר ממנו מר המות הזה כאשר ניכר לבקיאים ודיבר מעט אך לא הרבו לדבר עמו לראות אם הוא שפוי בדעתו כמקדם ומהרו לגמור נתינת הגט עם כל דברים המעכבים בסידור הגט כמבואר בש"ע בסי' קמ"א מסוכן שאמר כתבו גט כותבין וחותמין לאלתר ותיכף שגמרו נתינת הגט נטרף דעתו עליו כמקדם עד הפטירה כך הי' גוף סידור הגט:
והנה הספיקות אשר יש בגט הזה א) לחוש לשיטת הט"ז בסי' קכ"א דאף אם הי' שפוי בעת כתיבת הגט ונתקלקל בנתים וחזר ונשתפה בשעת נתינה ג"כ הגט פסול ב) כיון דלא נבדק בשעת הנתינה ג"כ אם היו שפוי בדעתו ומה גם בחולי השבץ דהוי כענין חולי הנכפה דצריך בדיקה אם הי' שפוי בדעתו כמבואר בח"מ סי' רל"ה וסי' ל"ה ודבר זה עיקר תלוי היכא דהי' שפוי בשעת כתיבה ובשעת מינוי השליחות לכתיבה ונתינה ובשעת הנתינה נשתטה אם לא הוי הפסול רק מדרבנן שוב אין לחוש מספק דשמא לא היו שפוי בשעת הנתינה כיון דהוי רק חשש דרבנן הכל כאשר העיר כבודו וכאשר הביא בשם הב"ש דנשתטה בעת הנתינה בוודאי לא הוי רק פסול מדרבנן ואם הוי מדרבנן לא חיישינן שמא לא היו שפוי כדאיתא שם בב"ש בס"ק ג' ולבאר הדברים נעתיק סוגית הש"ס:
הנה איתא שם בפרק מי שאחזו אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר לא תכתבו אין דבריו האחרונים כלום ואיתא שם בגמרא בדף ע' ע"ב אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ורב יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה מ"ט דרשב"ל דקתני אין בדבריו האחרונים כלום ורב יוחנן אמר אין בדבריו האחרונים כלום דכי מתציל לא צריך למיהדר אימלוכי בי' ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה במאי קא מפלגי ריש לקיש מדמי לי' לישן ורב יוחנן מדמי לי' לשוטה ורב יוחנן לידמיה לישן ישן לא מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה ורשב"ל נמי נידמיה לשוטה שוטה לא סמי' בידן האי סמי' בידן בשרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופירשו התוס' דהא פשיטא לי' דבשעה שאמר כתבו הי' בו דעתו צילתא אך קודם שנכתב וניתן נתקלקל ודמיא לפלוגתא דרב יוחנן וריש לקיש אך תמהו התוס' דהא אף רשב"ל מודה היכא דאין סמי' בידן והתם אין סמי' בידן ומתרץ בגמרא התם דעתא צילתא הוא וכחישותא הוא דאתתילה בי' וצ"ל דהיינו אף בשעה שיכתבו ויתנו יהי' דעתא צילתא והקשו בתוס' דעד מתי יהי' דעתא צילתא ותירצו דשמא עד שיודע שנטרפה דעתו חשיב דעתא צילתא ע"כ סוגית הגמרא:
וברמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה ט"ו איתא דאמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה וא"צ לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא ואם כתבו ונתנו קודם שהבריא ה"ז פסול ותמה הכסף משנה דממה שאמר ה"ז פסול נראה דאינו פסול רק מדרבנן כידוע והא בגמרא משמע דבטל הוי דבגמרא איתא דרב יוחנן מדמי לי' לשוטה וכל ענין שוטה לית בי' ממשא ואפשר כיון דר"ל מתיר לגמרי לית לן לפליגי בינייהו כולי האי לאמר דלר' יוחנן בטל הוי אך עדיין הקשה היכא דאין לו רפואה בדיקה ואין סמי' בידן בכה"ג אף ריש לקיש מודה וא"כ שפיר יהי' בטל והרמב"ם לא חילק בזה והטור כתב באמת דהגט בטל ואינו כלום:
והב"ח תירץ שיטת הרמב"ם דמדלא קאמר רב יוחנן דאם כתבו בחוליו אינו כלום אך אמר אין כותבין אלא לכשישתפה משמע דרק לכתחילה אין כותבין מדרבנן ואפשר דהטעם משום דרוח רעה אינו דומה ממש לשוטה ועוד יש לפרש דהרמב"ם סובר דאף בשוטה ממש לא הוי רק דרבנן כיון דבשעה שצוה לכתבו היתה דעתא צילתא עכ"ד הב"ח וכתב עוד הב"ח דלשיטת הרמב"ם אף באין סמי' בידן ג"כ לא הוי רק מדרבנן כיון דלרב יוחנן אין חילוק בין סמי' בידן לאין סמי' בידן וכמו בסמי' בידן הוי מדרבנן ה"ה באין סמי' בידן:
והב"י בש"ע פסק דבסמי' בידן לא הוי רק פסול ובאין סמי' בידן הוי בטל מדאורייתא דלשיטתו באין סמי' בידן לד"ה הוי בטל והב"ש חולק על הב"י וכתבו דלדעת הרמב"ם אף באין סמי' בידן לא הוי רק מדרבנן וכתב דבהא ניחא הא דשחט רוב סימנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין וא"צ בדיקה בשעת הכתיבה ונתינה שמא נשתטה כדאיתא בתוס' שם בד"ה התם דעתא צילתא דעד שיודע בבירור שנטרף דעתו חשיב דעתא צילתא וקשה אמאי לא חיישינן מספק אלא ודאי כל כה"ג לא הוי רק חשש דרבנן ולא חיישינן מספק:
ודעת הט"ז דלרב יוחנן לד"ה הגט בטל מדאורייתא אף היכא דסמי' בידן ומה שכתב הרמב"ם פסול משום דמסופק ברוח רעה אם דמי' לקורדייקוס ולשיטת הט"ז בשוטה גמור לד"ה הוי הגט בטל ועי"ש:
והנה לי נראה להביא ראי' מהירושלמי דהגט בטל מדאורייתא לרב יוחנן דהנה בירושלמי איתא כאן ג"כ הך פלוגתא אך להיפך דריש לקיש אמר כשישתפה יתן גט ור' יוחנן אמר דכותבין לאלתר וקאמר שם דמוחלף שיטתו דריש לקיש דהיינו איפוך וכשיטת הש"ס דידן דריש לקיש אמר כותבין לאלתר ורב יוחנן אמר לכשישתפה דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש ג"כ גבי קרבן היכא דהפריש קרבן ונתחרש או נשתטה או נעשה מומר רב יוחנן אמר נדחת חטאתו ר"ל אמר לא נדחת חטאתו וה"ה היכא שצוה לגרש ואח"כ נשתטה רב אסי בר בון אמר רב יוחנן מוחלף שיטתו היינו רב יוחנן דהתם דאמר נדחת חטאתו דלא תהי' מלתא דרב יוחנן פליגי על מלתא דאמר ר' שמואל בן אבא בשם רב יוחנן הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו פירוש ומש"ה צריך להפוך אידך דרב יוחנן וריש לקיש דגם שם ריש לקיש אמר נדחת חטאתו ורב יוחנן אמר לא נדחת חטאתו וגבי גט ר' יוחנן אמר כותבין לאלתר ור"ל אמר כותבין לכשישתפה והנה שיטת הבבלי שלנו בזבחים דף י"ב ע"ב איתא אמר רב יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה אידחי אתמר נמי אמר רב ירמיה אמר רב אבהו אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה אידחי וצריכי דאי אשמועינן קמייתא משום דהוא דחי נפשי' בידים אבל הכא דממילא אידחי כישן דמי ואי אשמועינן הכא משום דאין בידו לחזור אבל הכא דיש בידו לחזור אימא לא צריכא ע"כ:
והנה כיון דסוגית הש"ס שלנו גבי חטאת דרב יוחנן אמר נדחת חטאתו ומש"ה ע"כ סוגית הש"ס שלנו גבי גט דרב יוחנן אמר כותבין לכשישתפה וטעם פלוגתת הירושלמי וש"ס דידן נראה לי דהנה לשיטת הש"ס שלנו קשה מהך דר' יוחנן דאמר הגוסס זורקין עליו מדם חטאתו ואשמו כאשר הקשה בירושלמי אך לשיטת הש"ס שלנו ניחא ולא קשה מגוסס דהנה הש"ס דילן מתרץ על מאי דמקשה משחט בו שנים או רוב שנים דהתם דעתא צילתא ומקשה ג"כ בירושלמי קשיא זאת משחט בו שנים או רוב שנים לריש לקיש לפי גירסת הירושלמי והניח בקושיא ומסיק דליתא לריש לקיש וע"כ שיטת הירושלמי דבשחט בו שנים או רוב שנים אי אפשר שלא יטרף דעתו אח"כ דלא כתירץ הש"ס דילן:
והנה הר"ן הביא פלוגתא לענין גוסס אם יוכל לגרש דרבינו יואל כתב דכמת חשיב ואינו יכול לגרש אבל ר"י ז"ל כתב דיוכל לגרש והביא ראי' משחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וכן הביא המרדכי פלוגתא זו והנה הירושלמי דמסיק דאיפוך הך דהפריש חטאתו הוא משום קושיא דר"י אדר' יוחנן דאמר גוסס זורקין עליו מדם חטאתו ולשיטת הש"ס שלנו לא קשה משם כיון דמתרץ גבי שחט בו שנים או רוב שנים דדעתא צילתא הוא אף אח"כ אין לך גוסס גדול מזה כנ"ל בשם ר"י וא"כ ה"ה דאין קשיא מהפריש קרבן ונשתטה לגוסס דהתם דעתא צילתא הוא מש"ה נשאר שפיר הך מימרא דרב יוחנן דנדחת חטאתו כאשר העידו הרבה אמוראים משמו ואיפוך גבי גט אבל הירושלמי דמקשה מנשחטה לשחט בו שנים או רוב שנים ומדמי להדדי אף למסקנא שפיר קשה ג"כ מגוסס ומש"ה איפוך התם גבי חטאת:
ועכ"פ כיון שהוכחנו הדין בגט תלוי כמו שהוא הדין לענין קרבן כמבואר בירושלמי להדיא וגם בש"ע דילן מוכח כן וגם שם כל הפלפול בזבחים אם דמיא כישן דמיי ממש לפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דריש לקיש מדמי לי' לישן והתם גבי קרבן בוודאי הוי פסול מדאורייתא דאין סברא לומר דגם גבי קרבן הוי פסול מדרבנן אף דמצינו גזירה מדרבנן גבי קרבן גבי אשם שניתק לרעיה גזרה אחר כפרה אטו קודם כפרה ומדאורייתא ראוי ליקרב מ"מ הכא בוודאי מדאורייתא פסול דלא מצינו בזה גזירה ואין טעם מדוע לא יקריב לכתחילה וא"כ כיון דדמי להדדי גט וקרבן נראה דגם גט פסול מדאורייתא ובטל לגמרי וזה נראה לפענ"ד ראי' ברורה וכאשר בא לידי ספר ב"א ראיתי שהביא ראי' זו מקרבן ורצה לתרץ דגם גבי קרבן הוי מדרבנן ולפענ"ד קשה לומר כן כנ"ל וראיתי בחלקת מחוקק שכתב שמהירושלמי שהביא הר"ן משמע דלא הוי רק מדרבנן ולא ידעתי כוונתו הר"ן הביא רק ריש דברי הירושלמי ואי' משום שהביא דכותבין בעודו קורדייקוס עליו ור"ל אמר לכשישתפה דמשמע לכתחילה הא כן בש"ס דילן איתא דאין כותבין אלא כשישתפה והב"ח מוכיח באמת מזה דלא הוי רק מדרבנן:
והנה אף אם נימא דהוי מדאורייתא הגט בטל מ"מ אין ראי' מהגמרא רק היכא דבשעת הכתיבה נשתטה ואם בשעת הכתיבה היו שפוי רק בשעת הנתינה נשתטה אין ראי' כלל מדברי הגמרא ובבית שמואל ראיתי שכתב זאת לספק באמצע ס"ק ה' דכתב דאם לא הי' שפוי בשעת הכתיבה לדעת הרמב"ם אינו אלא מדרבנן ולהטור מדאורייתא ואם לא הי' שפוי בעת הנתינה י"ל גם הטור מודה ולא כתב מאיזה טעם ובס"ק ט"ו כתב ובעת הנתינה לא חיישינן שמא תטרף דעתו כיון דאינו אלא חשש דרבנן אבל לשיטת הטור מדאורייתא בטל הגט אם לא הי' בדעתו בשעה הכתיבה:
ונעיין לעצמנו והנה מגוף הסוגיא שם אין ראי' כלל אם בשעת הנתינה נשתטה אם יש פסול אף מדרבנן כיון דכל הסוגיא לא מיירי רק בנשתטה בשעת הכתיבה:
אך בתוס' בד"ה התם דעתא צילתא כתבו אומר ר"י דצריך להזהר גבי גט שכיב מרע שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתים אף שנתפקח אח"כ אין מועיל אף לריש לקיש דהא אין סמי' בידן והנה לפום ריהטא פירוש דבריהם דאם נתקלקל אחר הכתיבה אף שקודם הנתינה חזר ונשתפה לא מהני כאשר פירוש מהרש"א והקשה עליהם דבכה"ג אמאי לא מהני וגם הר"ן ז"ל הביא דברי ר"י הנ"ל וכתב דצריך רק שלא תטרף דעתו עליו בשעת כתיבה ובשעת נתינה ולא בנתים כן כתב המהרש"א והב"ח פירוש גם דברי התוס' דאין כוונתם רק שיהי' שפוי בשעת הנתינה ג"כ ולא בנתים ומה שכתבו אף שנתפקח אח"כ אינו מועיל היינו אחר הנתינה דהוי אמינא כיון שנתפקח אח"כ אגלאי מלתא דשפוי הוי כשנתן הגט ופירושו דחוק קצת דהרי ראינו שלא הי' שפוי בשעת הנתינה:
ואפשר לפרש דבריהם דר"ל ור' יוחנן פליגי דריש לקיש מדמי לי' לישן ור' יוחנן חולק דהתם לא מחוסר מעשה והכא מחוסר מעשה ולר"ל אין חילוק ניהו דמחוסר מעשה מ"מ כיון שעומד להתרפאות הוי כישן שעומד להקיץ אבל היכא שאינו עומד להתרפאות כלל בוודאי אינו דומה לישן וע"כ לא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש רק היכא שעומד להתרפאות ע"י מעשה ומש"ה בשוטה מודה ר"ל דאינו עומד להתרפאות דאין סמי' בידן וא"כ בשוטה שנתרפא אח"כ ממילא נוכל לומר דדמי יותר לישן דהי' עומד להתרפאות ממילא ומצאתי כדברים האלה בת' הראש הובא בב"י דכתב וצריך ליזהר בש"מ שציוה ליתן גט שתהי' דעתו מיושבת ואפילו לר"ל דמדמה קורדייקוס לישן היינו משום דסמי' בידן או שמא אף לר' יוחנן כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתישב דעתו ממילא וא"כ שפיר כתבו בתוס' דאם נתקלקל בנתים אף שנתפקח אח"כ היינו אחר הנתינה אינו מועיל אף לריש לקיש דהא אין סמי' בידן ולא אמרינן כיון שהבריא אח"כ הרי חזינן דעומד להתרפאות ממילא אף בלא מעשה דמ"מ אמרינן דבעת שטותו לא הי' ברור שיתרפא ולא הי' סמי' בידן ואף אם הי' בבירור שיתרפא אח"כ מ"מ הוי גבול לחליו ולשטותו אבל שם בקורדייקוס בכל עת אפשר לרפאותו ומכ"ש בישן להקיצנו:
ועי"ש בפ"י שתמה על המהרש"א בפירוש דברי התוס'. וכתב דהפירוש הפשוט בדבריהם שאחר הנתינה יתפקח כאשר פירוש הב"י ולא הי' למראה עיניו דברי הט"ז דמפרש כדברי מהרש"א והעלה כן להלכה דאף בין כתיבה לנתינה צריך שלא יתקלקל אך באמת דבריו תמוהים כאשר יבואר אח"כ:
ועכ"פ זאת מבואר בדברי התוס' דגם בשעת הנתינה אחר הכתיבה צריך ג"כ להיות שפוי בדעתו וכמבואר גם בהר"ן בשם הר"י אך בש"ס דילן לא נמצא ראי' לזה והר"ן הביא ראי' לזה מירושלמי דגרסינן בירושלמי נתן לה את גיטה ואמר לא יהי' גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אלמא דצריך שיהי' שפוי בדעתו בשעה שהגט נגמר ואם אינו שפוי אז בדעתו תלוי בפלוגתא
ודעת הרשב"א בחידושיו שהביא בשם התוס' להיפוך דלא קפדינן רק שיהי' שפוי בשעת הכתיבה ולא איכפת לן בשעת הנתילה והב"י הביא באריכות דבריו והביא ראי' לזה מדברי הגמרא בדף ע"ג דמוקי לה שם רבא באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט עד אותו רגע אחרון שיהי' בעולם ואז א"א לבדקו אם הוא שפוי בדעתו:
ואענה אף אני חלקי לפענ"ד בע"ה בזה. ונעיין לעצמינו אם יש איזה חילוק בין עת כתיבה לעת נתינה וגם כל עיקר הטעם דפסול בנשתטה בשעת כתיבה או בשעת נתינה:
הנה הפ"י כתב הטעם משום דכתיבה ונתינה דמהני ע"י אחר הוא רק מטעם שליחות וכיון שהוא אז אינו שפוי בדעתו אמרינן כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואנכי בעצמי אמרתי בסברא דזה לא שייך רק בשעת עשיית השליח אבל אם בשעת עשיית השליח הוי שפוי בדעתו כבר נעשה שלוחו כמותו ולא אכפת לן מאי דלא מצי עביד אח"כ וכאשר מבואר בפירוש בתוס' גיטין בדף י"ג בד"ה לא יתנו על מתניתן שם האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וכתבו שם בתוס' וז"ל וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה אע"ג דבהדיא תנן בפרק מי שאחזו דאין גט לאחר מיתה הכי אצטרך לאשמעינן אע"ג שמינה המגרש בחייו השליח. לא חשיב להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים אלא חשיב גט לאחר מיתה ועי"ש נראה מבואר בדבריהם דאי לאו האי טעמא דאין גט לאחר מיתה הי' חשיב כמותו כאילו הוא עצמו עשה אף דאז אינו עוד בר מעביד שליח:
והקצות בסי' קפ"ח הביא ראי' על סברא זו מדברי רש"י שם דפירוש וז"ל לא יתנו לאחר מיתה דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי' לידה הא מית לי' משחרר ופקעי' לי' רשותי' אלמא דהוי הטעם רק משום דפקעי לי' רשותי' מיני' וחל עליו רשות יורשין אך רש"י אזיל התם אליבי' דרבנן דזכות הוא לו וכתב דניהו דהוי זכי' דלא מצי למיהדר מ"מ כיון דמית קודם פקע לי' רשותי' והתוס' הקשו שם על רש"י דכיון דזכות הוא זכה לו תיכף ולשיטת רש"י עדיין לא זכה תיכף אך הזכות מהני שלא יכול לחזיר בו אך עכ"פ מבואר בשיטת רש"י דאי לאו האי טעמא דפקע רשותי' הי' יכול לגמור השליחות לאחר מיתה אף דלא מצי עביד עוד אך אפשר לומר דרק התם הי' מהני משום דזכות הוא לו ומהני הזכות שלא יכול עוד למיהדר ולא תלוי כלל עוד בדעת המשלח אבל בשאר מקום דתלוי עוד בדעתו צריך להיות מצי עביד בשעת גמר השליחות אך הביא ראי' מדף י"ג הנ"ל דמיירי שלא נתן עוד הגט ליד השליח ולא זכה כלל אפ"ה אם לא הי' הטעם דאין גט לאחר מיתה הי' מהני גמר השליחות אף בעת דלא מצי עביד וכאשר אמרנו לעיל ובקצות החושן האריך בזה וכתב דזאת הוא דעת הרמב"ם דאינו פסול הגט רק מדרבנן באחזו קורדייקוס אחר שעשאו שלית והביא שם בשם הפר"ח שהעלה כדעת הרמב"ם וכתב דאפילו גוסס לדעת האומרים דאינו בר גירושין דחשיב כמת אם עשאו שליח קודם ואח"כ נעשה גוסס מהני שליחותו ומאי דפסול מדרבנן באחזו קרדייקוס הוא רק גזירה דרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין ומה שנראה לענ"ד בזה:
דהנה המהרי"ט חלק א' בסי' קפ"ז בד"ה מיהו אין הדברים כתב שם לפסק הלכה שאין אדם יכול לעשות שליח להקדיש איזה דבר דדיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרי' לשליח והביא דבריו בנו"ב בסי' קמ"ז והוא כתב עליו שבמחילת כבודו דברי שגגה הם ומאוד תמה על גדול כמותו איך פלטה קולמסו שגיאה כזאת דהא דאמרינן דמילי לא ממסרי' לשליח היינו שאין השליח יכול לעשות שליח במקומו כמפורש ברש"י בגיטין בדף כ"ט ע"א בד"ה רבא אמר דלא משוי שליח שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר עכ"ל ע"ש וכן בסוגיא דגיטין בדף מ"ו כל השקלא וטריא אם שליח יכול למסור לסופר אחר או לעדים אחרים לחותמן אבל המשלח בעצמו יוכל למסור הדברים לשליח דקי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו:
וכן ראיתי במחנה אפרים בהלכות שלוחין בסי' ז' הביא ג"כ דברי מהרי"ט הנ"ל ותמה עליו ג"כ כנ"ל אך חלילה לנו לחשוד מאורן של ישראל לטועה גמור וגם הגאון בעל השער המלך בסוף פרק ו' מהלכות אישות הביא דברי מהרי"ט הנ"ל ופלפל בדבריו ולא השיגו בזה וגם ראיתי לרב אחרון בספר פתח הבית הלכות שלוחין דין ז' הביא ג"כ דבריהם וחלילה לנו לעשות חכמי לב לתוהו:
ונ"ל שיטת מהרי"ט דבאמת משמע מלשון הש"ס דמילי לא ממסרי' לשליח כלל אף לשליח ראשון דאל"ה הוי לי' למימר מילי לא ממסרי' משליח לשליח אך הא דמהני באומר כתבו ותנו לשליח ראשון משום דזאת לא הוי מילי רק מעשה ניהו דהוא אומר להם מילי אבל המה יעשו מעשה שיכתבו ויתנו ומש"ה מהני אבל היכא שהמה אינם כותבים בעצמם רק מצוין לאחר לכתוב ולא עשו המה שום מעשה רק אמירה לאתר מילי לא ממסרי' לשליח ועל דיבור לחוד לא חל שליחות ומש"ה בעשאו שליח להקדיש שלא יהי' שום מעשה שיכתבו רק דיבור לא חל כלל אף שליחות הראשון:
והנה ע"כ צריכין אנו לומר לדעת מהרי"ט דאף היכא שהוא עושה שליח לעשות גם גוף המעשה וא"כ הי' מקום לחול השליחות שהרי השליחות הי' על גוף המעשה מ"מ כיון שהמה לא עשו המעשה רק צוו לאחר לא מהני דכל זמן שלא עשו מעשה עדיין לא הוי כמו המשלח ואימתי נעשה שליח כמותו בשעה שעשה המעשה אבל בגוף המילי לא נעשה שליח עדיין דמילי לא ממסרי' לשליח (ומאי דמהני באומר אמרו לפלוני בדף ס"ו שלא עשה אותם לשלוחים רק לאמירה דהתם הוי כאילו הבע"ד בעצמו מינה השליח השני) ומש"ה אם המה לא עשו המעשה לא יוכלו למסור השליחות לאחר דהשליחות אינו מתחיל רק בשעת עשיית המעשה:
ובזה אפשר לפרש דברי הרא"ש הובא בש"ך בסי' שפ"ב דאב חייב למול את בנו ואם קדם אחר ומהלו חייב לשלם לו שכר מצוה ובדיבור שאמר האב למוהל אחר למול לא זכה במצוה שיתחייב אחר אם קדמו וכתב הש"ך דמדברי הרא"ש מוכח דכשהאב מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למהלו והקשה הת"ש דניהו דמצוה על האב ואם קדמו אחר חייב מ"מ יוכל לעשות שליח דשלוחו כמותו וכן הקשה הד"מ על הא"ז ובקצות סי' שפ"ב פירוש דברי הש"ך דלא מהני שליחות על המילה כתירץ התוס' רי"ד שלא יוכל לעשות שליח במצות שבגופו כגון להניח תפילין וכדומה ולפענ"ד מילה לא הוי מצות שבגופו רק לעשות מעשה שמחוץ לגופו:
אך לפי הנ"ל ניחא דלעולם במילה יוכל לעשות שליח אך אעפ"כ כשצוה האב לאחר למול את בנו וקדם אחר ומהלו אינו חייב לשלם לו שכר מצוה דבדיבור שאמר האב לאחר למול את בנו עדיין אינו נעשה שלוחו כמותו ושיהי' במקום אב הבן שאם יקדמנו אחר יתחייב לשלם לו אך בעת שמל הילד ועשה מעשה אז שפיר נעשה שלוחו של האב והוי כאילו קיים האב המצוה אבל קודם שעשה המעשה עדיין לא הוי כמותו כנ"ל:
וא"כ שפיר ניחא הספק שנסתפקנו לדעת הטור דבנשתטה בשעת כתיבה בטל מדאורייתא אף דבשעה שעשה השליח הוי שפוי לא אמרינן דכבר נעשה שלוחו כמותו בעת שהי' שפוי כיון שהשליחות אינו מתחיל רק בשעת עשית המעשה וקודם עשית המעשה עדיין לא הי' על מה לחול השליחות ולא אמרינן בי' עדיין שליחותו של אדם כמותו ובשעת עשית המעשה לא הי' המשלח בר שליחות ודו"ק:
וכיוצא בדברים אלו ראיתי בט"ז בסי' קכ"א ס"ק ד' שכתב באמצע דבריו וז"ל וכיון שלא כתבו עד אחר שנתרפא ממילא אין התחלה לשליחותיהו עד אותו שעה ואנחנו אמרנו מלתא בטעמא דהוי מילי ולא ממסרי לשליח ודו"ק:
ומעתה נסתלקה ראיותי וראיות הקצות מהך דתנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דהטעם דאינו חל משום דאין גט לאחר מיתה הא לאו הכי הוי אמרינן כיון שמינה השליח בחייו הוי שלוחו כמותו דהתם כיון שמסר הגט לא הוי מילי שכבר חל השליחות ואמרינן שלוחו של אדם כמותו ממש ולא איכפת לן אז מה דלא מצי המשלח לעבוד ומעתה מבואר לנו בטוב טעם שיטת התוס' שהביא הרשב"א דרק בשעת הכתיבה צריך שיהא שפוי בדעתו ולא בשעת הנתינה:
דהנה בגט פשוט בסי' ק"כ נסתפק באמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי וכתבו וחתמו כמו שאמר הבעל ועל הנתינה עשאו שליח מי נימא דלענין הנתינה יכולין לעשות שליח כיון שכבר הגט בידם ככל שליח שמביא גט שיכול לעשות שליח דלא הוי מילי כיון דהגט בידו והביא שנשאל דבר זה ממהר"ם גולאנטי ופשוט לי' דלא הוי עוד מילי ויכולין לעשות שליח אחר יעו"ש:
וא"כ עולה בטוב טעם סברת הרשב"א הנ"ל בשם התוס' לחלק בין כתיבה לנתינה כאשר בארנו דהטעם דנשתטה אינם יכולין ליתן הגט ולא אמרינן דכבר נעשה שלוחו בשעה שהי' שפוי שכל זמן שלא עשו מעשה לא הוי רק מילי ולא ממסרי' לשליח אבל באומר תנו גט זה לאשתי ומסר להם הגט אינו צריך להיות שפוי אח"כ כיון שכבר נעשה שליח כהראי' הנ"ל מאומר תנו גט זה לאשתי ומת דלא מהני רק מטעם דאין גט לאחר מיתה וא"כ ה"ה באומר כתבו ותנו גט לאשתי וכתבו ונשתטה בין כתיבה לנתינה כיון שכבר כתבו קודם שנשתטה הוי כמסר להם הוא הגט ולא הוי השליחות מילי כפשיטות המהר"ם גולאנטי הנ"ל ויכולין אז לעשות שליח אחר ולא איכפת לן מה שנשתטה אח"כ כיון דכבר הוי שלוחו של אדם כמותו ודו"ק:
ובזה הרחיב ה' לנו ליישב הקושיא על שיטת הרשב"א בשם התוס' מהירושלמי שהביא הר"ן דנתן לה גיטה ואמר שלא יהי' גט עד למחר דתלוי בפלוגתא דר"י ור"ל הרי דעד גמר הנתינה צריך שיהי' שפוי בדעתו ולפי הנ"ל ניחא דדוקא בשעשה שליח אחר הכתיבה לא קפדינן דכבר נעשה שלוחו כמותו אבל היכא דלא עשה שליח רק שנתן לה מעצמו הגט ואמר שלא יהי' גט עד למחר שפיר צריך להיות שפוי בדעתו בשעת חלות הגט ודו"ק:
ובזה יתיישב לנו ג"כ מה שהביא הקצות להקשות דאם נימא דהשליחות לא מהני עד שיהי' המשלח בדעתו בשעת עשית השליחות ממאי דקי"ל בשליח שחלה שעושה שליח אחר ואף אם מת שליח הראשון גומר השני ואע"ג דשליח שני מכח שליח ראשון קא אתי ושליחא דראשון הוא מדכתב מהר"ם פאדוי בסדר הגט שלו דאם שליח ראשון מבטל שליחות השני השליחות בטל והובא בט"ז בסי' קמ"א ועיין משנה למלך בפ"י מהלכות גירושין וא"כ היכא דמת שליח הראשון יתבטל שליחות השני יעו"ש דברי הקצות בסי' קפ"ח ס"ב ולפי הנ"ל ניחא גם זאת:
דהתם כיון שמסר הגט ליד שליח לא הוי מילי שפיר הוי שלוחו של אדם כמותו ומש"ה אף דמת השליח ראשון לא בטל השליחות השני:
אך עכ"ז סוגית הש"ס שם בגיטין בדף כ"ט ע"ב לא נראה כן דאיתא שם אמר ר' אשי אם מת ראשון בטלו כולם ומר בר רב אשי דחי לה דהא אילו מת בעל מידי ממשא אית בהו כולהו מכח מאן קא אתי מכח הבעל קא אתי איתא לבעל איתנייהו לכולהו ליתא לבעל לתנייהו לכולהו ולכאורה נראה מסוגיא זו להיפך מהנ"ל דמש"ה כי מת שליח ראשון לא בטל השליחות דכולהו מכח בעל קא אתי להיפך מדעת מהר"ם פאדוי הא אילו הי' שליח שני מכח שליח ראשון כי מת הראשון בטל השליחות משני להיפך גם מדברינו הנ"ל אך מש"ה כי מת השליח ראשון לא בטל השליחות השני דשליח שני שליח דבעל הוא וממילא השליח הראשון אינו יכול לבטל שליחות השני:
אך לשיטת מהר"ם פאדוי על כרחך צריכין אנחנו לומר דלעולם שליח שני הוא שליח של שליח ראשון אעפ"כ כשמת לא בטל השליחות כיון דחל פעם אחת כנ"ל אך הס"ד מגמרא דהשליח הוי כבעל ממש ועומד במקומו לכל דבר וכמו דמיתת הבעל מבטל הגט ה"ה מיתת השליח או כיון דמת ואינו עוד בעולם נתבטל השליחות דשלוחו של מי הוא כיון שזה שעשאו שליח ליתא עוד בעולם וע"ז קאמר דכולהו מכח בעל קא אתי ניהו דשליח השני הוי שליח ראשון אך כולהו שלוים בבעל ומיתת הבעל מבטל הגט אבל כל זמן שהבעל קיים לא בטל הגט במיתת השליח אבל שפיר יכול לבטל השליח הראשון שליחות השני כיון דבאמת שליח שני שליח של ראשון הוא:
שבתי וראיתי במשנה למלך בפ"ק י' מהלכות אישות הלכה י"ו דכתב נסתפקתי אם שליח ראשון מבטל שליח שני מי אמרינן ניהו דיש לו כח למנות שליח מ"מ כולהו מכח בעל קא אתי ואין לו כח לבטל השליחות דומיא דהיכא דמת שליח ראשון דמתגרשת ע"י שליח שני כדאיתא בפרק כל הגט או דלמא שאני מת מהיכא דביטל השליחות בפירוש ולא מצאתי גילוי לדין זה אך זה לבד ראיתי בתשו' מהר"ם פאדוי דמשביעין השליח שאם יעשה שליח שני לא יבטלנו עכ"ד:
והוא כנדחק עצמו לחלק בין מת בין ביטל השליחות ולפי הנ"ל ניחא דאף דמת לא בטל השליחות כיון דכבר נעשה פעם אחת שליח אבל לבטל שפיר יכול לבטל השליחות:
והנה כפי הדברים הנ"ל דנוכל לומר דהטעם דנשתטה אח"כ אינו פסול רק מדרבנן משום דמדאורייתא כבר נעשה שלוחו כמותו ולא איכפת לן מה שנשתטה אח"כ:
לפי זה אפשר לסתור הוכחה הנ"ל שהוכחנו מירשולמי דהוי פסול מדאורייתא מדתלוי פלוגתא זאת דר' יוחנן וריש לקיש בפלוגתא אחריתא דר' יוחנן וריש לקיש גבי הפריש קרבן ונשחט' והתם לענין קרבן הוי לענין דאוריי' ולפי הנ"ל ניחא דרק הכא הוי דרבנן דמדאורייתא מהני כיון שכבר עשה שליח ונעשה כמותו:
אך לכאורה גם בקרבן שייך זה לפי מאי דבעי הגמרא בנדרים הנהו כהנים שלוחי דידן ננהו או שלוחי דרחמנא ולפי דברי התוס' בקידושין בדף כ"ג ע"ב ד"ה אמר ר' הונא דהוי שלוחי דידן וגם שלוחי דרחמנא וא"כ ג"כ נוכל לומר כיון דכבר נעשו שלוחים לא איכפת לן מה שנשתטה אח"כ. אך מ"מ בוודאי לא נעשו שלוחים רק אחר השחיטה דאז כבר הוי הקרבן ברשות גבוה ולא מהני פדיון ואז המה הוי שלוחים להקריב אותו:
ובזה אפשר ליישב מאי דהקשיתי לעיל לשיטת הש"ס שלנו דר' יוחנן סובר נדחת חטאתו דקשה מאידך דר' יוחנן דמביא הירושלמי דאמר גוסס זורקין עליו הדם ולעיל הבאתי לתרץ דשיטת הש"ס שלנו דגוסס אית לי' דעתא צילתא אבל למ"ד דגוסס הרי הוא כמת דאין לו עוד דעת כדאיתא בר״ן ובמרדכי ובב"ש ס"ק י' קשה וגם קשה מדוע אמר זורקין עליו את הדם ולא אמר דהפריש קרבן מפרישין אותו:
ולפי הנ"ל ניחא דאחר השחיטה שוב הנהו כהני שלוחי דידן ננהו ג"כ ושלוחי דרחמנא ושוב אינו צריך דעת בעלים דכבר נעשו הכהנים שלוחים וזורקין את הדם:
ויעו"ש במראה הפנים בירושלמי שהקשה על הרמב"ם דפוסק בגט דאין נותנין רק כשישתפה ובקרבן פוסק דלא נדחת חטאתו ותירץ משום דאין בעלי חיים נדחה ועדיין קשה מדוע לא ביאר הרמב"ם דהיכא דנשתטה אחר השחיטה אף בחזר ונשתפה פסול ולפי הנ"ל ניחא דמחיים אין בעלי חיים נדחין ואחר שנשחטו בעזרה שוב הנהו כהנים שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא ננהו וא"צ דעת בעלים ודו"ק:
עוד אמרתי מה שאפשר לחלק בין כתיבה לנתינה דהנה הפ"י הקשה לפי סברתו דהטעם דנשתטה פסול משום כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי וחזר ותמה לפי שיטת התוס' דבכתיבה א"צ שליחות אמאי פסול בנשתטה בשעת כתיבה ותירץ משום דבעינן וכתב ונתן דבשעת כתיבה יהי' ראוי להיות ונתן ג"כ:
ולענ"ד נראה דהנה התוס' בדף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו בני דעה ננהו הקשו איך יכולין לכתוב חש"ו הגט כיון דלאו בני שליחות ננהו ותירצו דלא בענין שליחות לכתיבה דכתב לאו אבעל קאי אלא על סופר והא דאמרינן צריך לומר לעדים כתבו ולעדים חתמו לאו משום שליחות אלא דאם לא ציוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא כדאמר בריש זבחים ועי"ש:
ולפי זה אומר אני דגם בשעת הכתיבה צריך להיות דעת הבעל ולא מהני מה שהי' בתחילה דעתו לגרשה ואמר כן להסופר אך גם בעת הכתיבה צריך להיות דעת הבעל לגירושין ובלא זה לא הוי לשמה:
וראי' ברורה לזה לפענ"ד מדברי הירושלמי דמדמה ציוה לכתוב גט ונשתטה להפריש קרבן ונשתטה והתם בקרבן הפסול בשוטה משום דצריך להיות דעת בעלים כדאי' בנדרים בדף ל"ה ע"ב אמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפורים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים ואיתא שם אח"כ דמש"ה במחוסרי כפרה אדם מביא קרבן על אשתו שוטה משום דאין צריכין דעתה והנה התם בקרבן אינו צריך דווקא דעת בעלים בשעת הקרבה כאשר מבואר הר"ן בדף ל"ו דהתוס' הקשו על הך דר' יוחנן דכל הקרבנות צריכים דעת ממאי דאיתא בקידושין בהמה שנמצא בירושלים למגדל עדר זכרים עולות אלמא אין צריכין דעת ותירצו דהוי דעת בעלים כיון שנאבד דכל כהן שירצה להקריב יקריב וא"כ קשה מדוע בהפריש קרבן ונשתטה פסול עכ"פ יהא מהני היכא שכבר ציוה לכהן להקריב והי' דעת בעלים מתחילה שהכהן יקריב אח"כ כמו דמהני בכל קרבן שהי' דעתו שהכהן יקריבו אף שאינו יודע בשעת הקרבה אלא ע"כ כיון דבעי דעת בעלים להקרבה עכ"פ צריך שיהי' בר דעת בשעת הקרבה וה"ה בגט אף דאינו צריך שליחות בכתיבה אך שיהי' דעת בעלה לגרשה דאל"ה לא הוי לשמה ע"כ צריך שיהי' דעת בעלים בשעת הכתיבה וזה ברור מאוד:
שבתי וראיתי בשו"ת בית אפרים באה"ע בסי' ק"י דכתב ג"כ סברא זו דכיון דנשתטה בשעת כתיבה לא הוי לשמה דאע"פ ששמעו מפיו קודם שנשתטה מ"מ כיון דבשעת כתיבת הגט ממש חסרה לה כוונת הבעל לא קרינן בי' וכתב לה לשמה ואנכי הבאתי לעיל בע"ה ראי' ברורה לזה:
ומעתה נוכל לומר על הסברא הנ"ל דמהראוי להיות הגט כשר אף שנשתטה קודם כתיבה כיון דכבר עשה שליח להכתיבה ושלוחו של אדם כמותו ולא אכפת לן מאי שנשתטה הוא ומש"ה דעת הרבה פוסקים דבאמת לא הוי רק פסול מדרבנן אך לפי הנ"ל שפיר נוכל לומר כדברי הפוסקים דבטל מדאורייתא דלענין דעת בעלים לא שייך שליחות דצריך שיהי' המגרש בר דעת ומאי מהני בזה שליחות:
ולפי מה שחידש לנו הרא"ש בנדרים בדף ע"ב על מאי דאיתא התם אפוטרופוס מיפר נדרי אשתו ומקשה והא לא שמיע לי' וכתב הרא"ש דשמיעת אפוטרופוס אינו כשמיעת הבעל דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות אע"פ שעשאו שליח להפר יעו"ש וא"כ ה"ה לענין כתיבת הגט כיון דעל הכתיבה לא בעינן שליחות כלל דהך וכתב לא קאי על הבעל רק דבעינן דעת הבעל והוי כדבר דממילא שאינו צריך כאן מעשה רק דעת ולא שייך בזה שליחות:
ולפי זה אפשר ג"כ לחלק בין נשתטה קודם כתיבה ובין נשתטה קודם נתינה לפי מאי דאיתא בגיטין בדף פ"ו ע"ב שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו ומקשה בגמרא דהא לא ידעה בהי מנייהו מגרשה אמר אביי ניהו דבעי ר' אליעזר כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי מבואר ג"כ דהנתינה א"צ להיות לשמה ואם כי אנכי פלפלתי בזה הרבה בתשובה בענין שליחות הגט על הפאסט ממאי דאיתא בגיטין בדף י"ח דהיכא דנתן לה הגט ואמר כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר הרי זה גיטך כבר האריך בזה האבני מלואים בסי' ל"ה ס"ק ט' שא"צ כלל שיתן הגט לשם גירושין רק שלא יאמר דברים להיפך שאינו לגרושין וא"כ כיון דלנתינה לא בעי לשמה ולא בעינן דעת בעלים רק דבעינן ונתן שהוא יתן ולענין זה מהני שליחות שפיר ולא מפסיד לן מה שנשתטה קודם נתינה כיון שכבר עשה שליח ושלוחו של אדם כמותו ואף לפי שנסתפקתי שם בתשובה הנ"ל לחלוק על שיטת האבני מלואים מ"מ בזה ניחא ואין להאריך:
עוד אמרתי לפענ"ד דבר המתקבל לפי דברי התוס' הנ"ל דהא דצריך צווי הבעל לסופר לכתוב משום דאל"ה לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא והנה זה ברור דאף באומר מתחילה לכתוב לשם גירושין ואח"כ נמלך שלא לגרש אף שלא ביטל השליחות הגט בטל דבשעת הכתיבה לא היתה עומדת להתגרש כדאיתא בגיטין בדף פ"ח על מאי דאיתא שם בדף פ"ז ע"ב שייר מקצת הגט וכתבו בדף שני כשר מקשה בגמרא ודלמא אמלוכי אימלך ופירוש אימלך מתחילה שלא לגרשה והדר אימלך לאחר זמן לחזור ולגמרו ונמצא הראשון בטל וראיתי בשו"ת תועפת ראם בסי' ע"ה חלק אה"ע דהביא לפרש דברי רש"י דמיירי דלא הי' שם ביטול הגט רק מה שנמלך שלא לגרש ממילא נתבטל והביא שם שהרשב"א חולק דכיון דמה שכתב מתחילה הי' ע"ד לגרשה ואח"כ גמרו ג"כ ע"מ לגרשה המלכה בנתים לא איכפת לן ועי"ש אבל היכא דהי' גמר הגט בעת שהי' המלכת הבעל שלא לגרשה לד"ה פסול דלא הוי לשמה שלא היתה עומדת להתגרש:
וא"כ אומר אני דהוי ק"ו היכא דנשתטה הבעל בשעת כתיבה ואינו ראוי עוד לגרש דבוודאי לא הוי לשמה דאינה עומדת להתגרש כיון שהבעל אינו בן גירושין ובשלמא היכא דהוי שוטה העומד להתרפאות וסמי' בידן כמו חולי קורדייקוס שפיר אפשר לומר שעומדת להתגרש שהרי הוא בוודאי עומד להתרפאות אבל היכא דלא הוי שוטה שאינו עומד להתרפאות ולא הוי סמי' בידן בוודאי אינו עומדת להתגרש:
שבתי וראיתי בספר בית אפרים שכוונתו בזה לדעת דודו הגאון המובהק מו"ה סענדר ז"ל שהביא בסוף התשובה סברא זו כיון דנשתטה לא הוי כתיבת הגט לשמה והוא עשה לזה סמוכין ממאי דאיתא ביבמות בדף נ"ב דאמר לסופר כתוב גט לאשתי לכשאכנסנה אגרשנה דלא הוי הגט ופירוש שהרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין כתב הטעם מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין וה"ה בנשתטה בשעת כתיבה כיון דאינו יכול לגרשה אז הוי ג"כ שלא לשם גירושין והן הן הדברים שאמרתי:
אך היכא שעשה שליח לכתוב וליתן ולגמור כל הגט אם נימא דמאחר שעשה שליח לגרש לא איכפת לן מה שהוא נשתטה אח"כ כיון דשלוחו כמותו ויוכל הוא לגמור הגט א"כ אין לפסול הגט בשביל דלא הוי לשמה בשעת כתיבה שאינה עומדת להתגרש כיון שהבעל נשתטה דהרי שפיר עומדת להתגרש ע"י השליח שיכתוב ויתן הגט אף שהוא שוטה אמנם היכא שעשה השליח רק לכתיבת הגט ולא לנתינה שפיר נוכל לומר דבטל הגט מדאורייתא היכא דנשתטה בשעת הכתיבה היכא דלא הוי סמי' בידן דלא הוי לשמה שאינה עומדת להתגרש כלל דהוא לא יכול ליתן אח"כ הגט כיון שהוא שוטה והשליח לא יוכל ליתן הגט שלא עשאו שליח לזה:
ובזה פרשתי הסוגיא מאי דמקשה הגמרא לר' יוחנן ומי אמר ר' יוחנן הכי דאין כותבין אלא לכשישתפה האמר ר' יהודא אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין והיינו כפירוש התוס' דאף דבשעת רמיזה הוי שפוי אבל קודם שיכתב ויתן יתקלקל אך תמהו דהקושיא הזאת הוא גם לריש לקיש דע"כ לא פליג ריש לקיש אלא משום דסמי' בידן וכאן אין סמי' בידן:
ולפי הנ"ל ניחא דידוע דבריא האומר כתבו גט לאשתי כותבין לחודי' אבל בשכיב מרע האומר כתבו כותבין ונותנין כדאיתא בדף ס"ה ע"ב במשנה וא"כ לריש לקיש לא קשה דבמתניתן דידן תנינא אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ומתחילה הי' בריא א"כ בזה דאמר ריש לקיש כותבין ונותנין לאלתר שפיר קאמר בגמרא ונדמי לשוטה דבשוטה בכה"ג בוודאי לא מהני דאף דנימא שלוחו כמותו כיון דאינה עומדת להתגרש לא הוי לשמה וע"ז תירץ דשוטה אין סמי' בידן האי סמי' בידן ושפיר עומד להתגרש אבל התם בשחט בו שנים או רוב שנים דרמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דשם הוי ש"מ וגוסס דמש"ה כשאמר כתבו כותבין ונותנין כדאי' בש"ע א"כ שפיר מגורשת ושפיר הוי לשמה אף דאין סמי' בידן דאף דהוא אין לו דעתא צילתא מ"מ השליח עומד במקומו לגרש ושפיר ניחא לריש לקיש אבל לר' יוחנן דאמר דאף בסמי' בידן ג"כ אין כותבין וע"כ דלא הוי הטעם משום דאינו ראוי לגרש דהרי סמי' בידן וראוי לגרש אך ע"כ הוי הטעם משום דאיהו לא מצי עביד ואינו ראוי לגרש אף השליח לא מצי עביד שפיר קשה אמאי מהני בשחט בו שנים או רוב שנים ודו"ק:
ובזה אפשר ליישב קושית התוס' בריש מי שאחזו דאמאי תנו במתניתן שאמר כתבו ולא תנו במשנה שאמר כתבו ותנו ולפי הנ"ל הוי רבותא בסיפא דאף דלא אמר כתבו ותנו אין בדבריו האחרונים כלום וכותבין לאלתר ודו"ק:
ומעתה הדרן לדינא הנה שיטת הרמב"ם דאף בנשתטה קודם כתיבה אינו פסול רק מדרבנן ובנשתטה בין כתיבה לנתינה אפשר דגם הטור מודה דלא הוי פסול רק מדרבנן וכ"כ הב"ש ואנחנו בע"ה הרבינו בזה בדברי טעם וסברות מתקבלות דבזה יוכל להיות דכולם מודים דלא הוי רק מדרבנן:
א"כ בנ"ד דבשעת עשיית השליחות והכתיבה הי' כאחד אדם אך בין הכתיבה והנתינה נתקלקל בחליו ואחזוהו השבץ כעין חולי נכפה ר"ל וסר מעליו קודם הנתינה חולי הזאת אך שלא נבדק היטב בעת נתינת הגט ואחר גמר נתינתו שוב חזר עליו החולי אף אם נחזיק זאת לספק אם בשעת הנתינה הי' שפוי אם לא הוי רק חשש דרבנן ולא חיישינן מספק כאשר כתב הבית שמואל בסי' קכ"א בסי' ג' ובס"ק י"א דמש"ה א"צ בדיקה בנתים בנשחט רוב סימנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי דכותבין ונותנין דאף דבשעת רמיזה מחזיקין לו לשפוי מ"מ איכא חשש שמא נתקלקל אח"כ רק ע"כ הטעם משום דהוי חשש דרבנן ולא חיישינן וכאשר הוכיחו התוס' שם בד"ה התם דעתי' צילתא דעד שיודע בבירור שנטרפה דעתו לא חיישינן מספק:
וכן נראה מלשון הב"י שאחר שהביא פלוגתת הרא"ש דש"מ צריך בדיקה ובעל העיטור סובר דא"צ בדיקה כתב אח"כ והיכא שנתברר לו שהי' מטורף בעת צווי או בשעת כתיבה וחתימה בטל הוא לכולי עלמא נראה מלשונו דצריך דווקא מטורף בבירור ומספק אין לפסלו וגם לענין ש"מ גופי' כתב מתחילה דהיכא דלא בדקו אותו בדיעבד אף הרא"ש מודה דכשר אך משם אין ראי' כ"כ דשם לא הוחזק מעולם שלא יהי' שפוי בדעתו אבל כאן הי' פעם אחת בלא דעת ע"י השבץ אך כיון שראינו שסר מאתו החולי הזה נוכל לומר דחזר לחזקתו וכיון שבארנו שהוי רק ספק דרבנן אפשר להקל:
ומה שכתב מעכ"ת כיון דנכפה הרי הוא בכלל השוטים כמבואר בסי' רל"ה וסי' ל"ה בח"מ יושם מבואר דצריך להתישב הרבה בעדות הנכפין דשמא הוא סוף עת שפיותו ותחילת עת שטותו והנה מעלתו פלפל כיון דהוי לא הוחזק לנכפה ג' פעמים והביא בשם הת"ש ביו"ד בסי' א' ס"ק מ"ו דיש לחוש בפעם אחת כיון דראינו דהגוף לקה בשינוי דעת ולענ"ד משם אין ראי' דדעת הת"ש הוא על מה שהביא דסימני שוטה לן בבית הקברות ומקרע כסותו צריך לעשות ג' פעמים וע"ז חלק הת"ש דג' פעמים היינו רק להתחזק במקרה שקרה כגון קטלנית או בוסת הנשים דכל אלו לא נתחזק מקרה זו עד שיתחזק ג' פעמים כמו במועד דצריך להתחזק ג' פעמ' בנגיחות שיחזור ויקר מקרה זאת אבל דבר שהוא בתמידות א"צ להתחזק ג' פעמים אך כיון שראינו מהות הדבר הזה אמרינן שבוודאי בתמידות הוא כן וכיון שראינו באחד סימן שוטה וגופו לקוי מחזיקין דבוודאי הוא כן בתמידות חסר דעה ועי"ש אבל לענין נכפה לענין להחזיקו בחולי זאת שג"כ יקר רק לפעמים בוודאי צריך ג"כ ג' פעמים כיון דהוא ג"כ רק מקרה ואח"כ סר מאתו וגם בל"ה במקרה מחמת חולי קיל טפי כמו שמחלקים בנשתתק מחמת חולי ובפרט חולי השבץ היכא דבא בתוך החולאת דידוע היכא שנתרפא אח"כ ועומד מחליו סר מאתו החולי הזאת לגמרי ואין זה בכלל הנכפין כלל:
וכאשר בא לידי אח"כ ספר בית אפרים ראיתי שם באה"ע כתב שם דהא דמצינו גבי נכפה ר"ל שכופין אותו לגרש והיינו באתחזק בהכי ולא מצינו שנצטרך לבדקו אם הוא ע"י שליח אם אינו נכפה בשעת נתינת הגט והטעם כיון דחולי נכפה חוזר ממילא לבריאותו אף ר' יוחנן מודה שא"צ להיות שפוי בשעת הנתינה ועי"ש שהאריך אך יש לפקפק בדבריו דנראה לפענ"ד דגם קורדייקוס אף בלא שום פעולה יחזור לבריאותו ולא ישאר בתמידות כן אפ"ה הוי בכלל שוטה כיון דבשעת החולאת לא יתרפא רק ע"י מעשה דומה לשוטה לע"ע שוב ראיתי בפירוש המשניות בריש מי שאחזו שכתב על קורדייקוס שהוא מין ממיני חולי הנופל ובוודאי יחזור ויבריא אח"כ ממילא אך בנ"ד שראינו שסר מאתו החולי הזאת אין לחוש כנ"ל:
אך עכ"ז בנ"ד יש לחוש יותר כמו דחיישינן בכל נכפה דשמא הוא סוף עת שפיותו ותחלת עת שטותו אלמא דטבע החולאת הזאת דקודם בא החולאת נטרף דעתו ג"כ וכ"ש כאן בנ"ד שהי' תרתי לריעותא סוף עת שטותו ותחילת עת שטותו שמתחילה הי' עליו החולי ואח"כ חזר עליו החולי ולא הרגיע בנתים רק מעט שיש לחוש יותר שמא גם באותו שעה מועטת שהרגיע בנתים ג"כ לא הי' דעתו שפוי אן כבר הבאנו שחולי השבץ הבא בתוך איזה חולי אין זה כלל בכלל נכפה ואפשר דבזה לא חיישינן כלל שנטרפה דעתו קודם בואו ובאיסור דרבנן יש להקל:
עוד אפשר להעיר בזה ולומר טעם לשיטת התוס' בשחט בו רוב שנים דלא חיישינן מספק שמא נשתבש דעתו עד שיודע בבירור ומספק אין לחוש:
דהנה המ"ל בפ' ט' מהלכות אישות הלכה ו' נסתפק שם על מאי דאיתא שם והוא מנזיר בדף י"ב דשלח שליח לקדש אשה אינו יכול השליח לקדש אשה שהיתה נשואה בשעה שעשאו שליח אף שנתגרשה אח"כ ומסופק המ"ל אם יכול לקדש אשה שהיתה ספק מקודשת בשעה שעשאו שליח ונתגרשה אח"כ וכתב לפי מה שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות אישות דין י"ד וז"ל האומר ליבמה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך הרי זו מקודשת הואיל ואילו קדשה עתה הוי קידושין תופסין בה מספק ע"כ וכתב הרב המגיד דהוי ספק קידושין והכסף משנה כתב דהוי ודאי קידושין משום כיון דעכשיו עכ"פ תופסין קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם ואח"כ כתב המשנה למלך וא"כ בנדון דידן שעשה שליח לקדש לו אשה שהוא ספק מקודשת לאחר שתתגרש נראה דחשיב שליח משום דהוי מלתא דאיהו מצי עביד שהרי המשלח אם הי' מקדשה לאחר שתתגרש היתה מקודשת ודאי וה"ה לשליח וסיים אח"כ ודע דבפי"א ביבמות דף צ"ט תנן גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאין נותנים להם להקריב ואין מוציאין שלהם מידיהם ופירוש רש"י דהיינו לענין עבודתם ועורם דהיינו שיוכלו לעשות שליח והקשו התוס' דהיכא דלא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי והביא בשם הירושלמי דהספיקות משוי שליח וסיים ונראה דהספק שנסתפקנו תלוי במחלוקת זה אם ספק יכול לעשות שליח ואם נימא דכל דלא מצי עביד מחמת ספק יכול לעשות שליח ועי"ש ודעתו שם כיון דאצלו הוי ספק הוי אצל השליח ודאי ולא שייך בזה כל מלתא דאיהו לא מצי עביד כיון דאצלו הי' ג"כ ספק וכן כתב באבני מילואים בסי' ל"ה ס"ק ד':
ומעתה יתורץ לנו שיטת התוס' הנ"ל דכשאינו ידוע בבירור שנטרף אין לחוש מספק כאשר כבר הבאנו דברי הפ"י דהטעם דנתקלקל בעת הכתיבה או בעת הנתינה פסול משום כל מלתא דאיהי לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ואנחנו הבאנו לעיל דבשעת הכתיבה יש טעם אחר לפסול אבל בעת הנתינה ע"כ לא הוי הטעם רק משום דכל מלתא דאיהי לא מצי עביד וא"כ כל דלא הוי אצלו רק ספק שוב ע"י השליח הוי ודאי ודו"ק כדברי הירושלמי דספיקות משוי שליח:
והנה יש עוד חומרא בנ"ד לפי שיטת הט"ז דדעתו דאף בנתקלקל בין כתיבה לנתינה ג"כ פסול כאשר הבאנו בראשית דברינו אך כל האחרונים חלקו על הט"ז והב"ש מסיק להקל בדיעבד והמהרש"א שפירוש דברי התוס' כשיטת הט"ז הקשה עליהם והפ"י תמה על מהרש"א דאין כוונות התוס' כן כאשר הבאנו בראשית דברינו וגוף סברת הט"ז תמוה מדוע פסול בנשתטה בין כתיבה לנתינה ע"כ דעתו דנפסק שליחותו והגט פשוט נראה דמחזיק בסברא זו כאשר הביא במגי' למשנה למלך בפ' ב' מהלכות גירושין הלכה ט"ו וגם הוא תמה עליו ממאי דתנן בפרק המביא תנן כל שתחילתו וסופו בדעת כשר והתם נמי נימא כשנשתטה השליח פסק שליחותו וגם לענ"ד נראה להביא ראי' דלא פסק השליחות דא"כ גם בהך דנזיר בדף י"ב היכא דשלח שליח לקדש אשה והיתה פנוי' בעת עשיית השליח ואח"כ באמצע נתקדשה ונתגרשה נימא ג"כ כיון דבאצמע נתקדשה פסק השליחות ולא משמע כן בגמרא רק דאינו יכול השליח לקדש אשה שהיתה מקודשת בשעת עשיית השליח:
ולכן נראה לפי ענ"ד שאשה זו מותר' במקום עיגון גדול אם יסכימו לזה חכמי הדור אהי' גם אנכי סניף להתיר:
ועל דבר הקושיא שהקשה כבודו דכיון דנשתטה הבעל אינו יכול הסופר להקנות לו הנייר וגם הכתיבה אינו יכול להקנות לו לפי דברי הפ"י בדף ק' דאומן קונה בשבח כלי כיון דשוטה לית לי' זכי' הנה אנכי הקשיתי יותר דאיך חש"ו כשרים לכתוב את הגט כדאיתא שם במשנה הא הם בוודאי אינם יכולים להקנות וראיתי שהפ"י הקשה קושיא זו ועל דעתי הי' אפשר לומר דמשכחת לה בהקדים להם שכר או שעושים בחנם דאין קונים בשבח כלי וראיתי אח"כ בקצות החושן דהוא כתב יותר דאף בלא הקדים לו שכר כיון דלא הוי רק משכון בנשתלם לו אח"כ שכירתו ממילא פקע משכונו:
ועל קושית כבודו אפשר ליישב לפי מאי שמתרץ הר"א במי שאמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו דקשה דאיך כשר הגט כיון דהסופר לא הקנה לו הנייר דהרי לא ראהו כלל ותירץ דבזה שנתן לאשתו הקנה להבעל הנייר כיון דנתן הגט לאשתו עבור הבעל בשליחותו מקנה לו הנייר וכי צריך לאיקני היכא דאין הסופר נותן הגט לאשה ע"כ:
והנה הב"י בסי' רל"א הביא בשם הרא"ש בפ' ב' דכתובות שהביא בשם הרמ"ה דבשוטה שהקנה לו ע"י אחר שפיר זוכה ורק ע"י אחר זוכה ולא ע"י עצמו וכן נפסק בש"ע בסי' רל"ה בסי' ק' בהגהות הרמ"א דאין לו זכי' כלל ע"י עצמו וכתב הסמ"ע בסי' ק"א דאחרים המקנין להם ע"י אחר זכותן זכי' דיש כאן דעת המקנה ודעת הזוכה להם דשניהם בר דעת ועי"ש:
וא"כ גם כאן בגט דבזה שנותן הגט לאשה מזכה להבעל כיון שנותן להאשה עבור הבעל וא"כ שפיר יש כאן דעת מקנה ודעת קונה דהאשה הקונה היא בר דעת ובזה הקנין זכה הבעל והוי כמו מזכה לו ע"י אחר והוא ברור ונכון ואלו הי' נותן הגט לאשה בע"כ הי' באפשרי לדון בזה אך כיון שנותן לה מרצונה נראה ברור דהוא כן ודו"ק: