אור ברסלב

נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס

סימן כב

סימן כא

ב"ה יום א' דר"ח טבת תרי"ח לפ"ק כפר האמער.

לכבוד ידיד ה' ואנשים הרב המה"ג חסיד ועניו נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו"ה חיים ברוך נ"י האבדק"ק לענטשנע:

יקרת מכתבו קבלתי בדבר השאלה בנערה אחת שהלכה להסנדלר שיתקן לה מנעלה והי' שם נער אחד ואמר להנערה שיהודי אחד מוכר דגים שלח להם ע"י י"ד גדולים שנ"ח להם בעד לחם ואמר לה הנער שתתן לו בעד זה חצי החוב ולא רצתה באמרה שאם לא יתן הוא ישלם היהודי הנ"ל בעצמו ואמר לה אח"כ הנער שמשום זה רוצה חצי החוב שהיהודי הנ"ל באמת לא שלח כלל אלא שהוא נותן המעות בעדו והשיבה לו שטוב המעות אצל היהודי ואם יתן כל המעות תקבל מאתו ואמר לה שיתן ולקח מטבע של יוד גדולים ונתן לתוך ידה וכשהיתה ידו בתוך ידה אמר לה הרי את מקודשת לי במטבע זו כדת משה וישראל ומיד ברח לחוץ והתחילו האנשים לצעוק מה זה עשה ושאלה הנערה להם מה זה הצעקה והשיבו לה שזהו קידושין ושתזרוק המטבע ולקחה המטבע והניחה על השלחן ובאו לפני כבוד תורתו אנשים אשר היו באותו מעמד והעידו לפניו ככל הנ"ל ושאל כבודו אם ראו שבשעה שאמר הרי את מקודשת לי הי' עוד המטבע בידו של המקדש או שכבר הי' המטבע בידה והי' עד אחד שאמר שראה שבשעה שאמר הרי את הי' עדיין המטבע בידו של המקדש. ועד השני אמר שלא ראה רק שהי' ידו בתוך ידה ויכול להיות שכבר הי' מונח המטבע בתוך ידה קודם אך שהי' ידו בתוך ידה ריקנית וצוה כבודו שהנערה תבוא לפניו וכשבאה לפני כבודו דרש וחקר מאתה ואמרה שלאחר שהי' המטבע בתוך ידה שמעה שאמר איזה דיבור ולא ידעה מה כי ע"י שנתגדלה בתוך כפר כל ימי' ולא ראתה חופה אינה יודעת משום קידושין וכ"ש שאינה יודעת הלשון ואח"כ צוה כבוד תורתו להעיד עוד הפעם בפניו ואח"ז חזר העד הראשון מדבריו הראשונים ואמר ג"כ שלא ראה אם אמר קודם שנתן ושאל אותו כבודו מדוע אמר בבקר שראה והשיב לו שזה הי' מתוך אומד דעת לבד מחמת שראה שהי' אז ידו בתוך ידה אבל יוכל להיות שקודם שאמר הי' מונח המטבע בתוך ידה זהו תוכן הדברים והוסיף כבוד תורתו כי כל זאת הי' בעצת רשעים וקשר בוגדים לבייש בת ישראל לומר שהיא משודכת לאיש ריק ובליעל ולקחת ממון לפטרה בגט והנראה שגם העדים ידם הי' במעל הזה ע"כ מהראוי להראות כוחא דהתירא. ע"כ תוכן השאלה:

וכבוד תורתו פתח בכוחא דהתירא דדמי לאומר כנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ובלא שדיך אינה מקודשת כמבואר בש"ס ובש"ע באה"ע בסי' כ"ח ס"ג אך כתב דיש לפלפל בזה דאפשר לומר דדוקא התם משום שהי' חייב לה והגיע הזמן פרעון וכשנתן לה הכסף אף שהוא רוצה שיהי' הכסף לקידושין יכולה הוא לתפוס על החוב ומש"ה יכולה היא לומר אנכי לא קבלתי לקידושין רק תפסתי בחובי ואין שקלי ודידי שקלי ומש"ה באמת פ' הב"ח בשם הרשב"א בתשובה בסי' קל"ז דהיכא דלא הגיע זמן פרעון מהחוב אף בלא שידך מקודשת והטעם נראה משום דאינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דהרי לא הגיע עדיין זמן פרעון מהחוב וכן דעת הרשב"א באלף רכ"ז במי שאמר לאשה שתלווה לו על משכון זה ונתנה לו המעות ואח"כ נתן לה המשכון ואמר לה הרי את מקודשת לי בו ואפ"ה לא דמי לאומר כנסי סלע זו שאני חייב לכי דאף למ"ד בע"ח קונה משכון אפ״ה לא יכלה לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון דעדיין יכול לחזור מנתינת המשכון ומהלואה ומש"ה יכול לקדשה במשכון זה מכל אלה מבואר דכל היכא דהיא אינה יכולה לקבל החפץ בע"כ בלא הקידושין אינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי והיא מקודשת וה"ה בנ"ד כיון שאח"כ הגיד שהמעות אינו של הבע"ח רק שלו הם בוודאי יכול לחזור שלא ליתן לה ואף אם הי' המעות של הבע"ח ג"כ הי' יכול לחזור שלא לתנם לה כיון דהנערה אינה הבע"ד מהחוב הזה ובסי' ק"כ איכא שני דעות אם החזיר חוב לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אם פטור בזה מהחוב והנערה אינה נושאת ונותנת ובע"כ בוודאי אינה יכולה לתפוס ולא תוכל לומר שלא רצתה בהקידושין רק תפסה על החוב שאינה יכולה לתפוס. ושפיר מקודשת ע"כ דברי כבוד תורתו:

והנה הט"ז כתב על הב"ח הנ"ל שהביא בשם הרשב"א דבלא הגיע זמן פרעון מקודשת כתב וז"ל אבל באומר כנסי חוב זה שאני חייב לכי אינו תלוי בהגיע זמן פרעון דאפילו לא הגיע זמנו אמרינן דאינה מקודשת דאע"ג דקיי"ל ריש בתרא דהלואי יפרע אדם בזמנו מ"מ זה אומר בפירוש שנתנו בפרעון חוב אמרינן דפרע תוך זמנו דלא לטרדי אח"כ בזמנו כדאביי ורבא ריש בבא בתרא והכל מודים בזה כיון דאמר בפירוש לפרעון. כתבתי זה לפי שבספר מו"ח ז"ל כתוב וז"ל הרשב"א בת' בסי' קל"ז דכתב אם לא הגיע זמן פרעון אפילו קבלתו בשתיקה ולא שידך מקודשת עכ"ל ולא מצאתי שם בסי' קל"ז ודבר זה אינו כלל דבסי' אלף רכ"ז כתב וז"ל וכיון דמעיקרא אומר שנתנו לפרעון אפילו חזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין אפשר לה לומר אני לא לקידושין קבלתי אלא דעתי בזה לפרעון וכמו שאומר תחילה לפי שאפילו לא אמר לה לפרעון ומסר לה סלע בפקדון או להוליכו לאיש אחר וקבלתה בשתיקה אפילו הכי יכולה לומר לא לדעתך קבלתה אלא לדעת פרעוני והוא שהגיע זמנו של מלוה עכ"ל הרי דלא כתב האי מלתא דהגיע זמן פרעון אלא בפקדון שהיתה יכולה לתפוס הכסף לפרעון שלה ולא אזלינן בתר דידי' אלא בתר דידה והיינו בהגיע הזמן דווקא אבל באומר בפירוש שנותן לפרעון ודאי אזלינן בתרי' אף בלא הגיע הזמן ואינה מקודשת כלל עכ"ד הט"ז:

הרי דהט"ז חולק על הב"ח דאף בלא הגיע זמן פרעון מ"מ כיון שהוא נתן לה לפרעון יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אף דהיא אינה יכולה לכוף אותו לשלם לה החוב מ"מ כיון שנתן לה המעות לתשלומי החוב ולקידושין יכולה היא לומר שלקחה על החוב ולא לקידושין וא"כ ה"ה בנ"ד אף שהוא אמר שמשלם בעד אחר ולקידושין והיא אינה יכולה לכוף אותו לשלם החוב בעד אחר וגם לה אינה מגיע המעות רק לאבי' מ"מ כיון שהוא אמר שמשלם המעות בעד אחר ולקידושין יכולה הוא לומר שלקחה המעות על תשלומי החוב בעד אחר ולא לקידושין:

אך מראשית דברי הט"ז דכתב דאע"ג דקיי"ל ריש בתרא דהלואי יפרע אדם בזמנו מ"מ זה אומר בפירוש שנתנו בפרעון חוב אמרינן דפרע תוך זמנו דלא לטרדי אח"כ בזמנו א"כ לא אמרינן האי סברא רק לענין פרעון תוך זמנו דאמרינן דהסכים מעצמו לפרוע תוך זמנו דאמרינן כדי דלא לטרדן. אבל לענין נדון דידן שרצה לפרוע בעד אחר כשאמר אח"כ שמקדשה בו בוודאי לא רצה לפרוע בעד אחר בלא קידושין:

ואני בעצמי רציתי לומר ומצאתי אח"כ באבני מילואים דאף לשיטת הב"ח בשם הרשב"א דבלא הגיע זמנו של החוב מקודשת הוא דווקא לשיטת האומר דמה שחזר ואמר התקדשי לי בו היינו אף שחזר ואמר שלא לשם פרעון אני נותן רק לשם קידושין כאשר מביא דיעה זו הר"ן דאף בזה אמרינן דמסתמא לשם פרעון קיבלתה ובזה היכא דלא הגיע הזמן לא תוכל לקבל על הפרעון ומסתבר לומר דרק היכא דהגיע זמן פרעון אף שהוא חזר ואינו רוצה ליתן לפרעון החוב מ"מ היא יכולה לתפום על החוב כאשר כתב הרשב"א. וזה הוא דווקא היכא שהגיע זמן פרעון דיכולה לתפוס אף שלא לרצונו ולא היכא שלא הגיע הזמן אבל לדיעה שני שמביא הר"ן והוא שיטת הרמב"ם דמיירי דלא חזר מדיבורו הראשון ואמרינן דכונתו על שניהם על פרעון החוב ולקידושין אבל אם חזר ואמר לא לפרעון הוא נותן רק לקידושין אפשר דמקודשת אף בדלא שידך ובגמרא מיירי דלא חזר ואמרינן שנותן לשניהם לפרעון החוב ולקידושין בזה נראה אף בלא הגיע הזמן פרעון יכולה לומר שקבלה על פרעון החוב ולא לקידושין שהרי גם עתה הוא לא חזר מדיבורו הראשון ואמרינן שרוצה ליתן על פרעון החוב ג"כ ושפיר יכולה הוא לומר שקבלה על פרעון החוב:

ואפשר לומר סברא זו גם היכא שאמר שפורע בעד אחר ואח"כ אמר התקדשי לי בו כיון דאמרינן שכוונתו הי' על שניהם וגם עתה רוצה לפרוע בעד אחר וגם לקידושין ושפיר הוא יכולה לומר שעל קידושין אינה חפצה לקבל רק על פרעון החוב אף שהיא אינה יכולה לכופו לזה מ"מ הוא עצמו רוצה בשני דברים אלו ולקחה היא רק על דבר אחד לבד:

אך עכ"ז מצד הסברא אינו נראה כן. דכיון דהוא אמר אלו השנים א"כ לא הי' דעתו לפרוע החוב לחוד אך באופן שתתקדש ואיך תוכל היא לומר שקבלה על פרעון החוב לחוד בשלמא חוב המגיע לה מאתו שפיר תוכל לומר אף שהוא אינו רוצה לפרוע החוב רק על אופן שתתקדש היא לא לדעתו לקחתה אך לדעתה שיכולה לתפוס על החוב אבל דבר שאינו מוכרח ליתן לה לא תוכל לומר שלקחה לדעתה ולא לדעתו:

אך עדיין אפשר לומר דהיא סמכה על דיבורא קמא שלו כדאיתא בב"י בסי' כ"ט גבי התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר וחזר ואמר התקדשי לי בו דהוי ספק קידושין לדעת הרמ"ה דאפשר אדיבורא קמא קא סמכה יעו"ש והאבני מילואים כאן בס"ק ט' פלפל בזה א"כ גם בזה אפשר לומר דאדיבורא קמא קא סמכה. אך באמת גם משם אין ראי' דהתם אין הדיבור האחרון סותר הראשון דיוכל להיות אף דאמר אח"כ התקדשי לי בו כונתו ג"כ על מנה זו שאמר בתחילה אבל כאן שאמר אח"כ הרי את מקודשת לי במטבע זו ע"כ חזר מדיבורו הראשון ועכ"פ אינו רוצה בפרעון החוב רק שיהי' לשם קידושין ג"כ ומצד הדברים האלה אף שיש לומר לכאן ולכאן לא נוכל להכריע להיתר:

אך מה שנראה לי בהתירא דהאי מלתא דע"כ צריך לומר דהא דאמרינן באמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו דמקודשת בדשידך לשיטת הרמב"ם דלא הוי חזרה רק כמו שפירוש הרב המגיד לשיטת הרמב"ם דהיינו שתתפרע החוב ותתקדש:

וא"כ קשה במאי קדשה הא לא נתן לה מאומה דהחוב שלה הוא וע"כ צ"ל כדברי הרשב"א הובא במשנה למלך בפ"ה מהלכות אישות הלכה ו' דמחלה חובה ובהמעות תתקדש וכאשר פירשו הר"ן ורש"י דמש"ה קדשה בגזל דידה מקודשת משום דאחלתי' לגבי' וא"כ זה ניחא בקדשה בחוב דידה שחייב לה אבל בקדשה בחוב שחייב לאבי' ואמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לאביך ואח"כ אמר התקדשי לי בו בוודאי אינה מקודשת דהרי לא נתן לה מידי רק שילם החוב שהי' מגיע לאבי' וכאן לא שייך לומר דאבי' מחל החוב דהרי לא הי' כאן במעמד זה כלל א"כ בכה"ג אף בשידך אינה מקודשת מכ"ש בלא שידך:

אך הנה המשנה למלך הקשה על הרשב"א וחולק עליו וכתב דלשיטת הירושלמי דבגזל דידה צריך לשלם לה אח"כ הגזל דמקשה גבי גזל במאי קדשה ומתרץ דרצונה הי' שתהי' מקודשת ויהי' חייב לה סלע וסיים עוד המשנה למלך דאף לדעת רש"י דכתב גבי גזל אחלתי' מ"מ בחוב מודה דחוזרת וגובה ממנו החוב והחילוק מבואר נראה כוונתו דגבי גזל כיון דגוף החפץ שלה ומבורר הוא לה וכיון שקבלתה לקידושין אחלתי' אבל בחוב אין המעות הללו מבוררים המה לה ושפיר אמרינן שסברה שתתקדש בזה והוא ישלם לה החוב ממקום אחר וא"כ גם בנ"ד היכא שאמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לאביך וחזר ואמר הרי את מקודשת לי ג"כ נוכל לומר שתהי' מקודשת והוא ישלם החוב לאבי' ממקום אחר ובנ"ד האחר שחייב החוב הוא משלם:

אך באמת נראה ברור דשיטת המשנה למלך הוא רק לדעת האומר דהיכא דאמר כנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו מיירי דחזר מדיבורו הראשון שרצה ליתן על פרעון החוב ונותן רק לקידושין אבל לשיטה שני והוא שיטת הרמב"ם דכוונתו הי' לשניהם ביחד א"כ אינו רוצה לקדש רק באופן שיפטור מהחוב ג"כ וא"צ לשלם אח"כ החוב בוודאי ע"כ צריך לומר שהיא מקודשת משום שמחלה לו החוב ומתקדשת בהמעות ובאומר כנסי סלע זו שאני חייב לאביך לא שייך זה (ובאמת תמוה על המשנה למלך שהוא מנושאי כלי הרמב"ם ולשיטת הרמב"ם קשה לומר שתהי' מקודשת ויתחייב לשלם לה אח"כ החוב ואפשר לומר דהמשנה למלך לא הקשה זאת רק על הרשב"א דהוא לשיטתו סובר דאף בחזר ואמר שלא יהי' לפרעון החוב רק לקידושין ג"כ אינה מקודשת בדלא שידך לשיטתו שפיר אמרינן דבשידך מקודשת ומחיוב להחזיר לה החוב):

ובאמת נראה דאף לשיטת הר"ן והרשב"א דסוברים בחזר בפירוש ואמר שלא יהי' לפרעון החוב רק לקידושין ג"כ בלא שידך אינה מקודשת ובזה בשידך דמקודשת בוודאי צריך להחזיר לה החוב מ"מ זה דוקא היכא שחזר בפירוש ואמר שאינו נותן לפרעון החוב רק לקידושין אבל גם המה מודים היכא שלא חזר בפירוש לומר שאינו נותן לפרעון החוב רק לקידושין רק אמר בסתם מתחילה כנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו נראה דגם המה מודים דכוונתו הי' על שניהם על פרעון החוב ועל קידושין ואינו צריך אח"כ לשלם החוב דכן הי' דעתו שתתקדש על אופן זה שיפטור מהחוב ג"כ. ויש ראי' לזה מהרשב"א גופא דהוא סובר דאף בחזר בפירוש ואמר שלא יהי' לפרעון רק לקידושין ג"כ אינה מקודשת בלא שידך ואפ"ה הוא כתב בעצמו בדשידך מחלה החוב ואמאי לא אמרינן דהוא בעצמו חזר שלא יהי' לפרעין החוב רק לקידושין כקושית המשנה למלך אך ע"כ היכא דלא אמר בפירוש דחזר מפרעון החוב שפיר אמרינן דדעתו הי' על שניהם על פרעון החוב ועל קידושין:

ואף דבירושלמי מבואר גבי גזל שמחיוב אח"כ לשלם הגזל והמשנה למלך כתב דאף לדעת רש"י דבגזל אינו צריך לשלם אח"כ הגזל מ"מ בחוב מודה דצריך אח"כ לשלם החוב ולפענ"ד אפשר לומר להיפך דאף לשיטת הירושלמי דבגזל צריך אח"כ לשלם הגזילה מ"מ בחוב מודה דאינו צריך אח"כ לשלם דשאני גבי גזל דלא הזכיר כלל הגזל אך שקדשה בחפץ הגזול שפיר נוכל לומר דהי' דעתה שישלם לה אח"כ הגזל כיון דהוא מקדשה בו אבל בכנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו כיון שאמר בפירוש שנותן לפרעון החוב ועל אופן זה מקדשה אף הירושלמי מודה דאינו צריך אח"כ לשלם החוב:

וראיתי אח"כ במראה הפנים על הירושלמי שהביא בשם הרשב"א שחולק על רש"י דכתב דבגזל מחלה הגזילה והא בירושלמי מבואר דצריך לשלם לה סלע וקשה דהא בחוב כתב בעצמו הרשב"א דאמרינן דמחלה וע"כ צריך לחלק כנ"ל דבחוב ע"כ אמרינן דמחלה כיון שהוא אומר בפירוש שיהי' לפרעון החוב. שבתי וראיתי כדברי אלה באבני מילואים אך שהוא כתב דהרשב"א שכתב שמחלה החוב ע"כ שם אזיל בשיטת הרמב"ם דלא הוי חזרה מפרעון דאם הוי חזרה מפרעון ע"כ לא הוי מחילה וכאשר כתבתי בל"ה ניחא דע"כ לא קאמר הרשב"א דהוי חזרה מפרעון רק היכא שאמר בפירוש שחזר מפרעון אבל היכא שלא אמר בפירוש שחזר אף הרשב"א מודה דכוונתו הי' על שניהם על פרעון החוב ועל קידושין וע"כ צריך לומר דמקודשת אף דלא נתן לה מאומה משום שמחלה החוב:

ומעתה לפי הנ"ל בנ"ד שאמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו בוודאי אינה מקודשת דאין לה במה להתקדש דלא שייך לומר דמחלה החוב דלא תוכל למחול חוב של אבי' ואבי' לא הי' באותו מעמד כנ"ל:

והנה הי' עוד אפשר לומר דאף שנותן לה לפרעון החוב ולקידושין מקודשת ולא אמרינן דאינה מרווחת מאומה ואין לה במה להתקדש כאשר כתבו הפוסקים דיוכל להיות דשוה פרוטה שלא תלך עמו בדינא ודינא וכדאיתא בפי' שם בקידושין בדף י"ג ומכ"ש היכא ששילם בעד אחר שאינו מחויב לשלם בעדו יוכל להיות דזאת שוה פרוטה אך כל זה הי' שייך היכא שהי' החוב הזה מגיע לה בעצמה מאחר שפיר נוכל לומר כן דשוה לה פרועה מה שמשלם לה חוב אחר אבל כאן החוב הזה מגיע לאבי' והוא מחויבת להחזיר לאבי' כל החוב ולא יגיע לה שום הנאה. וגם בנ"ה בנ"ד הרי כבר אמרה מתחילה שאינה רוצית לוותר שום דבר מהחוב כי החוב בטוח אצלה ואם ישלם לה כל החוב תקבל ואם לא לא תקבל:

וכל טעמים ודברים הנ"ל הי' אפשר להתיר בנ"ד אך נכ"ז לא נוכל לסמוך על היתר זה בלבד שהוא כנגד דעת המשנה למלך דדעתו גבי כנסי חוב זה שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו בשידך דמקודשת מחיוב להחזיר לה החוב כנ"ל ולשיטה זו אין כאן מקום להתיר מטעם הנ"ל דזה שייך אף היכא שאמר כנסי סלע זו שאני חייב לאביך וחזר ואמר התקדשי לי בו דמקודשת ויחזיר החוב לאבי' ואף שראיתי אח"כ באבני מילואים שחולק ג"כ על המשנה למלך מ"מ קשה להקל לדינא נגד המשנה למלך אך מ"מ הוא סניף להקל לשאר התירים שיבארו אח"כ:

והנה זה ברור אף אם יתברר אח"כ שהאיש הנ"ל שאמר הנער שהוא חייב לאבי' והוא משלם בעדו הכל הוא שקר ואינו חייב כלל לאבי' רק שהנער בדה זאת מלבו וא"כ שפיר הי' לה במה להתקדש שאינה מחויבת להחזיר המעות לאבי' שזה האיש לא הי' חייב כלל לאבי' מ"מ אינה מקודשת דהוי מקדש בלא עדים דהעדים שמעו בשעת מעשה שהי' לפרעון החוב ולפי שמועתם אין כאן קידושין אך ע"ז אפשר לומר דמ"מ הוי קידושין בעדים דאם יתודע אח"כ שמה שאמר תחילה שרוצה לשלם חוב בעד אחר לאבי' הי' שקר ולא הי' מגיע מזה כלל מעות לאבי' ממילא יהי' המעות לקידושין ושפיר הוי קידושין בעדים אך אפשר דעל זה בוודאי ליכא עדים אם האיש הנ"ל חייב לאבי הנערה וגם לא משכחת לה כלל שיהי' עדים ע"ז דכי לא זזה ידם מתוך ידו ושוב הוי קידושין בלא עדים:

וגם בל"ה נראה לומר דכיון שהנערה סברה מתחילה שזה האיש חייב לאבי' א"כ לפי דעתה לא קבלה מאומה ובפחות משוה פרוטה אשה לא מקניא נפשה ובוודאי לא הי' דעתה לקידושין:

עוד יש היתר בנ"ד שאחד מהעדים אמר שאינו יודע אם היתה האמירה הרי את מקודשת לי לאחר מתן מעות ולאחר מתן מעות בוודאי אינה מקודשת ולא נשאר רק אחד שאמר מתחילה בתורת עדות שהיתה האמירה קודם נתינת המעות ואף שחזר ג"כ אח"כ לומר שאינו יודע אפשר דאינו חוזר ומגיד (ואפשר דגם בזה קצת ספק אם אמתלא מועיל בזה) מ"מ כיון שהאשה מכחשת ג"כ ואומרת שהי' האמירה לאחר מתן מעות הוי עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא:

והנה ברמב"ם בפרק י"ז מהלכות אישות הלכה נ"א כתב דאחד אומר מקודשת היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת וכתב הרב המגיד דהוא מגמרא בפרק האומר בדף ס"ה דעד אחד בהכחשה לא מהימן ואח"כ כתב הרמב"ם עד אחד אומר מקודשת ועד אחד אומר אינה מקודשת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ותמה הראב"ד דכיון דהיא אומרת לא נתקדשתי אף אם לא הי' עד האחר האומר לא נתקדשה ממילא מותרת כמו שכתב בתחילה וע"כ כתב הראב"ד דהסוגיא דאחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה דלא תנשא לכתחילה (בכתובות בדף כ"ג) ע"כ מיירי דהיא אינה יודעת אם נתקדשה או לא כגון שקיבל בה אבי' קידושין וברב המגיד תירץ שיטת הרמב"ם דכיון דעד אחד אומר לא נתקדשה מגרע גרע דשוב אין להתירה משום הכחשה דידה דדוקא כי ליכא מי דמסייע לה אמרינן חזקה דאין מעיזה להכחיש העד וקושטא קאמרה אבל כי איכא מי דמסייע לה מעיזה יעו"ש:

וא"כ בנ"ד שאחד אומר שהי' קודם מתן מעות והשני אומר שאינו יודע והיא אומרת בבירור שהי' לאחר מתן מעות לד"ה מהני דהוי עד אחד בהכחשה והשני אינו מסייע לה שהרי אומר איני יודע ומותרת לכל הדיעות ומה שהרמ"ה מחמיר בעד אחד בהכחשה דידה כתב הח"מ בסי' מ"ג ס"ק ד' שמעצמו חזר בו והנו"ב בסי' ס' מסיק ג"כ דעד אחד בהכחשה דידה לאו כלום הוא:

אך עדיין יש מקום לספק לפי דברי הר"ן שם בכתובות דמקשה על מאי דקאמר שם הגמרא דאחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה לא תנשא והא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והביא אח"כ וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות אישות כלשון הזה אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ודבריו תמוהים הרבה שהרי בעד אחד שאומר נתקדשה ואין עד אחר מכחיש אותו כתב הרי זו מותרת ואם עד אחד מכחיש אותו כתב לא תנשא ואפילו שגם היא מכחישתו לא תנשא לפיכך נ"ל דהכא במאי עסקינן כגון ששניהם מודים שזרק לה קידושין אלא שהם חלוקים אם קרוב לו או לה וכיון שיש כאן שני עדים בזריקת הקידושין ועבידי אינשא דטעי בקרוב לו בקרוב לה אמרינן דמדרבנן לא תנשא דחיישינן שמא בעת הקידושין שניהם ראו שקרובין היו וזה טועה עכשיו ובפרק ד' אחין נמי אמרינן דבכת אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דספיקא דרבנן הוא ולפיכך כתב הרמב"ם (שם יש ט"ס וכתב הרמב"ן) בעד אחד שמכחישתו לאו כלום הוא ומותרת הא בשותקת חיישינן שמא נתקדשה בפני שנים ובעד אחד אומר מקודשת ובעד אחד אומר אינה מקודשת כתב לא תנשא ואפילו כשמכחישתו לפי שאנו חוששין שמא זה האומר קרוב לו טועה ובשעת קידושין ראה שהי' קרוב לה וזה נכון עכ"ד:

ופירוש דבריו דעד אחד בהכחשה לאו כלום כיון דקידושין לפני עד אחד לאו כלום הוא ואין בעדותו לבד שום חשש לאסור כיון דעדותו לחוד אינו מועיל בקידושין אך היכא דהיא שותקת חיישינן שמא נתקדשה בפני שנים אבל היכא שמכחישתו אין בעדותו כלום לפי שאין עדות ע"א לבד מועיל בקידושין אבל היכא דאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה איכא שני עדים על מעשה הקידושין וזה שאמר קרוב לו יוכל להיות דטעה דעבידי שאינא דטעו בקרוב לו ולה ומש"ה היכא דליכא רק אחד שאומר נתקדשה והיא מכחישתו אינה מקודשת דעדות עד אחד בקידושין לאו כלום הוא אבל היכא דאיכא עוד אחד שאומר לא נתקדשה היינו דמעיד ג"כ על מעשה הקידושין אך שאומר שהי' קרוב לו מגרע גרע דיוכל להיות דטעה בקרוב לו והי' קרוב לה והוי שני עדים על הקידושין ולא מהני הכחשה דידה והב"ש בסי' י"ז במהדורא קמא כתב וז"ל ואם היא מכחישתו כתב הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דמותרת והר"ן כתב לדעת הרמב"ם בכה"ג אסורה אף במכחישתו דחיישינן שמא טעה זה שאומר קרוב לו והוי שני עדים על הקידושין ע"כ והוא כנ"ל:

והנה לפי זה נראה דמכ"ש בנ"ד ששניהם ראו הקידושין ואחד אומר שהי' האמירה קודם מתן מעות והשני אומר שא"י אם הי' קודם מתן מעות או אח"כ דלא מהני הכחשה דידה כיון דאיכא שני עדים על מעשה הקידושין ואם הי' האמירה קודם הנתינה נסתפק עד השני ואף לדברי העד השני יוכל להיות שהי' האמירה קודם ואיכא שני עדים על הקידושין ולא מהני הכחשה דידה ומה שם באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דאף שאחד אומר בוודאי קרוב לו ולא הוי הקידושין כיון דיכול להיות דטעה לא מחשבינן טענתו לטענת ברי ומעשה הקידושין ראה. וביטול הקידושין לא הוי ברי שוב לא מהני הכחשה דידה מכ"ש היכא שהעד טוען בפירוש ספק על ביטול הקידושין ומעשה הקידושין ראה דלא מהני הכחשה דידה והוי באחד אומר קרוב לה ואחד אומר שמסופק אם הי' קרוב לו או לה דבוודאי לא תנשא ובזה אפשר דאף חשש דאורייתא הוי דהיכא דהשני אומר שראה שהי' קרוב לו אך שאנו חוששין שמא טועה הוא הוי רק חשש דרבנן אבל כשאומר בעצמו שאינו יודע אפשר דהוי חשש דאורייתא ג"כ:

אך כד דייקינן אין ראי' משם דשם כתב הר"ן גבי אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דעבידי למטעי בין קרוב לו לקרוב לה ובשעת קידושין שפיר ראו שניהם שהי' קרוב לה ועכשיו טועה וסובר שהי' קרוב לו כאשר כתב שם הר"ן דחיישינן שמא בשעת קידושין שניהם ראו שבקרוב לה וזה טועה עכשיו. ולא אמר סתם דיוכל להיות דטעה וסבור שהי' קרוב לו ובאמת הי' קרוב לה אך באמת אלו הי' טעה בשעת הקידושין וסבור שהי' קרוב לו אף שבאמת הי' קרוב לה אין עדותו עדות כלל שהרי הוא לא ראה קידושין כלל שלפי ראתו אין כאן קידושין ושוב לא הוי קידושין רק בפני עד אחד שראה שהי' קרוב לה ומש"ה כתב הר"ן דהחשש הוא שמא בשעת הקידושין ראו שניהם שהי' קרוב לה אך עכשיו טועה ושפיר הוי קידושין בפני שני עדים וא"כ בנ"ד בספק אם הי' האמירה קודם מתן מעות או אח"כ דבזה לא אמרינן דבתחילה ראה שהי' קודם הנתינה ועתה שכח דמהיכא תיתי לומר כן דלא מצינו סברא זו רק גבי קרוב לו וקרוב לה וא"כ כמו שעתה מסופק אימת הי' האמירה גם בשעת הקידושין הי' לו הספק ושפיר הוי כמקדש בלא עדים דלא הוי הקידושין רק בפני אחד שאמר שראה שהי' הנתינה קודם:

אך עדיין צ"ע דהנה הב"ש בסי' ל' ס"ק ט' הביא בשם הגהות אשרי דאם העדים מסופקים אם הוא קרוב לו או לה אין כאן חשש קידושין כלל דהוי כמקדש בלא עדים והנה דבריו סותרים למה שכתב בסי' ל"א ס"ק ו' לענין ספק דשמא שוה פרוטה במדי דלא הוי מקדש בלא עדים דהאי ספק שמא שוה פרוטה במדי הוי ספק גם להעדים שגם המה ראו הספק ואם כן יוקשה גם בספק להעדים אם הוי קרוב לו או לה ג"כ לא הוי מקדש בלא עדים כיון דהעדים ראו הספק ג"כ וכן דעת הרשב"א ביבמות דהיכא דהוי ספק לעדים אם הוי קרוב לו או לה הוי ספק קידושין ולא הוי כמקדש בלא עדים וא"כ ה"ה בספק אם הי' האמירה קודם מתן מעות או אח"כ יהי' גם כן תלוי בפלוגתא זו אם הוי כמקדש בלא עדים או דנימא דלא הוי כמקדש בלא עדים כיון דלהעדים הוי ג"כ ספק זה והמה ראו ספק זה כנ"ל:

וא"כ בנ"ד היכא שאחד אומר שראה שהי' הנתינה קודם ואחד אומר שאינו יודע אימת הי' הנתינה תלוי בשני שיטות הנ"ל דלמ"ד דהיכא דראו ספק קידושין לא הוי כמקדש בלא עדים שפיר לא מהני הכחשה דידה כיון דהוי ספק קידושין לפני שני עדים כמו שם באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה ודוקא התם הוצרך הר"ן לומר דחיישינן שטעה עתה ובשעת הקידושין ראה גם הוא שהי' קרוב לה דאם הי' טועה גם בשעת הקידושין ג"כ וסבור שהי' קרוב לו אין כאן קידושין בפני עדים דכיון שהי' סובר בשעת הקידושין בוודאי דהי' קרוב לו בוודאי אין זה עד כלל שלפי שראה אין כאן חשש קידושין כלל אבל בנ"ד שגם בשעת קידושין הי' ג"כ ספק להעד ושפיר הוי ספק קידושין לפני שני עדים ולא מהני הכחשה דידה דזה שמסופק הוי ג"כ עד ואם באמת הי' הקידושין כתקנן שפיר מקודשת ואם נימא דספק קידושין בכה"ג הוי כמקדש בלא עדים אין כאן רק עד אחד בהכחשה זה שאומר שהי' האמירה קודם הנתינה אבל זה שאומר שאינו יודע לא הוי עד כלל:

אך לענין גוף הדין אם יהי' שני העדים מסופקים אימת הי' האמירה אם קודם נתינה או אח"כ אם יהי' ספק קידושין או הוי כמקדש בלא עדים צ"ע:

דהנה ממה שהביא הב"ש בסי' ל"א ס"ק ו' הנ"ל לענין חשש דשוה פרוטה במדי דלא הוי כמקדש בלא עדים אין ראי' דשאני התם דיוכל להיות דיהי' אח"כ עדים ששוה פרוטה במדי ובזה יתורץ סתירת הב"ש דגבי ספק קרוב לו כתב דהוי כמקדש בלא עדים ולענין חשש דשוה פרוטה במדי כתב דלא הוי כמקדש בלא עדים וראיתי באבני מילואים שכתב כן אמנם הפ"י כתב דאף שיהי' עדים ששוה פרוטה במדי לא מהני משום דהוי חצי דבר והוא כתב להיפך דלענין חשש דשוה פרוטה במדי הוי מקדש בלא עדים ולענין חשש דספק קרוב לו או לה לא הוי מקדש בלא עדים בשביל שרואים עתה הספק וכאשר הבאנו שדעת הרשב"א ג"כ בספק קרוב לו או לה לא הוי כמקדש בלא עדים:

ואנחנו בסי' כ' בארנו דבספק קרוב לו או לה לא הוי כמקדש בלא עדים דהרי בשעת הנפילה הי' אפשר להתברר ולמדוד למי הוא קרוב ואם הי' קרוב לה שפיר הוי קידושין בעדים דבשעת קידושין הי' אפשר להתברר האמת וכעין שכתבו הפוסקים לענין מה שמכסים פני הכלות ואין העדים רואים אותה אעפ"כ לא הוי כמקדש בלא עדים שהרי אפשר להתברר לגלות פני' ולראותה יעו"ש בסי' הנ"ל באריכות:

ולטעם זה אף אם נימא דבספק קרוב לה לא הוי כמקדש בלא עדים משום שאפשר להתברר. אך בספק אימת הי' האמירה אם קודם נתינה או אח"כ שפיר הוי כמקדש בלא עדי' דזה א"א להתברר עוד מאחר שהי' ספק וגם הנו"ב בסי' נ"ח כ' דבספק קרוב לו או לה לא הוי כמקדש בלא עדי' דהוי כאלו אמרו העדי' שראו שזרק לה הגט לחצר וא"י אם החצר והאשלה דלא הוי כמקד' בלא עדי' דאם יתברר אח"כ שהחצר שלה מקודשת והוא כדברינו הנ"ל והכל אל מקום אחד הולך וסיים שם הנו"ב דבספק אם הגיע כסף הקידושין לידה בוודאי הוי מקדש בלא עדים כיון דהוי ספק על עיקר נתינת כסף הקידושין וה"ה בספק אם האמיר' הי' קודם מתן מעו' או אח"כ הוי ג"כ ספק אם הגיע לידה כסף הקידושין כלל רק פרע החוב כנ"ל:

עוד יש לדון בדברים הנ"ל בעדים שראו ספק קידושין אם עכ"פ הוי קידושין מדרבנן לפי המבואר בת' מיימוני דין א' בדין ראובן שקידש לאה וזרק לה קידושין לתוך חיקה ונענעה בגדי' להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור וכתב אח"כ וז"ל אמנם דקדקתי בכתב העדות והנה כתוב בו שהעדים לא ראו אם נפלה הטבעת של קידושין בחיקה או לאו ולפי זה נראה לי דאינה צריכה גט והא דאמרינן בפ' ד' אחין ביבמות דף ל' ע"ב וכולן שהי' בהם קידושין או גירושין מספק כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו או לה לא איירי בכה"ג ששני העדים לא ידעו אם קרוב לו או לה אלא כדמוקי לה בגמרא כת אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה ואע"ג דמדאורייתא אינה מקודשת דאוקי חד לגבי לגבי חד ואוקי אתתא אחזקה דמעיקרא דבחזקת פנוי' הוי מכל מקום (כת אחד) ספיקא דרבנן הוא ומשום דאיכא חד דאמר קרוב לה וגזרו בה רבנן אבל בנדון זה דליכא סהדותא כלל ואפילו אחד מהם אינו אומר שראה שנפלה הטבעת לתוך חיקה אין כאן אפילו חשש קידושין וראי' מההוא דפרק ארבעה אחין מדאוקי בכת אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לוקמי כגון ששני עדים מספקא להו אי קרוב לה או קרוב לו אלא ש"מ דכל כי האי גוונא אין כאן בית מיחוש דאוקמי אחזקה ואפילו היא יודעת בטוב שנפלה לתוך חיקה בעינן דלהוי סהדי שהגיעו הקידושין לידה דילפינן דבר דבר מממון דאין כאן קידושי תורה אלא עד דחזו תרי סהדי דמטו הקידושין לידה והיכא דאיכא תרי סהדי אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה הוי ספק קידושין כדפרישית והיכא דליכא אפילו חד סהדי שהגיעו הקידושין לידה אינה מקודשת אפילו מדרבנן אע"פ שהיא בעצמה מודה שנפלה הטבעת בחיקה דומיא דאמרינן המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו אף ששניהם מודים עכ"ד:

והנה מה שכתב הגהות מיימוני דשם ביבמות בכת אחת מיירי שאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דאלו הי' שני העדים מסופקים בקרוב לו או לה אין כאן בית מיחוש והרשב"א ביבמות שהבאתי לעול כתב להיפך דשם מיירי בספק קרוב לו או לה אבל באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה אין כאן בית מיחוש דהוי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ומה שהגהות מיימוני בתשובה הנ"ל כתב ראי' מאי דאיתא ביבמות בכת אחת אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה ולא מוקי בכת אחת שמסופקים בקרוב לו או לה צריך לפרש לדעתו מאי דהי' פשוט לי' כ"כ דשם מיירי באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה משום דהוי דומיא דשני כתי עדים דמיירי בהכחשה:

אך גוף דברי הגהות מיימוני צריכין ביאור מה שכתב מתחילה דהיכא דהוי ספק להעדים אם הוי קרוב לו או לה אין כאן חשש דמעמידין על החזקה מדכתב דמעמידין על החזקה ע"כ היינו שמעמידין על החזקה שהי' קרוב לו הא אלו הי' באמת קרוב לה אסורה ואח"כ כתב דכיון שלא ראו העדים שזרק הקידושין לתוך חיקה הוי מקדש בלא עדים וא"כ לא הי' צריך לומר משום החזקה אך כיון דהעדים לא ראו שנפל קרוב לה הוי מקדש בלא עדים כדברי הב"ש הנ"ל בשם הג"א ואפשר לומר דהגהות מיימוני סובר דבספק להעדים אם הוי קרוב לו או לה לא הוי כמקדש בלא עדים כאשר כתב הב"ש הנ"ל בסי' ל"א לענין חשש דשוה פרוטה במדי דלא הוי מקדש בלא עדים דלהעדים הוי ג"כ ספק והעדים ראו הספק וה"ה לשיטתו בספק קרוב לו או לה וזה הוא היכא דראו הנפילה ומסופקים אם הוי קרוב לו או לה שאז ראו הספק אך היכא שלא ראו העדים זריקת הקידושין לתוך חיקה לא ראו כלל שום ספק ומש"ה כתב דהוי כמקדש בלא עדי' ואין כאן שום ספק קידושין כלל אבל היכא שראו נפילת הקידושין והי' ספק להם אם הוי קרוב לו או לה שפיר הוי ספק קידושין כיון שהעדים ראו הספק ומותר רק משום חזקת היתר וראיתי אח"כ בנו"ב בסי' נ"ח שכתב כן אבל באמת זה אינו שהרי התשובות מיימוני הביא ראי' לדין זה דלא ראו העדים זריקת הקידושין לתוך חיקה אין כאן חשש קידושין מהך דכת אחת דוקא באחד אומר קרוב לו או לה אבל בספק להעדים אם הוי קרוב לה או לה אין כאן חשש קידושין. הרי דהביא ראי' להך דלא ראו העדים זריקת הקידושין מהך דספק לעדים קרוב לו או לה וא"כ לא עדיף מיני' דאדרבה זה נלמד מזה:

אך הפירוש בדברי תשובת מיימוני הנ"ל דבאמת זה תלוי בזה דאם היינו אומרים היכא דהוי ספק קרוב לו או לה הוי ספיקא להחמיר לא הוי מקדש בלא עדים דהרי העדים ראו ג"כ הספק כדברי הב"ש הנ"ל וספק זה הוא להחמיר אבל מאחר שבתשובות מיימוני הנ"ל מסיק דבספק קרוב לו או קרוב לה אין כאן חשש דמוקמינן על חזקת היתר וספק זה מותר שפיר הוי מקדש בלא עדים ולא נוכל לומר דלא הוי מקדש בלא עדים דהעדים ראו הספק דהרי ספק זה מותר הוא ולא ראו בספק זה חשש קידושין ושפיר הוי מקדש בלא עדים. ונפקא מינה דאף שהיא בעצמה יודעת שהי' קרוב לה או שנפלו הקידושין לתוך חיקה מ"מ מותרת דהוי מקדש בלא עדים ואחר שביאר בתשו' מיימוני דהיכא דמספקי להו לעדים אי הוי קרוב לו או לה מותרת ואין כאן חשש שפיר מסיים אח"כ דאף שהיא יודעת בטוב שנפלו הקידושין לתוך חיקה אין כאן חשש כיון דמצד עדות העדים אין כאן חשש שוב מצד הודאת' לא נאסר' דבעי' עדי' על הקידושין וכל שמצד עדו' העדי' לא נאסרה אף מצד הודאת' לא נאסר' וכל שאולי היא הכחישה לא הי' כאן חשש קידושין אף מצד הודאת' לא נאסרה וזה ברור מאוד:

ובזה אפשר ליישב סתירת הב"ש הנ"ל ג"כ דבסי' ל' כתב דבספק אם הוי קרוב לו או לה הוי כמקדש בלא עדים ובסי' ל"א לענין חשש שמא שוה פרוטה במדי כתב דלא הוי כמקדש בלא עדים כיון שלעדים הוי ג"כ ספק והמה ראו הספק ולפי הנ"ל ניחא דבספק אם הוי קרוב לו או לה שפיר הוי מקדש בלא עדים ולא נוכל לומר דהעדים ראו הספק דהרי ספק זה מותר הוא דמעמידין על החזקה וממילא הוי ג"כ מקדש בלא עדים ונ"מ אף שהיא יודעת שהי' קרוב לה מותרת אבל בספק שמא שוה פרוטה במדי דאנו מחמירין בספק זה לחוש שמא שוה פרוטה במדי ובזה לא שייך לומר לומר דמעמידין אותה על חזקת היתר דאטו בשביל שיש לה חזקת היתר נחליט שאין בחפץ זה שוה פרוטה במדי שהוא ספק בדבר אחר לא לענין הקידושין וגם הוי נ"מ בזה גם לענין דברים אחרים ג"כ:

ובפירוש מבואר בגמרא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכיון דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וספק זה להחמיר שוב לא הוי מקדש בלא עדים שהרי העדים ראו ספק זה שהוא להחמיר:

אך לפי זה יש לספק לשיטת הר"ן דדעתו באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דהוי ספק דרבנן עכ"פ כמו בשני כתי עדים המכחישים זו את זו דהוי ספק דרבנן ודעתו דבכל ספק קידושין אף דמדאורייתא הספק מותר משום דמוקמינן על חזקה מ"מ מדרבנן אסור א"כ אפשר לומר דגם היכא שהי' ספק להעדים אם קרוב לו או לה יהי' ג"כ קידושין דרבנן ולא הוי מקדש בלא עדים כיון דהעדים ראו הספק הזה ניהו דהספק הזה מותר מדאוריי' מ"מ מדרבנן הספק אסור ועכ"פ ראו קידושין דרבנן:

אך בהגהות מיימוני שם מבואר דהיכא דלהעדים הוי ספק לא הוי אף קידושין מדרבנן אך דברי הגהות מיימוני צריכין אנחנו להבין דבאחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו כתב אע"ג דמוקמינן בחזקת פנוי' מ"מ ספק דרבנן הוי והיכא דהוי ספק לעדים כתב דאין כאן בית מיחוש וכן הוא בחלקת מחוקק ואין מובן החילוק:

ונראה דאפשר לומר כאשר כתב המהרי"ט על הקושיא שהקשו המפרשים לשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"כ למה צריך קרא למעט ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וכתב דנ"מ במאי דרבתה התורה דמותר בתורת ודאי ולא בתורת ספק והביא ראי' לזה דהגמרא מקשה אמאי שתוקי פסול וקאמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו ולא קאמר דהוי ככל ספק דאורייתא דאסור מדרבנן אך כל ספק דאורייתא דמותר מדאורייתא הוא רק מתורת ספק שאנו תולין לומר שהוא היתר אבל אם באמת הוא איסור עשה איסור בכה"ג גזרו חכמים שמא יפגע באיסור אבל בממזר דהתורה התירה ספק ממזר בתורת ודאי ולא בתורת ספק ואף אם באמת הוא ממזר כל שלא נודע לנו הוא באמת מותר לא הי' מקום לרבנן לגזור כיון שהוא היתר גמור ומש"ה הוצרך לתרץ שמא ישא אחותו מאביו עכ"ד המהרי"ט ז"ל:

וא"כ נראה ברור דהוא הדין לענין ספק קידושין היכא דמספקא להו לעדים אם נימא דהיכא דהוי ספק להעדים הוי מקדש בלא עדים א"כ האשה מותרת בתורת ודאי ולא בתורת ספק ואין כאן שום חשש בעולם שתהי' מקודשת ואף אם היא יודעת בעצמה שהי' קרוב לה מותרת כיון דהוי בלא עדים וא"כ כיון שהוא מותרת בתורת ודאי ולא בתורת ספק אין כאן מקום לגזור מדרבנן ושפיר ניחא דברי הגהות מיימוני דהיכא דהוי הכחשה בין העדים אם הי' קרוב לו או לה עכ"פ מדרבנן אסור דאף דאיכא חזקת היתר ומותר מדאורייתא מ"מ מדרבנן אסור דעדיין איכא חשש שמא הי' קרוב לה והעדים ראו שהי' כן והיא אסורה באמת אבל היכא דהוי ספק לעדים דכיון דבספק מעמידין על החזקה חזקת היתר והוי כמקדש בלא עדים ומותר בתורת ודאי ואין כאן מקום לגזור מדרבנן:

ובזה יהי' ניחא לשון הגהות מיימוני דכתב דהיכא דמספקא להו לעדים אם הוי קרוב לו או לה אין כאן חשש אף מדרבנן דאוקמי אחזקה וסיים דאפילו יודעת בטוב שנפל לתוך חיקה בעינן דלהוי סהדי שהגיע הקידושין לידה ולפי הנ"ל זה תלוי בזה דמש"ה אין כאן חשש אף מדרבנן דאף אם האמת כדברי האומר קרוב לה ג"כ מותרת:

וה"ה בנ"ד כיון שאחד אומר שאינו יודע אם היתה האמירה קודם הנתינה אין כאן אף חשש דרבנן דאין כאן שום חשש לקידושין:

עוד יש להעיר בענין זה להתיר. לפי המבואר בחלקת מחוקק בסי' מ"ב ס"ק ה' ובב"ש מביא באורך בס"ק ז' באחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה היכא דלא הי' באותו מעמד רק אלו השנים יש להתיר כאשר כתב בתה"ד בסי' רי"ב כיון דכל עיקר הקידושין תלוי רק באלו השנים וזה האומר נתקדשה אומר שנתקדשה בפניו ובפני השני והשני מכחישו לפי שיטת הרמב"ן דהתולה דבר בחבירו וחבירו מכחישו נאמן יותר ממנו כיון שהוא תלוי בחבירו וה"ה בכאן כיון שזה שאומר נתקדשה ע"כ תלוי עדותו בחבירו שקדשה בפניו ובפני חבירו חבירו נאמן יותר ממנו להכחישו שלא נתקדשה בפניו אך להרא"ש דחולק על הרמב"ן שאין אותו פלוני נאמן יותר חיישינן לקידושין אך לדעת הרא"ש נוכל לומר דבל"ה מותרת דמעמידין על חזקת היתר בשני עדים המכחישים זה את זה אך הרמב"ן מחמיר בשני עדים המכחישים זה את זה כל שהאשה גופה אינה מכחשת ולשיטת הרמב"ן שוב מותר משום דזה האומר שלא נתקדשה הוא נאמן יותר ולהרמב"ן אינו אסור רק היכא דהיו עוד עדים אחרים בשעת קידושין אבל אם לא היו רק אלו הב' מותר בין לדעת הרא"ש בין לדעת הרמב"ן ובב"ש במהדורא קמא בסי' י"ז ס"ק מ"ז הביא דלשיטת הר"ן באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דחיישינן שמא טעה זה שאומר קרוב לו לא שייך טעמא שהוא נאמן יותר כיון שהשני תלוי בו והוא מכחישו דהכחשה שלו לא הוי הכחשה כלל כיון דחיישינן שטעה יעו"ש ובמהדורא בתרא לא הביא זאת ונראה דחזר בו:

וא"כ בנ"ד אם הוי הכחשה אם הי' האמירה קודם מתן מעות או אח"כ וכבר בארנו דבזה לא אמרינן דעבידי למטעי יהי' הדין דלד"ה נאמן יותר זה שאמר שהאמיר' לא הי' קודם כיון שלא הי' שם אחר רק אלו השנים ובין לשיטת הרא"ש ובין לשיטת הרמב"ן אין ממש בקידושין ולפי שבארנו לעיל ה"ה היכא שהשני אומר איני יודע מתי הי' האמירה כיון דאם האמת שהוא אינו יודע הוי ג"כ מקדש בלא עדים דאם אלו השנים היו מסופקין לא הי' חשש בהקידושין וה"ה אם אחד אינו יודע לא נשארו קידושין רק לפני עד אחד וכיון שאנו מאמינים לזה שאומר שאינו יודע כיון שהעדות תלוי בו אין כאן חשש קידושין וכל זה לשיטת האומר דמקדש לפני עד אחד אין חוששין לקידושין כדאיתא שם בב"ש בס"ק הנ"ל:

ועוד נראה לפענ"ד דאף דהב"ש והת"ה כתבו דתלוי הדבר בשיטת הרא"ש והרמב"ן אם הראשון נאמן יותר נלפע"ד דבנדון דידן אף הרא"ש מודה דזה האומר שלא ראה האמיר' קודם הנתינ' נאמן יותר רק בא' אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה צריכין אנו לבא לפלוגתת הרא"ש והרמב"ן:

אבל בנ"ד אף הרא"ש מודה דנאמן יותר זה שאמר שלא ראה האמירה קודם הנתינה והוא לפי מאי דאיתא בסי' קט"ו דהיכא שאמרה פלוני תיקן לי את הכרי או טיהר לי את הכתם והחכם מכחישה אם יש עדים ששקר הגידה יוצאת שלא בכתובה אבל אם אין עדים רק שהחכם מכחישה היא נאמנת והוא מהרא"ש והקשה החלקת מחוקק בס"ק ד' דהרי הרא"ש בעצמו הביא בפרק שבועות העדות בשם הרמב"ן שקיבל מפי רבותיו בכל עד מפי עד אם בא העד הראשון ומכחיש אותו הראשון נאמן ומביא ראי' מכאן דהיכא דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואשתכח שקרא אינה נאמנת אלמא כיון דאמרה בשם פלוני ושאלו אותו והוא מכחיש דאינה נאמנת אע"ג דליכא עדים המכחישים אותו ותירץ החלקת מחוקק דע"כ לא אמר הרא"ש דהיא נאמנת רק בפלוני חכם תיקן לי את הכרי דבזה אינם נשענים דבריה על דברי החכם ונאמנותו רק שהיא ראתה בעצמה איך שתיקן את הכרי ניהו דהחכם עשה זאת אבל היא ראתה מעשיו ולא תבוא מטעם נאמנות שלו אבל באומרת פלוני חכם טיהר לי את הכתם שהיא אינה יודעת אם טהורה היא רק בשביל שהחכם אמר לה כן בזה החכם נאמן יותר כיון דהכל תלוי בנאמנות שלו ע"כ:

וא"כ היכא דהכחשה בין העדים הוא אם נתקדשה או לא נתקדשה ואם נתקדשה בוודאי ראה העד הקידושין בזה שפיר אמרינן דלשיטת הרא"ש אין זה האומר שלא נתקדשה נאמן יותר ניהו דהקידושין תלוים בו בשביל שהוא גם כן ראה הקידושין מ"מ העד שאומר שנתקדשה אינו תלוי עדותו בנאמנות זה העד שאומר שלא נתקדשה אך זה האומר נתקדשה הוא מעיד שראה הוא הקידושין וגם ראה שגם חבירו הי' ג"כ באותו מעמד וראה גם כן הקידושין וכמו התם שאומרת שחכם תיקן את הכרי אף שהמעשה נעשה ע"י החכם אבל היא ראתה שהחכם תיקן וגם בראית הקידושין הוא כן אף שתלוים הקידושין בראית העדים מ"מ הוא בעצמו ראה שגם חבירו ראה:

אבל בנ"ד שהי' ידו בתוך ידה בעת נתינת המעות ואמר הרי את מקודשת לי וכמעט הי' קשה להבחין אם הנתינה הי' קודם או האמירה הי' קודם ואף שעד אחד יאמר שהוא כיוון וראה ויודע שהאמירה הי' קודם הנתינה מ"מ זה בוודאי אי אפשר לו לדעת אם חבירו גם כן ראה שהי' האמירה קודם שמא חבירו לא כיוון לראות ולדעת זאת אך הוא אומר שהוא ראה כן ומחבירו אינו יודע בוודאי איך הוא ראה ולכן ע"ז בוודאי נאמן זה שאומר שהוא לא שמע האמירה קודם הנתינה וזה האומר שהי' האמירה קודם לא מהני כלל דניהו דהוא נאמן על עצמו שהוא ראה כן אך לענין הספק אם חבירו שמע האמירה וראה שהי' קודם הנתינה זה נאמן חבירו על עצמו שלא ראה הנתינה אחר האמירה שבכל דבר שהוא תלוי בו הוא נאמן על עצמו דאף אם הי' העד השני אמר שהוא הגיד לו שידע שהי' האמירה קודם הנתינה הי' הראשון נאמן יותר כיון שהדבר תלוי בו מכ"ש היכא שלא נודע כלל להשני אם הראשון יודע זאת ג"כ שבוודאי הראשון נאמן שלא ידע ובאמת אין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ן והרא"ש כלל ולכל השיטות כיון שאנו רוצים לקיים העדות על פי העדים הללו ואחד אומר שלא שמע ולא ידע אם האמירה הי' קודם הנתינה בוודאי הוא נאמן בדבר שתלוי בו ובזה אין ספק כלל:

ואף אם זה העד שאומר שהי' האמירה קודם הנתינה אומר ששמע גם מחבירו שאמר שהי' כן ושגם הוא ראה כן גם בזה הראשון נאמן אף לשיטת הרא"ש דבזה תלוי עדותו רק שמעיד מפי הראשון כנ"ל דהוא בוודאי לא יוכל לדעת מעצמו אם גם הראשון כיוון לזה לדעת אם הי' האמירה קודם הנתינה:

והנה הר"ן כתב הטעם דבאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לא תנשא לכתחילה משום דשמא זה שאמר קרוב לו טעה ומתחילה ראה שהי' קרוב לה והוי קידושין בפני שנים אבל אי לאו האי טעמא לא הוי חיישינן שמא זה שאומר קרוב לו משקר ובאמת הי' קרוב לה והוי קידושין בפני שנים דבזה כולם מודים דהראשון נאמן יותר דגם בקרוב לו או לה ג"כ לא יוכל העד הזה שאומר שהי' קרוב לה לדעת אם גם השני ראה שהי' קרוב לה ויוכל להיות שלאחר נדמה שהי' קרוב לו כיון דבזה אפשר לטעות ולא יוכל העד השני לידע אם גם הראשון ראה שהי' קרוב לה ומש"ה לד"ה נאמן זה שאמר שהי' קרוב לו לולי הטעם של הר"ן דחיישינן שמא העד בשעת מעשה ראה שהי' קרוב לה ועתה הוא שטועה:

וע"כ לא כתב הת"ה דתלוי דבר זה בשיטת הרא"ש והרמב"ן אם הראשון נאמן יותר רק היכא דהשני אומר שלא קידש כלל כנ"ל דבזה השני יוכל להעיד גם ע"ז שיודע שגם חבירו יודע וראה כמותו אבל בספק קרוב לו או לה לד"ה הראשון נאמן יותר כנ"ל אך דשם שוב איכא חשש הר"ן שמא הראשון טועה עתה ומתחילה ראה שהי' קרוב לה ובנ"ד שלא ידע אימתי הי' האמירה שבארנו לעיל דבזה נראה דליכא חשש שטועה עתה ומתחילה ידע בוודאי הראשון נאמן שלא ידע לד"ה כנ"ל:

וכל זאת הוא רק לשיטת האומר דמקדש בפני עד אחד אין חוששין לקידושין והעיקר תלוי בראית הראשון ג"כ ובראית השני לבדו אינו מתקיים הקידושין כנ"ל אבל למאן דאמר דמקדש בעד אחד חוששין לקידושין אינו תלוי הקידושין בראית שני העדים דוקא ולא שייך כל הנ"ל:

אך בנ"ד כיון דהיא מכחשת ג"כ בוודאי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

והנה האבני מילואים הקשה לפי תירץ הב"י סתירת הרא"ש דלענין הפסד כתובה דהוי ממון אין הראשון נאמן יותר ומש"ה באמרה פלוני חכם תיקן לי את הכרי אין החכם נאמן יותר אבל לענין איסור הראשון נאמן יותר והקשה דא"כ גם באחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה דהוי ג"כ לענין איסור הראשון נאמן יותר אף לדעת הרא"ש ואפשר לומר לפי מאי דאיתא בקידושין בדף ס"ה דמש"ה בקידושין צריך שני עדים משום דילפינן דבר דבר מממון וא"כ דינו כממון:

והנה הנו"ב באה"ע בסי' ס' באשה שאמרה נתקדשתי ורוצית ליתן אמתלא וכתב דאמתלא לא מהני רק באיסור ולא בדיני ממונות וכתב דבקידושין הוי נ"מ גם לענין ממון ודינו כממון ואח"כ כתב דאין נ"מ לענין ממון דארוסה אין לה שום התחייבות ואף לענין כסף הקידושין אין נ"מ דאף אם לא תחפוץ להנשא א"צ להחזיר כסף הקידושין יעו"ש וא"כ בספק קרוב לה ולו דהוי נ"מ לענין כסף הקידושין דבקרוב לו לא זכתה בכסף קידושין שפיר הוי נ"מ לענין ממון ודינו כממון דאין הראשון נאמן יותר אבל בנ"ד היכא דנתן לה לפרעון החוב ולקידושין כאשר הבאנו לעיל לשיטת הרמב"ם דרוצה הוא שיהי' לשניהם לפרעון החוב ולקידושין וכנ"ל או דנימא דמחלה החוב אם תתקדש או דשוה לה פרוטה החזרת החוב כדברי הפ"י כנ"ל א"כ אין נ"מ לענין ממון כלל דבל"ה הוי לפרעון חוב ולא הוי נ"מ רק לענין איסור ובאיסור הראשון נאמן:

עוד יש להעיר בנ"ד. דהנה התוס' בכתובו' בדף כ"ג כתבו דבאחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה מעמידין על חזקת פנוי' אבל באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה כיון דזרק הקידושין אתרע חזקת פנוי' יש לדון בנ"ד היכא דמחולקים אם הי' האמירה קודם הנתינה אם אח"כ אם אתרע חזקת פנוי':

ואפשר לחלק דבספק קרוב לו או לה כיון דשניהם נתרצו בקידושין ובשעת הזריקה הי' עכ"פ אפשר שיפול קרוב לה אתרע חזקת פנוי' כעין שכתב הרשב"א לענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מצוין לחזקת איסור ואתרע לה רובא כיון דנעשה בה מעשה לסלק החזקה אתרע לה רובא וה"ה כאן בזרק לה הקידושין לקדשה ושניהם נתרצו בקידושין וע"כ מיירי שאמרה הן שרוצית להתקדש. דהיכא דקבלה הקידושין לידה ממש אינה צריכה שתאמר הן רק כיון שקבלה הקידושין לידה מהני אבל בזרק לה קידושין והיא לא עשתה מעשה צריכה שתאמר קודם הזריקה שרוצית להתקדש כאשר הביא הטור בסי' כ"ח בשם הרמ"ה וכן מבואר באה"ע בסי' ל' יעו"ש וא"כ שפיר נעשה בה מעשה לסלק החזקה ואתרע לה החזקה והמעשה ההוא הי' באפשרי לגמור אם הי' נופל קרוב לה אבל בנ"ד אם הי' האמירה לאחר מתן מעות מעולם לא הי' דעתה להתקדש והמעות קבלה לפרעון החוב ולא נעשה בה מעשה כלל לסלק החזקה והוי כעד אחד אומר נתקדשה ואחד אומר שלא נתקדשה כל עיקר:

והנה התוס' שם בכתובות תירצו שם עוד תירץ:

וז"ל א"נ כגון שהי' נרות דולקות ומטה מוצעת שהיתה עומדת להתקדש דאתרע חזקת פנוי' ולפי זה אף בספק קרוב לו או לה איכא ג"כ ההוא טעמא דהיתה עומדת להתקדש כיון דע"כ מיירי שאמרה שרוצית להתקדש כנ"ל אך התוס' שם גבי קרוב לה לא כתבו רק משום דבוודאי זרק לה קידושין ולא כתבו הטעם משום שעומדת להתקדש ואפשר לומר דשאני בעומדת להתקדש ואין אנו יודעין על איזה אופן היו הקידושין דאז אמרינן דבוודאי הי' קידושין גמורים כיון שהיתה עומדת להתקדש אבל כאן ידעינן שלא הי' מעשה קידושין אחרים רק הזריקה ובהזריקה אנו מסופקין אם הי' קרוב לו או לה לא מעלה ולא מורידה מה שהיתה מתחילה עומדת להתקדש או לא ואף אם הי' נרות דולקת כיון דידעינן המעשה שנעשה אח"כ ובהמעשה נולד ספק ואין חילוק אם נעשה המעשה ע"י הכנה או לא אין לנו לדון רק על הספק הזה ומש"ה הוצרכו לומר הטעם דאתרע חזקת פנוי' משום דזרק לה הקידושין וכבר בארנו דבנ"ד לא שייך שני הטעמים דלא היתה עומדת להתקדש ולא נעשה בה מעשה לסלק החזקה:

והנה עוד העיד מעלתו בהיתר לפי שכולם אמרו שלא הבינה הנערה אם הי' האמירה לשון הקידושין ושנה אח"כ מה אמר לה ומחמת שנתגדלה בכפר כל ימיה ולא ראתה חופה מעולם לא ידעה מה הוא לשון הקידושין והביא מעלתו דברי הדרישה דכתב דאם ידעינן בבירור שלא ידעה מענין קידושין אינה מקודשת והנה מנין נדע בבירור שלא ידעה מענין קידושין וע"כ הפירוש ג"כ שע"י אומדנות המוכיחות נודע לנו שלא ידעה והנה בנ"ד הוי ג"כ אומדנות שלא הבינה והנה החלקת מחוקק כתב דבשאר לשונות אף שהם ודאי קידושין כיון שאינו מפורסם שהוא לקידושין היכא שהיא אומרת שלא הבינה שהוא קידושין אינה מקודשת וכן דעת הב"ח שכתב על רבינו ירוחם שהפריז על המדה מה שמחמיר בשאר לשונות היכא דאמרה שאינה מבינה אך הב"ש חולק דאף בזה הוי ספק אך הנו"ב בסי' נ"ט הכריע מפורש דלא כהב"ש ופסק דהיא נאמנת לומר שאינה מבינה וכן הכריע הגאון הישועות יעקב ואף דבהרי את מקודשת לי אינה נאמנת היינו כמו שהביא הב"י בשם הרב המגיד וכן הביא הב"ח באריכות דלשון הרי את מקודשת לי מסתמא הכל יודעין דסתמא דמלתא דהנשים יודעים מזה אבל בנ"ד שנתגדלה כל ימי' בכפר ולא ראתה חופה מעולם לדידה לא גרע הרי את מקודשת משאר לשונות כיון שלא שמעתם אזנה מעולם ועוד הי' אומדנות שלא הבינה ששאלה אח"כ מה אמר:

עוד אפשר לומר לפי מה שכתב הנו"ב שם דהרא"ש כתב דהוא אינו מהימן ומה שכתב לאו כל כמיני' היינו דהוא אינו נאמן לומר שלא נתכוין לשם קידושין כיון שהוציא הדברים מפיו חזקה לשם קידושין הוציאם וא"כ ה"ה אפשר לומר באשה כיון שקבלה הקידושין אינה נאמנת לומר שלא קבלה דא"כ למה קבלה מידו חפץ על לא דבר ופעלה סותר דיבורה של עתה:

וא"כ בנ"ד שאמר מתחילה שפורע לה החוב ואח"כ אמר הרי את מקודשת לי שפיר נוכל לומר לא שהבינה ומה שקבלה הי' על פרעון החוב שאמר מתחילה מכל הנהו טעמא הנני סניף להתיר האשה הזאת בלי שום גט ולמלטה מפח רשעים וקשר בוגדים אשר כרו שיחה ללכדה:

תוכן העניינים

נפש חיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה