נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן כא
ב"ה יום כ"ח סיון תרל"א לפ"ק קאליש:
אל כבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה צנא מלא ספרא אוצר בלום כבוד שמו מו"ה רפאל בארענשטיין האבדק"ק גארוועלין יע"א:
יקרת מכתבו קבלתי בחורף העבר ויען הייתי מוטרד מאוד הן בעניני דמתא הן בענין הכולל לא יכולתי ליקח מועד להשיב אמרים ואמרתי בטח יסמוך כבודו על חותני הגאון נ"י לבדו אך לאשר כבוד תורתו מעתיר עלי דבריו להשיב הנני להשיב דעתי ג"כ וכל זה ג"כ מרוב הטרדות אשר ע"כ לא באתי להשיב על אמרי כבודו הנעימים בפרט אך מה שנראה לי להלכה:
המעשה הי' באיש בליעל אחד אשר אשה אחת הגידה עליו דבר שמצה ויקח נקם מאתה בעת שלא היתה האשה ובעלה בביתם בא הבליעל הנ"ל שהי' חייב להאשה הנ"ל בבית מזיגה שלה סך חמשים גדולים ולקח אתו עדים וכאשר בא לבית המזיגה תבעה אותו בת האשה הנ"ל לשלם החוב ונתן לה ארבעים גדולים ואמר לה כפי דברי העדים הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל וכפי דברי' היא לא ידעה מה אמר לה ותבעה אותו המותר עשרה גדולים והבתולה הנ"ל אומרת שהיא שמעה רק משה וישראל ובדעתה הי' שאמר כן לבזות אחי' משה:
והנה על דעתי מלבד שאר התירים שהוסיף כבוד תורתו בכוחא דהתירא יש די בזה לבד להתיר ובענינים כאלה תמיד הנני מהמתירים לאשר נודע מתוכן הדבר באמת כי האשה לא ידעה משום דבר ולא הי' לה שום הכירות עם האיש אשר רצה ללוכדה בפח יוקשים כצפרים האחוזים בפח לא יתכן לבזות בנות ישראל לגבי חומרות רק לחפש כל צדדי ההיתר ע"פ דין:
הנה בש"ע בסי' כ"ז בס"א איתא דבשאר לשונות של לשון קידושין אם משמעות לשון קידושין מקודשת ובלבד שתבין לשון הקידושין וכתב בחלקת מחוקק שאם אמר לשון שכל הנשים יודעים באותו לשון כגון הרי את מקודשת שהוא לשון הנהוג לומר בכל קידושין וכל אשה חכמת לב יודעת שזה לשון קידושין והיא אומרת שלא הבינה אינה נאמנת ונראה מלשונו דרק אשה חכמת לב שיודעת שהוא לשון קידושין אבל בתולה שיושבת בביתה ואינה הולכת לחופות קרוב הדבר שאינה יודעת לשון הקידושין ובפרט שלא שמה לבה לשמוע דבריו מאחר שתבעה אותו החוב ולא עלה על רעיונה שיקדש אותה ובב"ש שם בסק"ה כתב וז"ל ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינים לשון הקודש וכן משמע בר"ן ובמגיד משנה וכ"כ הב"ח מיהו נראה דהכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין יעו"ש וכיון דתלוי הכל לפי הענין אפשר לצדד כאן מסברא שלא ידעה ולא הבינה שלא הי' דעתה על קידושין:
ועוד יש היתר כאן מחמת שתבעה אותו החוב שע"פ סוגית הגמרא הי' נראה בבירור להתיר אך בש"ע נמצא ע"ז חומרא בסי' מ"ב וגם לשיטת הש"ע יש מקום להתיר:
הנה בש"ע אה"ע בסי' מ"ב בס"א בהגה איתא הי' חייב לה מעות ואמרה לו תן לי מעותי וכאשר התחיל ליתן לה אמר לה הרי את מקודשת לי וזרקה המעות מידה אינו קידושין והוא מהרא"ש כלל ל"ה ס"ו וכ' הב"ש בס"ק ד' משמע אם לא זרקה אע"ג שחייב לה כיון שלא אמר לה הא לך מעות שאני חייב לך מקודשת כמ"ש בסי' כ"ח בשם הר"ן והנה בסי' כ"ח לא הביא כלל בשם הר"ן אך שם בס"ק ז' הביא דהיכא שחייב לה מעות וקדשה לא תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי וכן הוא בר"ן שם בקידושין וכן הוא ברשב"א באריכות בקידושין בדף י"ג מאי דאיתא שם דהיכא דאמר כנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו דאינה מקודשת דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וכתב הרשב"א דהיינו בהזכיר הפרעון אבל אם סתם אף שהוא חייב לה והגיע הזמן פרעון לא תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי אע"ג דלענין דינא הדין עמה דאלו הי' חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר לו לשמעון הילך מנה זו ללוי שאני חייב וקבלו בשתיקה יוכל שמעון לומר אין שקלי ודידי שקלי כו' אבל לענין קידושין דחזקה דכל הנשים רוצים להתקדש כל שלא הזכיר פרעון מעיקרא אמרינן דדעתה הי' להתקדש ולא לתפוס על החוב יעו"ש:
וזה פירוש הבית שמואל הנ"ל דה"ה באמרה לו תן לי מעותי והוא אמר הרי את מקודשת לי כיון שלא הזכיר לה הוא פרעון החוב אמרינן דקבלתו לקידושין:
אך באמת צ"ע דברים אלו דשאני הך דהר"ן והרשב"א שהוא לא הזכיר פרעון החוב וגם היא לא הזכירה פרעון החוב אינה יכולה לומר שתפסה על החוב אבל בנ"ד ניהו דהמקדש לא הזכיר פרעון החוב מ"מ היא הזכירה פרעון החוב ואמרה תן לי מעותי ומכ"ש לדעת האומר דמאי דאיתא התם בקידושין דאמר כנסי סלע זו שאני חייב לכי וחזר ואמר התקדשי לי בו היינו שחזר ואמר שלא לשם פרעון אני נותנו לך רק לשם קידושין אעפ"כ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון שהזכיר בתחילה פרעון ואף שאח"כ חזר בו בפירוש ולא רצה לפרוע מ"מ כיון שהי' המדובר מפרעון קודם נתינת המעות אף שבשעת נתינתו אמר בפירוש שלא רוצה לפרוע יכולה היא לומר שקבלה לפרעון כיון שהיא שמעה מתחילה מפרעון החוב אף שהוא אינו רוצה מכ"ש הכא שהיא אמרה בפי' שהיא תחפוץ לקבל על פרעון החוב שיכולה לומר שקבלה על פרעון החוב דאין שום סברא לחלק בין היכא שהזכיר הוא מפרעון החוב בין היכא שהזכירה היא דהא מצדו חזר בפירוש מפרעון אך דאזלינן בתר דעת דידה שכיון ששמעה מפרעון דעתה על פרעון מכ"ש הכא שהיא אמרה בפירוש שרוצה לקבל על הפרעון:
אך מה נעשה מי יבוא אחרי המלך שכבר עשהו דהרא"ש פסק דדוקא בשביל שזרקה הקידושין אבל אם לא זרקה מקודשת:
אך עכ"ז נראה להתיר בנ"ד דהרשב"א הקשה אף בלא הזכיר פרעון כלל אמאי לא תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי ותירץ כנ"ל דאיכא חזקה דכל הנשים רוצים להתקדש כנ"ל ובנ"ד נראה דלא שייך זה דאדרבה מסתברא שבתולה לא תחפוץ להתקדש בלא דעת אביה ואמה ובפרט האידנא שכל הבתולות מתקדשות בחופה וקידושין וברכה וחרפה גדולה להתקדש בבית מזיגה וכמעט יש בירור שלא רצתה להתקדש ועכ"פ חזקה ליכא שרצתה להתקדש אליו ושוב תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי:
אך עדיין נראה דהדבר זה במחלוקת שנוי' דהנה לפי תירץ הרשב"א דמש"ה לא תוכל לומר בקידושין אין שקלי ודידי שקלי משום דאיכא חזקה דכל הנשים רוצית להתקדש וא"כ במכר כה"ג היכא דנתן לו מעות על קנין השדה והוא חייב לו מעות והגיע זמן פרעון שפיר יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי דבזה ליכא חזקה ובמרדכי בסוף כתובות איתא הובא בש"ע בח"מ בסי' ק"ץ בסק"ו דגם במכר הדין כן דאיתא שם ראובן שהי' חייב לשמעון מנה והגיע זמן פרעון ואמר שמעון לראובן אמכור לך קרקע במנה ונתרצה ראובן ונתן לו מנה לא יוכל שמעון לומר מנה זה אני גובה בחובי רק הקרקע קנוי' לראובן ואח"כ יגבה שמעון חובו יעו"ש הרי מבואר בפירוש דאף במכר דלא שייך תירץ הרשב"א בקידושין. ג"כ לא יוכל ומר אין שקלי ודידי שקלי:
וצריך לומר דשיטת המרדכי והש"ע הוא דמטעם אחר לא יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי אף דבכל מקום יוכל לטעון סטראי משום דלבטל המקח לא מהני דברים שבלב כדאיתא בקידושין גבי ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דאמרינן דברים שבלב אינו דברים ופירוש הרשב"א דדברים שבלב לא מהני לבטל דיבור ומעשיו וה"ה במכר כיון שנמכר לפנינו שדה במעות והוא נתן לו מעות על קנין השדה לא יוכל לבטל המקח בדברים שבלב ולומר שהי' כוונתו על גביית החוב ואינו דומה לשאר סטראי או ששלח ע"י מעות שיוכל לומר לעצמי תפסתי דשם לא הי' מעשה ולא ביטול מעשה אבל לבטל המכר אינו יכול בדברים שבלב ולומר שבלבו הי' כך:
ובזה הי' אפשר לחלק מאי דמבואר שם במרדכי ובש"ע בסי' ר"ד דבמטלטלין היכא דנתן לו כסף והוא חייב לו דשפיר יוכל לתפסו על החוב ולומר אין שקלי ודידי שקלי ואין כאן חיוב מי שפרע וקשה מאי שנא ולפי הנ"ל ניחא יעו"ש בט"ז בסי' ק"ץ דבמטלטלין מאי דאיכא מי שפרע היכא שנתן מעות איכא דיעות בראשונים או בשביל דהוי קנין מדאורייתא דמדאורייתא כסף קונה ואיכא מ"ד דאינו תלוי בקנין דאורייתא רק כפי דאיתא שם בגמרא דברים ואיכא בהדי מעות איכא מי שפרע כיון דעכ"פ איכא כאן מעות איכא מי שפרע וא"כ לענין זה אם יוכל לתפוס על החוב יהי' תלוי באלו השני דיעות והמה בשיטה מקובצת בבבא מציעא דאם נימא הטעם משום דמדאורייתא הוי קנין לא יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי ואיכא מי שפרע דהא לענין קנין דאורייתא לא יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי לבטל מעשה הקנין מדאורייתא ושוב ממילא איכא מי שפרע ולהך שיטה דאינו תלוי בקנין דאורייתא אך אף דלא הוי קנין רק דברים לבד כיון דאיכא בהדי מעות איכא מי שפרע א"כ כאן שוב ליכא בהדיהו מעות כיון דמעשה קנין אין כאן שוב לענין מעות יוכל לטעון אין שקלי ודידי שקלי כמו בכל מעות דיוכל לטעון סטראי ה"ה כאן לענין המעות יוכל לטעון שתפס על החוב וקנין אין כאן ושוב ליכא מי שפרע:
אך לפי זה יוקשה אמאי בנתן לו עתה מעות מחדש איכא מי שפרע ואפשר דדעת המרדכי דאף לענין קנין מי שפרע ג"כ לא מהני דברים שבלב מטעם דהוי קנין מדאורייתא עכ"ז לענין המעות יוכל לטעון שתפס על החוב מטעם דיפסיד עי"ז וליכא מי שפרע כדאיתא בשיטה מקובצת ובח"מ בסי' ר"ד דהיכא דיפסיד הקרן ליכא מי שפרע וכאן מפסיד דאם לא יתקיים המקח יוכל לתפוס המעות על החוב:
אך בגוף הסברא נראה לי ברור דזאת שיטת המרדכי דמש"ה במכר לא יוכל לטעון אין שקלי ודידי שקלי משום דדברים שבלב אינם מבטלים המכר הנעשה לפנינו:
שבתי וראיתי סברא זו בנתיבות המשפט בסי' פ"ה שהקשה קושיא זו אמאי במכר אינו יכול לומר אין שקלי ודידי שקלי כל שהגיע הזמן פרעון ותירץ כנ"ל משום דדברים שבלב אינו דברים לבטל מעשה הקנין והוא כאשר דברנו:
אך מאוד תמו' שלא הי' למראה עיניו דברי הרשב"א הנ"ל בחידושיו גבי כנסי סלע זו שאני חייב לכי דהקשה היכא דלא הזכיר מפרעון החוב כיון שהגיע זמן פרעון תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי ותירץ משום דאיכא חזקה דכל הנשים רוצית להתקדש אלמא היכא דליכא ההו טעמא שפיר יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ולא הוי דברים שבלב:
ונראה שהדבר במחלוקת שנוי' בין הרשב"א והמרדכי דלהרשב"א רק משום דאיכא חזקה לא תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי ולהמרדכי אף היכא דליכא חזקה ויהי' נ"מ בנ"ד שקדשה על אופן זה דנראה בבירור דלא רצתה להתקדש ועכ"פ ליכא חזקה להרשב"א תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי ולהמרדכי לא תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי:
והי' אפשר לומר דבנ"ד כיון שתבעה מתחילה החוב אף המרדכי מודה דשוב לא הוי דברים שבלב ואף דהתם בסי' מ"ב אף שתבעה מתחילה החוב מ"מ בלא זרקה תיכף הקידושין מקודשת אפשר לומר דהתם הוי מטעם חזקה דכל הנשים רוצית להתקדש ואף שתבעה מתחילה החוב מ"מ כיון שבשעת נתינה שתקה אמרינן דחזקה דנשתנה דעתה דכל הנשים רוצית להתקדש אבל בנ"ד דליכא חזקה וגם תבעה מתחילה החוב אף דברים שבלב לא הוי וחד מהנהו טעמא מהני או היכא דאיכא חזקה או מטעם דברים שבלב ובנ"ד תרוייהו לא שייכא:
עוד אפשר לומר דהמרדכי לא פליג על הרשב"א ומודה דבקידושין הוצרך לטעם דחזקה ובלא זה היתה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ורק במכר אף דלא שייך חזקה לא יוכלים לומר כן משום דהוי דברים שבלב והטעם לפי מאי דאיתא ברשב"א שם גבי האי דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל כתב דדוקא היכא דמחשבתו סותר דיבורו ומעשיו אזי אמרינן דברים שבלב אינו דברים ורק היכא שסותר מה שאמר בפיו אז אמרינן דברים שבלב אינו דברים יעו"ש וכן היא בספר יראים וברא"ש ובר"ן וא"כ בקידושין שהיא אינה אומרת מאומה רק מקבלת ושותקת שפיר תוכל לומר דהי' כוונתה לתפוס על החוב כיון שאינה סותרת דיבורה דלא אמרה מידי רק שתקה ואין מעשה קבלה שלה מוכיח יותר שקבלה לקידושין ממה שנאמר שתפסה על החוב אבל בדין המרדכי מיירי שהמוכר אמר מתחילה שרוצה למכור השדה ונתן לו הלוקח מעות אז שפיר הוי דברים שבלב לומר שכוונתו הי' בלבו לבטל המכר ולתפוס על החוב וראיתי אח"כ בקצות החושן שעמד ע"ז מדוע כתב המרדכי שהמוכר אמר מתחילה שרוצה למכור ולפי הנ"ל אלו לא הי' אמר מתחילה שרוצה למכור שפיר הי' יכול לומר אין שקלי ודידי שקלי דלא הוי דברים שבלב כיון שאינו סותר דיבורו ולקמן יתבאר לדינא דבמכר צריך המוכר ע"כ לומר שרוצה למכור השדה ובקידושין היא שותקת ואינה אומרת כלל:
וניחא החילוק בין קידושין למכר דבקידושין אי לא משום חזקה דכל הנשים רוצית להתקדש היתה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ובמכר בל"ה אינו יכול לומר כיון שאמר שרוצה למכור כנדון המרדכי:
אך לכאור' יקש' על דברינו אלה שאמרנו דבקידושין כיון דהיא אינה אומרת מאומה לא שייך בה דברים שבלב אם היא אינה מסכמת לדבריו אף שקבלה בשתיקה ויכולה לומר שכוונתה לא כן הי' לכאורה יוקשה ע"ז ממשנה דהמקדש את האשה ע"מ שאני כהן ונמצא לוי כו' בכולם אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת ומפרש בגמרא דהוי דברים שבלב ולא עוד רק דקאמר שם דאף אם נימא דברים שבלב הוי דברים מ"מ שם לא מהני כיון דאתני בפירוש וקשה דהיא לא התנית כלל רק שתקה ושפיר תוכל לומר שכוונתה לא הי' כן ואי משום שהוא אמר והתנה א"כ גם בנ"ד כיון שהבעל אמר הרי את מקודשת אם היא רוצית לבטל הקידושין נימא דהוי דברים שבלב:
אך כד דייקינן לא קשה משם דהתם הוי התנאי לבטל הקידושין והיא אומרת שכוונה שלה הי' לקיים הקידושין שפיר אנו אומרים דהוי דברים שבלב ועוד גרע כיון שהתנה ולא שייך לומר דהיא לא התנית רק שתקה דהרי היא לא אמרה כלל מענין הקידושין וכל עיקר חלות הקידושין הוא בשביל אמירה שלו והוא התנה על תנאי זה ולא שייך לומר שהיא לא התנית התנאי דהא כל עיקר הקידושין היא לא אמרה רק הוא ומי שאמר וקידש הוא ביטל ותלוי הדבר רק בו והוא התנה להדיא אבל להיפך היכא שהוא קידש אותה והיא אומרת שבלבה הי' לבטל הקידושין ומה שקבלה כסף הקידושין הי' לתפוס על החוב שפיר מהני ולא הוי דברים שבלב כיון שלא הוי היפך דברי' שהיא לא אמרה כלל רק שחקה ומש"ה תירץ הרשב"א רק משום חזקה דכל הנשים רוצית להתקדש והיכא דליכא חזקה שפיר יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כנ"ל:
וראיתי אח"כ לבעל קצות החושן בסי' ק"ץ כתב גם כן דהמרדכי לא אמר האי דינא דאינו יכול לומר אין שקלי ודידי שקלי רק משום שאמר מתחילה שרוצה למכור השדה אבל בל"ה הי' יכול לומר כן והוא אתי עלה מטעם אחר דכיון שאמר מתחילה קרקע זה אני אמכור לך הוי כשידך ולא יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי אף דהרשב"א הקשה דגם בשידך תוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי היינו בהזכיר הפרעון אבל בשידך ולא הזכיר הפרעון לד"ה לא יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי
ואנחנו אתינו עלה משום דהוי דברים שבלב ולדינא הכל אל מקום אחד עולה דכל שלא הי' כאן אמירה יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי כל היכא דליכא חזקה:
והנה בדברי המרדכי הנ"ל במאי דכתב דאמר המוכר קרקע זה אמכור לך נראה לי דבל"ה אינו חל המכר כלל אם יתן הלוקח להמוכר מנה ויאמר לו קרקע שלך קנוי' לי במנה זו אף שקיבל המוכר ושתק לא קנה הלוקח דרק בקידושין מהני כה"ג שהבעל נותן פרוטה להאשה ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה והיא קבלה ושתקה אבל במכר נראה דלא מהני ומקידושין ראי' דלא מהני כה"ג גבי מכר:
דזה החילוק בין קידושין למכר כדאיתא בקידושין בדף ט' החילוק בין שטר מכר ובין שטר קידושין דבשטר מכר המוכר כותב שדי מכורה לך ובשטר קידושין הבעל כותב הרי את מקודשת לי משום דבמכר כתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא ובבעל כתיב כי יקח איש אשה בבעל תלה רחמנא או משום דהלכתא ננהו דבמכר תלוי במוכר ובקידושין תלוי בבעל וגבי קידושין דתלה בבעל לא מהני עשי' ואמירה דידה ואף בנתן הוא ואמרה היא לא מהני ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כדאיתא התם וה"ה במכר דשוב לא מהני אמירת לוקח שדך קנוי' לי' כיון שהמוכר שותק ועוד כל שכן הוא דשם בקידושין דבבעל תלה בי' רחמנא הקידושין מ"מ עושה מעשה הנתינה אבל במכר היכא דהלוקח אמר שדך קנוי' לי והמוכר קיבל ושתק לא עשה המוכר שום מעשה דהוא לא נתן רק הלוקח נתן לו והקבלה לא מחשב מעשה כמו בקידושין דתלוי כל המעשה בו הנתינה והאמירה והקבלה שלה לא מחשב מעשה ונראה דכמו דבשטר צריך המוכר לכתוב שדי מכורה לה ה"ה במכר בכסף צריך להגיד בפיו שדי קנוי' לך:
דאם נימא דבכסף אין נ"מ בזה יוקשה מאי דמקשה שם הגמרא על מאי דקאמר דבמכר במוכר תלה רחמנא דכתיב ומכר מאחוזתו והא כתיב שדות בכסף יקנו ומתרץ קרי בי' יקנו בפתח וקשה מאי קושיא דבכסף אין חילוק מי הקונה ומי המקנה וע"כ הלוקח נותן להמוכר מעות השדה ולכן נראה דגם בקנין הכסף צריך המוכר להקנות לו ולומר לו שדי קנוי' לך אבל שיקבל המוכר מעות בשתיקה לא מהני רק בקידושין מהני כה"ג כדאיתא בר"ן בנדרים דהיא אינה עושה מאומה רק שמפקרת א"ע לגבי המקדש אבל במכר צריך המוכר שיאמר שמוכר השדה:
והנה אינו דוקא שיאמר שדי מכורה לך בשעה שמקבל הכסף אך אף שאמר בתחילה שדה זו אני רוצה למכור לך או שעסוקים באותו ענין ומדברים מענין המכירה מהני אף שמקבל המעות אח"כ בשתיקה וגם בקידושין מהני בזה אף בנתן הוא ואמרה היא כל שעסוקים באותו ענין מהני כדאיתא בש"ע בסי' כ"ז אבל בלא הי' עסוקים באותו ענין ולא דיבר המוכר מענין המכירה והלוקח נתן לו מעות ואמר שנתן לו בעד שדה זו והמוכר קיבל ושתק נראה דלא מהני:
ומש"ה ניחא דברי המרדכי דצייר האי דינא היכא שהמוכר אמר מתחילה קרקע זה אמכור לך ואח"כ נתן לו הלוקח מעות דאל"ה לא משכחת כלל האי דינא דאם אמר בשעה שקיבל המעות שדי מכורה לך בזה בוודאי לא יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי שהרי אמר שקיבל זאת המעות על מכירת השדה ואם לא אמר כלל המוכר אינו חל הקנין כלל ומש"ה צייר שאמר המוכר מתחילה קרקע זה אמכור לך:
אך גוף הדין לא מצאתי מפורש בפוסקים אם במכר צריך המוכר להגיד שדי מכורה לך:
אך ראיתי במקנה בקונטרס אחרון בסי כ"ז בסק"ג דכתב שם דהא דאמרינן דאדם יכול לחזור תוך כדי דיבור היינו דוקא מדיבור יכול לחזור ולא ממעשה והיכא דמשך הלוקח חפץ שוב לא יוכל המוכר לחזור אף תוך כדי דיבור והקשה ע"ז ממאי דאיתא בבבא בתרא דבכל מקום תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש וקשה דתיפוק לי' בקידושין וגירושין הוי מעשה ואינו יכול לחזור ותירץ דבגיטין וקידושין צריך אמירה עם המעשה אבל בנתן לה גיטה וקידושי' סתם אף שהי' כוונתו לקידושין ואף דאמרה היא לא מהני משום דבעינן דיבורו עם המעשה מש"ה ממילא כשחזר מהדיבור בטל המעשה ממילא אבל במכר ומתנה דאינו צריך אמירה אינו יכול לבטל המעשה ע"כ:
ולא אדע מנין לו החילוק זה דבגיטין וקידושין צריך אמירה אטו נאמר בקרא דבעינן בהו אמירה יותר ממכר ובעסוקין באותו ענין בקידושין ג"כ אינו צריך אמירה ובאינם עסוקים באותו ענין אף במכר צריך אמירה כנ"ל ולא עוד אלא שבש"ע באה"ע בסי' כ"ז איתא ברמ"א בס"ק ג' וז"ל ואפילו נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קידושין הוי קידושין יעו"ש מבואר שם בפירוש דאף בקידושין מהני בלא אמירה והוא ממרדכי בסוף האיש מקדש אך החלקת מחוקק חלק שם ותמה על דין זה דאם נימא דמהני אף בלא אמירה היכא שכוונו לשם קידושין א"כ אמאי לא מהני בנתן הוא ואמרה היא דלא גרע מלא אמרה כלל וע"כ דבלא אמירה לא מהני אף שכוונו לשם קידושין משום דהוי דברים שבלב ואינו דברים יעו"ש ולפי דבריו אף במכר לא מהני בלא אמירה משום דהוי דברים שבלב והב"ש חולק שם ג"כ דבקידושין לא מהני בלא אמירה אך בגט בסי' קל"ו הביא דעות דבגט מהני' מדאורייתא אף בלא אמירה כיון דלשון הגט הוי לשון הבעל ובקידושין אף בשטר לא מהני דמ"מ אינו ניכר אם דעתה לקידושין ובגט א"צ דעתה יעו"ש דבריו בסי' ל"ו:
הרי דאף בגיטין וקידושין איכא פלוגתא אם מהני בלא אמירה ולמ"ד דלא מהני ושיטת החלקת מחוקק משום דהוי דברים שבלב לא מהני אף במכר אך לפי דברי הרשב"א הנ"ל שהבאתי לעיל דכי אמרינן דברים שבלב אינו דברים היינו היכא שסותר דיבורו ומעשיו אבל היכא שאינו סותר שפיר מהני דברים שבלב הי' מהני שפיר בשתיקה:
אך אפשר לחלק בין קידושין למכר מטעם אחר ולומר הטעם דבקידושין לא מהני והוא כדאיתא בתשובות הרשב"א בסי' תשע"ד במי שקידש ואמר הרי אני נותן לך לקידושין ולא אמר הרי את מקודשת לי דהוי ידים שאינם מוכיחות כדאיתא בגמרא ואפילו אמרו לקידושין נתכוונו אינה מקודשת דמ"מ בשעת נתינה לא הי' שם ידים מוכיחות ועוד שהמקדש בלא עדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת וכל שאין כאן ידים מוכיחות למאן דסבירא לי' דלא הוין ידים הרי זה כאלו אין כאן עדים שנתקדשה לו אלא מפיהם שהם אומרים שלכך נתכוונו יעו"ש:
וא"כ אם במקום שאמר התקדשי ולא אמר לי הוי מקדש בלא עדים מכ"ש היכא שלא הי' אמירה כלל אף שאומרים שניהם שנתכוונו לשם קידושין דהוי כמקדש בלא עדים דהעדים לא ידעו המחשבה ותמוה בזה שיטת המרדכי באמת דכתב בסוף האיש מקדש דהיכא דקבלה בשתיקה ושניהם לא אמרו מאומה היכא דמודים דקבלו לשם קידושין מהני והא הוי מקדש בלא עדים ובזה שפיר יש לחלק בין קידושין למכר דבמכר כיון דמהני הודאות בע"ד ולא איברי סהדי אלא לשקרא שפיר מהני כל שמודים שכוונו לשם מכר אף שלא הי' אמירה:
ומעתה שפיר יש מקום לחלק גם לענין ספק דידן היכא שהלוקח נותן מעות להמוכר ואומר שדך קנוי' לי והמוכר קיבל שפיר מהני אף דבקידושין לא מהני בנתן הוא ואמרה היא דשאני התם דבעי אמירה דאל"ה הוי כמקדש בלא עדים וכיון דעיקר הקידושין הוא ע"י האמירה לא מהני באמרה היא אבל במכר דמהני אף בלא אמירה כל היכא שכוונו לשם מכר מהני אף באמר הלוקח ולא המוכר דלא גרע מאלו לא הי' אמירה כלל כסברת החלקת מחוקק הנ"ל דאם מהני בלא אמירה מהני אף באמרה היא דלא גרע מאלו לא הי' אמירה כלל כסברת החלקת מחוקק הנ"ל:
אך עכ"ז דברי המקנה לא יתישבו בזה דהוא כתב דתוך כדי דיבור אינו יכול לבטל מעשה אך בקידושין הי' יכול לבטל כיון דצריך אמירה כיון דהאמירה בטלה ממילא המעשה אינו ולפי הנ"ל ז"א דבאמת מהני אף בלא אמירה כל שכוונו לשם קידושין ודברים שבלב בכה"ג הוי דברים כל שאינו סותר מעשיו ודיבורו ורק בקידושין לא מהני משום דהוי כמקדש בלא עדים דהעדים לא ידעו אם כוונו לשם קידושין כסברת הרשב"א הנ"ל וזה ניחא היכא שלא הי' מתחילה אמירה ולא ידעו העדים אבל היכא שהי' מתחילה אמירה והעדים ידעו והוו קידושין בעדים אף שהוא יחזור מהדיבור ויעקור הדיבור עכ"ז תהי' מקודשת אף בלא האמירה עם גוף הנתינה לשם קידושין:
ולדעת האומרים דאף בקידושין מהני אם נתן לשם קידושין וכוונו שניהם לשם קידושין אף שלא הי' אמירה כלל אעפ"כ בנתן הוא ואמרה היא לא מהני וע"כ דאף דבלא אמירה כלל מהני מ"מ באמרה היא גרע טפי א"כ ה"ה במכר יש לומר כן דאף דבלא אמירה מהני אם שניהם מודים שכוונו. לשם מכר באמר הלוקח והמוכר שותק יש להסתפק:
ונשובה להנ"ל דבנדון המרדכי מיירי דהמוכר אומר שחפץ למכור וכיון שהמוכר אמר שחפץ למכור לא יוכל לומר אין שקלי ודידי שקלי אף דליכא חזקה משום דהוי דברים שבלב שסותר הדיבור אבל בקידושין דהיא לא אמרה כלל היכא דליכא חזקה שפיר יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ובנ"ד ליכא חזקה כאשר בארנו לעיל:
עוד יש למצוא היתר בנ"ד כפי מה שכתב מעכ"ת דהיו קרובים ופלפל דעדיין הי' עד אחד והמקדש בעד אחד ג"כ חוששין לקידושין:
ע"ז יש לומר ניהו דהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין מ"מ היכא דמכחישתו בוודאי אין חוששין וכאן מה שהיא אמרה שלא שמעה ענין הקידושין הוי הכחשה גמורה:
וגם אף אם הי' שמעה ענין הקידושין היתה נאמנת לומר אין שקלי ודידי שקלי וקבלתי על פרעון החוב במיגו דהיתה מכחשת:
אך הנה החלקת מחוקק בסי' מ"ב בס"ק ד' הביא דהמקדש בעד אחד אם נאמן לומר משטה וכתב דלא מהני טענות השטאה ניהו דבעד אחד נאמן לומר משטה במיגו דלא הי' דברים מעולם מ"מ כיון דבשני עדים לא מהני טענת השטאה דדברים שבלב אינו דברים א"כ ה"ה בעד אחד ניהו דמהמנין לי' לומר משטה מ"מ אף אם האמת שכיון להשטות דברים שבלב אינו דברים ע"כ:
ומעתה בנ"ד לענין אם נאמנת לומר אין שקלי ודידי שקלי היכא דהוי קידושין בפני עד אחד יהי' תלוי בשני שיטות הנ"ל דלהמרדכי דאף במכר אינו יכול לומר כן אין שקלי ודידי שקלי וע"כ כנ"ל דהוי דברים שבלב ואינו דברים א"כ אף במקדש בעד אחד לא מהני דניהו דנאמנת לומר אין שקלי ודידי שקלי במיגו מ"מ הוי דברים שבלב ולשיטת הרשב"א דהי' מהני שפיר אם הי' כוונתה לתפוס על החוב אך דאמרינן דלא תפסה על החוב משום חזקה דכל הנשים רוצית להתקדש שוב נאמנת היכא דהוי קידושין בפני עד אחד במיגו דהיתה יכולה להכחיש הקידושין ואפשר יש לפלפל דהוי מיגו במקום חזקה לסברת הרשב"א דכל הנשים רוצית להתקדש אך ע"כ דאין זה חזקה גמורה דאל"כ אף לענין טענות משטה נימא האי חזקה דבוודאי לא כוונה השטות כיון דאיכה חזקה דכל הנשים רוצית להתקדש:
וגם יש להביא ראי' מחלקת מחוקק כמו דאמר כאן החלקת מחוקק לענין משטה דהוי דברים שבלב ואין חילוק בין איש לאשה דגם אם אומרת שמשטה היתה ג"כ הוי דברים שבלב אף שהיא לא אמרה מידי רק שתקה וא"כ ה"ה לענין אין שקלי ידידי שקלי:
אך באמת מחלקת מחוקק אין ראי' דהוא כתב גם בכוונו לשם קידושין ולא הוי אמירה הוי דברים שבלב וע"כ הוא לא ס"ל האי סברא דדברים שבלב לא הוי רק בסותר דיבורו כנ"ל אך לדברי הרשב"א הנ"ל דדברים שבלב לא הוי רק בסותר דיבורו שפיר נוכל לומר דבאשה לא הוי דברים שבלב רק משטה אינה נאמנת כלל בשני עדים ובעד אחד שפיר נאמנת ואם הי' באמת משטה אין זה דברים שבלב כלל ועוד נוכל לומר דאף לשיטת הרשב"א דדברים שבלב לא הוי רק כשסותר הדיבור והמעשה מ"מ לענין טענות משטה אף באשה שהיא אינה אומרת מאומה מ"מ הוי דברים שבלב שהרי המחשבה סותר המעשה שאם לא רצתה להתקדש למה קבלה כסף הקידושין אבל לענין אין שקלי ודידי שקלי אין המחשבה סותר המעשה שאף אם רצתה לקבל על פרעון החוב היתה צריכה לקבל הכסף ואין מהמעשה ראי' שרצתה להתקדש:
והב"ש חולק שם דאינה נאמנת כלל במיגו דהוי כאומר אין חטפתי ודידי חטפתי וחלקו האחרונים בזה:
ולדינא הנני סניף להתיר אשה זו ולפענ"ד אין כאן שום מיחוש להצריכה גט כי בזיון גדול הוא ומה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה כי נתקדשה לבליעל אחד וכדאי בזיון:
ועל דבר אשר כתב כ"ת להקשות מדוע פסולי עדות דרבנן בקידושין הוי ספק מאי ספק שייך בזה אפשר לומר דהנה בפסולי עדות מחמת עבירה הקשו ז"ל אמאי בקידש את האשה ע"מ שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו ואמאי לא אמרינן כן בפסולי עדות דהוי ספק שמא חזרו בתשובה והב"ש הביא לתרץ דשאני התם כיון דאמר ע"מ שאני צדיק והוא דוחק:
ולפענ"ד כיון דבקידושין אף דשניהם מודים לא מהני משום דילפינן דבר דבר מממון והפירוש כמו דבממון היכא דליכא שני עדים יוכלו להכחיש כן בדבר שבערוה כמו בקידושין צריך להיות שני עדים וכל דליכא שני עדים ויכולין להכחיש אף שעתה מודים לא מהני ובעינן שיתקיים תיכף הדבר שלא יהי' באפשרי להכחיש ומש"ה בלא עדים לא מהני ומש"ה נראה לפענ"ד אף בעדים פסולין הדין כן אף דחזרו העדים בתשובה בינם לבין עצמם מ"מ כיון שעדותן לפני הב"ד פסולין הוי כמקדש בלא עדים כיון דהקידושין לא נתקיים על פיהם אם המה יכחישו והעיקר דצריך עדים שיתקיים ע"י הדבר ולא יוכלו להכחיש ודו"ק ואינו דומה לע"מ שאני צדיק אף שאין העדים יודעים אם הוא צדיק מ"מ גם להם הוי ספק וכאשר תירצתי לשיטת הפוסקים דבספק קרוב לו או לה הוי ספק קידושין ולא הוי קידושין בלא עדים משום דלעדים ג"כ הוי ספק אבל אם העדים פסולין לא שייך זה דאף שהם יודעים שהמה כשרים הב"ד לא יאמינו להם ולא יעשו דבר ע"פ עדותן:
ולפי זה נראה בפסולי עדות דרבנן דבאמת הקשו אמאי לא יהי' קידושין הא מדאורייתא נאמנים אלו העדים ולכל דבר איסור שיעידו מדאורייתא המה נאמנים ואנו מוכרחין לאסור על פיהם כיון דמדאורייתא המה נאמנים ותירצו דבקידושין כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני':
ובזה שפיר אפשר לומר היכא דבאמת כשרים העדים אך שלא נודע לנו הכשירם בכה"ג לא אפקעינהו לקידושין כיון דבאמת כשרים המה ומדאורייתא שפיר יתקיים הדבר ושוב הוי ספק שמא חזרו בתשובה דהוי כעין ספק אם נתקיים התנאי דקידש על דעתי' דרבנן ואם המה כשרים וחזרו בתשובה נתקיים התנאי. ובתנאי לא הוי כמקדש בלא עדים אף שהעדים לא ידעו אם נתקיים התנאי ואף בתנאי דלשעבר כמבואר בפוסקים הנני ידידו הדרש"ת: