נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן יט
ב"ה ל"א למב"י תרכ"ח לפ"ק קאליש:
לכבוד הרב המה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה יו"ט ליפא אבדק"ק וויסקיט נ"י:
מכתבו הגיעני ועל דבר השאלה באחד שהראה לנערה טבעת ואמר לה כי עשה זאת עבור בת אחותו וביקש מאתה שתראה הטבעת כי יפה הוא ומתחילה לא רצתה ואח"כ קבלה הטבעת מאתו לראות אותו ושמה אותו על אצבעה וכאשר שמה הטבעת על אצבעה אמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והתחילו אנשים לצחק וזרקה הטבעת והבתולה אמרה שלא הבינה כלל מה שאמר רק כאשר התחיל להגיד התחילו האנשים לצחק וזרקה הטבעת:
ועד אחד סענדר העיד כאשר הראה לה האיש הטבעת ואמר לה ראה נא כמה יפה הוא הטבעת שעשיתי עבור בת אחותי וקבלה הטבעת ושמה על אצבעה אמר לה האיש שים הטבעת בטוב על אצבעך ואח"כ התחיל לומר הרי את ואמר במהירות ולא שמע העד מה שאמר אח"כ והיא זרקה הטבעת וכפי דבריו אמר שתיכף כאשר גמר האמירה זרקה הטבעת נראה שהי' תוך כדי דיבור ועוד אמר זה העד שאחר שכבר זרקה הטבעת אמר לה דיא ביסט שוין מיין ווייב היינו הרי את כבר אשתי:
עד שני כהר"ר יעקיל העיד ג"כ שהאיש הנ"ל הראה להבתולה הטבעת ואמר לה ראה נא כמה יפה הטבעת שעשיתי עבור בת אחותי ואמר שאינו זוכר בבירור אם היא אמרה לו הראיני הטבעת או שהוא אמר לה הילך הטבעת ואח"כ שמע שאמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת כדת משה וישראל אך שלא ראה מאומה הנתינה מטבעת כי העד סענדר הי' חוצץ בעדו ולא ראה מאומה אם נתן לה טבעת או הי' טבעת בידה ואח"כ התחיל לצעוק איך האב דיך מקדש געוועזען דיא ביסט שוין מיין ווייב ושום מעשה לא ראה:
עד השלישי הבחור ישראל והוא בן י"ד שנה העיד גם כן כנ"ל שמתחילה הראה לה הטבעת שיפה הוא מה שעשה עבור בת אחותו ורצה לשים הטבעת על אצבעה וזרקה אותו ואח"כ הגבי' הטבעת וקבלה הטבעת מאתו ושמה אותה בעצמה על אצבעה ודיבר אלו דברים ולא הי' יכול להבין מה שדיבר אך שבסוף שמע תיבת ישראל ושאלה אותו מה אתה אומר והשיב לה דיא ביסט שוין מיין ווייב וזרקה הטבעת אפשר האט געדארט א' מוניט אפשר נישט זיא האט באלד אוועק געווארפטן כן העידו השלשה עדים הנ"ל:
הנה לפי דעתי אין חשש בהקידושין הללו ואין שום מקום להחמיר ונד מכל צד שהי' מקום להחמיר ולברר שאין חשש:
הנה מתחילה נצטרך לדון דהוי שתיקה לאחר מתן מעות דכל לשון הקידושין אמר לה אחר שכבר הי' הטבעת בידה כמבואר בקידושין בדף י"ג ובש"ע:
אך היכא שלא בא החפץ לידה בתורת פקדון רק בתורת קידושין נסתפק בגמרא בדף הנ"ל לחוש לקידושין דאם איתא דלא ניחא לה לישדינהו אך בנ"ד נראה שהוי בא לידה בתורת פקדון. הן אם היא אמרה לו הראיני הטבעת או שהוא אמר לה הילך הטבעת כיון שהיא שמה אותה בעצמה על אצבעה כדברי העד הראשון והשלישי דהנה מה שאמרו שם בגמרא דהיכא דבתורת פקדון בא לידה סברא אי שדינהו להו ומיתברי מחייבנא בהו היינו דאחר דתשדה אותם יקרה להם אסון וישבר כדאיתא בר"ן אבל אין הפירוש שע"י השדי' ישבר דבכה"ג אף בא לידה בתורת קידושין תתחייב ששברה בידים אך הפירוש שישבר מאלי' כדאיתא בר"ן ואעפ"כ תתחייב כיון שבא לידה בתורת שמירה כאשר פירוש רש"י דבפקדון בתורת שמירה קיבלתי':
הנה נראה לכאורה דבנותן לחבירו חפץ סתם לידו נתחייב בשמירתו ועדיף יותר מהנח לפני דחייב וגם לפי מאי דאיתא בש"ך בסי' רצ"א בס"ק ה' דאף דבנותן לו רשות להכניס דבר לחצירו לא נתחייב בשמירתו מכל מקום בהכניס לביתו חייב בשמירתו כדאיתא בהגהות אשרי בפרק שור שנגח הפרה וא"כ מכ"ש היכא שקיבל לידו ממש דבוודאי נתחייב בשמירתו:
וא"כ ה"ה בנתן לה החפץ מתחילה סתם ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו אם לא תחפוץ להתקדש מחייבת באחריות בשביל הנתינה הראשונה וא"כ שוב שייך דסברה אי שדינהו להו ומיתברי מחייבנא בהו ודוקא היכא שנתן לה מתחילה הציפתא לקידושין ואח"כ אמר תתקדש בד' זוזא דאית בי' בזה לא תדמה שתתחייב:
אמנם ברמב"ן בסוף החובל איתא דהיכא שאמר לחבירו תפוס לי כלי זה וכיוצא בזה פטור שאין שומר מתחייב עד שיאמר שמור לי נראה דאף שנתן לו בידו ואמר לו תפוס כלי זה ג"כ פטור עד שיאמר שמור לי וקשה דלא גרע מהניחו בביתו וצריכין אנחנו לבוא בזה לדברי הנתיבות בסי' רצ"א בס"ק ב' דבכל אלה החילוק בין היכא שהוא דבר שדרכו לשמרו חייב בשמירתו כיון שקבלו לביתו ומכ"ש לידו אבל בדבר שאין דרכו נשמרו לא קיבל עליו שמירה כשקבלו לביתו ואף שקבלו לידו יעו"ש בנתיבות ויהי' ניחא דברי הרמב"ן גבי תפוס לי:
וא"כ בטבעת דהוי דבר שדרכו לשמרו דטבעת של כסף או של זהב לא יונח בלא שמירה ושוב הוי כקבלה עלי' שמירתו ושפיר נוכל לומר דסברה אי שדינא לי' ומיתברי מחייבנא באחריותו:
ועוד דעכ"פ הוי קצת בספק אם הוא דבר שדרכו לשמרו וגם זאת אינו ברור כל כך אם הוא דבר שאין דרכו לשמרו לא נתחייב בשמירתו כשקבלה לידו ומסתימת לשון הגהות אשרי הנ"ל דאף כשקיבל לביתו סתם חייב בשמירתו מכ"ש בידו אך הנתיבות הוא דחידש לחלק בין דבר שדרכו לשמרה על כל פנים אין זה דבר ברור כל כך:
שוב נוכל לומר דהאשה סבורה שתתחייב באחריותו דהנה הר"ן הקשה דאף בפקדון יכולה לומר הרי שלך לפניך ותי' דהאשה תטעה בזה דאינה יכולה לומר הרי שלך לפניך אבל בשקבלה לקידושין אין שום אחד שיטעה שתתחייב באחריות ואף הנשים לא יטעו ואם כן כשקבלה מתחילה בסתם שלא לשם קידושין עכ"פ לא הוי דבר ברור שאינה חייבת באחריות ופשטות הענין לשיטת הגהות אשרי חייבת באחריות ואף לדעת הנתיבות ובשיטת הרמב"ן דתלוי אם הדבר צריך שמירה ועכ"פ לא שייך לומר דהוי דבר ברור כ"כ שאף הנשים לא יטעו בזה ושפיר שייך לומר דסברה אי שדינהו להו ומיתברי מחייבנא באחריותו וגם אפשר לומר כיון דקבלה הטבעת ושמה אותו על אצבעה הוית שואל ממש מאחר שקבלה אותו להשתעשע בו ולשים אותו על אצבעה ובוודאי חייבת באחריות:
אך אפשר לומר כיון דתיכף תוך כדי דיבור של הנתינה אמר לה שנתן לה לשם קידושין א"כ אגלאי מלתא שלא נתן לה בתורת פקדון רק לקידושין ואינה חייבת באחריות וכן מצאתי באבני מלואים בסי' כ"ז ס"ק ט' דכ' באמצע דבריו וז"ל וא"כ כיון שחוזר תכ"ד ואומר לשם קידושין שוב לא מהני מתנה ואפילו הלואה נמי תו לא הוי כיון שחוזר תוך כדי דיבור וא"כ הוי לה למשדינהו דתו אינה חייבת באחריות כיון שחוזר ואומר לה לקידושין הרי חוזר תוך כדי דיבור ממה שנתן בתחילה למתנה או להלואה עכ"ד יעו"ש:
אך לפי דבריו אף אם יאמר בפירוש מתחילה שנותן לה לשם פקדון ואחר שתקבל אותו תוך כדי דיבור יאמר לקידושין יהי' גם כן הדין כמו שנתן לה מתחילה לקידושין כיון שחזר תכ"ד:
ולפע"ד נראה דאף דחזרה תוך כדי דיבור מהני בכל דבר שבעולם ובכל קנינים כדאיתא בח"מ קצ"ה מ"מ כאן כיון שחזר לקידושין וכיון דהיא לא נתרצית לקידושין נשאר הדבר כמו שהי' בתחילה לפקדון ואפשר לחלק דלענין מתנה שפיר הוי חזרה מהמתנה אף שלא נתרצית לקידושין אבל לענין פקדון כיון שלא נתרצית לקידושין ממילא נשאר פקדון כבתחילה:
אך אחרי שבתשובות מהרי"ט בסי' מ"ג באה"ע כתב וז"ל ובעדות יהודה יש לחקור לפי שאמר שהוציא ר' שמואל הטבעת ונתנו ביד הנערה ואחר שלקחה בידה אמר לה בלשון לעז שמקדשה בו ה"ל שתיקה לאחר מתן מעות ולא כלום הוא אלא שצריכין אנחנו לחוש לדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל דחשו לדרב הונא ברי' דר"י דמפליג בין יהיב לה מעיקרא בתורת פקדון לההו דקדשה בציפתא דאסא דבתורת קידושין יהבא מעיקרא:
ועי"ש דבריו דמבואר שם דאף דנתן לה מתחילה סתם ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת דומה לנתן לה בתורת קידושין ואינו דומה לנתן לה מתחילה בתורת פקדון ולא אמרינן כיון דנתן לה בתחילה סתמא שלא לשם קידושין הוי כמו פקדון שחייבת באחריותו אלמא דלא ס"ל האי סברא אף דאפשר לחלק בין היכא דנתן לה מתחיל' סתמא ולא אמר לה שום דבר וכיון שאמר אחר כך תיכף לשם קידושין אגלאי מלתא דגם מתחילה היתה כוונתו לשם קידושין אבל אם מתחילה הוא אמר לה ראה נא כמה הטבעת הזאת יפה הוא וגם היא קבלה מאתו לראות הטבעת אם כן עכ"פ הנתינה הראשונה לא הי' לקידושין רק לראות ולהתבונן בו אפשר לומר דהוי כפקדון וחייב ובאחריות ולא הוי עדיין ראי' מדברי מהרי"ט:
אך מ"מ כיון שכבר הבאנו שדעת האבני מלואים דבתוך כדי דיבור הוי חזרה מפקדון לקידושין אף דבארנו לעיל דלא נראה כן מ"מ ע"ז לבד לא היינו יכולין לסמוך וגם נוכל לומר מדזרקה אח"כ הטבעת ראינו דלא יראה לזרוק לומר שתתחייב באחריות ודלא זרקה תיכף הוי ראי' דרצתה בקידושין כעין דאיתא בח"צ לענין שמתחילה זרקה ואח"כ לא זרקה וראיתי אח"כ שבשו"ת הרי"מ נסתפק מזה אם נאמר בזה הוכיח סופו על תחילתו ולפענ"ד אם נימא הוכיח סופו על תחילתו נימא על גוף הקידושין הוכיח סופו על תחילתו מדזרקה אח"כ ולא רצתה בקידושין גם מעיקרא לא רצתה כיון דלא הוי מעשה המוכיח מתחילה שרצתה בקידושין ומדוע נימא לענין זה הוכיח סופו על תחילתו דמדלא יראה לזרוק כן מתחילה לא יראה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו דכמו דבסופו לא רצתה בקידושין ה"ה בתחילה ואם לא נימא בזה הוכיח סופו על תחילתו גם לענין הזריקה לא נימא הוכיח סופו על תחילתו ואף שעתה זרקה הטבעת מ"מ מתחילה יוכל להיות שיראה לזרוק הטבעת ואיך נוכל לומר מדזרקה עתה הטבעת ולא יראה להשליך הוכיח סופו על תחילתו וגם מתחילה לא יראה להשליך אך מה שלא זרקה משום שרצתה הקידושין והרי עתה אנו רואין שאינה רוצת בקידושין ומשום זה זרקה הטבעת וע"כ דלא נוכל לומר כאן הוכיח סופו על תחילתו:
והנה יש עוד כאן קולא מה שזרקה הטבעת וזריקה תוך כדי דיבור מהני כמבואר בח"צ בסי' קט"ו אך לא נוכל לידע אם זרקה תוך כדי דיבור ולפי עדות העד הראשון שאמר שלא יכול להבין מה שאמר אך אחרי כלות האמירה זרקה תיכף הטבעת נראה שהי' תוך כדי דיבור (ועד השני לא ראה המעשה מהנתינה ולא מהזריקה) אך לפי עדות עד השלישי נראה דהזריקה הי' לאחר כדי דיבור שאמר גם כן שלא יכול להבין מה שאמר אך לבסוף תיבת ישראל שמע ואמרה לו מה אתה אומר והשיב לה דיא ביסט שוין מיין ווייב והשליכה הטבעת אפשר האט גידארט אמוניט אפשר נישט זיא האט עם באלד אוועק געווארפין:
הנה מלשון זה נראה שאמר לה דיא ביסט שוין מיין ווייב שהה עוד מוניט והשליכה אותו או פחות ממוניט והנה ידוע דמוניט הוא הרבה יותר מכדי דיבור שהוא שאילת שלום ובמוניט יש כמה וכמה כדי דיבור אף שבלשון העולם מוניט הוא אינו מוניט על המורה שעות רק רגע קלה מ"מ יוכל להיות שהי' אחר כדי דיבור ואפשר שמסיום דבריו זיא האט עס באלד אוועק גיוארפין נראה שלא שהתה כלל:
והנה מאמירה הראשונה נראה דבוודאי הי' לאחר כדי דיבור היינו מה שאמר לה מתחילה הרי את מקודשת לי שהרי היא שאלה אותו מה אתה אומר והוא השיב לה דיא ביסט שוין מיין ווייב והוי יותר מכדי דיבור אך לפי דברי הח"צ בסי' קט"ו שרצה לומר שם במעשה שקידש אותה אחד ואמר לה העד מה אתה עושה השליכה הטבעת מידה מקרי תוך כדי דיבור לקידושין כמו דאמרינן בפ"ק דמכות דכשהעידו כל אחד תכ"ד של חבירו מקרי עדות אחד אף שהפסקה גדולה יש בין ראשון לאחרון וכתב דלא דמי דהתם כולהו סהדותא לקיים דבר קא אתי ומש"ה חשבינן לכולהו כחד סהדותא לאפוקי הכא דברי העד אינו מענין קיום הקידושין אדרבה לבטל הקידושין הוא בא שהרי הוא מזהירה שלא תעשה זאת וגם אין הקידושין תלוין בדבריו של העד שאמר באותו שעה וזה ברור עכ"ד:
והנה לפי התחלת דבריו כאן הוי תוך כדי דיבור שהרי היא לא אמרה דברים לבטל הקידושין והוי הכל תוך תוך כדי דיבור אך לפי סיום דבריו כיון שאין הקידושין בזה לא מקרי תכ"ד ג"כ כאן לא הוי תוך כדי דיבור:
אך באמת כאן לפי דברי עד השלישי אין חשש בשביל האמירה הראשונה שהרי לא שמע מה שאמר כאשר מבואר לקמן אך החשש בשביל הסיום דיא ביסט שוין מיין ווייב יוכל להיות שהזריקה תוך כדי דיבור מאמירה זו וגם בל"ה לפי דברי העד השלישי אין חשש באמירה הראשונה כיון שהיא שאלה אותו מה אתה אומר הרי לנו בבירור שלא הבינה מה שאמר ולקמן יבואר דבל"ה נאמנת לומר שלא הבינה בנ"ד אבל עכ"פ זה ברור דלפי דברי העד השלישי שאמרה לו בפירוש מה אתה אומר הרי לנו בבירור שלא הבינה ואין חשש מחמת אמירה הראשונה ואין לומר דאף שהיא שאלה אותו מה אתה אומר וכנראה שלא הבינה אין אנו מאמינים לה דז"א דאז בוודאי נאמנת במה שאמרם לו מה אתה אומר שלא הבינה לשונו כיון שהי' תוך כדי דיבור של הרי את מקודשת לי בוודאי נאמנת שאלו זרקה אז הקידושין הי' ג"כ מהני כאשר מבואר בתשובת ח"צ בסי' קט"ו דמעשה שעשתה תוך כדי דיבור להורות שלא חפצה בקידושין מהני ולקמן מבואר וא"כ ה"ה זה שאמרה מה אתה אומר שמורה שלא הבינה כיון שאמרה תוך כדי דיבור מהני ולא נשאר החשש לפי דברי העד השלישי רק מאמירת דיא ביסט מיין ווייב ומזה יוכל להיות דהזריקה הוי תוך כדי דיבור:
ובל"ה אמרנו לעיל לפי עדות עד השלישי אין חשש מחמת אמיר' הראשונ' שלא שמע מה שאמר והוי קידושין בלא עדים אך החשש מחמת הרי את אשתי ובזה יוכל להיות שהי' הזריקה תוך כדי דיבור ואין חשש לא מחמת אמירה הראשונה ולא מחמת השנית דמחמת הראשונה אין חשש דלא הבינה ומחמת השנית יוכל להיות דהוי תוך כדי דיבור הזריקה אך מספק לבד אין להתיר שמא הי' הזריקה לאחר כדי דיבור:
והנה בתשובה ללענטשנא בארנו לענין ספק אם הוי האמירה קודם מתן מעות דהוי קידושין בלא עדים כאשר כתב הב"ש בסי' ל' דבספק קרוב לו או לה הוי קידושין בלא עדים וכתבתי שם אף לדעת האומרים דבספק קרוב לו או לה לא הוי כמקדש בלא עדים אבל בספק אם הוי האמירה קודם מתן מעות הוי כספק אם הי' כאן קידושין כלל יעו"ש באורך מ"מ כאן אפשר לומר להיפך כיון דודאי נתן ואמר אך הספק אם היא בעלה אח"כ וזרקה תוך כדי דיבור זאת הוי עכ"פ ספק ואתרע חזקת פנוי' כיון שהי' כאן מעשה הקידושין מתחילה ובוודאי לא הוי כמקדש בלא עדים ויותר יש ללמוד מלשון העד שהוא אחר כדי דיבור:
והנה בגוף דברי החכם צבי בסי' קט"ו שכתב דזריקה מהני תוך כדי דיבור ולא לאחר כדי דיבור אני נבוך והביא ראי' מפ"ק דקידושין התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לכל דבר האבד ולא מיבעיא שדיתינהו קמי' לא הוי קידושין וע"כ דהוי תוך כדי דיבור דלאחר כדי דיבור לא יעלה על דעת דמהני זריקה ואף דבקידושין לא מהני חזרה אף תוך כדי דיבור דתכ"ד כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש מ"מ היינו דוקא כשאמרה מתחילה הן אינה יכולה לחזור וכן הוא אינו יכול לחזור בתוך כדי דיבור אבל כשזרקה הקידושין ולא אמרה מעיקרא שרוצה בקידושין שפיר מהני תוך כדי דיבור לראי' דלא רצתה מתחילה הקידושין ולא לאחר כדי דיבור עכ"ד:
וצ"ע כיון דבקידושין לענין חזרה אין חילוק בין תוך כ"ד לאחר כ"ד מאן לימא לן דלענין זה שנימא שהוא ראי' שלא רצתה מתחילה יש חילוק בין תוך כדי דיבור או לאחכ"ד ולא מצינו החילוק בין תכ"ד או לאכ"ד רק לענין חזרה:
ועוד לפי דברי הר"ן דהטעם דבכל מקום מהני תוך כדי דיבור חוץ בקידושין משום דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי דעת האדם שיוכל לחזור תוך כדי דיבור אבל קידושין דחמירי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה אף חזרה בתוך כדי דיבור לא מהני יעו"ש:
והאי סברא הוא ג"כ אף לענין שנימא דהוי ראי' שמתחיל' ג"כ לא רצתה נוכל לומר ג"כ כיון שתיכף לא זרקה הוי בהסכמה גמורה מתחילה ומה שאח"כ זרקה לא מהני ולולי דברי הח"צ ז"ל הי' אפשר לומר דשם גבי נטלתו וזרקתו לים לא הוי שום שתיקה שיהי' ראי' דמסכמת לקידושין אף תוך כדי דיבור אך שתיכף שנטלתו זרקתו ולא נראה בה שום שינוי לומר שמתחילה קבלתו ברצון ואח"כ נשתנה דעתה וזרקתו דבכה"ג שפיר לא הי' מהני אף תוך כדי דיבור בקידושין אך כיון שתיכף שנטלתו זרקתו ראינו שמעולם לא הי' דעתה לקידושין רק מחמת כעס שהוא רוצה לקדש אותה נטלתו מידו להשליכתו ואין חילוק כלל בין תוך כדי דיבור או אח"כ רק אם מתחילה נראה בה רצון שקבלתו בניחותא אף אם תכ"ד זרקתו לא מהני אף שלא אמרה מתחילה בפירוש הן. מכל מקום כיון שקבלתה בתחילה בניחותא לא מהני אח"כ הזריקה אבל אם תיכף ומיד זרקתו מוכח שלא הי' דעתה כלל לקידושין ואין זה ענין לתוך כדי דיבור או לאחר כדי דיבור שגם זה הוי שיעור מה אך אם מעולם אף שיעור קטן מאוד לא נראה בה ריצוי לקבלה אך להיפך וגוף הנטילה לא הוי ריצוי כיון שנטלתו לזרוק כן נלפענ"ד:
ובנ"ד ג"כ הוי ספק אם מתחילה בשעה שאמר לה לשון המורה על הקידושין אם הי' נראה עכ"פ שיעור מיעוט ריצוי מאתה ולא מהני הזריקה:
ולפי דברי הרשב"ם בבבא בתרא ועוד הרבה פוסקים דהטעם דבקידושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי הוא רק חומרא דרבנן (שפיר נוכל לומר דהיכא דהוי ספק שלא רצתה מעולם לא חישינן כיון דאף שרצתה מתחילה יכולה לחזור מדאורייתא אבל לאחר כ"ד חיישינן מספק שמא רצתה מתחילה):
אך בנ"ד בל"ה אין כאן חשש קידושין דאין כאן עדות כלל:
דהנה העד הראשון לא שמע כלל אם אמר הרי את מקודשת ומה שאמר לה דיא ביסט שוין מיין ווייב דהוי כמו הרי את אשתי הרי אמר זאת אחרי שכבר זרקה הטבעת ועד השני ששמע שאמר הרי את מקודשת לי שוב לא ראה הנתינה אך על עדות השלישי יש לספק שראה הנתינה וגם שמע שאמר לה הרי את אשתי דיא ביסט שוין מיין ווייב וכפי דבריו הי' זאת קודם הזריקה והנה גם בלשון זה יש לספק כיון שאמר דיא ביסט שוין מיין ווייב הוי כאלו אמר הרי את כבר אשתי והיינו שאינו מקדשה עתה אך שכבר קדשה ואינו דומה להרי את אשתי המוזכר בגמרא דהיינו שאומר שעתה בנתינה זו היא אשתו ולא שהיא כבר אשתו אך אפשר לומר דאין חילוק דאף שאמר דיא ביסט שוין מיין ווייב הוי ג"כ הפירוש שעתה נעשת אשתו והוי כמו הרי את אשתי המוזכר בגמרא דמהני מ"מ גם הא הוי עד אחד בהכחשה שהרי העד הראשון אמר שאמר לה דברים אלו דיא ביסט שוין מיין ווייב אחר שזרקה הטבעת. אך נראה דאין זה הכחשה דיוכל להיות דאמר שני פעמים אלו דברים מאחר שהעד הראשון אמר שלא הבין מתחילה מה שאמר יוכל להיות שגם קודם הזריקה אמר אלו דברים ג"כ דיא ביסט שוין מיין ווייב ואף שהעד השלישי לא הזכיר שאמר עוד הפעם אחר הזריקה אלו דברים אין מזה ראי' דשמא לא שמע אח"כ ושמא לא חשש להעיד זאת וכן מה שהעד השני לא הזכיר בדבריו רק ששמע פעם אחת איך האב דיך שוין מקדש גיועזין דיא ביסט שוין מיין ווייב ג"כ אין ראי' דלמא לא חשש להעיד על כפילת הדברים ועד השני לחודי בוודאי אינו מכחיש שהוא אינו יודע אם אמר זאת קודם הזריקה או אח"כ (וכן אפשר לומר דזה לא הוי עד אחד בהכחשה דאפשר למטעי אם אמר קודם זריקה או אח"כ כיון שהי' הדבר במהירות מאוד והוא כמו באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דחיישינן לקידושין וכתבו הראשונים הר"ן הריטב"א והש"מ כתובות דלא הוי עד אחד בהכחשה כיון דעבידי למטעי בזה):
אך אף אם נבוא לחוש לחששות אלו עכ"פ לא הוי רק עד אחד הוא עד השלישי אבל שני עדים הראשונים אינם מצטרפים אף לעד אחד אף שבהצטרפות מעידים על הקידושין שהראשון מעיד על הנתינ' והשני מעיד על האמירה מ"מ כל אחד מעיד על חצי דבר דהאמירה בלא נתינה לא מהני והנתינה בלא האמירה לא מהני וזאת הוי לכל השיטות חצי דבר כיון שהי' יכול כל אחד לראות כולו שהכל הוי בבת אחת הנתינה והאמירה וכאשר חלקו בתוס' בבבא בתרא דף נ"ו ובבבא קמא בדף ע' בין אם הי' באפשרי לראות הכל בב"א או לא וא"כ אין אלו העדים מצטרפים ולא נשאר רק עד השלישי שראה הנתינה וגם שמע האמירה דיא ביסט שוין מיין ווייב:
ובזה איכא פלוגתא במקדש בעד אחד אם חוששין לקידושין והרמ"א בסי' מ"ב בס"ק ב' פוסק דבמקום עיגון ודורק יש לסמוך על המקילין ובלה אין להקל אך הנה שם מבואר ברמ"א דיש מחמירין אם מקדש לפני עד אחד אם שניהם מודים אבל אם אחד מהם מכחיש העד אין לחוש ואיתא במהרי"ט בסי' מ"ג שכתב וזיל ושמא תאמר דהכא לא מקרי הכחשה מה דהיא אומרת לא הי' דברים מעולם דבהא יש עדים מכחישים אותה דלדברי' היא אומרת שלא יצאה ולא זזה ממקומה לעולם וגם שלא דברו לה על עסקי קידושין מעולם ושני העדים אומרים שיצאתה וקבלה קידושין אלא שזה ראה מה שנתן וזה לא ראה מ"מ לדברי שניהם שקרנית היא ואין הכחשתה כלום הא ליתא דאין אנו צריכין להכחשה של אשה לבטל דברי העד אלא כל שאין הבעל דבר שותק ומודה אין העדותו של עד כלום דאפילו בשאר איסורין שעד אחד נאמן בהם לא הימני' רחמנא אלא בשתיקתו דבעל דבר דהוי כהודאה שאם שתק בדבר שלא הי' לו לידע אין שתיקתו כהודאה ולא מהימן העד כמ"ש התוס' שם יעו"ש:
הרי מבואר במהרי"ט דהא דמקדש בעד אחד חוששין לקידושין בשניהם מודים היינו דוקא במודים אב אם אין כאן הודאה אף שאין כאן הכחשה ג"כ אין חוששין לקידושין:
אך דברי מהרי"ט הללו צריכין לי עיון. דלשיטתו הא דעד אחד בקידושין מהני בשניהם מודים הוא רק מצד הודאות הבעל דין וכל שאין הבעל דין מודה אין בעדות עד אחד כלום. ולפענ"ד זה אינו דאם רק מצד הודאות הבעל דין קא אתינן לה לא מהני בקידושין דמקדש בלא עדים אף ששניהם מודים אין חוששין לקידושין וע"כ מאי דמהני קידושין בעד אחד כששניהם מודים צריכין אנחנו לבוא לדברי רש"י בקידושין בדף ס"ה וכאשר האריך באבני מילואים בסי' מ"ב בס"ק ד' דכמו דבדיני ממונות האמינה התורה עד אחד כשנים כל זמן שאינו נשבע להכחישו ומש"ה אינו נאמן במיגו נגד ע"א בנסכא דר"א דהוי העד כשנים כל שאינו נשבע להכחישו לתי' ריב"ם בב"ב בד' ל"ז ה"ה בקידושין כן אף שבקידושין לא שייך שבועה מ"מ נלמד דבר דבר מממון דכ"ז שאינו מכחיש העד הוי העד כשנים ומש"ה שפיר במקדש בעד אחד חוששין לקידושין דכל זמן שאין מכחישין אותו הוי כשנים והאבני מילואים תירץ בזה שיטת הב"ש דלא מהני בקידושין ג"כ מיגו להכחיש את העד יעו"ש:
וא"כ לפי שיטה זו כל היכא שרק אינו מכחיש את העד שוב הוי העד כשנים וחוששין לקידושין אף שאינו מודה רק שאינו מכחיש:
וא"כ היכא שיהי' ספק להמקדש והמקודשת ויהי' עד אחד ג"כ יהי' קידושין:
וכן הוא מפורש בהר"ן בפרק שני דכתובות גבי עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה כתב דהא דאצטרךי להכחשתו של עד מיירי כגון שהיא אינה יודעת אם נתקדשה אלא כגון שמסופקת ג"כ בקרוב לו או לה אבל אם היא יודעת בבירור בל"ה אין חוששין כיון דהיא מכחישתו ובחלקת מחוקק בסי' מ"א בס"ק ב' ובב"ש בס"ק ד' כתבו דמיירי דהעד אומר שאביה קיבל בה קידושין והיא אינה יודעת ומבואר דהיכא דהיא מסופקת ואינה מכחשת העד שפיר חוששין לקידושין דלא כמהרי"ט:
וכן לשיטת הרמב"ם דכתב בע"א אומר נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשה תנשא לכתחילה ואם אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה יעו"ש בפרט מהלכות אישות ודבריו תמוהים ופירשו נושאי כליו דלשיטת הרמב"ם הכחשה דידה מהני אף לכתחילה והכחשת העד רק בדעבד וכיון שהעד מסייע לה הכחשה דידה לא מהני כיון דהעד מסייע לה מגרע גרע דע"י מעיזה ולא תנשא לכתחילה יעו"ש מכל אלה מבואר דרק הכחשה דידה מהני אבל אם אינה מכחשת ואינה מודה חוששין לדברי העד דלא כמהרי"ט:
דאם נימא דהטעם דעד אחד בלא הכחשה מהני משום הודאה א"כ אף שמסייע לה עד אחד אין ראי' מהכחשה דידה דכיון דהעד מסייע לה מעיזה מ"מ הודאה לא הוי וע"כ דאף דלא הוי הודאה כל שאין כאן הכחשה בבירור נאמן העד וא"כ היכא שהבעלים מסופקים והעד מעיד שנתקדשה חוששין לקידושין כנ"ל:
והנה בנ"ד מה שהעד אומר ששמע שנתקדשה והאשה אומרת שלא הבינה א"כ היא אינה מכחשת בבירור רק שמסופקת ולא הוי עד אחד בהכחשה:
אך עכ"ז הנה כאן הוי הכחשה מאשה מה שאמרה שעכ"פ היא לא נתקדשה שאף שאינה יודעת אם הוא אמר הרי את מקודשת מ"מ כיון שהיא אמרה שלא שמעה מה שאמר ולא שמעה הקידושין עכ"פ אין כאן קידושין אך אם זאת מקרי הכחשה אף שאינה מכחשת דברי העד אך שהיא אומרת מצד אחר שלא נתקדשה שלא הי' דעתה כלל לקידושין תלוי במה שמבואר בסי' מ"ב בחלקת מחוקק בס"ק ד' ובב"ש בס"ק ז' בשם הב"ח דהיכא דאיכא עד אחד על הקידושין והיא מודית בקידושין אך שאומרת שמשטה היתה בו דדעת הב"ח דאינה מקודשת דנאמנת במיגו דאי בעי אמרה שלא נתקדשה כלל ומש"ה אף שאינה מכחשת גוף הקידושין אינה מקודשת והחלקת מחוקק חלק עליו דבמשטה יש לדון דלמא כשם דבשני עדים טענת השטאה לאו כלום הוא דדברים שבלב אינו דברים ה"ה עד אחד ומה בכך שיש לה מיגו אטו אנן אין מאמינים לה אלא הטעם דדברים שבלב אינו דברים ואף שאנו יודעים שכוונתה להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבפה ולא לדברים שבלב ע"כ:
והחכם צבי בסי' קט"ו כתב על דברי החלקת מחוקק אלו וז"ל ואינן נראין בעיני דודאי אלו ידעינן בבירור בלי שום ספק שנתכוונה לחוכא וטלולא אף שקדשה סתם אינן קידושין אלא משום חומרא דאשת איש לא סמכינן אאומדן דעת וכמ"ש זה בפירוש בתשובה ראשונה דמוהר"ם שבסוף ספר נשים ממילא שמעינן דכל היכא דלא צריכין לאומדנא כגון היכא דאיכא מיגו דחזקה אלו הי' רוצת לשקר הי' מכחשתו ודאי נאמנת במאי דאומרת לחוכא נתכוונתי עכ"ד הח"צ ואם כי כל דבריו הקדושים מזוקקות שבעתים בזה לא נראין דבריו:
דהנה הגהות מיימוני כתב בסוף הלכות סוטה בתשובה השייכה להלכות אישות במעשה שאשה אמרה לאחד בוא וקדשנו ואמר האחד פלונית בקשה ממני לקדשה וכן אעשה וזרק לה קידושין לתוך חיקה ונענעה בגדי' להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור ע"ז כתב דבקידושין לא מהני חזרה תוך כדי דיבור ואע"ג דאמרה בלבה לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעולם לא נתרצתי לו אלא לחוכא וטלולא בעלמא דברים שבלב נינהו ודברים שבלב אינם דברים ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ וכל כי האי גונא בעלמא אזלינן שפיר בתר מחשבה כגון גבי מברחת וכר' שמעון בן מנסיא ב"ב בדף קמ"ו שכתב כל נכסיו לאחד ולא ידע שהי' לו בן וההו דמרובה שאמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא להגין לה וכיוצא בהן רבות בתלמוד דאזלינן בתר אומדן דעת. גבי קידושין משום חומרא דאשת איש לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא הוי בלבה כך ודאי דליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא למימר אתתא בכל דהו ניחא לה עכ"ד:
ומזה הוכיח החכם צבי דאלו הי' אומדן דעתא דמוכח שבוודאי נתכוונה לשחוק לא הי' מהני הקידושין כיון דהיינו יודעים בבירור דנתכוונה לחייכא בי' א"כ ה"ה היכא דאית לה מיגו:
אבל באמת ז"א דבוודאי היכא דהוי דברים שבלב דאינם דברים אף שהי' בבירור כן כוונתה לא מהני ולא משום שאין מאמינים לה דהגמרא בקידושין בדף נ' מביא ראי' דדברים שבלב אינם דברים ממאי דאיתא במשנה על מנת שאני כהן ונמצא לוי כו' בכולן אע"פ שאמרה בלבה הי' להתקדש לו אינה מקודשת אלמא דדברים שבלב אינו דברים וקשה דהא התם הוי לחומרא ואמאי לא נאמנת לחומרא שבלבה הי' להתקדש ולדעת החכם צבי דהיכא דאית לה מיגו מהימנא ה"ה להחמיר בוודאי מהימנא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא אך ע"כ דכל דדברים שבלב אינו דברים אף אם האמת כן לא מהני דדברים שבלב אינו דברים כלל ומאי דכתב בהגהות מיימוני דאם הי' אומדן דמוכח הי' מהני לא משום דאם הוי אומדן דמוכח שוב נודע בבירור שהי' כוונתה כן דגם זה לא מהני רק משום דהיכא דהוי אומדן דמוכח לא הוי דברים שבלב כלל כיון דהוי אומדן דמוכח וגלוי לכל וכאשר האריך בזה בתשובת מהרי"ט בסי' מ"ה בחשן משפט בח"ב וכדאיתא בהר"ן בקידושין גבי האי גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דאמר רבא דהוי דברי' שבלב ואינם דברים דהקשה הר"ן מכל הנהו דהוי אומדנא דאזלינן בתר אומדנא ותירץ הנהו ודכותיהו לא קשיא דכל כה"ג שהענין מוכח מתוכו לאו דברים שבלב ננהו אלא הרי הוא כאלו נאמר בפירוש כו' דכל כה"ג שהענין מוכח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם יעו"ש ובתשו' לקוטנא הארכתי מאוד בדברים אלו ובקידושין החמיר הג"מ לחוש דלמא לא הוי אומדנא דמוכח וגם חיישינן להחמיר שמא באמת נתרצית לו לא דרך שחוק וע"כ נראה לי דברי החלקת מחוקק נכונים המה דמיגו לא מהני לדברים שבלב וניהו דע"י מיגו מאמינים לה שכן בוודאי הי' מ"מ כיון דהוי דברים שבלב אינם דברים אף שהי' בלבה כן. כיון דבלא המיגו בוודאי עכ"פ אומדנא דמוכח לא הוי שנתכוונית להשטות אך אדרבא האומדן דעת שנתכוונית לקידושין גמורין בלא המיגו ואם כן אף שאית לה מיגו ומאמינים לה שכך הי' כוונתה שוב לא מהני משום דהוי דברים שבלב:
אך עכ"ז נראה לפענ"ד היכא דהוי שתיקה לאחר מתן מעות ולא הי' ע"ז רק ע"א דמסופק בגמ' אם דעתה לקידושין מדלא שדיתינהו או דסברה דאי שדינהו להו ומיתברי מחייבנא בהו בזה ודאי נאמנת במיגו לומר דלא נתכוונה לקידושין דבזה ודאי אלו היינו יודעין בבירור שאין כוונתה לקידושין בודאי הי' מהני דלא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים דזה הוא היכא דהוי מעשה להיפך מדברים שבלב כגון שבמעשה הוי מכירה וקידושין ודברים שבלב סותרים המעשה כדאיתא בחידושי הרשב"א בקידושין שם ובר"ן ובהגהות אשרי בשם הר"א ממיטץ וכדאיתא בספר יראים וכאשר הארכנו לעיל בארוכה בתשו' בסי' י"ז דכל הפוסקים מודים לזה דאימת אמרינן דברים שבלב אינו דברים כגון שהמחשבה סותר מעשיו שעושה עתה מעשה המכירה וקידושין וכדומה אבל מחשבה שאינה סותרת המעשה מהני ומש"ה מחילה בלב מהני:
וא"כ בנ"ד בשתיקה לאחר מתן מעות שלא הי' שום מעשה להקידושין שקודם הנתינה לא אמר לה כלום ובשעת האמירה לא עשתה שום מעשה ובזה בוודאי תלוי במה שבלבה אם הי' להתקדש או לא ואם לא הי' בלבה להתקדש בוודאי אינה מקודשת כנראה לשון הגמרא שם בספק בשתיקה לאחר מתן מעות וא"כ בנדון דידן בוודאי נאמנת במיגו שלא הי' בדעתה להתקדש או שלא שמעה כלל ולא הבינה דברי הקידושין (ולקמן יבואר דבל"ה כאן נאמנית לומר שלא הבינה מה שאמר) במיגו דאי בעי היתה מכחשת העד ואמרה שלא אמר כלל הרי את מקודשת לי והרי את אשתי לא כמו שאמרה עתה שהיא מסופקת דבכה"ג לא הוי הכחשה כנ"ל אך שהיתה יכולה להכחיש בבירור דלא הי' מהני עדות העד:
והנה הבית שמואל כתב ג"כ לחלוק על הב"ח דאינה נאמנת במיגו להכחיש את העד דהוי כאומר אין חטפתי ודידי חטפתי דאינו נאמן במיגו נגד העד ותמה עליו הח"צ בסי' קט"ו דדוקא התם כיון דמחייב שבועה נגד העד ואינו יכול לשבע נגדו כיון שמודה מש"ה אינו נאמנת והאבני מילואים תירץ דלשיטת ריב"ם משום דהעד נאמן כשנים כל זמן שאינו מכחישו דמש"ה מהני קידושין בעד אחד אף דבשניהם מודים בלא עדים לא מהני ובעד אחד מהני וע"כ משום דכל זמן שאין הבע"ד מכחיש העד נאמן כשנים (וע"כ צריך לומר משום דילפינן דבר דבר מממון ובממון כל זמן שאינו מכחישו נאמן כשנים) והוא כתב שם דהדבר תלוי בשני תירוצי התוס' דלתירץ הר"י משום דהוי מיגו דהעזה לשבע נגד העד כאן לא שייך זה:
אמנם נעלם מעיני הגדולים הנ"ל דברי התשב"ץ בסי' ע' דמבואר שם בפי' דבריו דכמו דע"א בהכחשה לא כלום הוא ה"ה כשאינה מכחשת גוף המעשה אך שאומרת שכוונה להשטות הרי מכחשת ג"כ העד שלא נתקדשה כיון שכוונה להשטות ולא עוד אלא שנראה שם מדבריו דא"צ כלל לטעם מיגו אך זה הוי הכחשה ממש שהרי היא מכחשת שלא נתקדש':
והנה בנ"ד לכאורה בלאו הכי לא שייך מיגו דבאמת איכא שני עדים על הקידושין העד השלישי שראה הנתינה ושמע האמירה הרי את אשתי ושני עדים הראשונים אחד ראה הנתינה והשני שמע הרי את מקודשת לי ניהו דאלו השנים אין מצטרפין לעדות משום דהוי כל אחד חצי דבר מ"מ לפי דעת הרא"ש בתשובה כלל ס"ו ס"ח הובאו דבריו בש"ך בדיני מיגו בס"ה דאף נגד עדים פסולים ליכא מיגו א"כ לפענ"ד נראה כ"ש היכא דאיכא שני עדים אך שכל אחד מעיד חצי דבר אף דאינם נאמנים בעדותן מטעם דהתורה פסלה אותן משום דבר ולא חצי דבר מ"מ לא גרע מעדים פסולים ועדיף מנייהו ולא מהני מיגו נגדם:
אך בנ"ד באמת לא שייך זה דעכ"פ אית לה מיגו להכחיש העד השלישי לחוד מה שאמר שראה הנתינה ואמר הרי את אשתי והי' אפשר לה להכחיש בבירור האמירה מהרי את אשתי דעל זה ליכא שני עדים רק עד אחד ואף שאיכא עוד עד אחד שמעיד גם כן על הקידושין ששמע הרי את מקודשת לי מ"מ לזה אינה צריכה להכחישו דבלאו הכי לא יהי' נאמן משום דהוי חצי דבר באמת כיון דלא ראה הנתינה כלל:
אמנם על עדות זה העד שהעיד רק ששמע האמירה הרי את מקודשת לי בטבעת זו ולא ראה הנתינה יש גם כן לדון אם הוי עד שלם דכיון ששמע מתחילה שהראה לה הטבעת ואמר לה שתקבל אותה ואח"כ שמע שאמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל הוי ידיעה בלא ראי' שבוודאי נתן לה הטבעת אף שלא ראה הנתינה ממש וכדאי' בב"ש בסי' מ"ב בס"ק י"ב בשם המרדכי דאף היכא שלא ראו גוף הנתינה יכולין להעיד ובתשובה לפאבניטץ הארכתי בזה אם הידיעה בלא ראי' הוא רק מה ששמע הרי את מקודשת לי בטבעת זו א"כ בוודאי נתן לה הטבעת בידה או הידיע' בלא ראי' הוא בשביל שראו מתחילה הטבעת ביד האיש ואח"כ ראו אותה על אצבעה יעו"ש באריכות וא"כ אם נימא דהך שמועה ששמע מה שאמר הרי את מקודשת לי הוי ידיעה בלא ראי' א"כ שפיר איכא כאן ב' עדים על הקידישין העד הב' שאמר ששמע הרי את מקודשת לי בטבעת זו והוי כאלו ראה גם הנתינה והעד השלישי שראה ג"כ הנתינה ושמע מה שאמר אח"כ הרי את אשתי ואיכא שני עדים ממש על הקידושין:
אך עדיין אין זה שני עדים על הקידושין דהוי עדות מיוחדת דמה ששמע זה לא שמע זה זה שמע הרי את מקודשת לי וזה שמע מה שאמר אח"כ הרי את אשתי בקידושין עדות מיוחדת אינו מצטרף כדאיתא בהרי"ף בפרק מי שאחזו דנתיחדו לפני עד אחד בשחרית ולפני עד אחד בערבית אינם מצטרפים וגם כאן כיון שזה שמע דברים אחרים לקידושין וזה שמע דברים אחרים לקידושין היי עדות מיוחדת:
והנה היכא שאמר שני פעמים הרי את מקודשת לי ועד אחד אמר ששמע מאמירה הראשונה ועד השני מאמירה שני ואח"כ ראו שניהם הנתינה בוודאי לא הוי עדות מיוחדת ששניהם ראו אח"כ הנתינה ביחד שהוא גוף הקידושין אך אם האמירה הראשונה הי' קודם הנתינה ואמירה השני הי' אחר הנתינה אף אם הוא באופן דאמירה מהני אחר הנתינה כספק דידן ושני עדים שמעו אלו השני אמירות בוודאי הוי עדות מיוחדת דבעדות העד הראשון נתקדשה אחר הנתינה בעת אמירה השני' והוי ממש עדות מיוחדת כמו שני עדים ראו שני קידושין:
וכן ראיתי באיזה תשובה דהיכא דהי' לו פקדון אצלה ואמר לה התקדשי לי בפקדון זה לפני עד אחד ואח"כ אמר לה התקדשי לי בפקדון זה עוד הפעם לפני העד השני הוי עדות מיוחדת ולא אוכל לזכור עתה באיזה מקום ראיתי:
אך הטעם דעדות מיוחדת פסול בקידושין הר"ן בפרק מי שאחזו כתב הטעם משום דדמי לדיני נפשות דיוכל ליפוק מיני' דיני נפשות ובדיני נפשות עדות מיוחדת פסול והבית יוסף בחושן משפט בסי' ל' כתב דאף אם לא דמי קידושין לדיני נפשות מ"מ לא מהני עדות מיוחדת בקידושין כפי מה שכתב הרשב"א הטעם דמקדש בלא שני עדים הקידושין בטילין משום דכיון דלא ראתה העדים לא הי' דעתה לקידושין גמורים רק להשטאה ומש"ה אף שהי' עדים טמונים והיא לא ראתה אותם הקידושין בטלים דכל זמן שלא ראתה הוא העדים לא הוי דעתה לקידושין:
ולכאורה קשה דלמה לי הך שני טעמים בל"ה למ"ד דמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין אם כן כל עד אינו מעיד על קידושין דבשלמא בכל עדות מיוחדת אם נאמין להם יש כאן עדות שלם אבל כאן אף שנאמין להם לא הוי כאן קידושין דקידושין בפני עד אחד לא הוי קידושין ולא הי' כאן קידושין דכל קידושין הוא רק בפני עד אחד דבעדות מיוחדת כל אחד מעיד על מעשה אחרת בהקידושין אחד מעיד שקדשה בפניו עתה ואחד מעיד שקדשה בפניו אח"כ וכל מעשה בפני עצמו לא מהני והוא תמוה וכן הקשה המשאת בנימין וצריך לומר לשיטת הר"ן והב"י דאף דמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין מ"מ כיון דאיכא שני עדים מיוחדים על קידושין ואם נימא דעדות מיוחדת מצטרפות הוי כאלו איכא שני עדים על קידושין אחת כיון דעכ"פ איכא ב' עדים על קידושין וכן ראיתי בשו"ת גור ארי' מהגאון אבדק"ק בראד בסי' ו':
וע"כ צ"ל כן לשיטת הר"ן והב"י וכן הוא בבית שמואל בסי' מ"א בס"ק י"ב דעדות מיוחדת פסול בקידושין רק משום דהיא לא ראתה ביחד שני העדים ולא כוונה לקידושין:
ונפקא מינה באלו הטעמים לנדון דידן לטעם הבית יוסף דפסול בעדות מיוחדת רק בשביל שהאשה לא ראה שני העדים ביחד רק בכל פעם עד אחד ולא כוונה לשם קידושין זה לא שייך בנדון דידן שהרי היא שפיר ראתה שני העדים אך מה ששמע זה לא שמע זה אבל היא לא ידעה אם לא שמעו העדים ודומה לדברי הבית שמואל בסי' מ"ב בס"ק י"א דלטעם דהיכא דלא ראתה העדים הקידושין בטלים משום שכיון שלא ראתה העדים לא כוונה לקידושין רק להשטות היכא שהמה ראו עדים פסולים והמה לא ידעו שהעדים פסולים והי' שם ג"כ כשרים אך המה לא ראו אותם דשוב הקידושין קיימין דלא שייך לומר כיון שלא ראו העדים לא כוונו לקידושין דהרי הם ראו עדים וסברו שהם כשרים וגם כשרים באמת היו ג"כ שפיר הקידושין קיימים וג"כ בנדון דידן שהיא ראתה עדים ולא ידעה אם שמעו אם לא ובאמת שמעו רק לא ביחד והמה כשרים לשיטת הב"י עדיף עוד מדינא דבית שמואל הנ"ל דהוא כתב דלשיטת מהרי"ט היכא דהמה לא ראו העדים פסול מדאורייתא אף אם כיוונו לקידושין אף שהמה ראו פסולים מ"מ כיון שלא ראו עדים כשרים בטלים הקידושין מ"מ בנדון דידן כשר שהרי המה ראו עדים כשרים ובאמת שמעו ג"כ רק שלא שמעו כאחת דגם זה כשר בעידי קידושין לדעת הב"י רק דפסול בשביל שהמה לא ראו שני עדים ביחד וכאן ראו העדים ביחד ולטעם הר"ן דעדות מיוחדת פסול בקידושין משום דדמי לדיני נפשות גם בנ"ד פסול וכפי שיטת המשאת בנימין וכאשר רצינו בעצמינו לומר דמש"ה לא מהני עדות מיוחדת בקידושין משום דאף אם הוי כל מעשה בפני עצמה אמת ג"כ אינה מקודשת וא"כ ה"ה אף במעשה אחת ויש שני עדים על שני אמירות שאחד שמע מה שאמר מתחילה הרי את מקודשת לי קודם הנתינה ואחד שמע אחר הנתינה שכל אחת הוי קידושין בפני עצמו וכל קידושין הוי רק בפני עד אחד ולא מהני:
אך בל"ה בגוף הענין דידיעה בלא ראי' כבר כתבתי בתשובה לפאבניטץ דאף לדעת המרדכי דידיעה בלא ראי' הוי עדות היינו דוקא היכא שראו מתחילה הטבעת ביד המקדש ואח"כ ראו אותה על אצבעה אף שלא ראו גוף הנתינה מ"מ הוי ידיעה ברורה שמידו בא לידה אבל מה ששמעו שאמר הרי את מקודשת בטבעת זו לחודי אין זה ידיעה ברורה כלל וכן איתא בשו"ת חתם סופר וכן הוא בשו"ת גור ארי' בסי' משום דעביד אינש יגזום ולא אמר וא"כ אין כאן רק עדות העד השלישי ששמע שאמר דיא ביסט שוין מיין ווייב שגם בלשון זה ספק אם הוי כמו הרי את אשתי מחמת שאמר בלשון עבר וגם כיון דליכא רק עד אחד ואיכא מיגו להכחיש את העד וגם הנראה מלשון התשב"ץ סי' ע' שהבאתי לעיל נראה דא"צ לבוא כלל לתורת מיגו רק שזאת הוי הכחשה גמורה כיון שהיא מכחשת שלא הי' לשם קידושין רק לשחוק והוי עד אחד בהכחשה מכ"ש בנ"ד שאמרה שלא שמעה כלל הקידושין ויש להאמינה באמת ע"ז אף במקום דאיכא שני עדים כדאיתא בבית שמואל בסי' כ"ו בס"ק ה' וז"ל ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינים לשון הקודש מיהו נראה דהכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין ובנ"ד חוץ מזה דבתולה אינה מבינה לשון זה הלא גם העדים לא הבינו מחמת מהירת לשונו ולכן גם בוודאי היא לא הבינה ולכן אין שום חשש קידושין באשה זו כלל ומה שפלפלתי כאן יהי' נ"מ להתלמד במקום אחר: