אור ברסלב

נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס

סימן יח

סימן יז

ב"ה ח"י כסלו תרכ"ח לפ"ק קאליש:

אל כבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה החסיד המפורסם כש"ת מו"ה אביגדור יהודא נ"י האבדק"ק בלאשקע יע"א וכעת אבדק"ק קויל:

אחד"ש הטוב מכתב כ"ת קבלתי עם חידושי תורתו הנעימים:

ובדבר הנוגע לתשובת הגאון הקדוש מרן מטשעכנאוו מו"ה אברהם שליטא כבר בארתי מה שיש בו די בשני תשובות הקודמת ואם כי אנחנו מחויבים לקבל באימה דברי מרן הגאון הקדוש שליט"א עכ"ז האמת אהוב מן הכל ואף על דברי רבותינו הראשונים הרשות לסתור ולפרק וכך הוא דרכה של תורה:

ועל דבר שכתב כ"ת ליישב על מה שהקשיתי בס' הקדום על מה שהביא הרא"ש בפ"ק דתענית בשם ר"י בשם ר"ת דאם הי' דעתו להתענות מאתמול אלא שלא הוציא מפיו מקרי שפיר תענית דהוי בכלל כל נדיב לב כדאי' בפ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו מועיל אע"ג דאמר התם לענין שבועה לא מהני גמר בלבו עד שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים מסתברא דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו ע"כ:

ודבריו סותרים למה שכתב בנדרים בדף ב' דאיצטרך לרבי ידות דמחשבה לא הוי כמעשה כדאמרינן בפרק ג' דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו הרי דכתב בפירוש דנדר לא מהני במחשבה והט"ז בהלכות תענית בסי' תקס"ב ס"ק ח' פלפל בשיטת הרא"ש איך ס"ל בנדר אם מהני בלב וגם המהרי"ק נסתפק בדבריו ובריש נדרים מבואר בפירוש ברא"ש דלא מהני נדר בלב:

וכתב ע"ז כ"ת דהנה הא דקי"ל דמחשבה מוציא מידי מחשבה ודיבור מידי דיבור צריך דוקא תוך כדי דיבור ולכן אף אם דברים שבלב אם ירצה אחר כך לחזור אף במחשבה מכל שכן בדיבור לא בעינן כזה תוך כדי דיבור כמבואר דמחשבה מוציא מידי מחשבה לענין טומאה וטהרות לא בעינן תוך כדי דיבור וקשה דבתרומה וקדשים דמועיל מחשבה אם ירצה לחזור יהי' הרשות בידו אף לזמן מרובה אך כבר הקשו כזה בתוס' קידושין בדף נ"ט ע"ב בד"ה מיד מחשבה מיהו תיפוק ותירצו דהתורה גלתה דמחשבה דתרומה הוי כמעשה ולהכי שוב לא מועיל חזרה ומעתה יש לעיין הא דגלתה התורה בשבועות דבעינן לבטא בשפתים יוכל להיות הפירוש דלא הוי כמעשה ומועיל חזרה אבל כל זמן שאינו חוזר שפיר מהני ובשבועות יוכל לעבור על השבועה דהרי יכול לחזור ואין נ"מ אבל בתענית לענין קבלת תענית שפיר מהני בלב שיהי' תענית על ידי קבלת תענית דכל שאינו חוזר הוי קבלה עכ"ד כ"ת:

והנה לפום ריהטא לא אוכל לכוין דברי מעכ"ת דמתחילה כתב דמחשבה מוציא מידי מחשבה ודיבור מידי דיבור צריך דוקא תוך כדי דיבור ואח"כ כתב דבמחשבה מהני אף לאחר כדי דיבור ובאמת למ"ד דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו אף לאחר כדי דיבור דתוך כדי דיבור אף מעשה יכול לבטל כאשר הביא הב"י בסי' קצ"ה וכאשר יבואר לקמן באורך ואם אמנם איזה מהאחרונים כתבו כן דרק מדיבור יכול לחזור תוך כדי דיבור כאשר נביא לקמן ודבריהם לא יכונו אבל לחלק בין דיבור למחשבה דבדיבור לא יכול לחזור לאחר כדי דיבור ובמחשבה יכול לחזור אף לאחר כדי דיבור ואף במקום דמחשבה מהני זה לא ראיתי בשום מחבר שמחלק בזה וגם אנכי בעניותי לא אדע חילוק בזה בין דיבור למחשבה במקום דמחשבה מהני אך אנכי אתקן בע"ה שיהי' דברי חכם כמותו ירבו בישראל קיימין ויהי' לנו לתועלת ולעינים לתרץ סתירת דברי הרא"ש:

דהנה בוודאי מאי דאיתא שם בקידושין בדף נ"ט דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו אף לאחר כדי דיבור דתוך כדי דיבור אף מעשה יכול לבטל כנ"ל כדאיתא בב"י בסי' קצ"ה וכן איתא בסמ"ע ס"ק י"ט אך בדיבור דמבטל דיבור הוא אף לאחר כדי דיבור אך מאי דלא יוכל לחזור בהקדש משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי מעשה כאשר יבואר לקמן אך זה ניחא במקדיש איזה דבר להקדש או לצדקה דאז אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי מעשה אבל מי שנדר להתענות וכדומה לא שייך בזה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דלא הקדיש שום דבר אך שקיבל על עצמו וא"כ נימא דאתי דיבור ומבטל דיבור ונימא דיוכל לחזור אך ע"ז כתיב לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה ומבואר בקרא דלא יוכל לחזור מדיבורו ויעו"ש בש"ך בסי' רנ"ה ס"ק ו' דכתב דבנדרים מהני שאלה משום דאתי דיבור ומבטל דיבור דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל היכא כשמסרו לגזבר דהוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ונראה כוונת דבריו ג"כ כן דהוא בעצמו הי' יכול ג"כ לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל התורה כתבה לא יחל דברו אבל כיון שדרשו חז"ל דהוא לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו שפיר לגבי אחרים שוב אתי דיבור ומבטל דיבור אך דהוי מעשה שוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולקמן יבואר מה שיש לדקדק בדברי הש"ך הנ"ל:

ומעתה כפי שבארנו דבאמת בנדר הי' מהראוי להיו' דיוכל לחזור בו דאתי דיבור ומבטל דיבור כיון דלא הוי רק דיבור גרידא אך משום הכי לא יוכל לחזור משום דכתיב לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה וא"כ צריך להיות דוקא דיבור ולא מחשבה ניהו דנילוף דנדר מהני מפסוק דכל נדיב לב עולות מ"מ עדיין הי' יכול לחזור אך מאי דאינו יכול לחזור משום דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ושם נאמר דיבור דוקא לא יחל דברו וככל היוצא מפיו דוקא יעשה ודוקא דיבור ומה שיצא מפיו ובשבועה אמרו דלא מהני מחשבה משום דכתיב לבטא בשפתים וכאן נאמר עוד יותר מפורש לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה וא"כ היכא דלא הוי רק מחשבה גרידא שוב יכול לחזור דאתי מחשבה ומבטל מחשבה כיון דלא שייך בו לא יחל דברו ובשלמא בצדקה והקדש שפיר מהני במחשבה משום כל נדיב לב עולות ולא יוכל לחזור משום דאתי מחשבה ומבטל מחשבה דמחשבה דצדקה והקדש כי מעשה דמי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי מעשה אבל בנדר שקיבל על עצמו להתענות דלא שייך בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט או שאסר על עצמו איזה דבר דלא שייך בזה דהוי כמסירה ולא הוי רק דיבור גרידא ושוב אתי דיבור ומבטל דיבור ולא שייך בזה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה כיון דלא הוי דיבור:

ומעתה ניחא הכל שפיר בנדרים לענין לאסור על עצמו איזה דבר שפיר כתב הרא"ש דאצטרך קרא לידות נדרים משום דמחשבה לא מהני בנדרים כנ"ל דהיכא דלא הוי רק מחשבה יוכל לחזור בו אבל התם בתענית שפיר מביא הרא"ש למנין קבלת תענית דמהני קבלה בלב דעכ"פ כל זמן שאינו חוזר שפיר ילפינן מנדיב לב עולות דקבלה בלב הוי קבלה וניהו דיוכל לחזור דלא שייך בו לא יחל דברו כנ"ל מ"מ כל זמן שאינו חוזר מקרי שפיר קבלה ובש"ע לא נזכר האי דינא בסי' תקס"ב רק לענין קבלת תענית והמ"א כתב דמהני הרהור בלב שחייב להתענות ולפי הנ"ל אפשר לחלק דלענין חיוב יוכל לחזור ודו"ק:

והנה לעיל הבאנו דברי הש"ך בסי' רנ"ה בס"ק ו' דכ' ג"כ דבנדר שייך לומר אתי דיבור ומבטל דיבור אך הנה הש"ך הביא שם על דברי רבינו בצלאל אשכנזי דכ' דאמירה לגבוה אינו ממש כמסירה להדיוט דהרי יש שאלה בהקדש ובבא ליד גזבר לא מהני שאלה אך דלא הוי כמסירה ממש אלא לענין קנין בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט וכתב הש"ך ע"ז ונ"ל הטעם דדוקא באמירה לגבוה ניהו דהוי כקנין גמור מכל מקום כיון דלא קני אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל לגזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט גופא כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה ואם כן בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר הרי קנהו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דיבור ומבטל משיכה דהא בהדיוט נמי אין לאחר משיכה כלום כו' ולפי זה ה"ה היכא דקנהו ההקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט עכ"ד:

ודעתו דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ כיון דלא הוי כמסירה רק מצד האמירה כיון דאמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור ונתבטל הדיבור ממילא נתבטלה המסירה אבל היכא דהוי מסירה וקנין ממש לא אתי דיבור ומבטל קנין:

ולפי אשר בארנו שוב יוקשה אמאי מהני הקדש וצדקה בלב משום כל נדיב לב עולות דהרי יוכל לחזור בו ואתי דיבור ומבטל דיבור ואי משום דכתיב לא יחל דברו כל היוצא מפיו יעשה שם נאמר רק דיבור והוי כמו שבועה דכתיב בי' לבטא בשפתים כדאיתא בגמרא שבועות הנ"ל כנ"ל כל זה ולא נוכל לתרץ כנ"ל דכיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה דהא מ"מ כיון שהמעשה לא הוי מכח הדיבור ממילא כשהדיבור מבטל דיבור ממילא נתבטלה המעשה כדברי הש"ך הנ"ל:

אך באמת דברי הש"ך הנ"ל צריכין עיון ממאי דאיתא שם בקידושין בדף נ"ט דאיתבי' ר' יוחנן לריש לקיש דאמר אתי דיבור ומבטל דיבור ממאי דתנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה בשלמא מידי מעשה לא מפקה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהו תיפוק ומתרץ שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכו' וקשה דניהו דמחשבה דטומאה כי מעשה דמי מ"מ כיון דמחשבה מבטלת מחשבה שוב בטלה המחשבה וממילא אין כאן מעשה דהרי המעשה לא הוי רק מכח המחשבה וכשבטלה המחשבה ממילא בטלה המעשה כאשר כ' הש"ך לענין אמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט וכן קשה ממאי שכתבו שם התוס' בד"ה מידי מחשבה דהקשו לפריך נמי גבי תרומה דעד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ומשתרם ביטל תרומתו תרומה ואפילו תרם השליח במחשבה אלמא לא אתי דיבור ומבטל דיבור ותירצו וי"ל דמחשבה דתרומה הוי ידע דכמעשה דמי וכו' ומש"ה לא אתי דיבור ומבטל מעשה וקשה ג"כ כנ"ל דניהו דמחשבה דתרומה כמעשה דמי מ"מ כיון דמחשבה או דיבור מבטלת המחשבה ממילא נתבטל המעשה כמו בהקדש דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי מ"מ כיון דדיבור מבטל דיבור ממילא נתבטלת המעשה:

ע"כ נלפענ"ד בפירוש דברי רבינו בצלאל אשכנזי דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ אינו ממש כמסירה לרשות אחר אך לענין הקנין דכמו דמסירה ומשיכה לרשות אחר קונה כן האמירה קונה בהקדש והאמירה הוי כמו קנין ועכ"ז מהני שאלה דרק באתי ליד גזבר שהוא ממש ברשות אחר לא מהני שאלה אבל בקנין לחודי מהני שאלה אף היכא דקנהו ההקדש בקנין חליפין או בשאר קנינים כל שלא בא לרשות אחר ממש מהני שאלה (והש"ך כתב דגם בזה לא מהני שאלה כנ"ל ולפענ"ד אין ראי' לזה) וה"ה באמירה לגבוה אף דהוי כמסירה להדיוט היינו כמו קנין מסירה או משיכה להדיוט כן קונה האמירה מ"מ מהני שאלה כיון שאינו ברשות אחר ממש וניחא שפיר מאי דבהקדש במחשבה לא יוכל לחזור אף דלא שייך בו לא יחל דברו דהוא רק בדיבור כמו לבטא בשפתים מכל מקום כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו כמו קנין מסירה או משיכה עכ"פ הוי כמו מעשה קנין ושוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולא אמרינן דאם יתבטל הדיבור ממילא יתבטל המעשה דהא כיון דהדיבור הוי כמעשה לא יוכל להתבטל כלל אך עכ"ז שאלה מהני כיון שעדיין לא ניתן לרשות אחר ואינו ברשות אחר ממש כנ"ל ודו"ק:

והנה בענינים אלו ראיתי דברים בגדולי אחרונים אשר קצרה נפשי מלהבינם:

הנה המקנה בקונטרס אחרון בסי' כ"ז בסי' ג' כתב וז"ל, ולא מצינו בשום מקום במכר או נתן לחבירו וקנה במשיכה ובקנין שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור ואדרבא מצינו גבי הקדש דאינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור כדאיתא בתמורה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי משמע להדיא דאחר מסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו אף תוך כדי דיבור ונראה לי הטעם בזה משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה כדאיתא בפרק האומר דלכולי עלמא אין דיבור מבטל מעשה אך במקדש או במגרש הוי אמינא דיכול לחזור תוך כדי דיבור כיון דקי"ל דבעינן דיבור עם המעשה א"כ בתוך כדי דיבור דמבטל הדיבור וממילא הקידושין בטלים ולהכי אצטרך למתנא דבכל מקום תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש אבל במכר דלא בעינן דיבור עם המעשה ממילא אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור דלא אתי דיבור ומבטל מעשה עד כאן דברי הגאון הנ"ל:

והנה לעניות דעתי כספר החתום בראש מה שכתב דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן דבר לחבירו וקנה במשיכה שיוכל לחזור תכ"ד כן מבואר בפי' בב"י סי' קצ"ה דיכול לחזור תכ"ד וכן איתא בסמ"ע בס"ק י"ט וראיתי אח"כ שכן תמה עליו האבני מילואים בסי' כ"ז בס"ק ט':

ומה שכתב דמצינו גבי הקדש דאינו יכול לחזור תוך כדי דיבור כדאיתא בתמורה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הנה שם בתמורה איתא דבהקדש לא יוכל לחזור תוך כדי דיבור אבל אינו מבואר הטעם משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אך הנה במנחות בדף פ"א ע"ב איתא שם תודה עלי מהחולין ולחמה מהמעשר יביא הוא ולחמה מהחולין וכתבו בתוס' בד"ה תודה מהחולין וז"ל דכי אמר הרי עלי תודה מהחולין נתחייב הכל מחולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין וכי הדר אמר לאמה מהמעשר לא מצי הדר בי' ואפילו תוך כדי דיבור לא מיבעי' לב"ש דאמרי גבי הריני נזיר מהגרוגרת תפוס לשון ראשון אלא אפילו לב"ה דחשבינן לי' נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי הדר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמרינן נמי בפרק בתרא דנדרים והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש וע"א ומקדש ומגרש עכ"ד יעו"ש:

ממרוצת לשונם נראה לכאורה דמשום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור אך באמת מה שכתבו מתחילה דהכא דבעי למיהדר ולא מצי הדר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט פירוש דבריהם דאי לאו מההו טעמא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הי' יכול לחזור אף לאחר כדי דיבור דאם לא הוי רק דיבור בעלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ואח"כ כתבו דאף תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור כאן משום דבכל מקום תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש והקדש בכלל וזה ברור פירוש דבריהם דבוודאי אם לא הי' מעשה ולא הי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הי' יכול לחזור אף לאחר כדי דיבור:

ודברי המקנה אינם מובנים כלל במה שאמר דבקידושין אי לאו דקי"ל דבמקדש ומגרש תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי הי' יכול לבטל תוך כדי דיבור אף דקידושין הוי מעשה מכל מקום כיון דבעינן דיבור עם המעשה וכיון דמבטל הדיבור ממילא הקידושין בטלים מש"ה אצטרך לטעם דבקידושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי וזה אינו מובן כלל דאם נימא דאף דאינו יכול לבטל המעשה מכל מקום הדיבור מבטל וממילא בטל המעשה הי' יכול לבטל אף לאחר כ"ד דהרי דיבור יכול לבטל אף לאכ"ד דמאי דאמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור הוא אף לאכ"ד ותכ"ד אף מעשה יכול לבטל וע"כ דזה אינו דאף דדיבור יכול לבטל היינו דיבור שאין עמו מעשה אבל דיבור שיש עמו מעשה ועשה אח"כ מעשה ע"פ הדיבור אף הדיבור אינו יכול לבטל ומהך דמקדש ומגרש דאצטרך לומר דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי הא בל"ה הי' יכול לבטל לא קשה כלל דתוך כדי דיבור אף המעשה יכול לבטל כנ"ל דברי הב"י דתוך כדי דיבור אף מעשה יכול לבטל:

והאבני מלואים בסי' כ"ז כתב הטעם דיכול לחזור ממכר תוך כדי דיבור אף דהוי מעשה משום דהמכר אינו נגמר רק ברצון והרצון יכול לבטל וממילא בטלה המעשה ולדידי צ"ע כל זה דאם הי' יכול לבטל הרצון דלא הוי מעשה והוי כמו אתי דיבור ומבטל דיבור הי' יכול לבטל אף לאחר כדי דיבור אך בוודאי כיון שהרצון הי' עם המעשה אינו יכול לבטל אף הרצון כנ"ל אך תוך כדי דיבור יכול לבטל אף מעשה ומה שהביא בקצות ראי' בסי' רנ"ה דמעשה אינו יכול לבטל אף תוך כדי דיבור מדברי התוס' במנחות דבהקדש אינו יכול לחזור בתוך כדי דיבור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלמא דבמסירה אינו יכול לחזור אף תוך כדי דיבור כבר הבאנו לפרש דברי התוס' במנחות ואין ראי' משם:

תוכן העניינים

נפש חיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה