נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן יז
שוב שנית לחותני הגאון הנ"ל.
והנה בענין דברים שבלב שלח לי כבוד גאונו תשובת מר"ן הגאון הקדוש מו"ה אברהם שליט"א אבד"ק טשעכנאווי וזה לשונו של הגאון הקדוש הנ"ל:
על דבר כח והרשאה שמינה שליח ראשון באמערקי לשליח אחר בפאלען אשר שמו הוא מאיר בן משה ולא נזכר בהרשאה מאיזה עיר דאין ממש במינוי שליחות זה כיון דלא פריש מאיזה עיר וכמה מאיר בן משה איכא בעלמא והנה אם הי' אומר כל מי ששמו מאיר בן משה יוליך הגט הי' מועיל כמו האומר כל השומע קולי יכתוב דכיון דייחד לכל ששומע קולו כמ"ש התוס' בגיטין בדף ס"ו ע"א ד"ה כל השומע קולי אבל אם אינו ממנה רק לאדם אחד ואינו מברר מי הוא אין בזה ממש ואף אם הי' מברר אח"כ למי הי' כוונתו וגם אפילו אמר שליח ראשון מתחילה שרצונו למנות את אביו המגרש מ"מ אינו מועיל כיון דבשעת המינוי לא בורר מי הוא הממנה ודברים שבלב אינו דברים כמו בההוא דזבין לנכסי אדעתי' למיסק לארעא דישראל בקידושין בדף מ"ט ע"ב אע"ג דגלה דעתו מתחילה שמכרה אדעתי' למיסק כמו שכתבו רש"י ז"ל והרשב"א וכו':
והנה אם היו עסוקין באותו ענין דהיינו שאמר לפני הב"ד קודם מינוי השליחות שרצונו למנות את אביו המגרש מפה ומיד אמר הנני ממנה את פב"פ בפניכם לכאורה יש לומר כיון דקיי"ל כר' יוסי דעסוקין באותו ענין מהני אף אם נתן לה בשתיקה ולא פירוש כדאיתא בקידושין בדף ו' ה"נ לענין מינוי השליחות דהוי כאלו פריש אך יש לומר דלא דמי דהתם כיון דאיכא נתינת הקידושין או הגט דמוכח לכך מועיל עסוקין באותו ענין משא"כ במינוי השליחות דליכא רק דיבור בעלמא וראי' לזה מהא דמבואר בש"ע אה"ע בסי' ל"ז בסי' ט"ז והוא מדברי המרדכי באומר בתך מקודשת לי דשתיהן אסורות אף בשידך ועסוקין בה ולכאורה טעמי בעי מ"ש מנתן בשתיק' דמהני בעסוקין באותו ענין וכמ"ש הר"ן שם וצריך לומר כמ"ש כיון דמהנתינה אין ראי' על איזה בת קיבל לא מהני עסוקין באותו ענין ויש לראות לפי מה שכתב הר"ן בקידושין בדף נ' הלכך בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים לא הוי דברים שבלב כיון שאינו סותר דיבורו כיון דא"א לומר דכוונתו הי' לשניהם ואינו אלא מפרש דבריו וא"כ בנ"ד כיון דלא הי' כוונתו רק לאיש אחד יכול אח"כ לפרש דבריו למי עשה שליח ואפילו לשיטת הסוברים דשליח להלכה צריך עדים לפניהם ובשעת מינוי לא הי' מבורר יש לומר כיון דידוע שיברר אח"כ שפיר נעשו עדים למפרע אך לאחר העיון אין ראי' משם וכוונת הר"ן בחרמו של ים דיכול לפרש דבריו משום דחרמו של ים וחרמי גבוה המה שני ענינים חלוקים לגמרי יכול לומר לזה נתכוונתי וכן מבואר להדיא בדברי הריטב"א בחידושיו לקידושין בסוגיא הנ"ל בשם הרמב"ן ודברי הר"ן הם דברי הרמב״ן אבל בנ"ד שהוא ענין אחר ואמר לזה נתכוונתי אינו מועיל כלל והוי דברים שבלב והדבר מוכח כדברי הר"ן דאל"כ באומר סתם בתך מקודשת לי יהי' נאמנים אח"כ האב והמקדש לפרש למי הי' כוונתם כיון שאינו סותר דבריו ובפרט בשידך מתחילה ובהר"ן בדף נ"ב מבואר שאינו מסכים לדברי ר"ת אף בשידך ולחד תירוצו אף בעסוקין באותו ענין וע"כ שיש לחלק בין אם הוא ענין אחד או שני ענינים ובנ"ד שלא בירור מי הוא השליח אף דבלבו הי' הוי דברים שבלב ועדיין יש לראות לפי מה שכתב התוס' שבועות בדף כ"ו בד"ה גמר בלבו. בהוציא בפיו פת סתם יוכל אח"כ לפרש דכיון לפת חטים לפי שאינו סותר דבריו רק לע"ה מחמירין כמו באומר בלבו היום ועי"ש ולכאורה נראה דק"ו לנדון דידן דאם יכול לפרש בפת סתם דמשמע כל מיני פת ואפ"ה אזלינן למה שהי' בלבו ומכ"ש כאן דידעינן שלא הי' כוונתו רק לאיש אחד דאזלינן בתר מחשבתו. אך רוב הפוסקים חולקים ע"ז וכמבואר בהרא"ש ובהר"ן בשם הרמב"ן וגם התוס' בעצמם נסתפקו בזה וכתבו אח"כ דיש לומר דפת סתם משמע של חטים וגם לתירוצא קמא צ"ל דווקא בנדרים ושבועות אזלינן בכה"ג בתר דברים שבלבו וכמ"ש התוס' שם דמקרא קא דריש ולא ילפינן למקום אחר ואפילו לחומרא מבואר בהר"ן דלא ילפינן מנדר לענין ידות כמבואר בנדרים בדף ו' רק בהנך דבעי לה התם וכמ"ש התוס' והרא"ש ועי"ש ומכ"ש לקולא דלא ילפינן. דנדרים קולא דאיתא בשאלה וע"כ צריך לומר כן דלתירוצא קמא קשה מסוגיא דקידושין בדף נ' באומר הבא לי מהחלון ואמר בעה"ב לא הי' בלבי אלא ע"ז דהבעה"ב מעל משום דהוי דברים שבלב ומ"ש באומר פס סתם ובלבו הי' לפת חטים דאזלינן בתר הלב וגם בקידושין בדף נ"ב בתוס' באומר בתך סתם לא הזכירו מזה כלל אם יכול לפרש מה שהי' בלבו וע"כ צ"ל כמ"ש דלתירוצא קמא הוי גזירת הכתוב בנדר דגלי קרא ולא ילפינן למקום אחר ושבועות ונזירות איתקש להדדי כמבואר בנדרים בדף ג' ומש"ה מקשו בתוס' משם אבל בעלמא לא ילפינן עכ"ד הגאון הקדוש הנ"ל:
ולפענ"ד צריך עיון כל דבריו, ויסוד דבריו דאמר דאף בנדר בחרם יכול לפרש דבריו חרמו של ים משום דהתם הוי שני דברים חילוקים לגמרי אבל היכא דלא הוי שני דברים חילוקים לגמרי לא יכול לפרש כמבואר בריטב"א ומש"ה אף בהרשאת הגט אינו יכול לפרש והנה באמת אין שום סברא לחלק בין אם הוי שני דברים חילוקים או לא לענין זה ולכאורה נהפך הוא דאם בשני דברים חילוקים לגמרי יכול לפרש דבריו לענין אחד אף שרחוק מהשני לגמרי מכ"ש בשני דברים שאינם חילוקים לגמרי שאינו רחוק פירוש זה מפירוש השני:
אך הנה זה לשון הריטב"א בדף נ' וז"ל ופשטוה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון וכו' בעה"ב מעל דהוי להו דברים שבלב ואינם דברים קשיא לן הא דתנן במסכת נדרים נדר בקרבן ואמר לא אמרתי אלא בקרבן של מלכים נדר בחרם וכו' ואמאי נימא דברים שבלב הם ואינם דברים כדאמרינן באומר לו הבא לי מן החלון והביא לו ממעות שבצד אחר שאם אמר לא אמרתי בלבי אלא ממעות שהי' בצד השני לא אמר כלום. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל דשאני התם דקרבן מלכים וקרבן גבוה שני ענינים ושני מינים חילוקים לגמרי כל אחד עומד לעצמו אין אחד מהם תחת חבירו ובכללו וכל אחד מיניהו שמי' קרבן ואין בלשון קרבן משמעות לשניהם ביחד ולא לזה יותר מזה ולפיכך כשאמר לזה נתכוונתי פיו ולבו שוין הן לקרבן נתכוין וקרבן הוציא מפיו ואם אינו אומר אמת הקולר תלוי בצוארו אבל הכא כשאמר הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא יש במשמעות לשונו מכל מה שיש בחלון או בדלוסקמא וכאלו הכל דבר אחד וגוף אחד. לפיכך כשנטל על פיהו אמר לא הי' בלבו אלא משל זה יש בלבו מה שאין במשמעות לשונו והוי דברים שבלב ואינם דברים עכ"ל:
כוונת דבריו דהעיקר מה שדברים שבלב אינם דברים הוא רק אם הלב סותר דברי פיו או מעשיו כאשר הבאתי לעיל בסי' ט"ז דכל הפוסקים מודים בחילוק זה כאשר כתב בספר יראים ובר"ן וברשב"א דרק היכא דהמחשבה סותר המעשה כמו ההוא גברא דזבין לנכסי' בזה אמרינן דברים שבלב אינו דברים כיון שרוצה לבטל המכירה וסותר דברי פיו שמכר לחבירו אבל התם בקרבן וחרם כיון דבוודאי לא הי' כוונתו רק לאחת או לקרבן גבוה או לקרבן של מלכים ולשניהם בוודאי לא נתכוין כיון דהמה ענינים חילוקים לגמרי ורחוק זה מזה וגם אין שום סברא לאחד יותר מחבירו שפיר יכול לפרש דאין בזה סתירת הדיבור אבל בהבא לי מן החלון ומן הדלוסקמא כיון שכולן שוין הם והכל כדבר אחד הוא הוי כאומר לו בפירוש הבא לי מזה או מזה ודעתו הי' על כל אחד בין על זה או על זה היינו אף דלא צוה לו להביא רק דינר אחד ואי אפשר לומר שצוה ליקח הכל רק דינר אחד מ"מ הי' דעתו על כל אחד היינו מאיזה שיביא או מזה או מזה ואין חילוק בין זה לזה כיון שהכל דבר אחד ועתה כשאומר שלא הי' דעתו רק על זה ולא על זה הדברים שבלבו סותרים מה שאמר בפיו שבפיו לא חלק בין זה לזה אבל התם בקרבן ובחרם כיון שהמה שני דברים חילוקים לגמרי וע"כ הוי חילוק בין זה לזה וכוונתו לא הי' רק על אחד שפיר יכול לומר שלזה נתכוין ואין זה סתירה מדברים שבלבו למה שאמר בפיו:
וכדברים האלה מצאתי בריב"ש בסי' קצ"ה וז"ל באמצע דבריו כבר תרגמה הרמב"ן ז"ל דקרבן גבוה וקרבן מלכים שני מינין ושני גופין הם אבל יש להם שם אחד וכשנדר באחד מהם סתם ופירוש לא נדרתי בזה אלא בזה אינו אלא פירוש דבריו ואינו עובר מה שאמר בפיו ואינו מתנה עליו תנאים אחרים אבל אמר בפיו סתם ואמר אח"כ דעתי הי' על תנאי כך בהא הוי דברים שבלב ואינם דברים כי הנהו דמייתי התם בפרק האיש מקדש האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו ואע"פ שאמר הבעה"ב לא הי' בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל דכיון שהוא אמר מחלון פלוני מכל מה שיש בחלון אמר שהרי הכל בכלל וכשהוא אומר לא אמרתי אלא מכיס פלוני מתנה תנאים אחרים שאינו במשמע שהרי אמר מחלון זה ומחלון זה הביא לו והרי ממש כדברינו הנ"ל והריטב"א הביא זאת בשם הרמב"ן וגם הריב"ש הביא בשם הרמב"ן והדברים מבוארים ובירורים כנ"ל:
ומש"ה יהי' ניחא הכל דהאומר בתך מקודשת לי כולן אסורות ולא יוכל לפרש על איזה כיון שלא פירוש בפיו איזה מהבנות משמע שדעתו שאחת מהבנות תהי' מקודשת לו או זו או זו וכאלו אמר אחת מבנותיך מקודשת לי וכיון שעתה רוצה לפרש שכוונתו הי' על אחת מהם ולא על השאר הוי סתירה מדברים שבלבו למה שאמר בפיו שכפי דברי פיו כולן בכלל ורצה לקדש אחת מהן או זו או זו וכל אחת נכנסת בספק ואין הבדל בין זו לאחרת וכן איתא בפירוש בהר"ן שם בפרק האיש מקדש שם בקידושין גבי ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק דכתב שם והקשו עוד מדתנן בפרק אלו מותרים דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים ואמאי הא דברים שבלב ננהו ולאו קושיא הוא דכי אמרינן דברים שבלב אינו דברים ה"מ היכא שמה שבלבו סותר דבריו כי הא דשמעתין אבל ההו דהתם אינו אלא מפרש שזה נדר בחרם אי אפשר לומר שנדר משניהם דהיינו חרמי שמים וחרמו של ים כי היכא דנימא דכשאמר לא הי' בלבו אלא בשל ים שיהי' סותר משמעות דבריו דאיהו ודאי לחד מיניהו בלחודי' מכוין הלכך כשאומר לכך נתכוונתי אינו אלא מפרש עכ"ד מבואר בפירוש בדבריו ככל הנ"ל:
וא"כ בנ"ד שעשה הרשאה השליח ראשון לר' מאיר בן משה ולא פירוש איזה ר' מאיר בן משה זה שפיר יכול לפרש ולא יהי' סתירה דממ"נ מאי נימא דאם נימא דכוונתו על איזה מאיר בן משה שיחפוץ להיות שליח יהי' שליח והוא מרשה לכל מי ששמו מאיר בן משה באמת מהני כאומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כמבואר בראשית דברי הגאון הנ"ל וע"כ לא הוי החשש דרק שמא הי' דעתו על מאיר בן משה אחר ולא על זה וא"כ שלא הי' דעתו רק על אחד מיוחד ולא מסתבר יותר שיהי' דעתו על אחר ולא על זה ואדרבא מסתבר יותר שהי' בדעתו על מאיר בן משה זה שדיבר תחלה מאתו ועכ"פ אין שום סברא לומר שיתכוין יותר על מאיר בן משה אחר ואין מחשבתו סותר דיבורו ושפיר אמרינן בזה דברים שבלב הוי דברים וזה ברור מאוד:
וגם אין שייך בזה אשר אמרתי בס' הקדום דלעשות מעשה חדש אין מועיל במחשבה רק במקום דגלתה התורה וכאן הוי מעשה חדש לעשות שליח דכאן לא הוי מחשבה גרידא רק דיבור כמבואר בדברי הרשב"א הנ"ל דכל היכא שיוכל לפרש דבריו שלזה נתכוין אין זה מחשבה רק דיבור מפורש:
וגם בל"ה בנ"ד הי' מקום להתיר אף מטעם המהרי"ט דהיכא דמוכחא מלתא לכולי עלמא אמרינן דברים שבלב דברים ונראה דכאן הוי ג"כ מוכחא מלתא טובא דלא חזר מדבריו לחזור ממאיר בן משה זה להמנות מאיר בן משה אחר שלא ידע אותו מתמול שלשום ובוודאי הי' כוונתו על אבי המגרש ודו"ק:
והנה הגאון הקדוש מרן שיחי'. כתב להביא ראי' דבבתך מקודשת לי לא יכול אח"כ לומר שנתכוין לזו אף דשידך מתחילה לאחת ואף עסוקים באותו ענין לא מהני אף דבקידושין מהני עסוקין באותו ענין אף דלא אמר הרי את מקודשת לי וע"כ לחלק דשם המעשה מוכיח מנתינת הקידושין אבל בבתך מקודשת לי דאין המעשה מוכיח על איזה מהבנות כיון לא מהני אף בעסוקין באותו ענין ומש"ה גם במינוי השליחות למאיר בן משה אף שדיבר מתחילה על איזה מאיר בן משה כיון לא מהני אף שעסוקים באותו ענין כיון שאין המעשה מוכיח על איזה מאיר בן משה נתכוין:
ולכאורה יש ראי' לסתור מדברי הרא"ש דעל מאי דקאמר הגמרא בקידושין בדף ה' ע"ב אמר שמואל בקידושין נתן לה הכסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי זו מקודשת ואמר לי' ר' פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוין ידים והתניא האומר אהא הרי זה נזיר ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו ומתרץ דאמר לי וכתב הרא"ש הטעם דבלא אמר לי הוי ידים שאין מוכיחות וז"ל וי"ל דכי אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא הוי יד כלל דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ודמי לאין נזיר עובר לפניו ואח"כ כתב הרא"ש וז"ל ואם הי' מדבר עמה על עסק קידושין לקדש לו ונתן לה כסף ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי מסתברא מה שדיבר עמה תחילה שתתקדש לו הוי הוכחה טפי מנזיר עובר לפניו וכן נפסק בטור ובשלחן ערוך דאם הי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' מהני באמר לה הרי את מקודשת אף שלא אמר לא:
ולפי דברי מרן הגאון הקדוש הנ"ל דהא דמהני בקידושין בעסוקין באותו ענין אף דלא אמר לי משום דהמעשה מוכיח מנתינת הקידושין ובבתך מקודשת לי לא מהני משום דאין המעשה מוכיח על איזה בת א"כ גם באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי ג"כ לא מהני בעסוקין באותו ענין כיון דהרא"ש כתב דהטעם דהיכא דלא אמר לי לא מהני משום דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וא"כ אין שוב המעשה מוכיח דע"כ כיון דאמר הרי את מקודשת קידש אותה אך דהספק הוי שמא קידש אותה לחבירו וע"ז שוב אין המעשה מוכיח דהא מעשה הקידושין הי' צריך להיות בין אם קדשה לעצמו או לחבירו ושוב לא מהני כמו באומר בתך מקודשת לי ואינו יודע איזה בת דלא מהני אף בעסוקין באותו ענין לקדש בת זו:
אך גוף דברי הרא"ש צ"ע דלמה לי' להרא"ש לומר הטעם דמהני במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' מה שאמר אח"כ תהי' מקודשת ולא אמר לי משום דהוי מוכח טפי מנזיר עובר לפניו הא לא גרע מאלו לא אמר כלל דג"כ מקודשת בהי' מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' ואפשר לומר דהרא"ש מיירי שדיבר עמה בתחילה על עסקי גיטה וקידושי' אבל בשעת הקידושין לא דיבר עוד והיכא דלא אמר כלל בעינן דווקא בעסוקין באותו ענין והכי באמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי מהני אף שבתחילה דיבר עמה מעסקי גיטה וקידושי' ולא הי' עסוקין באותו ענין אך ברא"ש אינו מבואר וגם בטור וש"ע אינו מבואר אם מהני בזה בדיבר עמה תחילה על עסקי גיטה וקידושי' ולא דיבר בשעת מעשה ולא הי' עסוקים באותו ענין ומדברי הרא"ש מסתימת לשונו נראה דמיירי בעסוקים באותו ענין אעפ"כ כאן ה"א דמגרע גרע מלא אמר כלל דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי יש לספק ולומר שלא קדשה לעצמו כיון דלא אמר לי וכאשר כתב הרא"ש מתחילה דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וכן מצאתי סברא זו באבני מילואים וגם הפני יהושע כתב דהרא"ש מתיר בעסוקין באותו ענין ודעתו ג"כ דהרא"ש מיירי בעסוקין באותו ענין וע"כ כנ"ל דה"א דכאן מגרע גרע מלא אמר כלל דיש לספק שקידש לאחר וקשה דבזה לא מהני מעשה הקידושין אף בעסוקים באותו ענין כמו בבתך מקודשת לי כיון דאין המעשה מוכיח:
ואפשר לומר דכאן מהני משום יד מוכיח דמאי דאמר מקודשת ולא אמר לי הוי יד אך דהוי יד שאינו מוכח והיכא דעסוקים באותו ענין לקדש לעצמו הוי יד מוכח כמו בנזיר עובר לפניו מש"ה מהני אבל שם בבתך מקודשת לי ולא אמר איזה בת לא הוי יד כלל ומש"ה כיון דמהמעשה אין ראי' לא מהני מה שעסוקים באותו ענין ניהו דהוי הוכחה מ"מ הוכחה בלא יד לא מהני. אך מטעם יד מוכיח נבוא עלה עדיין יהי' תלוי בספק הגמרא בנדרים אם ידים מוכיחות הוי יד בקידושין:
והנה הפני יהושע כתב בד"ה הנהו לשנא בתראי וז"ל וגם בשמעתין בהא דמוקי לשמואל באמר לי ולא מוקי בעסוקין באותו ענין ולא אמר לי דמהני לשיטת הרא"ש ז"ל ולכאורה ממקומו הוא מוכרע דע"כ בעסוקים באותו ענין עדיף אף מידים מוכיחות מדלא פשטינן בפרק קמא דנדרים אידך איבעי' דרב פפא אי יש יד לקידושין מהא דאמר ר"י בסמוך דעסוקין באותו ענין מהני אע"כ דעסוקין עדיף מידים מוכיחות והארכתי בזה מאוד ויבואר אי"ה בחידושי לאה"ע עכ"ל:
ולפי הנ"ל אפשר לומר דרק בלא אמר כלל הרי את מקודשת מהני בעסוקין באותו ענין דבלא אמר כלל הוי הספק אם כיון לקידושין כלל וע"ז מהני בעסוקין באותו ענין דהמעשה מוכיח דכיון לקידושין אבל באמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דבוודאי כיון לקידושין אך הספק אם קידש לעצמו או לאחר וע"ז אין המעשה מוכיח דבין אם קידש לעצמו או לאחר הי' צריך להיות המעשה ולא מהני עסוקין באותו ענין והי' אפשר לתרץ מדוע בגמרא לא תירצו דמיירי בעסוקין באותו ענין דבאמת לא מהני היכא דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דרק שם היכא דלא אמר כלל מהני בעסוקין באותו ענין כיון דהמעשה שאח"כ מוכיח אבל בלא אמר לי דהספק שמא קידש עבור אחר אין המעשה מוכיח כנ"ל:
וראיתי אח"כ בחידושי מהרי"ט על הרי"ף בהלכות קידושין כתב וז"ל על הך דאמר מקודשת ולא אמר לי ויש לברר כשהי' שידוכין ביניהם אי חשוב כידים מוכיחות שהרב מהר"י בן לב ז"ל בת"א מתשובותיו כתב דתשיב ידים מוכיחות והביא ראי' דאמר ר"ת על מעשה שאמר אחד לחבירו בתך מקודשת לי סתם ולא פירש איזה מבנותיו והיתה אחת מהם משודכת לו מסתמא על המשודכת קאמר דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואמר שאחד מגדולי הדור כתב דלא דמי לההו דר"ת דהתם ודאי הקידושין חלין על אחת מהבנות וכולן צריכין גיטא מספיקא וכיון דליכא אלא ספיקא או האי או האי יש לומר שלא קידש אלא אותה ששידך מעיקרא אבל במקדש ולא אמר לי כיון דידים שאינם מוכיחות לא הוי ידים ה"ל דברים שבלב ואינו דברים עכ"ד:
וכוונתו דהיכא דהוי ודאי קידושין לפנינו אך שלא נודע מי המתקדשת אזלינן בתר אומדנא אבל היכא דהקידושין מצד עצמם אינם כלום אך מצד אומדנא ע"י אומדנא לא עבדינן קידושין דבעינן קידושין מבוררים:
ולפי הנ"ל היכא דעסוקים באותו ענין מהני ממ"נ דאם נחוש דלא הוי כוונתו כלל לקידושין וכדאיתא בריב"ש בסי' רס"ו דהוי כאומר שתהי' מקודשת ולא לשום אדם הובאו דבריו גם בא"מ בסי' כ"ז ס"י משום חשש זה מהני מאי דעסוקים באותו ענין דמהני אף בלא אמר כלל כיון שהי' מתחילה עסוקים באותו ענין ועתה הי' מעשה המוכיח אך בכאן הוי החשש כיון דלא אמר לי שמא כיון לקדשה לאחר וע"ז אין המעשה מוכיח כנ"ל שוב מהני כמו באומר בתך מקודשת לי היכא דשידך כיון דעכ"פ הי' כאן מעשה הקידושין אך הספק למי נתקדשה לזה או לאחר וע"ז מהני אומדנא המוכיח מה שהי' מתחילה עסוקין באותו ענין ושידך לחודי' מהני כיון דעכ"פ הי' כאן מעשה קידושין אך לברר למי נתקדשה או מי נתקדשה מהני אומדנא ודו"ק:
והנה לדעת האומר דבבתך מקודשת לי לא מהני אף בשידך ואף בעסוקים באותו ענין אף דוודאי הוי כאן קידושין אך דהספק למי קידש ג"כ לא מהני אם נימא כסברת מרן הגאון הקדוש הנ"ל דהטעם הוא דע"ז אין המעשה מוכיח א"כ ה"ה אף באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דהחשש הוא שמא קדשה לאחר כדאיתא ברא"ש לא מהני ג"כ אף בדיבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' ואף בעסוקים באותו ענין ובזה נפסק בש"ע בסי' כ"ז דהיכא דעסוקים באותו ענין מקודשת קידושי' ודאי באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי ושם גבי בתך מקודשת לי נפסק בש"ע בסי' ל"ז בסי' ט"ז דאפילו שידך ואפילו עסוקים באותו ענין שניהם אסורות ונמצא הדברים סותרים ומזה ראי' לדברינו הנ"ל דשאני הך דבתך מקודשת לי דהוי דברים שבלב דהמחשבה סותר דיבורו דכיון דאמר בתך מקודשת לי הוי הפירוש אחד מבנותיו או זו או זו וכל שהוא בתו הוא בכלל ומה שרצה עתה לומר דמחשבתו לא היתה רק זו סותר מה שהי' מתחילה הדיבור על הכלל ועתה פורט אחת כנ"ל בארוכה אבל באמר הרי את מקודשת ולא אמר לי ניהו דאיכא חשש שמא קידש עבור אחר עכ"פ לא נוכל לומר דכוונתו הי' שתהי' מקודשת לכל אך שנחוש שמא קדשה לאחר ועכ"פ היכא שאומר שקדשה לעצמו אין זה סותר דיבורו ואדרבא מסתבר יותר שקדשה לעצמו ומש"ה מהני בדשידך ובעסוקים באותו ענין וה"ה היכא שדיבר מתחילה לעשות שליח למאיר בן משה מעיר זה ואח"כ אמר סתמא שממנה שליח למאיר בן משה מהני דגם שם ליכא חשש שכוונתו הי' על כל מי ששמו מאיר בן משה דבאמת מהני כנ"ל: