אור ברסלב

נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס

סימן טז

סימן טו

לכבוד חותני הגאון מאור הגולה שר התורה כש"ת מו"ה יהושע שליט"א האבד"ק קוטנא יע"א.

על דבר השאלה שאחד קידש בטבעת והעד המעיד על הקידושין הוא אומר שהטבעת הי' שלו. והמקדש לקח הטבעת מאתו. וכתב כבוד גאונו דאין לומר פלגינן דיבורי' דע"ז שהטבעת שלו לא מהמנינן לו. כיון דאין בזה הכחשה כיון דגם המקדש אומר שהטבעת הוא של העד וזה ברור. אך אף אם הי' הכחשה בין העד והמקדש לא שייך בזה פלגינן דיבורי' לאמת הקידושין דכי אמרינן פלגינן דיבורי' היכא שלפי דברי העד יש ממש בעדותו. וזה שהעיד עליו חייב מיתה כגון פלוני רבעני לרצוני וכן לדידי אוזפי בריבית שמעיד על פסול חבירו אך שאומר דבר שפוסל העדות שמשים עצמו רשע ע"ז אמרינן פלגינן דיבורי' שיתקיים העדות אבל אם כפי דברי העד אין עדותו עדות לא נוכל לומר פלגינן דיבורי' שיחולו הקידושין כיון דלפי דבריו אין ממש בקידושין ומה דרצו התוס' לומר בסנהדרין בדף ט' ע"ב בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע דבאנוסים היינו מחמת ממון פלגינן דיבורי' והשטר כשר גם שם פסקו התוס' דלא הוי מטעם פלגינן דיבורי' ועוד אם נימא כאן פלגינן דיבורי' הוי פלגינן דיבורי' לומר שהטבעת גזולה מאחר ולא מאתו וג"כ אין ממש בהקידושין:

עוד נסתפק כבוד גאונו כיון שזה העד אמר שהמקדש לקח הטבעת שלו והסכים בלב בשעת מעשה שמוחל הטבעת אם מהני מחילה דהנה בתשובת מהרי"ט בסי' מ"ה בחשן משפט בחלק ב' הקשה דכמה פעמים מצינו דדברים שבלב אינן דברים בקידושין בדף נ' דאע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו וכן גבי ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ולפעמים מצינו דמחילה בלב הוי מחילה גבי שני חזקה לפי הס"ד בבבא בתרא דשתא קמייתא מחיל אינש ותי' דבלב לא מהני רק היכא דמוכחא מלתא דהוי כעין דיבור בפה. ומש"ה לפי הס"ד דשתא קמייתא מחיל אינש ומוכחא מלתא שפיר מהני אבל לפי המסקנא דשתא קמייתא לא קפיד אבל לא מחיל אף אם יאמר שמחל בלבו לא מהני:

וכבוד גאונו הקשה עליו דאף דאמרינן דמחילה בלב לא הוי מחילה היינו בחיוב הקדום שאינו נפטר מהחיוב אלא במחילה מעליותא אבל כשמוחל שלא יתחיל החיוב שפיר מהני ושם בבבא בתרא שתא קמייתא מחיל אינש הוי המחילה שלא יתחיל החיוב וכתב עוד שנראה לפי דעתו דאף אם הוי הפירות בעין והלה לקחן בתורת גזל כל היכא שבשעה שלקחן מודה הוא שרצה לתתן לו במתנה אף שלא דיבר בפה ואינו מוכח לכולי עלמא זכה בה. לפי מה שכתב הרמב"ן בלקוטי פסחים דיאוש מהני אף בלב ובהגהות הרא"ש בפרק איזהו נשך איתא דמחילה בטעות מהני בתורת יאוש וא"כ ה"ה דמחילה בלב מהני כמו יאוש ולא הוי באיסורא אתי לידו כיון דהוי מרצונו דגזל לא הוי רק כעין ויגזול החנית. שלא מרצונו אבל ברצון לא שייך גזל ולא הוי באיסורא אתי לידו ומהני בתורת יאוש וכתב דביאר בחידושיו לח"מ בסי' רנ"ט דיאוש לא מהני רק באבידה דנפיק קצת מרשותו דמארי לענין הקדש ומכר וא"כ היכא שהנוטל אינו נוטל בתורת גזילה ואם ירצה יחזיר לו לא מהני יאוש אבל בעובדא דמהרי"ט דנטל בתורת גזילה מהני בלב מתורת יאוש והביא דברי הב"י בסי' רע"ג דהפקר לענים ולא לעשירים לא הוי הפקר וחלק עליו דעכ"פ הוי הפקר מתורת יאוש דהא דאמרינן בפיאה דהפקר לענים ולא לעשירים לא הוי הפקר היינו רק שאינו פטור ממעשר אבל הפקר הוי דלא גרע מייאוש אלה דברי כבוד גאונו:

והנה מה שחידש כבוד גאונו שני דברים דמחילה בלב מהני מתורת יאוש דמהני בלב וכן הפקר היכא היכא דלא מהני בתורת הפקר כגון דהוי לענים ולא לעשירים מהני בתורת יאוש עדיין צ"ע:

דהנה ביאוש איכא פלוגתא אם הוא בתורת הפקר לדעת רש"י בגיטין בדף ל"ח ע"א בד"ה חזקה ובדף ל"ט ע"ב בד"ה נתיאשתי לשון הפקר הוא נראה דעתו דיאוש הוי בתורת הפקר וכבר פלפלו בזה האחרונים הפ"י והקצות בסי' שס"א ואם הוא בתורת הפקר צריך ג"כ שיהי' מופקר לכל ועכ"פ שלא ישייר לעצמו זכות בו אבל כשמפקיר בפירוש לענים ולא לעשירים הוי כשייר לעצמו זכות שעשירים לא יוכלו לזכות בו ומה שהביא כבוד גאונו בשם הב"י כן הוא דברי הר"ש בפרק י' דפיאה והוא הביא ראי' מהך דר"י בר"י בפרק אלו מציאות וכן נראה מירושלמי דהפקר שאינו הפקר לכל לא הוי הפקר כלל לא לענין מעשר לבד ולשיטת התוס' בבבא קמא בדף ס"ו בד"ה כיון דבאיסורא דיאוש אינו בתורת הפקר והוא נלמד מאבידה אפשר ג"כ דצריך שיתיאש לכולי עלמא לא למחול לאדם פרטי ומחילה לאדם פרטי אינו בתורת יאוש ובתוס' בב"ק בדף ס"ט בד"ה כל שלקטו ענים דכתבו לחד פירושא דיאוש לא הוי רק לגבי הגזלן בפירוש כתבו דהוי כמו מתנה וכן דעת הפ"י בגיטין בדף ל"ח דיאוש לא הוי רק כמו מחילה ומתנה ואם הוי רק כמו מחילה ומתנה שוב לא מהני בלב כמו מחיל' ומתנ' ומאי דמהני יאוש בלב כאשר הביא כבוד גאונו בשם הרמב"ן בלקוטי פסחים ומאליו מובן דהרי פליגי ביאוש שלא מדעת אם מהני משום דכשיודע לו מייאש ואם נימא דצריך דוקא לומר בפה דמיאש א"כ עכ"פ לא עדיף יאוש שלא מדעת מיאוש מדעת כל שלא אמר בפה דלא מהני וע"כ דמהני בלב אך דשם יוכל להיות הטעם דמהני בלב דמוכחא מלתא לכל דמיאש ובזה מהני בלב כנ"ל:

עוד אפשר לומר הטעם דמהני יאוש בלב דהנה הט"ז בהלכות תענית בסי' תקס"ב בס"ק ח' הביא פלוגתת הקדמונים על מאי דקאמר הגמרא בשבועות דקרבן מהני אף בלב מפסוק דכל נדיב לב עולות ובשבועה לא מהני ואיכא פלוגתא בנדר אם מהני בלב ודעת ר"ת דבכל נדר מהני בלב ואף בצדקה מהני בלב ובשיטת הרא"ש נסתפקו אם מהני בלב וכן המהרי"ק נסתפק בדבריו לענין נדר ותמוה לי דבפירוש כתב הרא"ש בריש נדרים וז"ל האומר לחבירו מודר אני ממך כל הנהו מקרי ידות כו' ובגמרא מפיק להו מקרא ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאלו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפרק ג' דשבועות גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו יעו"ש ובפירוש מבואר בדברי הרא"ש דנדר לא מהני בלב אך לדעת ר"ת מהני נדר בלב:

והנה הרמב"ם כתב בהלכות נדרים דהפקר הוי כמו נדר והב"י הביא בא"ח בסי' תל"ד דמשום הכי אינו יכול לבטל ע"י שליח משום דביטול הוי כמו הפקר והפקר הוי כמו נדר ואינו יכול להיות ע"י שליח יעו"ש וא"כ אף אנחנו נאמר דכמו דנדר מהני בלב ה"ה הפקר אך באמת בהפקר לא שייך זה כיון דבעינן שיהי' לפני ג' שיוכל אחד לזכות וב' עדים ולא שייך שיהי' בלב והנה גם ביאוש קשה למ"ד דהוי בתורת הפקר שיצטרך להיות בפני ג' וצ"ל כאשר כתבו התוס' בפרק אלו מציאות בדף ל' ע"ב בד"ה אפקורי ומה דקאמר הגמרא גיגית נר וקדירה אפקורי מפקיר להו אף על גב דליכא שלשה התם אנן סהדי דמפקיר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים יעו"ש הרי היכא דאנן סהדי דמפקיר להו אינו צריך להיות בפני ג' ומש"ה אף ביאוש דאנן סהדי דמפקיר להו ומש"ה אינו צריך להיות בפני ג' וכיון דאינו צריך להיות בפני ג' שוב מהני בלב כמו נדר ודו"ק אך בל"ה דעת מהרי"ט דהיכא דמוכחא לכל מהני בלב:

והנה על גוף סברת מהרי"ט הקצות והנתיבות הכריעו כדבריו דכל היכא דלא מוכחא מלתא לא מהני בלב עדיין צ"ע והנה גוף סברת המהרי"ט לחלק בין מוכחא מלתא או לא מבואר בפירוש בר״ן בפרק האיש מקדש יעו"ש באורך:

אך עוד נמצא חילוק בראשונים והוא דעת הר"א ממיטץ בספר יראים הובא בהגהות אשרי בפרק אלמנה ניזונות ובמרדכי שם בארוכה בשם הר"א ממיטץ וברשב"א בקידושין בדף נ' בההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו רק היכא דמחשבה שבלב מבטלת מה שאומר בפיו כההוא דזבין ארעא והי' בלבו תנאי שאם לא יעלה לארץ ישראל לא יהי' זבינא זבינא וכן באומר קסבר הייתי שהיא כהנת וכיון שאינה כהנת רוצה לבטל הקידושין וכן כולם אבל כל שהמחשבה שבלבו אינם מבטלים מעשיו מהני מחשבה שבלב וגם בר"ן שהביא סברת מהרי"ט לחלק בין מוכחא מלתא או לא כתב אח"כ גם חילוק זה דכי אמרינן דברים שבלב אינו דברים ה"מ היכא מה שבלבו סותר דבריו ומבואר שם מדבריו דהיכא דאין המחשבה סותר הדיבור מהני אף היכא דלא מוכחא שפיר מהני מחילה שבלב אף שאינו מוכח לכולי עלמא ומ"שה לפענ"ד אין מקום לתמיהת הקצות והנתיבות בדף י"ב על דברי מהרש"ל בתשובה דפוסק דמהני מחילה בלב ותמהו עליו מדברי מהרי"ט הנ"ל דכל היכא דלא מוכחא מלתא לא מהני דברים שבלב ולפי הנ"ל ניחא כאשר הבאנו שיטת הפוסקים הר"א ממיטץ והרשב"א והמרדכי והר"ן והגהות אשרי דכולהו סבירא להו דהיכא דאין המחשבה סותרת המעשה שפיר מהני המחשבה ואדרבה יקשה לנו על דברי מהרי"ט דכתב דמחילה בלב לא מהני גבי שני חזקה לפי מאי דמסיק שתא ראשונה לא קפיד אינש ולא מחיל אינש אף שהוא אומר שמחל לא מהני דהוי דברים שבלב כיון דלא מוכחא מלתא ולפי הנ"ל ז"א דכיון דאין המחשב' סותר המעש' מהני אף דלא מוכחא מלתא:

והנה אח"כ כתב לי הרב הגאון אבדק"ק בלאשקע מוה' אביגדור יהודא נ"י וכעת אבדק"ק קויל אחרי רואו דברים הנ"ל שבנתיבות בעצמו פסק בסי' רס"ט דמש"ה המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו אף שלא אמר מידי אם רק כוונתו הי' בשביל חבירו זכה חבירו כיון דאין המחשבה סותרת הדיבור וכמבואר בש"ך בסי' רס"ט ס"ק א' דבמגבי' מציאה לחבירו אף שלא אמר כלום אם מודה שהי' כוונתו לכך מהני. יעו"ש:

וא"כ תמוה יותר דברי הנתיבות בסי' י"ב שלא די שסותר דברי הראשונים הפוסקים הנ"ל אלא שסותר גם דברי עצמו:

אך אחרי העיון עדיין יש לספק אם מהני מחילה בלב אף דכל הפוסקים הקדמונים מודים דהיכא דאין המחשבה סותר המעשה מהני מחשבה שבלב מ"מ במחילה עדיין יש לספק בדבר:

ומתחילה נבאר דברי הרשב"א שם בקידושין שהמה צריכין עיון רב שהביא מתחילה להקשות מאומר אהא הרי זה נזיר ובשהי' נזיר עובר לפניו ואע"ג דלא פירוש והוי דברים שבלב והביא שיש מי שתירץ כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו הוי כאלו פירוש אהא כמוהו והן ידות נזירות שרבתה אותן התורה וכתב דהאי תירוצא לא מחוור לי דהא מ"מ דברים שבלב הן דהא אפשר דאהא בתענית קאמר כו' ואפילו אם ת"ל שהתורה רבתה אותן מ"מ נילף מינה דהא מכיוצא בזו אתי למפשטי וכדאתי למפשטי מיקריב אותו אפילו בע"כ ולא אמרינן שאני התם דרבי קרא ועוד קשה נידוק מתרומה דניטלה במחשבה וליכא למימר נמי שאני תרומה דרבי רחמנא דאם כן מאי אתי למפשט מיקריב אותו אלא דכל כי האי לא שיכא כלל לדברים שבלב דכי אמרינן דברים שבלב אינו דברים היינו שאינם דברים לבטל מה שאמר בפיו כהאי דזבין והי' בלבו שיעלה לירושלים אבל היכא שדברים שבלבו אינם מבטלים מעשיו אלא מקיימם כנזיר שאמר בלבו הי' להיות כזה שהוא עובר או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלים שום דבר הוי דברים ואין זה בכלל דברי רבא כלל כו' יעו"ש דבריו:

והנה דברי הרשב"א ז"ל אינם מובני' כלל א) מאי דקאמר כיון דבתרומה גלי קרא דדברים שבלב הוי דברי' נילף מיני' דבכל מקום הוי דברים ובגמרא קאמר בפירוש בשבועות בדף כ"ו ע"ב דתרומה וקדשים הוי שני כתובים הבאים כאחד לענין שיהני מחשבה דבתרומה כתיב ונחשב לכם תרומתכם ובהקדש כתיב כל נדיב לב עולות ואין מלמדים מהם למקום אחר וכן מאי דקאמר הרשב"א דכיון דמהני בנזיר באומר אהא ונזיר עובר לפניו נילף מיני' למקום אחר ג"כ גם זאת תמוה דהא דמהני בנזיר באומר אהא הוא מטעם יד ובפירוש מבואר בנדרים דלא ילפינן למקומות אחרים שיהני זה כמו בנזיר ושם בנדרים בעי בגמרא אם יש יד לפיאה ולקידושין ולצדקה ולהפקר וכולן לא נפשטו ולפי דברי הרשב"א דבנזיר שאומר אהא מהני משום דברים שבלב ובכל מקום מהני דברים שבלב כל שאינו סותר הדיבור והמעשה א"כ למה לי קרא כלל לרבות ידות נזירות ונדרים בל"ה בכל מקום מהני מטעם דברים שבלב ובאמת מש"ה כתב הרא"ש הנ"ל בריש נדרים דמש"ה אצטרך קרא לרבות ידות נדרים משום דלא הי' מהני במחשבה:

ולברר הדברים נראה לפענ"ד דבענין דברים שבלב יש כאן שני ענינים אחד דלא מהני מחשבה כלל רק מעשה בפועל או דיבור אבל מחשבה שבלב לא מהני כלל רק בתרומה וקדשים גלי קרא דמהני מחשבה ולא ילפינן מינייהו לשאר מקומות דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אך זה ניחא לעשות מעשה חדש לא מהני מחשבה שבלב אבל לבטל מכירה בוודאי מהני מחשבה לבטל את המכירה שאם מכר באונס לא מהני כיון שמחשבתו הי' שלא למכור דכל מכירה וקנין לא יוכל להיות רק ברצון אבל שלא ברצון לא מהני ותלוי ויהיב לא מהני ותלוי וזבין דהוי זביני זביני הוא רק משום דאמרינן דאגב אונסא דזוזא גמר ומקנה אבל אם הי' שלא ברצון לא מהני ומחשבה בוודאי מהני לבטל המכר שלעשות המעשה צריך להיות הדיבור והמחשבה ביחד או המעשה והמחשבה וכל שאינו ברצון אינו מועיל כלל:

אך זאת הוא רק לו נודע לנו שמחשבתו הי' כן אבל היכא שלא נודע לנו שהמחשבה כך הוא והמחשבה הזאת אינה גלוי' לנו ואדרבא לפי המעשה שעשה או הדיבור שדיבר נראה שמחשבתו הי' ג"כ לקיים המעשה אף שבלבו לא כן הי' בזה שוב אמרינן דדברים שבלב אינו דברים כלל ולא אזלינן כלל בתר המחשבה אף במקום שהמחשבה הי' מהני כגון לבטל מקח מ"מ לא מהני דברים שבלב כאלו שאינם גלוים לנו אך היכא דהמחשבה מוכחא לכל כגון בשטר מברחת וכדומה אז מהני המחשבה לבטל המעשה או היכא שאין המחשבה סותר המעשה ג"כ מהני מחשבה שבלב אך כל זאת היכא דמחשבה מועלת כגון בתרומה וקדשים או לבטל מקח דבזה מחשבה מהני אך דאינו מועלת מצד דדברים שבלב שאינם גלוים לנו אינם דברים בזה מהני היכא דאינו סותר המעשה או שהוא מעשה המוכחת לכל אבל במקום דלא מהני כלל מחשבה רק מעשה או דיבור בפועל בכל ענין לא מהני מחשבה אף שאינו סותר המעשה (והיכא דהוי מחשבה דמוכח לכל יש לספק אם מהני במקום דצריך מעשה כאשר יבואר אח"כ):

ובזה יבואר לנו כל דברי הרשב"א דשפיר הקשה מתרומה דדברים שבלב דברים אף דבתרומה גלי קרא ונחשב לכם תרומתכם ורק בתרומה וקדשים מהני גמר בלבו ולא בשאר דברים מ"מ קשה מההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דשם הוי לענין ביטול מקח דמהני מחשבה בוודאי וע"כ כיון דהוי מחשבה שאינה מוכח לכל ואינה מבוררת לא מהני ודברים שבלב אינו דברים כלל וא"כ שפיר מקשה הרשב"א אמאי בתרומה מהני דברים שבלב ניהו דהתורה גלתה דמחשבה מהני בתרומה וגמר בלבו מהני מ"מ מחשבה שאינה ניכרת לא מהני כלל אף במקום דהי' מועיל מחשבה הניכרת כגון בביטול מקח וע"ז כתב הרשב"א ואין לומר דשם בתרומה גלי קרא דהיינו דגם זאת גלי קרא דמחשבה שאינה ניכרת מהני ג"כ בתרומה דע"ז שפיר קשה דניליף מיני' דבכל מקום מהני מחשבה שאינה ניכרת ודברים שבלב הוי דברים כמו דהגמרא רוצה ללמוד זאת מיקריב אותו דמהני מחשבה שאינה ניכרת וע"כ דבזה לא שייך לומר שאני התם דגלי קרא דאם המחשבה שאינה ניכרת הוי דברים ומהני. מהני בכל מקום ואם מחשבה שאינה ניכרת ודברים שבלב לא הוי דברים לא מהני בשום מקום וע"ז תירץ הרשב"א לחלק דרק בההוא גברא דזבין ניכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל אמרינן דברים שבלב אינו דברים משום דהדברים סותרים דיבורו ומעשיו שמכר הקרקע ורוצה לבטל ע"י מחשבה שבלב אבל דברים שבלב שלא הוי לבטל מעשה שפיר מהני:

והנה גבי נזיר כתבו התו"ס שם בדף ב' ע"ב דמחשבה לא מהני דכתיב כי יפליא היינו שיפרש בפיו אבל באם נזיר עבר לפניו ואמר אהא הוי כאילו פירוש בפיו ומש"ה אצטרך קרא לרבי ידות נזירות דמצד המחשבה לא הי' מהני דמחשבה אינו מועיל כלל בנזיר אך התורה גלתה דידות נזירות כנזירות והוי כדיבור ממש. אך כפי מאי דמקשה שם בגמרא דלמא לפטרו מקרבנותיו קאמר ותירץ דקאמר בלבו הי' עדיין קשה דהמחשבה שבלב שאינה גלוי לא מהני מידו דניהו דשם הוי כדיבור מפורש מה שאמר אהא דהתורה רבתה ידות נזירות כנזירות והוי כדיבור ממש מ"מ כיון שאם לא אמר בלבו הי' לא הי' זה יד אך עי"ז שאמר בלבו הי' ושוב קשה דמחשבה שאינה גלוי לא הוי דברים וע"כ גם שם אנו צריכין להאי סברא דכי אמרינן דברים שבלב אינו דברים דוקא היכא שהמחשבה סותר הדיבור אבל כל שאינו סותר שפיר מהני דברים שבלב וכי היכא דמהני דברים שבלב שאינו סותר היכא דמחשבה לחודה מועלת ה"ה גבי נזיר מהני מחשבה שבלב שאינו סותר לענין זה שע"י המחשבה שבלב חשיב ידות נזירות ושוב הוי כדברים מפורש דאף דבנזיר מחשבה לחודה אינה מועלת כלל מועלת לענין זה שעי"ז חשיב יד והוי כדיבור כנ"ל:

ובזה יבואר דברי הרשב"א שמתחילה הקשה מאומר אהא הרי זה נזיר כשהי' נזיר עובר לפניו והא הוי דברים שבלב והביא שיש שרוצה לתרץ דהתם מתורת יד הוי כאלו פירש להדיא ועדיין לא הונח לי דע"כ אנו צריכין לתרץ דאומר בלבו הי' ושוב הוי דברים שבלב הכל כנ"ל והוכיח מזה דכל מחשבה שאינו סותר הדיבור והמעשה שפיר הוי דברים. וכל זה ברור ואמת לפענ"ד בבירור הדברים:

והנה מאי דמביא ראי' בקידושין בדף נ' מהמקדש את האשה ע"מ שהיא כהנת אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו אינה מקודשת דהוי דברים שבלב לא הי' יכול לומר דשם הוי הטעם דאי אפשר לעשות מעשה חדש במחשבה דשם המעשה שפיר נעשה במעשה גמור בקידושין אך שהי' תנאי ולזה מהני דברים שבלב לבטל כל מקח שנגמר בקנין אך שהי' תנאי בדבר ובלבו הי' לבטל התנאי לא שייך לומר דלא יוכל לעשות מעשה חדש במחשבה דהמעשה שפיר נעשה בקנין גמור אך שהי' תנאי ומועיל המחשבה לבטל התנאי אך אם היתה מחשבה שאינה גלוי אמרינן בזה דברים שבלב אינו דברים כנ"ל והוא הדין במקום שגלתה התורה דמחשבה מהני או לבטל מעשה המכירה דבזה מהני מחשבה אבל לעשות מעשה חדש להקנות לחבירו לא מהני מחשבה כלל כפי אשר בארנו לעיל דרק בתרומה וקדשים שגלתה התורה דמהני גמר בלבו. אבל בשאר דברים מחשבה מצד עצמה לא מהני כלל:

ומעתה אחר הדברים האלו מחילה דהוי מעשה חדש להקנות לחבירו שלו לא מהני בלב:

אך אפשר לומר כיון דמחילה א"צ קנין והרי בכל דבר צריך קנין להקנות לחבירו באחד מדרכי הקנין ואמאי מחילה א"צ קנין וע"כ צ"ל כיון דהוא ברשות חבירו זוכה בו מטעם ידו וחצירו דזה הוא הקנין ומש"ה א"צ קנין וא"כ אפשר לומר דכמו דלא צריך קנין ה"ה דא"צ דיבור ומהני מחשבה שבלב וממילא חבירו קונה כיון שהוא ברצונו ודי בזה ג"כ במחשבה ואי משום דדברים שבלב אינו דברים שוב הדרן לכללן דכל שאין המחשבה סותר המעשה והדיבור דברים שבלב הוי דברים. או אפשר לומר דניהו דאינו צריך קנין כיון שחבירו קונה ממילא מ"מ דיבור בעי ומחשבה לא מהני בזה דרק היכא דגלתה התורה דמחשבה מהני מועיל מחשבה או לבטל מכר כנ"ל וספק זה יש לספק היכא שחבירו עשה קנין בפניו בדבר שלו והחזיק בו והוא שותק אם מהני במה שמחשבתו הי' שחבירו יקנה או שצריך דווקא לומר לו בפה שיקנה ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהיזק ראי' שאחד פתח חלון לחצר חבירו בין שמחל לו להדיא בין שראה ושתק הוי מחילה כדאיתא בח"מ בסי' קנ"ד ס"ו ואפשר דאין ראי' מהיזק ראי' וגם אפשר לומר דהיכא דמוכח לכל מהני דכמו דהיכא דמוכח לכל מהני דברים שבלב והוי דברים אף היכא שסותר המעשה כנ"ל ה"ה אפשר לומר דאף היכא דהמחשבה לא מהני כלל מ"מ היכא שהוא מוכח לכל מהני כמו דיבור וראי' לזה מה שהבאנו לעיל דיאוש מהני בלב והבאנו שיטת הפוסקים דיאוש הוי מתורת הפקר ומהני בלב משום דהוי מוכח לכל ודברים שבלב דברים כנ"ל וקשה דמ"מ במעשה חדש מחשבה לא מהני כלל ומחשבה לא הוי כדיבור רק היכא דגלי קרא כנ"ל ואמאי מהני יאוש בלב וניהו דמוכח לכל וגם אינו סותר המעשה מ"מ במעשה חדש מחשבה גרידא לא מהני וראי' מזה דהיכא דמוכחא מלתא הוי מחשבה כדיבור ממש ומהני אף לעשות מעשה חדש וניחא מאי דמהני שחבירו פתח חלון והוא שותק דהוי כדיבור ומעשה ממש:

אבל היכא שחבירו עושה מעשה להחזיק בחפץ של חבירו ובעל החפץ הי' במחשבתו שחבירו יקנה במעשה זו ולא דיבר בפיו יש לספק אם מהני מחשבתו כיון שחבירו עשה מעשה:

וראיתי במקנה בקונטרס אחרון בסי' כ"ז בסי' ג' בסופו כתב דבקידושין וגירושין בעי דווקא דיבור עם המעשה אבל בנתן לה גיטה וקידושי' סתם אף שהי' כוונתו לקידושין ואף באמרה היא לא מהני משום דבעינן דיבור עם המעשה אבל במכר או מתנה דא"צ אמירה פשיטא דאינו יכול לחזור אחר המשיכה יעו"ש הרי נראה דעתו דבמכר א"צ דיבור:

אך עדיין אין משם ראי' דהוא מיירי היכא דהמוכר עשה מעשה כגון שנתן החפץ לחבירו כגונא דמיירי שם בתחילה בגיטין וקידושין דנתן לה גיטה וקידושי' סתם דלא מהני ובעינן אמירה בכה"ג במכר לא בעינן אמירה כיון שהוא עשה המעשה כמבואר ברשב"א בקידושין הנ"ל לענין נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים כו' דכל שיש במשמעות לשונו אחת משני דברים ואמר שבלבו הי' על אחת מאלה אין זה דברים שבלב רק דיבור מפורש כיון דאפשר לפרש דיבורו שכוונתו הי' לזה ואמר שכיוון לזה הרי יש כאן דיבור מפורש א"כ מכ"ש היכא דעושה מעשה ואמר דכוונתו היתה באותו מעשה להקנות הוי מעשה ממש ולא מחשבה וזה הוא היכא דהמוכר עשה המעשה אבל אם הלוקח עשה המעשה כגון שלקח החפץ לרשותו והמוכר שותק ולא הוי מוכחא מלתא שהמוכר רוצה שהלוקח יקנה אף שהמוכר אומר אח"כ שהי' בדעתו שיקנה הלוקח יש לספק בזה אם מהני מחשבתו אף דהמחשבה אינו סותר המעשה מ"מ מעשה חדש לא יוכל לעשות במחשבה:

ומכ"ש שיש לספק כזה במחילה דניהו דהחפץ הוא ברשות חבירו מ"מ חבירו לא עשה עתה שום קנין בוודאי יש לספק אם מחשבתו מהני:

והנה במחילה היכא שהוא מחל בלב בל"ה יש לספק בזה כיון דמה שמחל הוא בלב חבירו לא ידע מזה ולא נתכוין לקנות אך לדעת הראב"ד היכא דדעת אחרת מקנה קונה חבירו אף שלא נתכוין לקנות יעו"ש בקצות בסי' ער"ה וגם חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אך מכל מקום מצד המחשבה יש לספק אם מהני:

והנה מה שמבואר לקמן בסי' רס"ט דהיכא דהמגבי' מציאה לחבירו אף דלא אמר שהגבי' בשביל חבירו כל שמודה שכוונתו הי' לשם חבירו מהני כמבואר שם בש"ך כאשר הבאנו לעיל שם ניחא דכיון דהמגביה עשה מעשה ואם אמר שהמעשה הי' לקנות בשביל חבירו אין זה מחשבה גרידא רק מעשה דמהני בוודאי ולא שייך לומר דלא מהני מצד שמחשבה גרידא אינו מועיל דזה הוי מעשה כאשר הבאנו לעיל מדברי הרשב"א דהיכא דהוי דיבור ואמר שכוונת הדיבור בלבו הי' כך דזה לא הוי מחשבה רק דיבור ומכ"ש היכא דהוי מעשה בפועל ואומר שכוונת המעשה הי' בשביל זה דמהני דלא הוי מחשבה גרידא וגם לא שייך דברים שבלב אינו דברים כיון שלא היתה המחשבה גלוי דכיון דהמחשבה אינו סותר דיבורו ומעשיו מהני כנ"ל אבל במחילה בלב שלא הי' כאן שום מעשה ודיבור רק מחשבה גרידא שפיר יש לספק דלא מהני:

ואפשר ליישב בזה גם דברי הנתיבות וסתירותיו דבסי' י"ב פסק דמחילה לא מהני בלב משום דדברים שבלב אינו דברים ובסי' רס"ט פסק אף דהמגבי' מציאה לא אמר בפירוש שהגבי' בשביל חבירו רק שמודה שכוונתו הי' כך מהני ולא אמרינן דברים שבלב אינו דברים כיון שאין המחשבה סותר דיבורו ומעשיו ודבריו סותרים זה את זה ולפי הנ"ל הדברים נכונים לדינא ולא מטעמו דאע"ג איהו לאו מההוא טעמא דידן אתי עלה אע"ג דלא טעין אנן טענינן לי' וגדולי הפוסקים אשר מפיהם ומהם תצא תורה לכל ישראל רוח ה' דובר בם ומילתו על לשונם לכוין לאמיתה של תורה אף שלא מטעמייהו היינו דמחילה לא מהני בלב לא משום שהמחשבה אינה גלוי אך לעשות מעשה חדש לא מהני כלל בלב רק במקום דגלתה התורה אבל במגביה מציאה לחבירו הי' כאן מעשה וכיון שאומר שמחשבתו הי' לזכות לחבירו מהני כנ"ל:

ומעתה נשובה לנ"ד אם המקדש לקח טבעת חבירו וחבירו ראה ושתק וקידש בו אשה אף שחבירו יאמר שדעתו הי' שיקנה המקדש הטבעת כיון שלא אמר בפירוש יש לספק אם קנה המקדש מ"מ בקידושין אזלינן להחמיר אך עכ"פ קידושין ודאי לא הוי ואם יש עוד ספיקות להקל נוכל לצרף גם זאת לספק:

ועל דבר אשר כתב כבוד גאונו על דברי המהרי"ט דכפב דלפי המסקנא בבבא בתרא דשתא קמייתא לא קפיד אינש אבל לא מחל אף אם הוא אומר שמחל בלבו לא מהני וכתב כבוד גאונו דאף דמחילה בלב לא הוי מחילה היינו בחוב הקדום שאינו נפטר מהחוב אבל כשמחל שלא יתחיל החוב מהני וכעין זה מחלקין בסוף החובל גבי קרע כסותו וכ"כ הר"ן בפרק א"נ דאע"ג דאינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם ובקנס אינו זוכה עד שיעמוד בדין מ"מ יכול למחול שלא יתחיל החוב וכן משמע להדיא בסי' רמ"ו באומר אכול עמי היכא שמודה שרצה לתת לו במתנה אינו גובה ממנו וכתב שראה להנתיבות שקדמו בזה:

ולפע"ד נראה לחלק דכי מהני היכא שמוחל לו שלא יתחיל החוב הוא רק לענין קרע כסותו שהחוב שלו אינו מפני שנהנה אלא מפני שמזיק ממונו של חבירו ומזיק אינו חייב אלא כשעושה שלא לרצונו אבל כשעושה לרצונו אינו חייב אבל באכל עמו ודר עמו דחייב לשלם על הנאותיו ואינו פטור רק מטעם מחילה שמחל לו ומחילה לא מהני בלב וכן היכא שאכל הפירות:

ואפשר ליישב בזה קושית הש"ך בסי' רמ"ו ס"ט דתמה על דין זה דאכל עמו דהתה"ד מביא ראי' להך דוקא מקרע כסותו דהיכא דלא א"ל ע"מ לפטור חייב ותמה הש"ך דהתם גופי' אם לא אתי לידו בתורת שמירה פטור אף כשלא אמר לו ע"מ לפטור ולפי הנ"ל דהתם בקרע כסותו כשלא אתי לידו בתורת שמירה אינו חייב על ההיזק כיון דנעשה ברצונו אבל כשאתי לידו בתורת שמירה ונתחייב בשמירתו אינו פטור עד שיפטור אותו בפירוש אבל באכל עמו דחייב על הנאתו אף כשלא אתי לידו בתורת שמירה כל זמן שלא אמר לו ע"מ לפטור חייב:

שבתי וראיתי כעין דברים אלו בקצות שכתב לפי מאי דאיתא בשיטה מקובצת לענין מחילת קנס אף דהוי דבר שלא בא לעולם אעפ"כ פטור הא למה זה דומה לאומר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך ועוד קרע שיראין שלי והפטר שלא הקנס לבד מחלה לו אלא גופה מסרה לו לעשות בו כרצונו והיא שגורמת ועשתה הכל יעו"ש ומש"ה בקרע כסותו אין כלשון זה והפטר אך אין בו תורת נזק כיון שהוא בעצמו הרשיהו אבל כשמסרו לידו בתורת שמירה לא נסתלק החוב הראשון אבל באומר אכול עמי דחייב על הנאה שלו אינו פטור רק באומר והפטר יעו"ש דברי הקצות והוא כעין דברינו הנ"ל:

וממילא יש לחלק האי חילוק לענין דברים שבלב גם כן דכל שהוא חייב בתורת מזיק אם אינו חייב רק כשעושה שלא ברשות אבל כשעושה ברצונו אין כאן חיוב מזיק אבל אם יש לו הנאה דחייב מצד הנאה והוא רוצה למחול לו אה"נ דלא מהני בלבו רק בפה ממש וא"כ עדיין יוקשה מהאי דאכול עמי דהיכא שמודה שרצה ליתן לו במתנה פטור והא דברים שבלב לא מהני וראיות התה"ד מקרע כסותו אינו ראי' לענין זה דשם החיוב בתורת מזיק וכאן נהנה ויש לתרץ מהאי דאמר אכול עמי היכא שבלבו הי' שרצה לתת לו במתנה פטור דלא הוי דברים שבלב דזה שאומר אכול עמי הוי דיבור ולא מחשבה וכיון שמחשבתו הי' שיהי' במתנה נכלל זה בלשון אכול עמי והוי זה דיבור מפורש ולא מחשבה כעין שכתב הרש"בא הנ"ל גבי נדר בחרם ובקרבן דאזלינן בתר מחשבתו כיון שהלשון סובל שני פרושים והוא אומר שכוונתו הי' לכך הוי זה דיבור מפורש ולא מחשבה וה"ה באומר אכול עמי:

וראיתי אח"כ בנתיבות בסי' י"ב סק"ה דכתב דלא אזלינן בתר המחשבה אמנם נראה דדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו לא מהני אבל בדר עמו או אכל עמו שאומר שהי' בדעתו למחול לו ודאי מהני מחשבתו דהוי כנתנו במתנה בשעת מעשה ע"כ ונראה ג"כ לכוין דבריו כדברינו דכיון דבשעה שאמר אכול עמי הי' דעתי' למתנה הוי כדיבור מפורש שנותן לו במתנה ואומר לו שיאכל עמו כנ"ל וכבוד חותני הגאון נ"י כתב שמצא בנתיבות כדבריו לחלק בין היכא שמחל לו החוב מכבר ובין היכא שמחל לו שלא יתחיל החוב:

עוד אפשר לומר כפי שנסתפקתי לעיל דהיכא דחבירו עושה קנין והי' במחשבתו שחבירו יקנה בקנין זה גם כן מהני מחשבה גרידא ע"י מעשה של חבירו שקונה ברצון שלו וה"ה באכול עמי שחבירו קונה הדבר ברצונו:

עוד אפשר לספק אם מהני במחילה לשון מחילה שאינו מבואר מפורש על מחילה אם מהני בתורת יד דכל יד הוא כך שאינו מבואר בפירוש ומהני והספק הוא לפי מה שכתב הר"ן בריש נדרים על מאי דבעי שם אם יש יד לקידושין וכתב הר"ן דמנדרים לא ילפינן כיון דחייל בדיבור לבד מהני יד ג"כ אבל בקידושין דבעי מעשה אפשר דלא מהני וא"כ במחילה דא"צ קנין רק בדיבור לבד אפשר דמהני דיבור שאינו מפורש בתורת יד:

הנני חתנו ידידו הדש"ת:

תוכן העניינים

נפש חיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה