נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס
סימן י
ב"ה י"ב תמוז תרל"א לפ"ק קאליש.
אל כבוד ידידי הרב הגאון הצדיק חסידא ופרישא נר ישראל ע"ה פ"ה בצ"ק הגבר הוקם על כש"ת מו"ה אברהם שליט"א האבדק"ק קראשנעוויטץ יע"א:
השגתי מכתב קדשו וגם מכתב כבוד אביו הרב הגאון נ"י בדבר השאלה שבשנת תרכ"ח הלך מביאלע איש אחד אשר נקרא שמו ר' אברהמא והלך על המדינה כדרך האורחים הסובבים על הפתחים ונשמע קול שנמצא איש אחד מת סמוך לטישויטץ וכמדומה שהוא ר' אברהמא הנ"ל ונשלת ציר מיוחד לטישויטץ ובא משם גביות עדות וכפי הנראה מהמכתב הי' הגביות עדות שזה האיש שמת סמוך לטישויטץ היה החוטם בין עינים עמוק בלשון לע"ז פלאטשיק אשר נקרא בלה"ק חרום כן העיד אחד. והשני העיד שבמת הנמצא הי' בין עינים החוטם שקוע ביותר עד שלא הי' שום הפסק בין עין לעין. ושוב בביאלע העידו על האיש ר' אברהמא הנ"ל ר' משה יצחק העיד בתורת עדות בזה הלשון דיא חוטם צו ווישען דיא עיניה איזט גיוועזין שטארק איין גיפלאטשעט עס האט אויס גיוויזען עס איזט נאך עטוואס נידריקער וויא דיא עינים. אין דיא רעשט חוטם נידריקער מהעינים איזט גיוועזין זייער פלאסקאטי אין דיא שפיטץ פין חוטם איזט גיוועזין שפיציק. ור' ישראל משם אמר בתורת עדות בזה הלשון דיא חוטם בין העינים איזט גיוועזין זייער איין גיפלאעשט עס האט אויס גיזעהין גלייך מיט דיא עינים. זאת אמרו אלו השנים בתורת עדות. ועוד אמר אח"כ ר' הירש יואל דיא חוטם ציא ווישען דיא עינים איזט גיוועזין איין גיפלאטשט נאר עס איז גיוועזין עט וואס העכיר וויא דיא עינים ושאלו אותו אם אומר זאת בתורת עדות והשיב כי בתורת עדות אינו יכול להגיד ור' ליביש אמר ג"כ בזה הלשון דיא חוטם ציא ווישען דיא עינים איזט גיוועזין איין גיפלאטשט נאר עס איזט גיוועזין עט וואס העכיר וויא דיא עינים ושאלו אותו אם אומר זאת בתורת עדות והשיב כי בתורת עדות אינו יכול להגיד ואח"כ באה אמו של ר' אברהמא ואמרה שיודעת בבירור שהחוטם בין העינים הי' קצת גבוה מן העינים ע"כ תורף השאלה:
וכתב כבוד אביו הרב הגאון נ"י שלכאורה יש להתיר בנ"ד בשביל שהעידו עדים שבמת הנמצא הי' החוטם שקוע מאוד כמו חרום ולא הי' גבוה מן העינים ושני עדים העידו בביאלע שזה ר' אברהמא הי' כן. יש להתיר כמבואר בב"י בשם פסקי מהרא"י שאם חוטמו הי' עמוקה הרבה כמו חרום דקרא. שכוחל שתי עיניו כאחת הוי סימן מובהק וכן איתא ברמ"א בסי' כ"ד. אולם ברמ"א איתא עקומה הרבה. אבל הוא בוודאי טעות הדפוס כי בב"י ובפסקי מהרא"י איתא עמוקה הרבה כמו חרום דקרא:
אך יש סתירה לזה מהשנים שאמרו שזה ר' אברהמא הי' החוטם קצת גבוה מהעינים אך באמת אין זה הכחשה מחמת שהמה אומרים שאינם יכולים להגיד בתורת עדות. והראשונים העידו בתורת עדות. ומה שאמו של ר' אברהמא אמרה בבירור שהי' גבוה קצת לא תוכל היא להכחיש אף עד אחד. כמבואר בסי' מ"ו דצרה לא מכחשי וכתבו הח"מ וב"ש בשם פסקי מהרא"י דכל חמש נשים לא מכחשי מכ"ש דאיכא כאן שני עדים גמורים אין כאן נדנוד ספק שלא תוכל להכחיש שני עדים שאמרו שזה ר' אברהמא הי' חוטמו שקוע מאוד כמו חרום ולא הי' גבוה מהעינים והשנים האחרים שאמרו שהי' קצת גבוה מהעינים לא העידו בתורת עדות ומאמינים לאלו שאמרו בתורת עדות:
אך כל זאת יהי' אם נאמר דמה שאלו אומרים שלא הי' גבוה מהעינים ואלו שאמרו שהי' קצת גבוה הוי הכחשה דבזה מאמינים יותר לאלו שאמרו בתורת עדות אך נוכל לומר דזה לא הוי הכחשה כלל דיוכל להיות דלאלו נדמה כך ולאלו נדמה כך ודומה לזה אומר גבוה ב' מרדעת וזה אומר שגבוה ג' מרדעת דאמרינן דטעו. ואם נאמר כן שוב אין אנו יודעים מי המה הטועים. ויוכל להיות שאלו שאמרו שלא הי' גבוה מהעינים המה הטועים. ובאמת הי' גבוה קצת ושוב יוכל להיות שאין זה סימן מובהק כי בב"י איתא עמוקה הרבה כמו חרום דקרא. שכוחל שתי עיניו בב"א. אמת שהרמ"א כתב סתם עמוקה הרבה ולא כתב שכוחל שתי עיניו בב"א. מ"מ אין לעמוד יסוד היתר על דקדוק לשון. כיון שבב"י מבואר שכוחל שתי עיניו בב"א. אמנם ז"א דע"כ לא אמרינן דבדברים דעבידי דטעו לא הוי הכחשה הוא רק ביש בשניהם נאמנות בשוה אבל באחד העיד בתורת עדות והשני לא אמר בתורת עדות בוודאי סמכינן רק ע"ז שאמר בתורת עדות שלא הי' גבוה כלל והוי סימן מובהק ע"כ דברי כבוד אביו הגאון נ"י:
והנה מה שנסתפק כבוד אביו הגאון נ"י דסימן מובהק לא הוי רק אם החוטם אינו גבוה כלל בין העינים לפענ"ד ברור דאין חילוק בזה. וכל שהוא עמוקה הרבה הוי סימן מובהק. כמבואר ברמ"א ומה שהביא כבוד אביו הגאון נ"י דמקור הדין הוא מב"י בשם הפסקי מהרא"י ושם מבואר שאם עמוקה הרבה כמו חרום דקרא שכוחל שתי עיניו בב"א לפענ"ד ז"א דאף חרום דקרא אינו דוקא שכוחל שני עיניו בב"א ואינו גבוה קצת אך אף בגבוה קצת הוי ג"כ חרום כדאיתא בזבחים בדף מ"ג חרום שחוטמו שקוע ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו בב"א אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו בב"א ופירוש רש"י דאע"פ שאינו משוקע כ"כ הוי חרום. וכן פסק הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ביאת המקדש הלכה ח' יעו"ש. ומכ"ש לענין סימן מובהק בודאי אינו דוקא שכוחל שתי עיניו כאחת אך כל שהוא משוקע הרבה ובפרט כיון שהוא כ"כ משוקע עד שאי אפשר להכיר אם הוא גבוה קצת או אינו גבוה כלל ומקצתם אומרים באמת שהי' נדמה להם שהי' שוה ממש. ועכ"פ אף אם הי' גבוה לא הי' גבוה רק משהו בוודאי הוי סימן מובהק דסימן מובהק הוא רק שאינו שכיח וכמו שאינו שכיח שיהי' שוה ממש כן אינו שכיח בוודאי שיהי' עמוקה כ"כ עד שכמעט אינו ניכר אם הוא גבוה קצת או לא. ולא עוד אלא שנראה לפענ"ד דאף לר' יוסי דחרום דקרא היינו שכוחל שתי עיניו כאחת משהו כזה אינו מפסיק ומקרי כוחל שני עיניו בב"א אך אנן בל"ה קי"ל כרבנן ובב"י איתא בפירוש דרק עמוקה קצת לא הוי סימן מובהק וכן הוא ברמ"א חוטמו עמוקה הרבה הוי סימן מובהק אבל מעט לא הוי סימן מובהק. הרי דרק עמוקה מעט לא הוי סימן מובהק. אך עכ"ז בנ"ד אם נאמר שיש ממש באלו העדים שהעידו בביאלע שר' אברהמא הי' החוטם שלו גבוה קצת בין העינים לא הי' מהני בנ"ד אף שגם זה סימן מובהק כנ"ל מ"מ כיון שהעידו בטישוויטץ שבמת הנמצא לא הי' החוטם גבוה כלל ואם זה ר' אברהמא הי' החוטם גבוה קצת ע"כ אחר הוא:
אך בל"ה אין ספק דהעיקר הוא עדות העדים שמעידין בתורת עדות ואמרו שלא הי' גבוה כלל כדברי כבוד אביו הרב הגאון נ"י:
והנה איתא בפסחים בדף י"א י"ב על מאי דאיתא בסנהדרין אחד אומר בשני שעות ואחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה דברי ר' מאיר ר' יהוד' אומר עדותן קיימת וקאמר שם בגמרא דהאי דקאמר שנים אמרינן דכונתו הי' תחילת שנים והאי דקאמר שלש היינו סוף שלש ואדם טועה שני שעות חסר משהו לר' מאיר והקשו בתוס' בד"ה אלא אמר רבא וא"ת א"כ אחד אומר בג' ואחד אומר בה' אמאי עדותן בטלה נימא דהמעשה הי' ברביעית וזה שאמר בג' טעה שני שעות לפניו וזה שאמר בחמש טעה שני שעות לאחריו (והיינו אף אם הכונה בתחילת שלש ולבסוף חמש) ותירצו דאין לתלות הטעות בשניהם ואח"כ מקשה בגמרא מדתנן היו בודקין אותו בשבע חקירות באיזה שבוע באיזה שנה באיזה חודש בכמה בחודש באיזה יום באיזה שעה וכו' מאי בין חקירות לבדיקות חקירות אמר אחד מהם א"י עדותן בטלה דהוי לי' עדות שאי"ל ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאינו יכול להזימה הוא דאמרו מטעי קא טעו ומתרץ דיהבינן לי' כולי טעותא לר' מאיר יהבינן לי' מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש והקשו בתוס' בד"ה לר' מאיר אמאי לא נתלה הטעות במזימים וכשאומרים המזימים עמנו היתם עד סוף ה' נאמר שטעו וקראו לד' ה' והמעשה שהי' בה ולא יהי' מוזמים בכך וכו' ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים כדפרישית לעיל ע"כ:
והנה לפי פירוש הפשוט בדברי התוס' וכפי שפירשו המפורשים היינו דטעות לא תלינן רק בעד אחד אבל לומר ששני עדים טעו זה לא אמרינן אך לפי זה יוקשה מאי מקשה בגמרא חקירות דאיזה שעה נמי הוי עדות שאי"ל הא בשני עדים לא אמרינן דטעו נצטרך לדחוק דקושית הגמרא היכא דאחד אומר בשני שעות ואחד אומר בשלש שעות הוי עדות שאי"ל והוא דחוק וכן הקשו המפרשים:
עוד הקשה האור חדש בשם ספר אחד ממה שכתבו התוס' בבבא מציעא בדף ע"ב ע"א שהקשו שם בתוס' דשטר מוקדם יהי' פסול לגמרי ולא יגבה אף מנכסים בני חורין דהא העדים פסולים שחתמו על שטר מוקדם ותירצו דמיירי שנכתב בשטר בכמה לחודש ולא נכתב באיזה יום בימי השבוע דהשתא י"ל דהעדים טעו בעיבורא דירחא ע"כ הרי דכתבו התוס' להדיא דגם בשני עדים אמרינן דתרוויהו טעו:
עוד הקשה כבוד תורתו ממאי שכתב הר"ן על מאי דאמר ר' גידל המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו והקשה הר"ן דהא בשעה ששית גופה ג"כ אסור בהנאה וג"כ אין חוששין לקידושין ותירץ דבשעה ששית יוכל להיות שהוא שעה חמישית והעדים טעו בשעה אחת והקשה כבוד תורתו דהא בשני עדים לא אמרינן דטעו כדברי התוס':
והנה לפענ"ד אפשר לומר מה דכתבו התוס' דאין לתלות הטעות בשניהם היינו שנאמר ששניהם טעו זה לפנים וזה לאחור זה לא שכיח וכן מה שכתבו התוס' אח"כ גבי מזימים דבשני עדים לא תלינן הטעות היינו ג"כ לתלות הטעות בשני כתות הניזמים סברי דבשעה ה' הי' שעה ג' וטעו לפנים והמזימים טעו על שעה ד' שהוא שעה ה' ושעה ה' יהי' שעה ו' זה לא שכיח ות"ל כי מצאתי אח"כ דברים אלו בתשו' מהר"ל בן חביב בסי' קל"א שפירש כן:
והטעם נראה דע"כ היום גורם לטעות או לפנים או לאחור לפי זוהר היום ולפי העננים לפעמים וע"כ אפשר לטעות בהיום כל חד לפי שיטתו כמה שיוכל להיות הטעות אבל יותר אי אפשר לטעות בזמני היום וא"כ כמו שאחד אינו יכול לטעות משיעור הקצוב כן שנים אינם יכולים לטעות יותר שנימא שזה טעה לפנים וזה לאחור עכ"פ הי' טעות בזמני היום יותר משיעור הקצוב שיהי' מרחק בניהם יותר משיעור הקצוב וזה לא חיישינן דא"א לטעות יותר בזמני היום:
ואף אם נימא דבשני עדים לא אמרינן כלל דטעו כנראה מפשטות דברי התוס' מ"מ אפשר לומר דשפיר מקשה בגמרא דחקירות דאיזה שעות הוי עדות שאי"ל ולא אמרינן דבשני עדים לא אמרינן דטעו:
דהטעם דאמרינן דבשני עדים לא אמרינן דטעו כדאיתא שם בדף י"ב ע"ב אלא אמר אביי עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור ופירוש רש"י וז"ל עדות מסורה לזריזים אין אדם בא להעיד על הנפש אלא אם כן בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו לדרוש בדרישה וחקירה יעו"ש:
וא"כ זה ניחא בעדים כשרים שאנו רוצים לקיים עדותן אמרינן דבוודאי כוונו השעות שעדות מסורה לזריזים אבל היכא שהזימו אותם ואנו רוצים לפסול אותם ולחייבם בדין הזמה שפיר אמרינן דאין אנו יכולין לפסול אותם ולחייבם שמא טעו בשעות ולא שייך לומר בזה דעדות מסורה לזריזים ובוודאי כוונו השעות דהרי אנו רוצים לפסלם עי"ז ולהענישם לומר שהעידו שקר א"כ טוב יותר לומר שטעו בשעות ולא היו זריזין כ"כ ממה שנאמר שהעידו שקר לגמרי ולא מסתבר לפסול אותם לגמרי ולהענישם בעונש הזמה על ידי סברא זו שעדים זריזים הם לכוין השעות וזה ברור לפענ"ד ושפיר הוי עדות שאי"ל:
וניחא גם כן קושית המפורשים הנ"ל מדברי התוס' שכתבו גבי שטר מוקדם דלא הוי העדים פסולים משום דיוכלו לומר דטעו בעיבורא דירחא דהתם גם כן אם נימא דלא טעו בעיבורא דירחא יהיו פסולין לגמרי ולא שייך לפסלן בשביל זה לומר דעדים זריזין ובקיאין הן. אבל המזימים דעדותן אמת והתורה האמינה אותם בהם שפיר אמרינן דבוודאי שני עדיה לא טעו וכוונו עדותן:
אך קושית כבוד תורתו מדברי הר"ן דבחמץ במקדש בשעה ששית חוששין לקידושין דשמא טעו העדים בשעה. דא ודאי קושיא הוא דהרי בשני עדים לא חיישינן דטעו ועוד יותר דע"ז אין אנו צריכין לדברי התוס' כאן דבשני עדים לא חיישינן דטעו אך זה מוכח מהרבה מקומות בש"ס דהיכא שעדים מעידים ואין מי שמכחישם בוודאי לא אמרינן דטעו דאל"כ יוקשה אמאי שטר גובה מזמן הנכתב בו מלקוחות ואם שטר אחר נכתב ביום שאח"כ השטר הראשון קודם ולא אמרינן דהעדים טעו בעיבורא דירחא וכן מאי דאיתא במשנה בכתובות בדף צ"ג ע"ב היו יוצאות כולם ביום אחד כל הקודמת לחברתה אף שעה אתת זכתה וכך היו כותבין בירושלים שעות וקשה הא בשעה יכולים העדים לטעות:
וע"כ דהיכא דלא הוי הכחשה בין העדים אין שום חשש לומר שהעדים טעו בשעות או בעיבורא דירחא אך היכא דהוי הכחשה בניהם אז מתרצין אותם לומר דטעו בשעות כדי להשוות דבריהם:
וא"כ בוודאי קשה על דברי הר"ן דהתם במקדש בשעה ששית כיון דליכא הכחשה בין העדים לא חיישינן דטעו:
ונראה לי דגם התם ניחא לפי דברי רש"י שהבאנו לעיל דמש"ה העדים מדקדקים בשעות אף דאפשר לטעות בזה דכיון שהעדים יודעים שיצטרכו להעיד וסופם להדרש בדרישה וחקירה אין אדם בא להעיד על הנפש אלא א"כ בקי בשעות וא"כ זה ניחא בדיני נפשות אבל בקידושין א"צ דרישה וחקירה כדאיתא באה"ע בסי' מ"ב וא"כ שפיר יוכלו לומר דטעו בשעות. אך לפי דברי הב"ש שם דהיכא דהבע"ד מכחישם שפיר צריך דרישה וחקירה א"כ שפיר צריכין לכוין השעות וכן לפי דברי הש"ך בסי' ל"ג דאף בדברים שא"צ דרישה וחקירה מ"מ אם אירע שחקרו אותם ואומרים שאינם יודעים בטל העדות וא"כ בוודאי צריכין לכוין השעות שמא ישאלו אותם (אך התומים חולק שם על הש"ך):
אך מ"מ נראה דגם לשיטתם ניחא דהיכא שייך לומר דהעדים מכונים עדותן כדי שיוכלו להעיד בדרישה וחקירה היכא שכפי דעתם יהי' ממש בעדות זה ויודעים שיצטרכו להעיד לקיים הדברים אז בוודאי מכונים עדותן כדי שיוכלו להעיד אבל אם כפי דעתם אין ממש בדבר הזה כגון היכא שקידש בחמץ בשעה הששית כיון דלפי דעת העדים עתה הוא שעה ששית ואין ממש בקידושין הללו שפיר יוכל להיות דטעו ולא כונו לדעת השעה כדי שיוכלו להעיד על הקידושין דלפי דעתם אין ממש בהקידושין:
וכן נראה בתשובת מהרלב"ח בסי' קל"ו וסי' קל"ז שם בדבר המעשה שהי' שני עדים על נערה אחת שנתקדשה בזמן שיצאו מבית הכנסת ובאו שנים אחרים ואמרו שבאותו הזמן כבדו הם את הבית ולא הי' שום מעשה והוי תרי ותרי ופלפל שם דאיכא למימר דטעו בשעות ולא הוי הכחשה אך בשנים לא אמרינן דטעו ואח"כ הביא תשובת מהר"ם אלשקר דכיון דהטעם דבשנים לא אמרינן דטעו הוא כדברי רש"י דבוודאי מכונים לידע השעה שסופן לדרוש בדרישה וחקירה וזה ניחא בעדים שראו המעשה קידושין אבל העדים שאמרו שלא ראו מעשה הקידושין שפיר יכלו לטעות שלא נתכונו להעיד יעו"ש אף שלא נתבאר שם בהתשובה הדברים הנ"ל באר היטב אך כונתו כנ"ל:
וא״כ ה"ה היכא שלפי דעת העדים קידש באיסורי הנאה אין ממש בהקידושין שפיר יש חשש דטעו ולא כונו לדעת השעה:
ובזה יתישב לי מה דקשה לי על דברי הר"ן דאמאי במקדש בשעה ה' דמותר בהנאה דמקודשת ודאי ואם בא אחר וקדש' לא תצטרך גט ואמאי לא נימא להיפך שמא טעו בשעה אחת ואז הוי שעה ששית שאסור בהנאה ולא הוי קידושין וצריכין לחוש לקידושין של השני אך לפי הנ"ל ניחא דהיכא דמעידין שהקידושין היו קידושין גמורים לא חיישינן בשני עדים שטעו דבוודאי כונו השעות כדי שיוכלו להעיד על הקידושין:
ועתה נשובה לנ"ד דהנה אלו העדים שאמרו בתורת עדות שהי' גבוה קצת בין העינים להם שומעים ובוודאי כן הי' גבוה קצת ולא אמרינן דבזה יוכלו לטעות דשני עדים לא יטעו כיון שמעידים בתורת עדות אבל אלו שלא אמרו בתורת עדות שפיר אמרינן דטעו בדמיונם אף דאפשר לחלק ולומר דאף אלו שהעידו בתורת עדות שהי' גבוה קצת יש ג"כ לומר שטעו דכי אמרינן דשני עדים לא טעו הוא רק היכא שראו מתחילה הדבר בתורת עדות אז בוודאי כונו עדותן שלא יהי' טעות אבל כאן אלו העדים בשעה שראו את אברהמא הנ"ל בחיים חיותו לא ידעו אם יצטרכו להעיד עליו על תמונתו ולא ראו אז בתורת עדות ושוב נוכל לומר דטעו:
אך עכ"ז נראה דאף בכה"ג כיון שאומרים עתה בתורת עדות ואומרים שיודעים זה בבירור עד שיוכלו להעיד בתורת עדות בוודאי מהני:
אך שבתי וראיתי במכתב כ"ת שכתב דהעדים שהעידו שלא הי' גבוה כלל ג"כ לא אמרו דבר ברור רק שאמרו בלשון לעז עס האט אויס גיזען והוא רק לשון כמדומה ולפי דעת כת"ר אף שאמרו בתורת עדות מ"מ לא אמרו שיודעים בבירור רק שאומרים בתורת עדות שכמדומה להם כך וא"כ אין זה עדות ופלפל כ"ת בזה אם מהני עדות כמדומה מהך דאחד אומר בב' ואחד אומר בג' דקאמר בגמרא דפליגי בכמה אדם טועה והתם בוודאי אינו מיירי שראו על המורה שעות או על מעלות הצל שא"כ בוודאי לא טעו כלל וכן באחד אומר שהי' גבוה ב' מרדעת ואחד אומר בג' בוודאי ע"כ מיירי דאומרים לפי השערתם ואעפ"כ אמרינן דהוי עדות ואף דאמרינן שם דיוכלו לטעות מ"מ כתבו שם התוס' דבשני עדים לא אמרינן דטעו ואם כן יש ראי' מזה דמהני עדות כמדומה ג"כ אך לדעת הר"ן דמש"ה במקדש בשעה ששית חוששין לקידושין דשמא טעו בשעה ע"כ דאף בשני עדים חוששין לטעות וא"כ לא מהני עדות שאמרו כמדומה ויהי' תלוי דבר זה אם מהני עדות אלו העדים שאומרים עס האט אום גויזען שלא הי' גבוה בשיטת הר"ן והתוס' דלשיטת התוס' מהני העדות שהוא ע"י השערה ודמיון ולשיטת הר"ן לא מהני אלה דברי כ"ת הגאון נ"י:
ועדיין דברים אלו צריכין לי עיון אם נימא דשם באחד אומר בב' שעות ואחד אומר בג' מיירי שאומרים רק ע"פ השערה ולא בידיעה ברורה דא"כ איך נפרש מאי דאמר שם אביו לדברי ר"מ אין אדם טועה ולא כלום איך אפשר דע"פ השערה לא יטעה אדם ולא כלום ורק הקב"ה יודע עתיו ורגעיו ולא ב"ו ומש"ה אמר משה כחצות ואיך אפשר לומר שכל אדם יודע עתיו ורגעיו בכל עת ובכל זמן בלי שינוי כלל וג"כ לא נוכל לומר דהתם מיירי שאמרו העדים שראו במעלות הצל דבוודאי לא יוכלו לטעות מאומה אך לפענ"ד דשם מיירי שמעידים סתמא שבאותו שעה הי' המעשה ואין אנו יודעין אם עדותן ע"פ השערה או ע"פ ידיעה ברורה ולמ"ד דאין אדם טועה ולא כלום או לשיטת התוס' דשנים בוודאי לא טעו היינו היכא כיון דמעידים בתורת עדות אומרים אנחנו שבוודאי ידעו זאת בידיעה ברורה (אף שעדיין צ"ע דאפשר לשאול אותם על איזה אופן ידעו השעה אפשר לומר דמיירי באופן שבלתי אפשרי להתודע זאת או למ"ד דאין אדם טועה ולא כלום ואמרינן דבוודאי הי' עדותו בידיעה ברורה אף אם נשאל אותו ויאמר עתה שלא העיד רק בהשערה אינו נאמן דיהי' חוזר ומגיד) ולפענ"ד ג' חלוקים יש בדבר דהיכא שמעידים בידיעה ברורה כגון שאמרו שראו במעלות הצל בוודאי אין חשש לטעות והיכא שאומרים מפורש שאינם אומרים רק בהשערה שנדמה להם שהי' באותו שעה בוודאי חיישינן לטעות וכי פליגי היכא שמעידים סתמא:
וא"כ בנ"ד אם נימא דמה שאמרו העדים עס האט אויס גויזען שלא הי' החוטם גבוה כלל הוא רק על פי השערה ודמיון ולא בידיעה ברורה נראה דלד"ה לא מהני ואין זה עדות גמור:
אך נראה לפענ"ד לדון בדבר חדש מה שלא מצאתי מבואר בפוסקים. דנראה דאף אם העדים אלו שמעידין על ר' אברהמא זה הוו רק כמסופקין בעדותן אם הי' החוטם גבוה קצת מבין העינים או הי' שוה ממש ובמת הנמצא הי' שוה ממש עם העינים ג"כ יש להתיר לפי אשר בארנו לעיל דגם בגבוה קצת כיון שהוא רק משהו ועכ"פ הוי עמוק הרבה החוטם מהטבע הוי ג"כ סימן מובהק אף שאינו שוה ממש לעינים נ"ל ברור דמהני אף אם הוי ספק בזה ר' אברהמא אם בזה ר' אברהמא הי' ג"כ שוה ממש החוטם לעינים וא"כ זה הוא המת הנמצא או שאצל ר' אברהמא הי' גבוה קצת וע"כ אחר הוא מ"מ מספק אנו מתירים:
וטעמא דידי דהטעם דסימן מובהק מהני כיון דסימן מובהק לא שכיח רק אחר מני אלף ולא חיישינן שמא אתרמי עוד איש כזה ואמרינן שהוא בוודאי זה האיש שאנו יודעין שיש לו סימן כזה א"כ היכא דהוי ספק אם זה האיש ר' אברהמא הי' גבוה משהו מן העינים או לא אמרינן דבוודאי לא הי' גבוה הך משהו וזה האיש הנמצא הוא ר' אברהמא הנ"ל שג"כ לא הי' גבוה אף משהו דאם אנו נאמר שזה ר' אברהם הי' גבוה החוטם משהו איננו זה הנמצא וע"כ צריכין אנחנו לומר שזה הנמצא אחר הוא ולאחר לא חיישינן כלל. שיהי' איש כזה שיהי' חוטמו שקוע ועמוק הרבה כ"כ אבל אם נימא דזה ר' אברהמא הוא המת אין זה לא שכיח כיון דזה ר' אברהמא הי' לו חוטם שקוע מאוד עד שכמעט אינו ניכר אם הי' גבוה קצת והוי ספק עכ"פ שמא לא הי' גבוה כלל ואין זה לא שכיח שלא הי' אצלו גבוה כלל. דכך נוכל לומר שלא הי' גבוה כלל כמו שנאמר שהי' גבוה קצת משהו דמשהו ולא תלינן באחר דלא שכיח כלל וזה ברור לפענ"ד:
אך יש סתירה לדברינו מבית שמואל בסי' י"ז בס"ק פ"ג על מאי דאיתא שם דלאחר ג' ימים אין מעידין על המת משום שלאחר ג' נשתנה צורת הפנים וכתב שם הרמ"א דכל זה להעיד בטביעת עין אבל ע"י סימנים מובהקים אפילו אשתהי מתירין אשתו והביא שם הב"ש בס"ק פ"ג הנ"ל בשם המזרחי בסי' ל"ז דדוקא כשאין חשש שנשתנה אחר מותו אבל אם איכא חשש שהסימן מובהק נשתנה אחר מותו לא מהני הסימן מובהק יעו"ש דבריו:
וכפי אשר בארנו היכא דאיכא סימן מובהק אף דאיכא חשש שמא נשתנה לאחר מיתה ג"כ מהני כיון דסימן מובהק לא שכיח כלל אם נימא דזה האיש שהי' לו סימן מובהק כזה נשתנה הסימן לאחר מיחה ע"כ צריכין אנחנו לומר דזה הנמצא אחר הוא שהי' לו סימן מובהק כזה ולזה לא חיישינן דסימן מובהק לא שכיח כלל ובוודאי הוא זה האיש שאנו יודעין שהי' לו סימן מובהק כזה ולא נשתנה לאח"מ דעכ"פ יוכל להיות שלא נשתנה ואין זה לא שכיח שלא ישתנה:
אך הנה כבר בארנו בתשובה אחרת דהא דאין מעידין לאחר ג' ימים דחיישינן שמא נשתנה ג"כ קשה מאוד ניהו דהמת נשתנה אחר ג' ימים מ"מ כיון שאנו מכירין אותו שזה הוא הנאבד ויש לו צורת פנים שלו אי אפשר לתלות באחר דלא נמצא אחר שיהי' לו תמונה כזאת דאם היו שכיחים אנשים שיהי' להם להם תמונה אחת לא הי' מהני כל טביעת עין שבעולם דשמא אחר הוא שיש לו ג"כ תמונה כזאת וע"כ דזה לא שכיחא כלל ואף שבימי הנו"ב קרה מקרה זרה כזו ששני נשים הכירו איש אחד לכל אחת נדמה שהוא בעלה הוא מיעוטי דמיעוטי דלא שכיח כלל וגם שם יוכל להיות שהנשים האלו בעליהן עזבו אותם זמן רב ונשכח מאתם תמונתם. וא"כ מאי חשש איכא דלאחר ג' ימים נשתנה הצורתו ואחר הוא דהא אחר לא שכיח בצורה כזו ולומר דרק בתולדה לא שכיחא צורה כזו אבל ע"י שינוי שכיחא שישתנה צורת אדם זה לצורת אדם אחר זה דבר שאינו מתקבל על השכל לומר שבתולדה לא שכיחא שיהי' לאיש צורת חבירו וע"י שינוי המיתה ישתנה צורתו לצורת חבירו זה אינו מתקבל על הדעת:
אך ע"כ בירורא דהאי מלתא דהא דלאחר ג' ימים אין מעידין הוא רק משום דלאחר ג' ימים לאחר המיתה טבע האדם להשתנות ואין לו טביעת עין הראשון וע"כ אף זה שמכירין אותו אינו טביעת עין גמור שהרי אין זה צורתו הראשונה ממש שהרי צורתו הראשונה נשתנה וע"כ הוא רק דמיון שנדמה להם שזה הוא ובדמיון כזה אפשר לטעות בין אחד לחבירו שאין זה טביעת עין גמור ובירושלמי איתא אין מעידין אלא לאחר ג' ימים כל תלתא יומא נפשא טייסא על גופא סברה דהוא חזרה לגוה כיון דהיא חמית לי' דאשתני זיוהו דאפא היא שבקת לי' ואזלית לי' וכו' יעו"ש והיינו כנ"ל כיון דלאחר ג' ימים נשתנה זיו הפנים שוב אי אפשר להכיר בט"ע אך נדמה לו שהוא זה ויוכל להיות בזה טעות
וכן הוא ברי"ף אין מעידין אלא עד ג' ימים אבל אם לא מצאוהו אלא לאחר ג' ימים אין מעידין עליו מפני שהמת משתנה ואינו ניכר אחר ג' ימים יעו"ש והיינו כנ"ל שלא נשאר לו אז צורתו הראשונה ובלתי אפשרי להכירו עוד בט"ע וכן הוא ברמב"ם בפ' י"ג מה' גירושין הל' כ"א וז"ל אבל לאחר ג' אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה יעו"ש והוא ג"כ כנ״ל שלאחר ג' פרצוף פניו משתנה ובלתי אפשר להכיר בט"ע:
שבתי וראיתי בשו"ת פ"י ממגיני שלמה שכתב בס"ח לענין היכא דראו אותו לאחר ג' ויש לו צורה הראשונה ע"כ דאינו זה דבוודאי משתנה ולא מהני אף סימן מובהק יעו"ש ות"ל שכונתי לדעתו הגדולה ואף אם העדים מעידים שמכירים אותו בט"ע גמור כמו שהי' בחיים חיותו ע"כ משקרי דאין לו עוד ט"ע הראשון:
אך רש"י לא כן פירוש ביבמות דפירוש על מאי דאיתא שם דאין מעידין אלא עד ג' ימים דאם ראוהו לאחר ג' חיישינן שמא נשתנה מראות פניו ואין זה שהמה סבורים ומדכ' רש"י חיישינן שמא נשתנה מראות פניו ואין זה שהמה סבורים משמע דשפיר יוכל להיות שלא נשתנה ואיכא ט"ע אך דחיישינן שמא נשתנה ושוב יוקשה כנ"ל כיון דהמה אומרים דמכירים אותו בט"ע ע"כ שלא נשתנה דבוודאי לא חיישינן לומר שאחר נשתנה לצורה של זה דהוא לא שכיח כלל כנ"ל וצריך לפרש לשיטת רש"י דאנו חוששין שמא נשתנה הצורה לא שנשתנה אחר לצורה של זה אך דשמא הפרצוף פנים מהמת נשתנה באופן שניכר לכל שאין עליו עוד הצורה מאדם חי ושינוי יש כאן ולכן מעידים העדים שנראה להם שהוא זה אף שאין עליו הצור' ממש מאדם זה סוברי' שע"י שינוי מהמיתה נשתנה הצורה כיון שנראה שהמיתה שינה הצורה:
אך לפי זה לשיטת רש"י היכא שמעידים העדים שראו ט"ע גמור כמו שהי' בחיים חיותו הי' ראוי שיהני כיון דלא הוי בוודאי שינוי צורה אך אפשר דשייך בזה בדדמי וכן אף לדעת הפוסקים הנ"ל דאמרינן דאחר ג' ימים בוודאי נשתנה הצורה עכ"פ היכא דהוי ספק אם הוא תוך ג' או לאחר ג' מהני דכיון דמעידין שיש עליו ט"ע גמור כמו שהי' בחיים חיות וע"כ שהוא בתוך ג'. ואפשר דגם בזה שייך בדדמי כנ"ל אף דבשני עדים לא שייך בדדמי אפשר בזה שייך בדדמי:
והנה בשומא עשוי להשתנות פירו' רש"י בבבא מציעא מאי דקאמר שם דפליגי בשומא עשוי להשתנות ופירוש אם בחייו היתה השומא שחורה ונעשה לבנה או אפכא:
והנה גם שם קשה כנ"ל כיון דעתה קיימינן דשומא הוי סימן מובהק ולא חיישינן שיתרמי עוד אחד עם שומא א"כ איך נחוש דהשומא נשתנה ואינו זה שהי' בו השומא וע"כ צ"ל דאחר הוא שהי' בו השומא כזאת ולזה לא חיישינן ובוודאי הוא זה שהי' בו השומא ולא נשתנה השומא. וע"כ צריכין אנו לומר ג"כ הפירוש דשומא עשוי להשתנות היינו שבוודאי נשתנה ולא נשארה כמו שהוא בחייו ואם בחייו הית' לבנה נעשה לאח"מ שחורה וכן להיפך וא"כ א"א בשום אופן להכירה לאחר מיתה שבוודאי נשתנה מה שהיתה בתחילה אך ע"ז השיב הרב הגאון מו"ה יעקב דוד אבד"ק גרוצא דא"כ היכא דהשומא היתה מתחילה שחורה ועתה הוא לבנה או אפכא שפיר מהני כיון דשומא הוי סימן מובהק ולא חיישינן שאחר יהי' לו שומא כזו ואמרינן בוודאי זה הוא שהי' בו שומא זו ואי משום דלאחר מיתה נשתנה השומא באמת נשתנית מכפי שהיתה בתחילה שהיתה שחורה ועתה לבנה:
ולכן נראה לפענ"ד דשומא לא הוי סימן רק בצירוף המראה וגוף השומא לא הוי סימן דבהרבה בני אדם שכיחי שומא אך בצירוף המראה הוי סימן וכן נראה מרש"י דהשומא עם המראה ביחד הוי סימן וכיון דהמראה בוודאי עשוי להשתנות שוב השומא לא הוי סי' דבוודאי עשוי להשתנות לאח"מ ולא נשאר על מראיתה הראשונה ואם מראיתה הראשונה עלי' בוודאי אינה זה ואם לא נראה עלי' מראיתה הראשונה שוב לא הוי סימן דהסימן לא הוי רק עם המראה ביחד או כשיטת רש"י הנ"ל גבי עדות לאחר שלשה ימים דחיישינן שמא נשתנה והעדים אומרים בדדמי כנ"ל שאף שאין זה תמונה הראשונה מדמים שהוא זה והשינוי הוא ע"י המיתה ה"ה בשומא נוכל לומר כן כיון דהכרה הוא רק במראית' יוכל להיות שע"י המית' מצד שינוי ואף שהעדי' מעידין שהוא במראית' הראשונה סוברים שהשינוי הוא מהמיתה כיון דרואים דהמיתה משנה התמונה אבל אם השומא בעצמה הוי סי' שפיר הי' מהני כנ"ל דלא חיישינן שנשתנה דהרי לאחר שהי' לו שומא לא חיישינן ובוודאי הוא זה שהי' בו השומא ולא נשתנה אבל כיון דאנו אומרים שהשומא לא הוי סי' רק עם המראה כיון דחיישינן משום דשומא עשוי להשתנות טעו העדים במראה אין ראי' מגוף השומא דשומא לחודה שכיחא גם באחרים:
שבתי וראיתי כדברי אלה בנו"ב בסי' נ"א שהביא על מה שפירוש רש"י ששומא עשוי להשתנות במראה והוא תמוה מה לנו להביט אל מראיתה ופירוש דע"כ לא פליגי לומר דשומא אינו מצוי' בבן גילו אלא בצירוף המראה דעם מראה כזאת אינו עשוי בבן גילו וכיון שעשוי להשתנות שוב לא הוי השומא סימן דמצוי בבן גילו עכ"ד:
והנה עדיין צריכין עיון דע"כ צריך לומר עכ"פ דבבן גילו אינו מצוי שומא עם מראה כזו ואם כן אם נימא שנשתנה השומא צריכין לתלות באחר שהי' לו שומא כזו ולזה לא חיישינן ולומר דרק מתולדה לא שכיח שומא כזו ממש אך ע"י שינוי שכיח שישתנה לשומא כזו ממש הוא דבר שאינו מתקבל על הלב כנ"ל. אך כפי אשר בארנו ניחא או דהפירוש דבוודאי עשוי להשתנות ואי אפשר שישאר עלי' תמונתה הראשונה או דכיון שיוכל להיות שינוי ע"י המיתה שוב העדים אומרים בדדמי אף שאין עלי' תמונה הראשונ' שסוברים שהמיתה גרם כנ"ל לשיטת רש"י וכיון שאנו חוששין שלא הי' עלי' מראה הראשונה שומא גרידא שכיחא בשאר אנשים ושפיר חיישינן דהי' שינוי וזה אחר הוא דגם באחר שכיחא שומא בלא מראה:
(ושבתי וראיתי בס' הישר לר"ת בד' פ"ה שכ' שעל השומא מעיד כך וכך הוא והיינו ג"כ כנ"ל שגוף השומא לא הוי סימן אלא שכך וכך הוא וניכרת במראיתה ותמונתה):
ועתה נשובה לדברי המזרחי שהביא הב"ש דבסימן מובהק היכא דאיכא חשש דנשתנה לא מהני דהקשינו כנ"ל דהא ע"כ אין לומר דאחר הוא שהי' בו סימן מובהק כזה דהרי בסימן מובהק לא חיישינן שיש עוד אחר עם סימן כזה ונימא דבוודאי הוא זה שהי' בו הסימן מובהק ולא נשתנה וצריך גם כן לומר כנ"ל דמיירי דהסימן מובהק אינו ניכר רק במראיתו וצ"ל דמיירי גם כן באופן דאחר מיתה בוודאי נשתנה ולא נשאר עלי' מראיתה הראשונה ואי אפשר להכירה או דכיון דעשוי להשתנות לאחר מיתה חיישינן דיאמרו העדים בדדמי אף שאין על הסימן מובהק מראה הראשונה דעי"ז הוי סימן מובהק יאמרו העדים כי הוא זה ויסברו שהמיתה גרם השינוי כנ"ל ואם כי עדיין דברי המזרחי אינם מתורצים בריוח ע"כ צריכין אנחנו למשכינו נפשי לתרץ שיטתו:
אבל בנ"ד שהחוטם במת הי' משוקע הרבה עד שלא הי' גבוה כלל מבין העינים ובזה הנאבד הוי ספק אם הי' גבוה משהו דמשהו ואם נימא דהי' גבוה משהו ע"כ אינו זה הנמצא דבהנמצא לא הי' גבוה כלל וע"כ צריך לומר דאחר הוא שהי' לו חוטם כזה ולאחר בסימן כזה לא חיישינן כיון דהוי סימן מובהק לא חיישינן לאחר ולא חיישינן שנמצא אחר עם סימן כזה ע"כ אמרינן דבוודאי הוא זה שנאבד שהי' לו סימן מובהק כזה ואמרינן שאצלו ג"כ לא הי' גבוה כלל כנ"ל וזה ברור לפענ"ד:
ועוד נראה ראי' לזה היכא דהוי כאן סימן מובהק ובאדם זה הי' נמצא סימן מובהק אף שהי' לנו ספק פן הי' איזה שינוי מתירין ע"י סימן כזה ממאי דאיתא בבית שמואל בס"ק ע"א ובס"ק ע"ד לענין צלקת ורושם אף דלא הוי סימן מובהק מ"מ ביודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמוך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סימן מובהק כמו נקב יש בצד אות פלוני ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום וא"י תחת איזה עין לא מהני אע"ג דכתב בב"י בסי' ס"ג בשם מהר"י ברונא דאחד שהי' לו נקב מפולש בשן אחד וא"י באיזה שן הוי סימן מובהק דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש ואינו צריך לומר המקום משא"כ בצלקת דמצד עצמו אינו סימן מובהק אך מצד צמצום המקום וצריך לצמצם המקום יעו"ש והוא מהט"ז בס"ק ל"א יעו"ש וקשה דאף בשן שיש בו נקב מפולש אף דמצד עצמו הוי סימן מובהק מ"מ בא"י באיזה שן הי' ניחוש שמא בהנמצא הי' בשן אחר והנאבד הי' לו הנקב בשן אחר והוי שינוי וע"כ כיון דלא שכיחא כלל סימן כזה באחר אמרינן דבוודאי זה הוא הנמצא וזה הוא הידוע לנו ולא הי' שינוי מזה לזה כיון דאחר בסימן זה לא שכיחא כלל וא"כ ה"ה בנ"ד במי שהי' חוטמו עמוקה הרבה כמו חרום דקרא אף שנוכל לספק שמא בהנמצא הי' עמוק קצת יותר לא חיישינן לזה כיון דלא חיישינן לאחר שהי' לו חוטם כזה וע"כ זה הוא ולא הי' בו שינוי ממה שנמצא עתה כנ"ל ולכן נלענ"ד ברור לדינא דאף אם העדים מסופקים בזה ר' אברהמא אם הי' החוטם גבוה קצת בין העינים או לא הי' גבוה כלל ג"כ יש להתיר:
והנה כ"ת נסתפק בעדות העדים שאמרו מתחילה שהי' גבוה קצת ואח"כ אמרו שאינם יכולים להגיד זאת בתורת עדות אם נימא שזה הוי אינו חוזר ומגיד ואינם נאמנים וסומכים על עדותן הראשונה ולפענ"ד ברור דכל זמן שלא אמרו בתורת עדות יכולין לחזור ובפרט בדבר כזה דשכיח טעות ואי אפשר לידע אם גבוה משהו אך היכא שאומרים בתורת עדות ממש בוודאי דייקו ושני עדים לא טעו אבל כיון שאח"כ כשנשאל להם בתורת עדות אמרו באמת שאינם יכולים לדעת בוודאי נאמנים ע"ז:
והנה כפי הנראה מגביות עדות אחת רק עד אחד אמר בתחילה שהי' גבוה:
ויש לספק בזה אם יהי' כאן עד אחד שהי' גבוה קצת ושני עדים יאמרו שאינם יודעים אם הי' גבוה קצת או לא וכפי דברי העד אחד שאומר שהי' בהנאבד גבוה קצת ואינו זה שנמצא אם נאמן לאסור והנה בעד אחד בוודאי יוכל להיות שטעה בדבר דעבידי למטעי דרק שני עדים לא טעו אך אף אם הי' בדבר דלא עבידי למטעי ג"כ יש לספק אם נאמן העד לאסור דעד אחד אינו נאמן לאסור ואפשר לומר דהוא רק גילוי מלתא בעלמא כיון דאנו מסופקין אם הי' שוה ממש אפשר דנאמן עד אחד והנה לדעת הר"ן עד אחד נאמן באבידה ואפשר דבזה אף לדעת הר"ן אינו נאמן דנגד סימן מובהק בוודאי עד אחד אינו נאמן כדאיתא בבבא מציעא בסוגיא דסימנין דעד אחד נגד סימנים כמאן דליתא וה"ה בנ"ד דכיון שהעדים אומרים שהי' בו סימן מובהק כזה אף דמסופקין אם הי' בשינוי קצת לא נפיק מסימן מובהק שוב אין עד אחד נאמן לאסור אך בנ"ד אין נפקא מינה בזה דעד אחד בוודאי אמרינן דטעה ובפרט שלא יוכל להגיד בתורת עדות
ומה שכתב כ"ת דאף אם הי' ספק אם הי' שוה ואינו גבוה כלל מותר מטעם ס"ס ספק שמא אינו גבוה כלל והוי סימן מובהק ואת"ל שהוא גבוה קצת עכ"פ הוי סימן וסימן אמצעי והוי עכ"פ ספק אם מהני ע"כ לא אבין בזה כוונת כ"ת דאם הי' גבוה קצת לא הוי אף סי' אמצעי כיון דבמת הנמצא לא הי' גבוה כלל ע"כ אחר הוא:
והנה בדבר הסימן דחוטמו עמוקה כמו חרום. שבתי וראיתי בכה"ג על אה"ע בהגהותיו לטור בסי' של"ז הביא חבל פוסקים דבסימנים מובהקים מעידין אף לאחר כמה ימים ולא חיישינן שנשתנה ואחר כך הביא ע"ז וז"ל כתב הראנ"ח בס' הנזכר דהיינו דוקא סימנים שאינם עשוים להשתנות והוא מדברי המרדכי בריש פרק האשה שלום ופירוש מוהרח"ש ז"ל בקונטרת עגונות דאתתא כגון חיתוך רגל וכיוצא בהם אבל בסימנים העשוים להשתנות כגון חרום דת"ה אף בסימנים המובהקים ביותר אין מעידין כו' יעו"ש והנה מה שאמר כגון חרום דת"ה נראה דהוא ר"ת דתורתינו הקדושה היינו חרום המבואר בקרא ומבואר בדבריו דחרום עשוי להשתנות עכ"ז לדינא אי אפשר לומר דחרום מה שהחוטם עמוק הרבה וניכר שהוא בתולדה שנימא שהוא עשוי להשתנות וגוף ספר מהרח"ש אין אתי ובפירוש מבואר בב"י בשם מהרא"י וברמ"א בסי' כ"ד דהי' חוטמו עמוקה הרבה הוי סימן מובהק:
וגם לפי אשר בארנו לעיל אף סימן מובהק דעשוי להשתנות ג"כ מהני ולא חיישינן שמא נשתנה כיון דסימן מובהק לא שכיח ואם נימא דבאדם זה נשתנה הסימן צריך לומר דאחר הוא עם סימן מובהק כזה ולזה לא חיישינן כלל אם לא היכא שבוודאי עשוי להשתנות לאחר מיתה וע"כ שאינו זה או שהסימן מובהק הוא בצירוף המראה. והמראה נשתנה לאחר מיתה או דעכ"פ שייך בדדמי בזה דהמה סוברים דהמראה נשתנה לאחר מיתה ומש"ה נדמה להם שהוא זה וכל זה לא שייך בחרום דלא שייך לומר דבוודאי נשתנה לאחר מיתה וגם לא שייך לומר דהוי סימן מובהק רק ע"י המראה דגוף עמוקת החוטם הוי סימן מובהק וגם לא שייך לומר דבכל אדם לאחר מיתה יוכל להתהוות שיהי' החוטם עמוקה ולכן דברי הראנ"ח צ"ע וספרו אין כעת ת"י:
והנה יש כאן עוד היתר בנ"ד שהי' באמצע הראש קרח וסביבותיו שערות געלבליכע דנראה דהוא סימן אמצעי ואפשר עדיף יותר מסימן אמצעי הצטרפות הקרח באמצע הראש ושערו' ירוקות סביבותיו אך כבוד אביו הרב הגאון נ"י כתב דכפי מה שמביא הב"ש בסי' י"ז בס"ק פ"ג בשם תשו' מזרחי דכשיש חשש שנשתנה לאחר מותו לא מהני סימן מובהק ומה שהוא קרח באמצע הראש יוכל להיות שנקרח ע"י המים עכ"ד:
אמנם אנכי לא שמעתי מעולם שיקרח ע"י המים ובפרט רק באמצע הראש ויתר השערות ישארו וגם סביבות הקרח שערות ירוקות בוודאי חשיב סימן אמצעי ואולי סימן מובהק:
עוד כתב כבוד אביו הגאון נ"י דיש היתר עוד בנ"ד שהעיד ר' אליעזר שמחה שר' וואלף אמר בזה הלשון שהוא בוודאי היהודי מביאלע שהי' בטישוויטץ בפסח ושהי' לו חוטם שקוע וגם שערות געלבליכע וגם בהשק הי' מצות וגם תפוחי אדמה ושהלך לטקארויטץ וכל אלה הסימני' ביחד לא גרע משם שלא הוחזק המבואר בחלקת מחוקק בסי' ל"ח שפירוש המעשה דרא"ש שהביא הב"י במכליף בן מלול שידענו שמכליף בן מלול בעלה של האשה הלך על דעת לילך לפאס וכיון שלא הוחזק מכלוף מליל אחר לא חיישינן שהי' עוד מכליף בן מלול ושהלך ג"כ לפאס יעו"ש:
וה"ה בנ"ד כיון שבמת הנמצא הי' לו סימנים כאלו לא חיישינן שהי' עוד אחד בסי' כאלו שהלך לטארקעויטץ אך כתב כבוד אביו הגאון נ"י דאפשר דרק שם שלא הוחזק מהני מה שהלך בדרך הזה אבל סימן למ"ד לאו דאורייתא לא מהני אף שהלך בדרך הזה דמצינו שם שלא הוחזק עדיף מסימן למ"ד סימנים לאו דאורייתא כדאיתא בבבא מציעא בדף י"ח דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים אלמא דצירוף שמות מהני ובצירוף סימנים איכא דעות דלמ"ד סימנים לאו דאורייתא אף שני סימנים ביחד לא מהני ולכאורה קשה באמת ע"ז אמאי מהני שם שלא הוחזק עדיף מסימן דהא סימן למ"ד סימנים דאורייתא מהני ושם שלא הוחזק לחוד בודאי לא מהני אך באמת לפי דברי התוס' בבבא מציעא בדף ק' בד"ה איסורא כתבו דמדאוריי' לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון בלא הוחזקו אם כן שפיר אפשר לומר דבאמת שם שלא הוחזק עדיף מסימן דאף למ"ד סימנים לאו דאורייתא אפשר דמהני שם שלא הוחזק וכן נראה ביבמות בדף ק"כ דשם שלא הוחזק עדיף מסימן ממאי דקאמר שם אלמא סי' לאו דאורייתא ורמינהו מצא קשור בכיס וכו' דלמא התם הטעם דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא וסימן כסימן דהתם הוי שם וסימן ביחד שם בגט וסימן בארנקי אלמא דלא מהני צירוף שם וסימן ביחד וצירוף שמות ביחד מהני כנ"ל כדאיתא בבבא מציעא דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וע"כ דשם שלא הוחזק עדיף מסימן דשם שלא הוחזק עם שם אחר שלא הוחזק מהני ושם שלא הוחזק עם סימן לא מהני ואם כן נוכל לומר אף דשם שלא הוחזק מהני היכא שנדע שהלך בדרך הזה מ"מ סימן לא מהני דגרע משם שלא הוחזק עכ"ד:
ולפענ"ד נראה דודאי סימן אמצעי עדיף משם שלא הוחזק דהרי אף להלכה קי"ל דבסימן אמצעי אם ניסת לא תצא ובשם לחודי בוודאי אם ניסת תצא אף דהוי שמו ושם אביו היכא דלא נזכר שם עירו כדאיתא בחלקת מחוקק בס"ח ל"ח הנ"ל דבוודאי נמצא בעולם הרבה יוסף בן שמעון אעפ"כ כיון שהלך בדרך זה בעלה של אשה זו ששמו כך ואח"כ נודע שמת שם איש ששמו כך מהני ולא אמרינן דזה שהי' שמו כך הלך לעלמא ואחר בא לכאן ששמו כך מכ"ש גבי סימן היכא שידעינן שאחד שהי' בו סימן כזה הלך בדרך הזה ונמצא אח"כ בדרך הזה איש שיש בו סימן כזה דלא חיישינן דזה שהי' בו סימן הלך לעלמא ואחר שהי' בו סימן כזה בא לכאן דסימן עדיף משם שלא הוחזק כנ"ל:
והראי' שהביא כבוד אביו הגאון מהך דבבא מציעא בדף י"ח דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים אלמא דצירוף שמות מהני וצירוף סימנים לא מהני לדעת הרבה פוסקים וכן צירוף שם וסימן לא מהני כדאיתא ביבמות בדף ק"כ גבי מצאו קשור בכיס או בארנקי:
ולפענ"ד משם ראי' להיפך דלשיטתו דצירוף שמות מהני קשה למה נצרך התם הטעם דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים הא בבע"ד גופא איכא צירוף שמות הרבה שם האיש ושם אביו ושם האיש ושם אביו וגם שם העיר כדאיתא התם אפ"ה לא מהני רק בצירוף העדים ואדרבה צירוף סימנים מהני לדעת הרבה פוסקים כדאיתא בב"ש ובחלקת מחוקק דצירוף סימנים אמצעים מהני ורק צירוף סימנים גרועים לא מהני וע"כ דשם שלא הוחזק אף שמו ושם אביו (דשמו לבד בוודאי לא הוי סימן כלל) גרע מסימן אמצעי ומאי דמהני צירוף שמות דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים היינו רק הרבה הצטרפות ביחד שמו ושם אביו ושם אשתו ושם אבי' ושם שני העדים כל אחד שמו ושם אביו ושם העיר בהצטרפות הרבה דברים כזה ביחד מהני וגם בסימנים אף למ"ד דשני סימנים אמצעים לא מהני מ"מ בהצטרפות הרבה סימנים ביחד בוודאי מהני כאשר הבאנו במקום אחר בשם הח"ס דהיכא דניכרים כל מלבושיו אף בסימנים ובמראו' מהני אף דצבע לא הוי סי' כלל ואף אם נימא דבסימני' גרועים אף מאה לא מצטרפי דסימנים גרועים לא מעלים ולא ולא מורידים כלל מ"מ סימן אמצעי בוודאי עדיף משם שלא הוחזק ומאי דלא מהני הצטרפות סימן ושם ושם עם שם מהני לא קשה כנ"ל דניהו דסימן עדיף משם מ"מ שם הוי הרבה הצטרפות שני שמות שלהם ושם אביהם והצטרפות שמות שני העדים ושם אביהם דזה עדיף מסימן כנ"ל אבל משם שלא הוחזק לחודי' בוודאי סימן עדיף. וכיון דשם שלא הוחזק מהני היכא שנודע שהלך בדרך הזה מכ"ש סימן:
ויש ראי' לדברינו אלה משו"ת ח"צ בסי' קל"ד שהביא דט"ע בכליו וסימנים בגופו מהני דשוב לא חיישינן לכליו לשאלה דהוי שאלה דיחיד לומר שהשאיל לאיש שסימני' אלה בו כמו דאיתא בג"פ בדף קע"ב דלנפילה דיחיד לא חיישינן לומר שמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון אשכח ואף דאיסורא מממונא לא ילפינן הא כתבו רש"י ותוס' דילפינן שפיר איסורא דלא הוחזקו מממונא דהוחזק ובוודאי אין סברא לומר דאי ס"ד דפצע במצח לא הוי סימן מובהק ביותר ה"ל כי הוחזק יעו"ש דבריו דהביא ראי' דכמו דלא חיישינן לומר שמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצא כן לא חיישינן לומר שזה שהי' בו סימן כזה השאיל לאיש שהי' בו ג"כ סימן כזה ואף דאיסורא מממונא לא ילפינן מ"מ כיון דמהני בממון כה"ג אף בהוחזק יוסף בן שמעון עכ"פ באיסור מהני היכא דלא הוחזק וסימן אמצעי הוי כשם שלא הוחזק וא"כ בנ"ד כיון דמהני שם שלא הוחזק היכא דהלך בדרך ה"ה בסימן אמצעי:
ובזה יתישבו הסוגית ביבמות בדף קט"ו דאיתא שם מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי את נשותיהם ע"פ נשים ומקשה בגמרא דהא מים שאין לו סוף אשתו אסורה ומתרץ דאסקינהו לאלתר וקאמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים וכתבו בתוס' דאי סימנים לאו דאורייתא מיירי הכא בסימנים מובהקים דהוי מדאורייתא וצ"ע דהוי לי' לבאר דהוי סימנים מובהקים:
ואח"כ איתא שם בגמרא האי גברא דאפקיד שומשמי גבי חברי' אמר לו הב לי שומשמי אמר לי' שקלתינהו והא כן וכן הויין ובחביתא רמיין אמר לו דידך שקלתינהו והנהו אחרינא נינהו סבור רב חסדא למימר היינו שני ת"ח ולא אמרינן הנהו אזלו לעלמא והנהו אחרינא ננהו אמר לי' רבא מי דמי התם קאמרי סימנים הכא שומשמים מאי סימנים אית להו ודקאמר כן וכן הוי אימור חושבנא אתרמי וכתבו בתוס' בד"ה אתרמוי אתרמי דהכא משמע דמנין ומדה לא הוי סימן ובאלו מציאות אמרינן דמנין ומדה הוי סימן ותירצו דמיירי שדרך בני אדם להצניע במדה זו. וסוגיא זו תמוה דמשמע דאלו הי' כאן סימן הי' יכול להוציא השומשמין בסימן והלא אינו יכול להוציא מחבירו בסימן כדאיתא בתוס' בחולין בדף צ"ו בד"ה:
ולפי הנ"ל ניחא כל זה דאף דסימן גרידא לא מהני מ"מ מהני לענין זה דהיכא שהי' כאן דבר זה עם הסימן לא חיישינן שזה ניטל מכאן ודבר אחר בא לכאן שיש לו סימן כזה כמו היכא דהי' כאן אחד ששמו כן ולא הוחזק כאן שם אחר כזה כנ"ל וא"כ שפיר קאמר בגמרא דאסקינהו לאלתר וקאמרו סימנין דשוב לא חיישינן דהנהו אזלו לעלמא והנהו אחרינא ננהו וכן גבי שומשמין אם הי' סימן הי' מהני ולא היינו חוששין דהנהו אזלו לעלמא והנהו אחרינא ננהו ובתשובה לרייויטץ בארתי בזה מלתא בטעמא דרובא וקורבא שניהם דאורייתא אך רובא עדיף והיכא שזה הי' במקום הזה הוי קורבא אך איכא כנגדו רוב אבל היכא דאיכא סימן דדעת הח"צ דלא מהני רוב רק יחיד ומקרי שאלה דיחיד שוב אזלינן בתר קורבא דליכא רוב כנגדו:
והנה שם אח"כ בהסוגיא מביא הך דמצא כלי וכתב עליו ט' טבל ת' תרומה דבכל אלה מסיק הגמ' דחיישינן שמא פינן ואח"כ קאמר שם הגמרא יצחק ריש גלותא הוי אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן והרי"ף פסק שרבא דאמר לא חיישינן לתרי יצחק ותמה עליו בעל המאור דהא רבא ור' זירא פליגי בה בגיטין ובבבא מציעא היכא דשכיחא שיירא ולא הוחזקו אם חיישינן לשני יוסף בן שמעון ופסק הריף כר' זירא דחיישינן ואמאי פסק הכא דלא חיישינן וכתב הרמב"ן ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא לא הוי הטעם משום דלא הוחזקו אך כאן דבר הלמד מענינו במאי דמיירי מתחילה אי חיישינן שמא פינן גבי שומשמין או אמרינן היינו הך שנמצא עתה היינו הך שהי' מתחילה וכן התם גבי יצחק ריש גלותא שיודעים שזה יצחק הי' בקורטבא והלך משם לאספמיא לא חיישינן שזה אזיל לעלמא וזה אחר הוא אלא אמרינן כ"נ וכ"ה ולא חיישינן שמא פנה זה והלך לו ואחר בא לכאן ע"כ ובנמוקי יוסף הקשה ע"ז וז"ל וא"ת היכא פסקינן הכא כרבא מטעם כאן נמצא וכאן הי' והא בפרק המדיר שהוא עיקר טעמא דרבא לא פסקינן כותי' אלא כרב אשי וי"ל דגבי ממון לא פסקינן הכי דלהוציא ממון מחזקתו לא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' אבל לגבי אשה משום עגונה אמרינן ובנו"ב בסי' ל"ו הקשה ע"ז דהרי בגמרא בדף כ"ז איתא דממון קיל יותר מאיסור אשת איש לענין סימנים יעו"ש:
ואני תמה על הנמוקי יוסף דלמה לו להביא ממרחק לחמו מהך דכתובות דלא פסקינן כרבא הא בסוגיא דילן מבואר כן דהרמב"ן כתב בפירוש דטעמא דיצחק ריש גלותא הוא הסברא עצמה דשומשמין אם חיישינן שמא פינן והרי בשומשמין אפסקי הלכה בסוגיא דידן דחיישינן שמא פינן ולא אמרינן כ"נ וכ"ה:
אך לפי פסק הלכה הנ"ל שהביא החלקת מחוקק הנ"ל בס"ק ל"ח במעשה דמכלוף בן מלול שהביא הרא"ש דהוי ההיתר כיון שהלך בדרך הזה לא חיישינן שזה מכלוף בן מלול הלך מכאן ואחר בא לכאן שג"כ שמו מכלוף בן מלול דלשני חששות ביחד לא חיישינן וא"כ שפיר ניחא דברי הרי"ף והרמב"ן שאף שכל היתר בפני עצמו אינו מועיל הטעם דלא הוחזקו לחודי' לא מהני במקום דשיירות מצויות והטעם דכ"נ וכ"ה לחודי' גם כן לא מהני כאשר הקשה הנ"י אך תרווייהו ביחד דהיכא דהי' כאן שם שלא הוחזק במקום הזה ונמצא כאן בדרך הזה אחד שהי' שמו כך לא חיישינן עוד שזה הלך מכאן ואחר ששמו ג"כ כן בא לכאן ונסתלקו כל התמיהות מדברי רבותינו הראשונים. ואפשר שעל זה רמז החלקת מחוקק בס"ק הנ"ל:
וכפי אשר בארנו לעיל דגם בסימנים הדין כן ניחא גם ראשית הסוגיא וכיוצא בדברים אלו כתבתי לעיל בס' ד' בתשו' לפרעמסלא ולרייויטץ ושם באתי עלה מטעם קורבא דמוכת דמהני היכא דליכא רובא דמוכח כנגדו ואפשר דגם המעשה דמכלוף בן מליל מהאי טעמא התירו:
ומה שכתב כבוד אביו הגאון נ"י כיון שהעד לא הזכיר איזה ביאלע יש לחוש לעיר אחרת על דעתי אין לחוש לזה דודאי האיש האומר היהודי מביאלע כוונתו על ביאלע הידוע לו ואפשר לשאלו עוד הפעם על איזה ביאלע הי' כוונתו ואם א"א לשאלו עוד הפעם וכמדומה שבפולין נמצא נמצא עוד עיר ביאלע אפשר לשאול שם אם לא נאבד שם אחד ששמו כך ובסימן זה ולביאלע מארץ מרחק לא חיישינן ובפרט לחוש על ביאלע מארץ מרחק שיהי' שם איש כזה ששמו ר' אברהמא וגם שיהי' חרום להצטרפות כל אלה בוודאי לא חיישינן וזה הכלל והיסוד בעניני עגונות שהצטרפות הרבה מקרות זרות לא חיישינן:
והנה ראיתי תשובת הגאון אבד"ק לבוב שהוא כתב שאפשר שנשתנה מחמת המים הסימן הנה כבר בארתי לעיל שכן מצאתי בכנסת הגדולה בשם ראנ"ח דעל חרום יש לספק דעשוי להשתנות לאחר מיתה אך כבר כתבתי לעיל דדברים אלו צ"ע ואין כאן חשש דעשוי להשתנות ומכל הנהו טעמי הנני סניף להתיר האשה הזאת: