אור ברסלב
נפש חיה אבן העזר סימן ה תשובה שהשבתי לגדול אחד.

נפש חיה אבן העזר· רבי חיים אלעזר וקס

סימן ה תשובה שהשבתי לגדול אחד.

תקנות עגונות סימן ד

יקרת מכתבו קבלתי ועל דבר העגונה אשר נמצא הראש מוחתך וסמוך להראש בפחות משלשה אמות הי' נמצאים כל הבגדים שלו ובתוכם אף בגדים דלא מושלי כגון בגד הציצית ומכתבי תעודה שלו וגם שהיו נמצאים כל הבגדים שלו דלא חיישינן שנשאר ערטלאי כמבואר כל זה בתשובות באופן דהוי ככלים דלא מושלי וגם בצירוף שהכירו השערות מהראש אך שהפנים הי' נשחת כולו ולא הי' ניכר כלל אך הפיאות והשערות הכירו באופן שאמרו בבירור בטביעת עין שהוא של זה האיש הידוע והנה איתא בתשובות פני יהושע חלק ב' בסי' נ"ח דהכרת הזקן מהני גם כן בטביעת עין אף שלא הי' הכרת הפנים כלל דבכל דבר ודבר איכא טביעת עין אף בחתיכת בשר כדאיתא בחולין בגיד הנשה שם בכרכשא וגבי דבשרא וקבורא דתכלתא דמהני טביעת עין וכתב דלפי זה נ"ל מאי דתנן דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ופרצוף בלא פדחת ופדחת בלא פרצוף אין מעידין היינו שהם מעידין על צורתו שאומרים שמכירים כל צורתו וזה בלתי אפשר להכיר רק בפרצוף פנים עם החוטם אבל כשחסר אחד מאלו שוב אין להכיר כל הצורה ואם המה מדמים שהוא צורתו יוכל להיות שטעו שנשתנה הצורה ואחר הוא. אבל באומרים שמכירים שזה פדחת של פלוני לא מחמת צורתו אלא שזהו פדחתו שמכירו בט"ע שפיר מהני וא"כ ה"ה במכיר בט"ע בזקנו לחוד יעו"ש וה"ה בנ"ד במכירים בט"ע בשערו:

ואם כי בתשובות הפ"י לא סמך ע"ז לחוד וכתב דלא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כיון שלא נזכר זה בראשונים ופלפול שם דנוכל לומר דאין לסמוך בטביעת עין רק בדבר שאין דומות זו לזו כגון פרצופי אנשים שאין דומות זו לזו אבל בדברים השוים לא סמכינן ופלפול שם הרבה בסוגיא דחולין הנ"ל:

והנה מוכרח אנכי להעתיק מה שכתבתי בת' לפרעמסלא על דברי תשובות פ"י הללו בסי' ד' דכשאני לעצמי לפענ"ד קשה לומר דלא מהני טביעת עין רק בדברים שאינם דומות זו לזו ולא בדברים השווים וגם סברתו שאמר דהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם הוא רק כשמעיד שמכיר צורת פלוני ואין זה צורתו אבל כשמעיד שמכיר הפדחת בטביעת עין שפיר מהני לפענ"ד קשה לומר כן דאדרבא בספר הישר לר"ת שהביא סברת ר"ת דהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם היינו כשאין כאן הגוף שאז אין מעידין על כללות האדם רק שזה פדחת ש פלוני. אבל כשיש כאן הגוף כולו שלם והמה מעידין עליו שזה הוא פלוני שפיר מעידין אף כשאין כאן פרצוף פנים עם החוטם יעו"ש וכבר הארכתי בזה לעיל הרי ממש להיפך מסברתו דכשמעידין על כללת האדם מהני אבל כשמעידין על פדחת שהוא של פלוני לא מהני:

ולענ"ד נראה אף שאיני כדאי דבאמת לא קשה כלל אף דמהני טביעת עין בכל דבר אף בחתיכת בשר וכדומה מ"מ היינו דוקא כשראה עתה החתיכה כמו שראה אותה מתחילה שאז שפיר מכיר אותה בטביעת עין לומר שהוא הוא. אבל אם מתחילה הי' חתיכה גדולה ונחתך ממנה ונשאר חתיכה קטנה והוא לא ראה החתיכה קטנה כלל רק החתיכה גדולה בוודאי אי אפשר לומר שיכיר החתיכה קטנה בטביעת עין מה שהי' לו בהחתיכה הגדולה כיון שעתה נשתנה ואינו כמות שהי' בתחילה רק נחתך חתיכה קטנה מהגדולה:

וכן הוא באדם שהכיר את האדם בחייו אין מעיד עליו לאחר מותו רק כשיש פרצוף פנים עם החוטם אף שחסר קצת עדיין יש עליו התמונה הראשונה אבל כשחסר אחד מאלו אינו מעיד עליו אף שעל כל דבר יש טב"ע אף על חתיכת בשר וכדומה היינו כשראה מתחילה כמות שהוא עתה אבל כאן שהוא ראה מתחילה אדם שלם ואח"כ כשנחתך חלק ממנו בוודאי לא יכיר אותו בטביעת עין שאין עליו התמונה כמו שהי' בראשונה שהי' שלם כשהי' חי ואי אפשר להכירו בטביעת עין עוד אם לא כשיש פרצוף פנים עם החוטם שעדיין נשאר התמונה הראשונה עליו כמו כשהי' חי. או משום דהתורה גלתה דהכרת פניהם ענתה בם דבזה אפשר להכיר ולשיטת ר"ת כשנשאר כל הגוף אף שאין כאן פרצוף פנים עם החוטם עדיין יכול להכיר ע"י כללות הגוף כולו באורך וברוחב ובעוביו אף בלא הפרצוף פנים כאשר הארכנו בסי' הנ"ל ועדיין כללות התמונה עליו מצד הגוף כולו כאשר ראינו שאדם ניכר מאחוריו אף בלא הפרצוף פנים מצד האורך ורוחב ועוביו אף דארוך וגוץ לא הוי סימן כלל מ"מ יוכל להוליד הטביעת עין כאשר הארכתי בתשובה הנ"ל בארוכה וזה הוא פירוש דבריו בספר הישר למעיין היטב בכל דבריו דכשמעיד רק שהוא פדחת של פלוני לא מהני כיון שאינו מעיד על כללות האדם כמו שהוא חי לא מהני דהוא הכירו מחיים והכיר כללות תמונתו ומש"ה על הפרט ממנו אינו יכול להעיד רק ג"כ על כללות תמונתו היינו או על הפרצוף פנים עם החוטם או על כללות הגוף כולו כמו שהי' בחיים לשיטת ר"ת דגם ע"ז עדיין נשאר צורה הראשונה והטביעת עין מה שהי' לו מחיים אבל כשאין כאן כללות תמונתו רק פרט ממנו אינו יכול להעיד בטביעת עין כיון שהוא לא ראה מתחילה הפרט רק כללות האדם כולו והרי הוא כמו חתיכה גדולה שנחתך ממנה חתיכה קטנה שאינו יכול להעיד רק כשראה אותה בקטנותה וזה ברור מאוד לפי עניות דעתי השפילה:

ומעתה שפיר אינו יכול להעיד שמכיר הזקן בטביעת עין כאשר הי' שם בעובדא דפני יהושע שהי' הזקן נחתך מהגוף והפרצוף פנים הי' נשחת כיון שלא ראה מתחילה הזקן לבדו וכן בנ"ד שג"כ לא הי' ניכר עוד צורת הפנים רק שהוא אומר שמכיר שערות הראש בטביעת עין כיון שלא ראה השערות מתחילה בפני עצמן לא מהני בזה טביעת עין:

והיינו דסתמו הפוסקים וכתבו דלא מהני ט"ע רק כשיש פרצוף פנים עם החוטם ולפי שיטת הפני יהושע הי' להם לבאר דכשאומרים שמכירים הפדחת לחוד בטביעת עין מהני שפיר. ואימתי לא מהני כשאומרים שמכירים צורה הכללות כנ"ל ואשר רצה המגיני שלמה שם בשו"ת פ"י לחלק עוד בין שבעתן עין הרבה או לא שבעתן עכ"פ הי' להם לחלק היכא דאומרים דמכירים הפדחת בט"ע ושבעתן עין הרבה מהני:

וע"כ כנ"ל דאף בזה לא מהני כיון שהמה ראו מתחילה כללות האדם ועתה אין כאן רק חלק ממנו והמה לא ראו מתחילה החלק הזה לבדו:

וא"כ לא הי' מקום להקל בשביל שאמרו שמכירים השערות בטביעת עין. מ"מ צירוף לקולא יש כיון שהפני יהושע כתב דלדעתו מהני אף בזה טביעת עין:

ואף שבאמת להלכה אין לסמוך ע"ז דמהני בזה טביעת עין מ"מ לסימן אפשר לחשוב זאת מה שהכירו הזקן בט"ע דכבר בארנו במקום אחר דט"ע גרוע הוי עכ"פ כמו סימן אמצעי. ועכ"פ יש לחשוב זה הטביעת עין לסימן אמצעי דמהני לדעת הרבה פוסקים ולשיטת הח"צ בצירוף כלים דמושלי ובפרט בנ"ד דהוי כלים דלא מושלי אף בצירוף סימן גרוע נראה דמהני לסניף להקל כמבואר אצלינו לעיל בסי' ד' והי' מקום להקל:

אך עיקר מקור הספק כאן כיון שהיו המלבושים מונחים רחוקים מהראש יותר משני אמות וכדאיתא בב"ש בסי' י"ז בס"ק י"ט בסופו דכתב וז"ל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבש ארנקי או נמצא בידו טבעת אבל נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפרק אלו מציאות אם נמצאו פרי סמוך לכלי כמ"ש בח"מ בסי' רס"ב ופשוט בעיני ע"כ:

והנה איני מובן חילוקו אמאי בנמצאו פירות סמוך לכלי תלינן דהוא מהכלי וכאן לא תלינן. והנו"ב בסי' נ"ב כתב לפרש דשם באלו מציאות בעינן הוכחה שהפירות נפלו מהכלי' ובאמת שם ברש"י באלו מציאות נראה דלא בעינן הוכחה כל שרק ליכא הוכחה להיפך שאינם מהכלי כגון שפי הכלי או הכיס הפוך לצד אחר שפיר תלינן שהוא מהכלי וכן הקשה הקצות בסי' רס"ב בס"ק ב' על דברי הבית שמואל הנ"ל דכתב דפשוט בעיניו דאין לדמות הך דארנקי שנמצא אצל ההרוג להך דפירות סמוך לכלי והקצות כתב להיפך דפשוט בעיניו דדמי ממש לשם דשם תולין כל שאין הוכחה להיפך דכיון שהוא מונח אצלו מוכח שמאתו בא. וה"ה בארנקי שנמצא אצל ההרוג:

אך הקצות כתב שם דתלוי הדבר עד כמה הוי סמוך בשיטת רש"י ותו"ס בע"ז ר"פ ר' ישמעאל גבי אבנים שנמצאו אצל המרקולס דלשיטת רש"י לפי מסקנות הגמרא שם דמודה ר' עקיבא בנמצאו אבנים תוך התפיסה שהוא תוך ד' אמות אסור א"כ לשיטתו כל שהוא תוך ד' אמות הוי קרוב ולשיטת התו"ס שם גם למסקנות הגמרא לא הוי סמוך רק תוך אמה אחת ולא יותר ויותר מאמה לא הוי סמוך ולשיטתו בנ"ד דהוי יותר משני אמות יהי' תלוי בשיטת רש"י ותו"ס דלשיטת התו"ס לא הוי סמוך ולשיטת רש"י הוי סמוך כל שהוא תוך ד' אמות (ומה שהגוים אומרים שהבגדים היו מרוחקים יותר רק שהמה חרבו אותם אצל הראש פשיטא שאינם נאמנים להחמיר ואין לנו לדון רק כפי הנמצא עתה ודו"ק):

אמנם נראה דבנ"ד לד"ה מהני אף לשיטת התו"ס ואף דהוי יותר מב' אמות. דהנה בשו"ת פני יהושע בסי' הנ"ל כתב וז"ל:

וכי תימא ניהו דהבגדים אלו הן של ר' אברהם מ"מ מאן לימא לן שהעצמות הן של ר' אברהם שמא אחר הוא ור' אברהם הניח בגדיו וברח מאיזה טעם שהי' לו או מחמת טירוף הדעת וכמ"ש לעיל גבי זקן ז"א וכו'. הנה מלבד זה אי אפשר לומר כן שהרי בעובדא דב"מ גבי גברא חרוכא שהבאתי לעיל כתב ר"י ז"ל חלק הזה נתיב כ"ג ח"מ בשם הרמ"ה ז"ל דדווקא שאותו פס יד אינו מאיש החרוך כאן דלאיש החרוך נמצאו שני ידים זולת הפס יד הנמצא דאז אמרינן שמא מבעלה הוא הפס יד וברח מבושה אבל אם לא הי' שם פס יד כלל אלא החרוך או שהפס יד הוא מהחרוך שלא מצאו לו כ"א יד אחת אמרינן דוודאי האי פס יד החרוך הוא. אע"ג דאפשר דנשרפה ידו האחת ונהיתה לאפר אפ"ה תלינן הפס יד בו ולא חיישינן שמא הפס יד מאחר הוא שברח מכאן והוא בעלה וזה הנשרף אחר וידו נשרפת לאפר אך כיון דלהאריך חסר יד בוודאי יד הנמצא מהחרוך הוא וה"ה הכא כיון שהעצמות מונחים בלא בגד ואם נימא זאת אין בגדיו היכן בגדיו של המת ודאי תלינן בי' שזהו בגדיו. וגם גבי זקן יש לומר כן והיינו היכא שמצאו הזקן מונח אצל העצמות והכירו הזקן בטביעת עין יעו"ש:

וא"כ ה"ה בנדון דידן שהיו מונחים כל הבגדים אצל הראש ואינו דומה לדין הבית שמואל גבי ארנקי דבארנקי יוכל להיות דההרוג לא הי' לו ארנקי כלל אבל כאן במלבושים שבוודאי הי' לההרוג ג"כ מלבושים ואם נימא שאינם מלבושים של ההרוג ע"כ צריך לומר שהמלבושים של ההרוג נאבדו ואלו המלבושים של אחר הוא. זה לא אמרינן וכסברת הפני יהושע הנ"ל:

עוד ראי' לזה מדברי הנתיבות שכתב על דברי הבית שמואל הנ"ל דכתב דבסמוך לא מהני ופשוט דלא דמי לפירות אצל הכלי ומעות אצל הכיס דתלינן הפירות והמעות בהכלי והכיס ולא כתב מדוע לא דמי והקצות החושן תמה עליו דדמי' שפיר כנ"ל:

ובנתיבות תירץ וז"ל ולפענ"ד דלא דמי כלל דבשלמא באבידה כשאומר בעל אבידה כלי פלוני עם פירות אלו נאבדו ממני הרי ידענו שהי' פירות בכלי זו בשעת אבידה דהרי כתבו התו"ס בב"מ בדף כ"ג בד"ה אי דליכא דלא חשדינן לי' למשקר רק דאמרינן דלמא מאחר נפל ע"ש מש"ה תלינן שפירות אלו היו בכלי הזה כיון שראוי לפול במקום הזה ולא חיישינן לחשש רחוק לומר שפירות שהי' בכלי זו נאבדו והנהו אחרינהו נינהו או לומר שבעל הפירות משקר זה לא אמרינן כמ"ש התו"ס הנ"ל ועיין סי' ל"ג בסמ"ע ס"ק ח' דמה"ת לומר כך כיון שנראין הדברים שהוא אמת דמניין הי' לו לדעת לומר על פירות כאלו שהי' בתוך הכלי הזו והוי כעין סימן מקום כיון שראוין לפול על מקום זו מהכלי משא"כ הכא שנמצא ההרוג וארנקי סמוך לו ואין אנו יודעין אם הי' כלל על ההרוג זה ארנקי זה. ושפיר יש לחוש שהאיש שהי' עליו ארנקי אבד זה הארנקי סמוך לנהרג זה וכי אי אפשר להזדמן שיהי' שני דברים סמוכים זה לזה זה נהרג כאן וזה אבד כאן אבידה. תדע דבאבידה ג"כ אם יזדמן כה"ג כגון שמת בעל האבידה והיורשים מביאים עדים שכלי זה של אביהם הי' ומהפירות אינם יודעים כלל הנאמר ג"כ דהפירות הן של בעל הכלי כיון שמצאן סמוכין יעו"ש:

ודבריו נכונים מאוד בארנקי אף שמכירין שהארנקי הוא של בעל האשה מ"מ חיישינן שמא בעל האשה הי' כאן ואבד הארנקי אצל הנהרג זה וזה הנהרג מעולם לא הי' לו ארנקי אך רק זה ניחא בארנקי דאין אנו יודעין אם הי' להנהרג ארנקי אבל בשאר מלבושים דודאי הי' לההרוג ג"כ מלבושים דלא הי' גברא ערטלאי שפיר אמרינן דודאי המלבושים אלו המה שלו והוי ממש כמו פירות אצל הכלי היכא שידעינן שהי' בכלי זו פירות דאז לא חיישינן דאלו הפירות נאבדו ואלו אחרים הם ואדרבא כאן הוי עוד כש"כ דהתם לא ידעינן שהי' פירות בכלי זו רק ע"פ דבריו אך דהוא כתב דמאמינים לו דלא חיישינן לרמאי. או משום דמנין ידע שהי' פירות בכלי והוי כמו מקום סימן. אבל כאן בנ"ד אנו יודעין בבירור שהי' לההרוג הזה מלבושים שפיר אמרינן דהוא הוא. ונסתעי מזה לסברת הפני יהושע הנ"ל:

ויש להביא ראי' לסברא זו מדברי המבי"ט והש"י דמי שהלך בדרך זה ואח"כ נמצא הרוג בדרך הזה דאמרינן זה הוא שהלך זה הוא שנמצא. כעין דאמרינן בפסחים קבר האבד הוא קבר שנמצא גבי שדה שנאבד בה קבר. ולא אמרינן דנמצא קבר אחר ותבדוק כל השדה כולה לרבנן. וה"ה כאן כיון שידעינן שהי' מלבושים על ההרוג הזה ונמצא כאן מלבושים אמרינן שזה הוא המלבושיו שלו ולא אמרינן אחרים המה וכן הפירות בכלי לשיטת הנתיבות כיון דאמרינן דהוי כאן בודאי הפירות בכלי הזה:

ולשיטת הנתיבות אינו תלוי בפירות בכלי בין רחוק אמה או ד' אמות או יותר או פחות מאמה רק כתב שם דהשיעור הוא כפי האומד בשעה שנפל הכלי ומתפזר באיזה ריחוק שיכול לפול נקרא מקורבים ואפשר לומר בנ"ד כיון דנראה דהרוצח פשט את בגדיו והרגו אח"כ והגוף נשאר ערטלאי והחיות גררהו יוכלו לגרור אותו מרחוק. ובפרט שלא הי' רק פחות משלשה אמות. ומה שאמרו הגוים שהבגדים היו מרוחקים יותר אך שהמה קרבו אותם להראש פשיטא שאינם נאמנים להחמיר:

ועוד נראה לפענ"ד טעם אחר דכאן לד"ה מהני אף שהיו הבגדים מונחים סמוך לו אף לשיטת הב"ש. ואף שהי' רחוק יותר מאמה אף לשיטת התו"ס:

דהנה הקצות הקשה בסי' רס"ב אמאי תלינן הפירות בהכלי במונחים סמוך להכלי והא רוב וקרוב אזלינן בתר רובא ואמאי לא ניזיל בתר רובא דעלמא ותירץ כפי מאי דכתב הרמב"ן בבבא בתרא כאשר הארכתי בזה בס' דאף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב היינו היכא דלא הוי במקומו ממש אבל היכא דהוי במקומו ממש דכי הא לא קרוב לחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה כאן נמצא כאן הי' וה"ל קרוב ומצוי ליכא מאן דאמר רוב עדיף עכ"ל ומש"ה כתב הקצות דה"ה כשנמצא בסמוך תוך אמה אחת לשיטת רש"י או תוך ד' אמות לשיטת התו"ס הוי מקומו ממש ועדיף מרוב ועי"ש וכן אמרתי אנכי מעצמי:

אבל זה ברור ופשוט דבלא ההי טעמא דאיכא רוב כנגד הקורבא בודאי אזלינן בתר הקורבא. דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא. כדאיתא בבבא בתרא בדף כ"ג ע"ב דכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל. אך רובא עדיף אבל היכא דליכא רובא בודאי אזלינן בתר הקורבא אף אם הוא יותר מד' אמות וא"כ התם בפירות הנמצא סמוך להכלי איכא רובא נגד הקורבא דתלינן הפירות ברובא דעלמא אבל בנ"ד שנמצא קצת סימן בההרוג ג"כ שניכר בשערות שלו ואף אם נימא שאינו סימן מובהק כבר כתב הח"צ דהיכא דאיכא סימנים אף למ"ד סימנים לאו דאורייתא דאמרינן דאתרמי סימנים כסימנים מ"מ רובא דעלמא לית להו סימנים כאלו ולא הוי רק חשש דיחיד ומש"ה פסק דהיכא דאיכא סימנים בגופא וט"ע בכלים מהני ולא חיישינן לשאלה דהוי שאלה דיחיד להשאיל לאיש אשר סימנים כאלה בו ולשאלה דיחיד לא חיישינן כמו דלא חיישינן לנפילה דיחיד וכאשר נביא לקמן:

וא"כ בכה"ג נפלע"ד ברור היכא דמונחים המלבושים סמוכים לההרוג אף אם הוא יותר מד' אמות ונמצא בהגוף סימן שהוא זה שהמלבושים שלו שפיר מהני מטעם דקורבא דאורייתא ותלינן שהמלבושים המה של ההרוג ולא של איש אחר ולקורבא דאורייתא ליכא שיעור רק כל שאין קרוב המנו נקרא קרוב כמו שנאמר והיתה העיר הקרובה אל החלל ולא שייך לומר דאיכא רובא כנגדו ורוב וקרוב אזלינן בשר רובא דהרי כאן ליכא רובא כיון דיש לו סימן ורובא דעלמא לית להו סימנים אך דיוכל להיות דאתרמי עוד אחר שיש לו סימנים כאלו ואינו בעל המלבושים הללו שוב אזלינן בתר קורבא דהוא מדאורייתא כיון דליכא רובא כנגדו וזה ברור לפענ"ד להלכה ולמעשה:

דהיכא דאיכא סימנים בההרוג וט"ע במהלבושים אף שמונחים אצל ההרוג אף ברחוק יותר מד' אמות שפיר מהני מטעם קורבא:

ובנ"ד נראה ג"כ דטביעת עין בהשערות הוי כמו סימן כנ"ל ואף אם לא הוי ט"ע גמור עכ"פ הוי כמו סי' ואף אם לא הוי סימן ג"כ מ"מ לענין רוב וקרוב מהני לפי מה שהבאתי בתשובה אחרת בס' דברי התורת חיים דאף דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מ"מ היכא שהקרוב מוכח והרוב אינו מוכח דהיינו שהקרוב קרוב טפי והרוב עכ"פ אינו רובא דמוכת אזלינן בתר קורבא דמוכח ובנ"ד הוי קרוב דמוכח שקרוב הרבה דשם בבבא בתרא מיירי בקרוב אחר חמישים אמה ובנ"ד הוי קרוב טפי והרובא עכ"פ אינו רובא דמוכח דאף דהכרת השערות בט"ע אינו סימן מ"מ לא רובא דרובא נראים השערות והפיאות כמו זה עד שיוכרו בט"ע ועכ"פ הוי קורבא דמוכח והרוב לא הוי רובא דמוכת ואזלינן בתר קורבא:

עוד אמרתי מאי דאפשר לומר כדברי הב"ש דבארנקי שאצל ההרוג לא תלינן בההרוג ואינו דומה לכלי ופירות וכיס ומעות סמוך לו:

דהנה הקשתי בעצמי וכן מצאתי בקצות בסי' רס"ב כנ"ל אמאי במצא כלי ופירות סמוך לו או כיס ומעות סמוך לו תלינן הפירות והמעות בהכלי והכיס ואמאי לא אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב ומה שתריץ הקצות לפי שיטת הרמב"ן דבמקומו ממש עדיף מרוב ואמרינן כאן נמצא כאן הי' ורצה הוא לומר דה"ה בתוך אמה אחת לתו"ס ותוך ד' אמות דרש"י כנ"ל הפלוגתא בע"ז בפרק ר' ישמעאל הוי מקומו ממש עדיין זה דוחק דהרמב"ן לא קאמר רק במקומו ממש וגם פשטא דהסוגיא שם בפירות סמוך לו היינו אף יותר מאמה ובכל ענין דהוי סמוך ומה שנראה לי דהנה הפ"י הקשה בסוף פרק קמא דכתובות אמאי לא מחזירין אבידה בלא סימנים מטעם ברי ושמא ברי עדיף למ"ד דברי עדיף ואף למ"ד דלא אמרינן ברי עדיף הוא רק משום דאיכא חזקת ממון אבל אבידה לית לי' חזקה כדאיתא בתו"ס בכתובות בסוף פרק ראשון ותריץ הפ"י משום דאיכא רובא דעלמא ולא מהני הבריא נגד הרובא דעלמא:

והקשיתי אנכי בחידושי לפי דברי הח"צ הנ"ל דבסימנים דגופא וט"ע דכלים מהדרינן ולא חיישינן לשאלה כמו דאמרינן בגמרא לנפילה דרבים חיישינן לנפילה דיחיד לא חיישינן לומר דמיוסף בן שמעון נפל ויוסף שמעון אשכח וכתב דה"ה בשאלה דיחיד לא חיישינן וכתב דסימנין אף למ"ד דסימנים לאו דאורייתא משום דאתרמי סימנים כסימנים מ"מ לא אמרינן דרובא דעלמא אית להו סימנים כאלו אך דיוכל להיות דאתרמי עוד סימנים כאלו ואתרמי עוד אחד שיהי' לו סימנים כאלו והוי רק שאלה דיחיד:

ולפי זה הקשיתי דאף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ באבידה מהראוי להחזיר מדאורייתא משום דהוי ברי ושמא כקושית הפ"י דאף בלא סימנים מהראוי להחזיר מטעם ברי ושמא אך משום דאיכא רובא דעלמא וכיון דאיכא סימנים דשוב עכ"פ ליכא רובא רק יחיד דחיישינן שמא אתרמי סימנים כסימנים ושוב ברי ושמא ברי עדיף דשוב ליכא רובא אך אנכי אמרתי לתרץ קושית הפני יהושע דכאן לא הוי כלל ברי ושמא כיון דחיישינן שמא של אחר הוא ואיכא חשש שאחר יבוא ויטעון בריא ולא מהני השמא של המוצא אבידה דהוא אינו טוען שהוא שלו וכעין זה מבואר בשיטה מקובצת בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים דלא אמרינן למ"ד ברי ושמא ברי עדיף שיצטרך ליתן לכל אחד מאתים מטעם ברי ושמא שהמפקיד טוען שנתן לו מאתים והנפקד טוען שמא ותריץ דשמא של הנפקד אינו מועיל מאומה דהטענה לא הוי בין הנפקד והמפקיד רק בין שני אלו שהפקידו ושנים אלו טוענין ברי כן כאן אף דהמוצא אבידה טוען שמא מ"מ אינו אומר שהוא שלו רק שמא של אחר הוא והאחר יוכל לבוא ולטעון ברי ג"כ ומאי מהני מאי דהמוצא אבידה טוען שמא:

וכן ראיתי אח"כ בשו"ת הרי"מ ומביא ראי' מהפוסקים כמבואר ברא"ש ריש פרק ב' דכתובות דחשיב ברי מה שהב"ד טוענים בשביל היורשים כדמוכח בש"ס בפרק אשה שנתארמלה דמה שאנו טוענים בשביל היורשים חשיב ברי וה"ה הכא שאנו מסופקין שמא יבוא אחר ויטעון ג"כ ברי ואין זה ברי ושמא כלל מה שהמוצא אבדה טוען שמא וזה ברור ובחידושי אמרתי בזה ליישב בטוב טעם על מה שהביא הב"י בשם הריטב"א דאף בכלים דלא מושלי דלא חיישינן לשאלה מ"מ לא עדיף מסימנים ולמ"ד דסימנין לאו דאורייתא וסימנים לא מהני אף בכלים דלא מושלי ג"כ לא מהני:

ותמהו עליו ממאי דאיתא שם בבבא מציעא דף כ"ז דרצה הגמרא להביא ראי' מחמור בסימני אוכף דמהדרינן מדאורייתא ומתרץ אימא בעדי אוכף ואח"כ מקשה מדתנן אע"פ שיש סימנים בגופו וכליו לא מהני אלמא סי' דרבנן ומתרץ גופו דארוך וגוץ. כליו דחיישינן לשאלה. ומקשה אי הכי חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן כיון דחיישינן לשאלה ומתרץ לא מושלי אינשי אוכפא דמסקב לחמרא וא"כ עדיין קשה דמוכח דסימנים דאורייתא מחמור בסימני אוכף נוכל לתרץ בעדי אוכף דעדיין יוקשה דניחוש לשאלה ולא הוי התירץ רק משום דלא מושלי אינשי אוכפא וא"כ שוב מוכח דסימנים דאורייתא. דאי סימנים לא מהני מדאורייתא אף כלים דלא מושלי ג"כ לא מהני דלא עדיפא מסימנים והוא תמי' עצומה כאשר הקשו הפוסקים עליו:

ולפי הנ"ל ניחא דחמור בסימני אוכף כתבו הפוסקים דמיירי דאף דהחמור אין לו סימנים מ"מ מהדרינן בסימני אוכף והנה התוס' כתבו באלו מציאות בדף כ"ז בד"ה מה שמלה דדבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז אף דיוכל להיות דאחר יביא עדים שהוא שלו מ"מ כיון דהוי דבר שאין בו סימן נתייאשו הבעלים ממנו. דכשיש בו סימן אינו מייאש דיוכל להוציא ע"י הסימן וגם ע"י הסימן יוכל להביא עדים ולהכיר הסימן אבל כשאין בו סימן מתייאשים הבעלים. והוא של מוצאו ואף אם יביא אחר עדים לא מהני יעו"ש:

וא"כ שפיר ניחא התמי' הנ"ל דאין ראי' דסימנים דאורייתא מחמור בסימני אוכף דשמא מיירי בעדי אוכף. ואי משום דחיישינן לשאלה ולא הוי כמו סימנים מ"מ ניהו דסימנים דרבנן מ"מ בזה שפיר מהני סימנים כנ"ל כיון דהוי בו סימנים עכ"פ לא חיישינן לרובא דעלמא. והוי רק כמו שאלה דיחיד ושוב אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כיון דליכא רוב כנגדו ובזה לא שייך אשר אמרנו לעיל דלא מהני שמא דהמוצא אבידה כיון דהוא אינו טוען שהוא שלו רק דשמא של אחר הוא. ושמא יבוא אחר ויטעון ברי דכאן כיון דבהחמור ליכא סימנים אם נימא דחיישינן לשאלה והאוכף של אחר הוא נשאר החמור בלא סימנים ושל מוצאן הוא ולא הוי הספק רק אם הוא של המוצאו או של זה שאומר סימנים והדין ביניהם ושוב ברי ושמא ברי עדיף כיון דעכ"פ כלים דלא מושלי הוי כסימנים ושוב ליכא רוב ודו"ק היטב:

אך לפי הנ"ל היכא שמצא דבר שאין בו סימן אצל דבר שיש בו סימן דאיתא בברייתא דחייב להכריז על הכל אם בא אחד ואומר סימן בזה שיש בו סימן ולקח את שלו זכה הלה בדבר שאין בו סימן והיינו לשיטת רש"י כיון דבעל החפץ שיש בו סימן בא ואמר שאין שייך לו רק הדבר שיש בו סימן זכה המוצאו בדבר שאין בו סימן דכיון דהדבר שאין בו סימן לא שייך להדבר שיש בו סימן הוי כדבר שאין בו סימן כלל דהדין הוא דהוא של המוצאו. וכאשר הבאנו לעיל וא"כ היכא דזה שאומר סימן בדבר שיש בו סימן אומר שאף הדבר שאין בו סי' הוא שלו ממילא נאמן מטעם ברי ושמא ולא שייך לומר דאנו טוענין ברי בשביל אחר שמא יבוא ויטעון בריא דהא כיון דהשני הוי דבר שאין בו סימן ואם אינו שייך לבעל החפץ שיש בו סימן אין שום ספק עוד באחר כנ"ל והי' נאמן מטעם ברי ושמא דדבר שאין בו סימן כלל הוא של מוצאו לגמרי דהבעלים מתייאשים תיכף אבל כיון שנאבד עם דבר שיש בו סימן אין הבעלים מתייאשים דחושבין שמונח זה אצל זה אבל אם זה שאין בו סימן הוא של אחר מתיאשים ממנו והוא של מוצאו ושוב ברי ושמא ברי עדיף:

וע"כ צריכין אנחנו לבוא לתרץ הפ"י דלא מהני ברי נגד השמא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא:

ובזה יהי' מיושב קושית הקצות הנ"ל בטוב טעם דהא הקשה אמאי אזלינן בתר קורבא והא רובא וקורבא רובא עדיף ולפי הנ"ל ניחא דאם נימא קורבא ורובא רובא עדיף ונצטרך הרוב לדחות הקורבא שוב יהי' ברי ושמא ברי עדיף דלא נוכל לומר דאזלינן בתר רובא דעלמא דהא אצטרך הרוב לדחות הקורבא ושוב יהי' ברי ושמא ברי עדיף כדאיתא בכתובות לענין משארסני נאנסתי דר' גמליאל אומר נאמנת ורצה הגמרא להוכיח דר' גמליאל סובר ברי ישמא ברי עדיף ומתרץ הגמרא שאני התם דאיכא חזקה דגופא והביא השיטה מקובצת שני פירושים פירוש רש"י דחזקה דגופא לחוד מכרעת ושיטת תלמידי ר' יונה והריטב"א דחזקה דגופא אינה מכרעת דחזקה דממונא עדיף אך שוב אמרינן ברי ושמא ברי עדיף דכיון דנצרך החזקת ממון לדחות החזקת הגוף שוב ברי ושמא ברי עדיף יעו"ש בשיטה מקובצת בכתובות בדף י"ב ע"ב גבי משארסתני נאנסתי ובריש פרק האשה שנתארמלה ובסוגיא דהיו בה מומין בדף ע"ה ע"ב ועי"ש:

וא"כ ה"ה לענין רוב וקרוב דקורבא דאורייתא ורובא דאורייתא אך דרובא עדיף וכיון דרובא נצרך לדחות הקרוב שוב ברי ושמא ברי עדיף ומיושב קושית הקצות ודו"ק:

ומיושב בזה ג"כ קושית הנתיבות דהקשה דא"כ אף ביורשים שטוענים שהכלי שלהם והפירות אינם יודעים ג"כ יוחזר להם הפירות ולפי הנ"ל ניחא דהיכא דהיורשים אינם יודעים שוב הוי שמא ושמא ושוב רוב וקרוב אזלינן בתר רוב:

ולפי הנ"ל ניחא שפיר דברי הבית שמואל דבארנקי שנמצא אצל ההרוג שפיר לא תלינן הארנקי בההרוג משום דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואמרינן דההרוג מרובא דעלמא ואינו דומה לפירות אצל הכלי דמהני מטעם בריא ושמא ובע"ה דברינו אלה נאמרים בטוב טעם ונהנתי שאם כי דברים אלו נאמרו בפלפול כונתי בזה לדינא. דהנה אחר אמרי דברים האלה מצאתי כעין דברים אלו בקיצור בשו"ת חתם סופר בסי' נ"ז דכתב סברא זו דבכלי ואצלו פירות מהני מטעם ברי ושמא כיון דאיכא קורבא ג"כ ולא מהני הרוב לדחות הקורבא וגם הברי אבל במת. שפיר תלינן בתר דעלמא ופסק כן להלכה מטעם זה:

אמנם עכ"ז לפענ"ד אפשר לסמוך להתיר כשיסכימו גדולי הדור דהנה החתם סופר לא ראה דברי הפני יהושע דמתיר בכלים סמוכים לההרוג מטעם דלא אמרינן דמבגדים אלו נאבד האיש שהלך בהם ומההרוג נאבדו המלבושים כנ"ל ואולי אם הי' ראה הח"ס דברי הפ"י הי' מסכים לדבריו וגם כבר בארנו שגם דברי הנתיבות מסכימים לזה בסי' רס"ב וחילוק כן מכלי וסמוך פירות. להארנקי הנמצא אצל ההרוג ולפי חילוק זה מותר ג"כ במלבושים ויש לנו גדולי עולם אשר נוכל להשען עליהם:

ועוד תמוה בעיני דברי החתם סופר אחרי דהוא מיירי שם שיש סימן בההרוג א"כ בודאי תלינן בסמוך מטעם קורבא דאורייתא ולא שייך לומר דרוב וקורבא הולכין בתר רובא דכיון דיש בו סימן לא הוי רק חשש יחיד ולא חשש רוב כדברי הח"צ דחשש דאתרמי סימנים כסימנים לא הוי רק חשש יחיד ושוב אזלינן בתר קורבא כנ"ל והח"ס הביא בעצמו אח"כ להתיר משום המלבושים שהי' לבוש בהם המת אף דהמלבושים דהי' לבוש הוי כלים דמושלי כיון דהוי שאלה דיחיד כיון שיש סימנים בההרוג כדברי הח"צ ותמוה דלפי טעם זה הי' אפשר להתיר אף משום הבגדים דלא מושלי דהיו מונחים אצלו מטעם קורבא כיון דליכא רוב כנגדו והוא עצמו אמר דבפירות תלינן בקורבא כיון דאצטרך הרוב לענין ברי ושמא מכ"ש היכא דליכא רובא כלל:

עוד הי' אפשר לומר דהנה לכאורה איני מובן דברי הב"ש דכתב דאם הארנקי מונח סמוך לו לא מהני דחיישינן שהארנקי הי' מונח כאן מאז ומקדם וקשה למאי ניחוש אם ניחוש שאבד הארנקי א"כ קשה אף במונח הארנקי עליו עדיין איכא למיחוש אף דהארנקי הוי כלים דלא מושלי עדיין איכא חשש אבידה שמא אבדה ומצאו אחר ונהרג כאן כאשר באמת החלקת מחוקק בס"ק מ"ב חשש למכירה ואבידה ולשיטת האומר דבכלים דלא מושלי לא חיישינן ע"כ דאינו חושש למכירה ואבידה וכדברי השיטה מקובצת דאיכא חזקת מרא קמא ולאבידה לא חיישינן ואפשר לומר דהטעם דלא חיישינן למכירה ואבידה משום דאיכא חזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו ומאי דחיישינן לשאלה בכלים דמושלי דבכלים דמושלי ליכא חזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו וזה הוא היכא דנמצא הארנקי עליו אמרינן חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ולא חיישינן לאבידה אבל בנמצא בשדה סמוך לו שפיר חיישינן לאבידה וזה ניחא בארנקי איכא למיחוש לאבידה אבל בגדי' שהי' לבוש בהם והי' כלים דלא מושלי דלא חיישינן לשאלה גם לאבידה ליכא למיחוש דא"א לאבד בגדים כאלו מעל גופו:

אך אפשר לומר תירץ אחר מאי דחיישינן כאן שהארנקי אינו של ההרוג משום דאף אם נימא שהוא של ההרוג עדיין יקשה מי הסירו מעל גופו וע"כ אתה צריך לומר שהרוצח פשטו מאתו א"כ איכא חשש כמו דאפשר לומר דפשטו מאתו לאחר מיתה כן אפשר לומר דפשטו מחיים מאתו וברח אח"כ לעלמא וכן איתא בב"ש בסי' הנ"ל וא"כ האי חשש איכא גם במלבושיו אך מלשון הב"ש שכתב שהארנקי הי' מונח מאז ומקדם אינו נראה כן שיהי' כונתו שנפשט מאתו בחיים ע"י הרוצח אך מה שכתב שהי' מונח מאז ומקדם נראה כונתו שנאבד הארנקי מאז ומקדם ואפשר דלא חיישינן לזה לומר שרצה להרוג האיש שהי' המלבושים שלו ופשטו את בגדיו ואח"כ בא אחר למקום זה ונהרג ולקחו מלבושיו או שנימא דשנים היו כאן ביחד זה שהמלבושים היו שלו ועוד אחר ולקחו מזה מלבושיו והניחו כאן וברח והאחר נהרג ולקחו מלבושיו למקום אחר כל אלה לא חיישינן:

ובפרט לפי מ"ש הנתיבות בסי' רס"ב דבכלי לא חיישינן שהפירות מכלי זו נאבדו ממקום זה ובא אחר באותו מקום ואבד פירות אחרים במקום הזה זה לא חיישינן וכן כתב השואל:

מכל הנ"ל נראה לפענ"ד שאם יסכימו גדולי הדור אהי' גם אני סניף להתיר העגונה מכבלי העיגון וה' ינחינו במעגלי צדק למען שמו:

תוכן העניינים

נפש חיה אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה