כרך ב · דף קכב.
דבגין לישנא בישא מרעין נחתין: רחוק לומר שמפרש מרע מן מרעין. כי מרעין בלשון ארמי היינו חולי בלשון הקדש. ורע בלשון הקדש הוא בישא בארמי. ואיפשר אקרא דלקמיה סמיך - "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", דהיינו החפץ חיים טובים בלא מרעין בישין.
דקרי לחבריה רשע כו' ונחתין לי' לעלעוי: ראיתי כתוב פי' כמ"ש בב"מ יורד עמו לחייו, ופירשו על לחייו ושזהו פירוש עלעוי. וכל זה אין נכון. וקרוב יותר שצ"ל "ונחתין ליה לעלעוי" - שמנתחין ומחתכין אותו בגיהנם לצלעותיו ממנו.
בג"כ בעי למיתן שלמא ביניי': על ידי הדין בא שלום בעולם כד"א משפט שלום שפטו כו'.
תהא נטירא מכל סטרוי: נראה שרמזו למ"ש בשמות רבה ריש פרשת משפטים דינין מלפני' דינין מלאחרי' למטרונא כו' שומטין הזיין מלפני' ומלאחרי' כו'.
אלא לבקר עד דלא ייכלון דיינין כו': וז"ש "אי לך ארץ כו' ושריך בבקר יאכלו אשריך ארץ כו' ושריך בעת יאכלו כו'". וכן הוא פשטא דעובדא דר"א ור"א בשבת דהוו יתבי בדינא וחלש לבייהו כו', דלא טעמו כלום קודם, אלא שמ"מ לאיסורא לא נזכר זה בש"ס רק בהרגו את הנפש. ועיין סמ"ע סימן ה' סעיף קטן ט'.