אור ברסלב

נפש דוד על ספר הזהר

כרך ב

כרך א

דף ב:

ותו אית לשאלא כו': עיין לקמן ה' א' (ח"ב ה, א) עוד שאלה ג'.

סביל מטולוי: כצ"ל. פי' משא הצער.

וע"ד סבלו גלותא כו': ובני יוסף שלא היו רגילין בצער (לבד מה שי"ל שלמדו מאביהן שהי' מלומד בצער), באמת לא סבלו ויצאו קודם זמנן וכמ"ש עליהם בפרקי אליעזר פרק מ"ח שהיו מזרע המלוכה בגאות לבם כו'.

דף ד.

הגן הזה צריך לשמור כו' ולהשקות כך כנסת ישראל: כצ"ל. ותי' לזמור ט"ס בגן.

דף ה:

הוו שאגין ככפיריא כו': כצ"ל. כמ"ש אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וכתיב נדעה נרדפה לדעת כו'.

ענפין יתבין בטולהון: כצ"ל.

דף ח.

וחזי אבהן דאבלין בחרבן: כצ"ל לענ"ד.

דף יא.

ולא חב בה: כצ"ל.

דף יב:

מאריהון דכלא: כצ"ל.

ישראל דמתחטאן קמי כו' דכלא ומיד דמתחטן קמי כו': כצ"ל.

דמעין אחיתו: כצ"ל.

דף טז.

כאבא (פי' כאב וצער גדול יש) דבנין לאו בלאותה כו': הבני' יגעין כבר ביגיעה וטורח בעולם הזה.

וכתיב ויוסף היה במצרים: זה מביא לראיה דלאחר מיתתן הוא דכתיב כאן שבאו דהיינו דכתיב נמי יוסף, לומר שבאה נשמתו מאותו עולם למצרים, אבל אם מונה כאן ביאתן בחיים כפשטיה מאי ויוסף - הרי לא בא עם יעקב יחד.

בהאי איתקרי כרחם כו': ודרשו כרחמן שבאבות זה יעקב בבראשית רבה פרשה ע"ח.

זרעא לארעא או לא: כצ"ל. פי' שאל בלשון שאלה אם הביאו זרעו, ר"ל בנו, לכאן לקבור לארץ משום דהוי חמי פרצופא דברי' כאן וכמש"ו להם להלן "ולא ידענא אי כו' אי במותא".

דף טז:

א"ל שתיק בדא אי לאו בעותא כו': כצ"ל. כלומר שתוק מלדבר ולשאול כזאת שהרי העולם קיים על תפלתנו, ומפני שהיה טרוד לגמור דבור צערו על בנו (כמו שחזר והתחיל לגמור להם והאידנא אתערית הכא כו') ע"כ לא היה רוצה שיטריחו בשאלות ענינים אחרים. ולפי הרח"ו במק"מ שהוא שבועה שנשבע בשר הממונה על הקברות ראוי להגי' מרא קברא.

ר"י פתח עד שהמלך כו': לא ידעתי ענין הפתיחה לכאן ואולי מקומה להלן י"ז א' אחר סיום הדרשא דעד שיפוח כו' עד דלא ישתלים ההוא יומא דאומין כו'. הרי שהקב"ה יקדים. ואתי למדרש לה נמי מקרא דעד שהמלך במסבו למעלה דיינו קודם כלות יום הגלות שעדיין השכינה ברקיע כבר נרדי נתן ריחו, שינער הקב"ה ירושלים מכל טנופת ותתן ריח טוב ממנה כימי עולם.

וכתיב ויהי בישורון מלך: אף אם נאמר דהזוהר פליג אמאי דאיתא בש"ס ובזוהר בכמה מקומות דהאי 'מלך' על משה קאי -- מכל מקום אין מיושב הראיה כל כך לכאן. והנראה לי נכון בס"ד שמקרא זה מקומו באידך ד"א וכך צריך לומר: "דבר אחר: עד שהמלך במסבו בעוד דמשה ברקיע שנקרא מלך הה"ד ויהי בישורון מלך וקב"ה הוי יהב אורייתא כו'". והמעיין בשיר רבה שם יראה שהדברים מבוארים שם כן ועיי"ש כל המאמר.

בגין דישתאר בהון עלמא: נראה צ"ל "דיסתחר בהון עלמא", כלומר שיסובב מהם כל העולם. ולמה צריכן לכך מפני שהן כנגד כה"ע כדמפרש והולך.

דף יז.

שעשה כמה רעות לישראל: ר"ל אף קדם ששלט בהן וכמ"ש ביער בערב לקראת צמא כו' וכמ"ש באיכה רבה וגם בימי שאול ובימי בית שני כ"פ היו הערביים והגריאים אבן נגף לישראל.

ואין לך גלות קשה כו': עיין לקמן סוף פרשת וארא ל"ב א' (ח"ב לב, א) ובפרקי רבי אלעיזר פרק ל' וריש פרק ל"ב ומה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

ראמין ראמין: מפני שבמעמד זה שאחז הערבי להיהודי בזקנו וכפפו כלפי ארץ לרוק בו, היה היהודי למטה והערביי' למעלה, נקט ר' יהושע לישני' על הערביים עלאין יחתון לתתא, ועל היהודי אמר ראמין ראמין - ר"ל מי שהוא מזרע ראמין (כל' הערבי) ישאר רם ועליון.

כד"א לאחוז כו' כהאי טלית כו': עיין פר"א פרק נא.

אלף שנה הוא כו': עיין פר"א פרק כח ומש"ש בס"ד.

מאי ממנו מממנא דלהון: אין רוצה לפרש ממנו מעצמו, אלא הן אמרו שכחן של ישראל למעלה חזק מן הממונה שלהן וכדמפרש ואזיל. ועל זה נתחכמה להמעיטם.

דחילא ותוקפא דילהון: (הוא הקב"ה שהן יראים מלפניו ובוטחין בו).

רברבא כו' משלטנא דילן: כצ"ל. ר"ל שלנו של המצריים וכדכתיב ממנו.

ולא עם ה': כי לא ידעו את ה', רק השיגו שהן בני ישראל - ז"א, שמשם נמשכין ענפין ע' של שרי אומות העולם. ועל כן ידעו כי דחילא ותוקפא דילהון רב ועצום מממנא שלהם. ואת בני ישראל שלמעלה היו יראין ולכן לא כתיב ויקוצו מפני עם כדמפרש והולך.

דף יז:

אלא שם אמו: וכן אמרו פרק ערבי פסחים כלהו קטרי כו' בשמא דאימא.

מסכנא לא בעי לנטרא כו' עתירא נטיר דיליה: כצ"ל. ופירושו שלעני אין לו כלום וא"צ לשמרו אבל העשיר משמר שלו שלא יפסד והנמשל כדמפרש ואזיל, שכל ישראל שיש להן הון ועשר רב בעולם הבא, הקב"ה נטר לון שלא יחטאו, אבל אומות העולם אין צורך לשמרן מן החטא שאין להם זכות כלל. ומפני שראו המעתיקים דנקט תחלה נטירין באומות העולם ולא נטירין בישראל, נשתבשו לכתוב כאן גם כן כן, אבל באמת נטיר' דהכא ענינה כההוא דמפרש ואזיל לקמן דבעי דאינון להוון נטירין מחטאה כו'.

אלא לקחת עונשן כו': וז"ש ידע לכתך כו' נחש כו'. שאם פורשין בהליכתן בדרך מה"ת הנחש בא לנקום מהן וכעובדא דר' יוסי דהכא.

ת"ח אר"ח כתיב חשך שבטו כו': עיין רבה ותנחומא ריש פרשה זו באורך דרשא זו.

וכתיב אהבתי כו': ר"ל לכן כתיב "ואהבו שחרו מוסר".

ולכך אקדי' שלטנא דילהון: פי' ממונה שלהן כלדעיל.

וכתיב תחת עבד כו' ממנא דהוי תחות כו': ר"ל כמ"ש בירושלמי ושח"ט דהרעש סי' על הפסק מלכות. וז"ש ממנא דהוי [עבד] תחת שלטנא אחרא ומליך ונוטל מלוכה עתה ממלכות שהיה אדון שלו, וזה לא מיירי בישראל לכן אמר וכ"ש כד שליט כו'.

דף יח.

מאי חוצה: מכלל דאיכא פנימה. דהיינו מריהון לגו בבתי גואי. ואולי דרש אראלם - אריאל שלהם, ור"ל על הקב"ה. וכן דרשו בתנא דבי אליהו רבא.

אינון מעשרה כתרי כו': הבתים הללו הן מדות מן הי' ספירות - כן משמעות הלשון. ועיין לקמן כ' ע"ב (ח"ב כ, ב).

מתכנפין י"ב ב"ד כו' תה"ד כו' לימא רבא: משמע כי היכא דימא רבא בקדושה וע"ל שם, כן נמי תהומא רבא. ועיין פירוש ספרא דצניעותא לרה"ג ז"ל ל"ה ע"ג שביארו כן שם.

ר"מ דרגין: שעלאין נחתין שנהפך מן ר"ם למ"ר, וכמ"ש בהגהת רח"ו במק"מ. וה' שמות של ה' ספירות כח"ב ח"ג (דהיינו שם אלהים לבינה ולגבורה) עולין יחד ר"ם עם הכולל.

הה"ד אריה שאג: זה הקב"ה כמ"ש געי טרנא כו' וכמ"ש ה' ממרום ישאג. ודע שבסופי תיבות פסוק זה יש שם הקדוש -- ב' יודין וב' אלפין -- היוצא מן יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד.

ר' יצחק אמר הבה כו' והוי בהסכמת דינא לגביה: ר' יצחק משתף דברי ר' יוסי ור' יוחנן יחד שפי' הבה דהכא לשון הסכמה ולדינא ומשום דהכא כתיב לו. אבל בשאר דוכתי' איכא לשון הסכמה ולא לדינא וכדר' יוחנן.

דהוו מתעקצי ממה"ש כו': כמש"ל י"ז ריש ע"ב (ח"ב יז, ב) דבני ישראל הן מה"ש. וצ"ל דממונה שלהן הוא שהי' נעקץ בראותו מלה"ש עמהן של ישראל. או שחכמי מצרים היו משיגים זה. ועיין ויקרא ט' א' (ח"ג ט, א) על הפסוק מחטו לי עי"ש.

מה הוי מחשבתהון כו' לממנע פו"ר כו': שהרי להא דכי תקראנה מלחמה כבר נתנו עצה לענותו בסבלותם (מיהו פשטיה דקרא שם נמי פירושו שעל ידי הסבלות ועבודה יענום, אין עינוי אלא פרישות דרך ארץ כמו אם תענה את בנותי) ואם כן יותר טוב היה להם שיפרו וירבו ויהיו להם עבדים יותר, שהרי היו מצטערין על עבודתם כמ"ש כי שלחנו את ישראל מעבדנו.

אלא א"ל היו ידעין כו': וע"כ כשא"ל שכבר הטילוהו למים פסקו הגזרה.

הלך כו' ת' פרסה: כלומר דחאוהו חוץ לארץ מצרים שהיא ת' פרסה (והיא ערות הארץ נגד ארץ ישראל שהיא בקדושה גם כן ת' פרסה), וא"ל הקב"ה הוא נמשך ביחד עם זה שבשעה שדחאוהו א"ל כן. ולא משמע לי לפרש שהלך ת' פרסה על פני כל ארץ מצרים להתחנן לפני הקב"ה אף שהיה נאות לענין. אבל אינו במשמע לשון המאמר כלל.

אלא א"ר יוסי כו' נתכיס מאיליהם: ועיקר שפטים דקרא על הממוני' שלהם הוא וכדמפרש והולך לקמן ר' יהודא.

ועוד ראשו על כרעיו כו': ר"ל כדלקמן ברעיא מהימנא מ"א ב' (ח"ב מא, ב) "דליהוו דמי לתיקונא דגופא כו'", עי"ש. אבל לא משמע לי לפרש דהא דראשו על כרעיו דוקא קאמר ושבזה גם כן היה ניכר קלונו שנכפף הראש כלפי הרגלים.

דף יח:

ובעצים ובאבנים: ודרשו זו ע"ז שנאמר האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתני. ומאי דאקשי לעיל רבי חנינא וכי בזהב וכסף כו'. קאמר כאן ר' אבא שהיו להן אלוהו' ממש (ועץ ואבן הן דו"נ דסט"א).

רוב מימיו כדוגמתן במרום: שמצרים מל' דסט"א, ערות הארץ כמש"ל. ונילוס יסוד דידיה. ועיין מקץ קצ"ד א' (ח"א קצד, א). והרמ"ז כתב שם דנילוס בגימטריא יוסף, ועל כן בו רבוי המים לאתברכא ארעא מיניה דוגמא שלמעלה.

אלא בים דכתיב כו' וקודם זה נעשה שפטים כו': כלומר כל י' מכות כולן הוו באלהיהם וכדלקמן.

ועלה כו' כד"א כו' ביד רמה: וז"ש ועלה - דרך עלייה וכבוד יצא מהארץ.

אלו מקשיבים שירת היום כו' שירתם של ישראל כו': ר"ל כמ"ש פרק גיד הנשה שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. ור' יצחק פליג וסבירא ליה דהאי מקשיבים לקולך אדרבא משמע שהחברים, שהן מלאכי השרת עצמן, כבר גמרו שירתם ועתה מקשיבים לקול ישראל.

כלולה מג' כתות: לכאורה היינו ג' כתות מלאכי השרת שאומרים שירה בג' משמרות כדאיתא בכ"מ בזוהר. אבל הלשון "כלולה" משמע דעל הכת אחת קאי, והיינו שהמלכות נקראת 'כת אחת' שכלולה מג' כתות חג"ת (דבה אתגלייין אבהן כמ"ש הנצנים נראו בארץ אלין אבהן) וז"ש להלן בדתני ר"ש ור' נחמיה ג' אלו כמש"ל אי"ה.

הה"ד ותקם כו': אולי מדכתיב "לביתה" - חד, "ולנערותיה" - לשון רבים - תרי, הא תלתא נפקא ליה ג' כתות (ולפמש"ל שהן בחג"ת אולי י"ל דמ"חוק" לחודיה דריש שהוא בת"ת ויסוד הכוללין ג').

אלו הן שרים על כל בעלי השיר: נראה שר"ל על המלכות שמשוררת בלילה כמ"ש "שירה (תהלים מב, ט) - שיר ה"א", כמ"ש "אלוה עושי נותן זמירות בלילה" (איוב לה, י).

מוסיפים העליונים כח כו': שעל ידי התחתונים יורד השפע להם. וז"ש בברייתא דפרקי היכלות שכשהכתר מתפלות ישראל עולה לראש חי העולמים כל חיילי מרום מתגדלין ומתגברין כו'. וכן מ"ש להלן ושמים וארץ מוסיפים כח -- הוא קבלת מוחין חדשים לזו"ן.

ידע כו' והחכמה כו' וגבורה כו' לדעת: הן חב"ד.

[נתחדש לי בדרך בס"ד אור יום ו' י"ז שבט, דשם של נצח והוד ושל יסוד (היינו אל חי לפי דעת הקדמונים וגם לדעת הזוהר והאר"י מודים ששם זה גם כן ביסוד) ושם אדני דמלכות עולין יחד בכיוון תרי"ג .

דף יט.

ונסתם החכמה בו: שש"ה הוא בחכמה כדאיתא פרשת אחרי מות.

הה"ד ושרות כו': עיין ויצא קנ"ט א' (ח"א קנט, א) עלמות שיר כו'.

דף כ.

אי בני נשא כו' ואינון מתאבדין: (כלומר וי לב"א שהן מתאבדין) דבירא כמה אתיין לשאבא מיניה - כצ"ל. פירוש, מן הבאר ישקו כל העדרים - מלאכים וכל חיילין, ועכ"ד חבב הקב"ה לב"א.

מוצקין אותו: נ"ל דצ"ל צומקין אותו, וכמש"ל ע"ב אין מוצקין אותו לחזור כולו לבן אלא באש. וכ"ה עוד שם באדם אינו נצמק לחזור כולו לבן כו'. וכאן על עצם השושנה קאי שחוזרת ללבן על ידי אש כשמייבשין אותה באש או בחמה. ואין זה ענין להא דקאמר בסמוך ומימיו לבנים (). וכן מ"ש להלן ריש ע"ב בקרבן מוצקין אותו ועולה העשן כולו לבן - ע"כ שם צומקין גרסינן, ור"ל שמקריבין האימורים על גבי מזבח ועולין כליל בעשן ועל ידי האש נתהפך ללבן שהוא העשן.

דף כ:

א"ר יצחק ועוד כו' לעולם: אף בשעת הקרבה שלא הזכיר ר' אבא כי אם שהבשר תחלה אדום ונהפך לעשן לבן. ור"י קאמר שהקרבן מקריבן לבן ואדום, חלב ובשר ודם. וכן סממני הקטרת. ועל ידי האש חוזרין להיות כולו לבן. וכן בתענית אמר שחוזר כולו לבן על ידי האש, כלומר שעל ידי אש התענית פניו אזל סומקא ואתת חיוורא אלא שההקרבה עצמה היא לבן ואדום מיעוט החלב והדם.

עליו נקרא תקוה לכסיל ממנו: רועה זה הוא משל על מנהיגי וחכמי הדור, וז"ש מקרא זה דאיש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, וכמש"ל כ"א א' (ח"ב כא, א) "מה הצאן כו' כך המנהיג כו'".

דף כא.

דלג עליו שנאמר ויבא אל: מתיבת 'אל' דרש שדלג עליו ובו כדנקט לישנא לקמן.

והיינו דכתיב ויקרא אלהים לאור יום: כלומר למאיר ובא, שהוא עד שנוטה לרדת.

דף כא:

יחוור בצפרא כו' לחם: וכתיב והמן כזרע גד לבן.

מאן דקרב לאשא כו': כפי' הרח"ו מל'. וכמ"ש פן תאכלנו האש הגדולה הזאת.

כתיב בכל ביתי כו' ולא כו': ר"ל "בכל ביתי" משמע כל י' דרגין הכלילין בבית שנקראת 'כל' שכוללת כל דרגין דקמא.

כתיב ואת בלעם כו' בחרב: מדכתיב הקוסם דייק. שמדרגתו היה קוסם שהיא דרגא ראשונה לי' דרגין המנויין בפרשת שופטים -- קוסם קסמים, ומעונן וגו'. וכדאיתא לקמן פרשת וארא ל' ע"ב (ח"ב ל, ב) ופרשת וישלח קס"ז ע"א (ח"א קסז, א), והיא כתר ודעת דקליפה (וקסמים שמונה הזוהר לתרי היינו חכמה ובינה). וז"ש לקמן ריש פרשת יתרו שם ב' "דהוי חמי נהירו דקיק כמבתר כותלא כו'". ועיין בלק קצ"ד א' (ח"ג קצד, א) "וההוא רב החובל כו' איהו עליון כו' בדא הוי מתדבק כו'".

דף כב.

משועבדים הן כו' איננו אוכל: אף הרשעים אינן נאכלין אלא על ידי האש **וערין וסר מהם זוהמתם ומתקדשין ומטהרין להיות בוערים על ידי האש לעבודת ה' ולמצותיו בדחילו ורחימו כאשא תקיפא וכמש"ל כ' ב' "מכאן ולהלאה כתיב כל דבר כו' בא וטהר".

דף כב:

דהא בתרין אתוון כו' עלמא דא בדינא כו': ור"ל בה' וכמ"ש במקדש מלך וכמ"ש ריב"א במנחות , עי"ש. ואיפשר גם כאן האי "דבר אחר בטחו כו'" הוא סיום מלתיה דר' יודא דלקמיה.

כב"נ דפקיד לביתא כו': כד"א להיות כל איש שורר בביתו.

שאר' לאתרעמא כו': דרגא דאלהים שהוא א"ד התחיל לדבר קשות.

דאיהי קיימא לאתשקייא מיניה: לכן נאמר עלי' לה' הארץ כו'.

בקדמייתא ולבתר כו': כמ"ש ארץ ישראל שותה תחלה כו'.

דף כג.

בשבעין אנפין: ע' נפש יוצאי ירך יעקב.

דף כד.

כלילין דא בדא לאשתלבאה דא בדא: כצ"ל.

דף כד:

קסטירא דאיהי נחשת זוטא: ע"ע קסטרן שהוא בדיל עי"ש.

דף כה.

ברעיא מהימנא. בכללא כו': עיין לקמן תרומה קס"א א' ב', קס"ב א'.

דף כה:

ומלה הוי אתיא () בלא קול: כצ"ל. ור"ל דהוי אתי בחשאי כדמסיים סוף העמוד אקרא דפן ינחם העם. ולקמן (ח"ב כו, א) אמר קלא אשתכך, וי"ל גם כן שם בחשאי. וצ"ע.

ת"ח דהכי הוא דשרא כו': כלומר דהכי הוא שלא הגיע זמן דבור עד סיני, שהרי כאן דשארי מלה למללא בלא זמניה פסק לה מיד והתחיל ויאמר אני ה' ולא נסתיים דבור אלהים.

דף כו.

דאתחשכו עינוי והוי כמת: לכן ייחד שמו עליו בחייו וכמ"ש בבראשית רבה ובירושלמי.

דף כז.

זבולון כו' אורייתא מימינא: כצ"ל.

ודא צפון במים: עיין לעיל כ"ד א' (ח"ב כד, א).

בכל מאדך כו' באתר דלית ביה שיעורא: איפשר ר"ל כדרשת המשנה "בכל מדה ומדה שמודד לך", כלומר אפילו מודד לך רעה נגד מעשיך וכמו רבי עקיבא - "הוי מודה לו", דהיא אתר דלית ביה שיעורא ומדה (כנגד מדה) כמ"ש במנחות על רבי עקיבא "שתוק כך עלה במחשבה", שהוא בחכמה למעלה מבחינת מדה המתחיל מאימא - קו המדה. גם י"ל שרומז לסוף המשנה הוי מודה לו במאד מאד שהוא דבר בלי שיעור ומדה.

לאשלמא דינא כו': כמ"ש פרק קמא דברכות דדינא נמי היינו תורה.

דף כז:

ועליו כלא אודן ומברכין ואמרין באו נשתחוה ונכרעה כו': דלעיל מיניה כתיב "אשר לו הים וכו'", ומשום דהתנינים והיאורין הן בסוד נה"י, לכן כתיב ג' לשונות -- נשתחוה נכרעה נברכה. והשתחוייה ביסוד בחינת תנין שהולך על גחון כמו השתחוייה (וז"ש בקדושיו ברב אחא בר יעקב דבכל כריעה נתר חד רישא דנחשא דז' רישין). ולכן מאן דלא כרע במודים שדרתו נעשה נחש לאחר ז' שנים. ולכן בא על הכותית קרי עליה "לא תשתחוה לאל אחר" כמש"ל ריש פרשת שמות. ואולי יש לכווין לכך מה שהכלבים עזי נפש אומרים שירה פסוק זה "באו נשתחוה" דהן משרש התנינים.

תוספתא. מה אשכול כו' בכמה זמורות לנטרא לדאכלין ליה: כנ"ל להגי' ור"ל שהעלין ופסיגין הן שומרין להענבים. ועיין עוקצין פרק א'. וכן הנמשל - תכשיטין דכפרה לבנהא.

ובגין דא אוקמוה רבנן לא כהעולם הזה העולם הבא: ר"ל הא דסוף פרק ד' דפסחים שלעולם הבא על כולן הטוב והמטיב. וכמו שפי' בחדושי פרק הרואה בס"ד דר"ל אפילו על בשורות רעות אומר הטוב והמטיב.

דף כח.

ובגין דא ויגד יעקב לרחל: שדרשו שמסר לה סימנין נגד רמאות לבן שלא יחלף, וכשסיפר עם לאה ענתה רחל מתחת המטה כדאיתא במדרש.

דאתגליף בגנתא עלאה בשמא קדישא: שהי' גדל בג"ע ושם המפורש חקוק עליו. ועיין פרקי רבי אליעזר פרק א'.

משמע דכתיב אשר אחר הרחיים: איפשר למש"ל דשרש תנין זה נגד היסוד זהו "אשר אחר הרחיים" שהן נצח והוד, תרין בעין נק' רחיים ששוחקין מן לצדיקים כנודע.

דף כח:

בזמנא דיחדת עלמא: כצ"ל.

דף כט.

וראמין קלין לכל סטרין: נראה דצפרדע היתה כלולה מו' קצוות, וכמש"ל ל' סע"א (ח"ב ל, א) ונפקין שית מינה מגו מעהא. וז"ש כאן "לכל סטרין" - לכל ו' קצוות, וכמ"ש בפרי עץ חיים שצפרדע מיסוד דנוקבא דקדושה .

דף כט:

כיון דנפקי כו' מדי דאתחזי לכלא: משמע שר"ל דבלטיהם הוי רק מעשה אחיזת עינים בלט, אבל מידי דאתחזי כמו להוציא את הכנים לא יכלו כד ידא תקיפא שרי עלייהו, כמ"ש אצבע אלהים כו'.

דף ל.

בנהירו: כלומר צורה בולטת.

כד סליק לערסי' והוו עאלין קמיה בדיחין הוי אתהני בההוא ציור: כצ"ל לענ"ד. וכן היה דרך מלכים למדמיך בזמרא כמ"ש בריש גלותא ועיין לקמן בדף זה "כדין כמה בדיחין כו'".

אלא ליה בלחודוי: בשביל שהיו מציירין על מטתן כאילו שרה לפניהם ומחזיקי' בה עדיין לכן עלו הצפרדעים על מטת המלך דווקא. וגם י"ל לבלבל מהן הנאה זו מההוא ציור.

לא יהבי שכיכו ללבא: אין לבם נח מלזעור תמיד. ואיפשר האי "ללבא" של הקב"ה קאמר, וכמ"ש יום נקם בלבי. והקב"ה נקרא 'לב' כדאיתא במדרש מדכתיב צור לבבי.

דף ל:

כלאים זינין סגיאין בארמות ידא: ר"ל לשון הש"ס עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמין במפולת יד (בכורות נד, א) (משנה, כלאים א, ט). ובמקום במפולת יד נקט בארמות ידא. ודורש והולך בנמשל "כמה חילין כו' ובלבל כו' כחדא כו' בידא חדא דארים כו'".

כניס דסלקא כו': הוא ענין בפני עצמו נמשך למטה תא חזי (וגרסינן תא חזי בלא ו' העטוף) כו' עד סוף המאמר מסיים אתחזיאו קלמין כו'. ור"ל במקום שהארץ מוציא איבין מחילא דלעילא דאזרע עלה, הנה ארץ מצרים כד אושיט קב"ה אצבע דיליה ואתייבשו לעילי' כל מבועין ונחלאן דילה, כדין לתתא העפר הוציא הכנים מרוב יבשותה (וזה יתכן ביותר לפ"ד המפרשים שחורה הקופצת שהוייתה מהעפר, עיין תוס' שבת פרק קמא (שבת יב, א)).

דף לא.

כלב כו' ולדוכתיה אזיל: שהיה מיהודה ונשיא שבט יהודה.

דף לב:

פתח ואמר אשרי כו': ענין זה הוא פתיחה לדרשא דאיוב דלהלן (שהובאה כאן לענין שמפרש והולך להלן ל"ג א' (ח"ב לג, א) "מקריבי עיטא דפרעה הי' כו'" וכדלהלן ל"ד א' (ח"ב לד, א) "הה"ד הירא את דבר כו'"). ומקרא זה נדרש לפתיחה זו כמ"ש בויקרא רבה פרשה כ"ט רצונך לזכות בדין מנה לך נקלוגי' (פירוש - מליץ סניגור) פלוני דהיינו השופר וכן הוא בזוהר בכ"מ. וז"ש כאן יודעי תרועה להיות להם למליץ דעבדין פקודי אורייתא ויאמר מצאתי כפר.

כד"א אם כו' מני אלף: י"ל שרומז על אורייתא שניתנה לאלף דור. והתורה גופא לשון אלף - מאלפת חכמה.

ולית אנן כדאי למיהדר אבתרייהו: כצ"ל.

כד בעאן לקיימא על עובדין דישראל על ה' ודאי קיימין: וכמ"ש במכילתא בשלח בשירה פ"ו תהרוס קמיך כו' שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם נגד הקב"ה.

דף לג.

משוט בארץ סתם: היינו כאומר בארץ שלך אשר ה' אלהי' דורש כו' כדמפרש ואזיל דלא אתמסר לסטרין כו'.

למיהב ליה חולקא כו' למעבר עאני בחד נהרא: כצ"ל. ועיין אמור (ח"ג קא, ב).

וכן בכל סטרין דיליה: אפילו על האיל שהוא גם כן מסטריה דיצחק כמ"ש בת"כ איל קשה -- בכל זה אין לו להחליפו עליו.

מקריבי עיטא דפרעה: מאותן שהיו מקריבין עצה לפני פרעה, ונקט מקריבי כו' כלשון הכתוב במגלת אסתר "והקרוב אליו כרשנא כו' שבעת הסריסים כו'".

הוא חוקר ולכלי בשרא בגין כו': כצ"ל. ומפרש תכלית לשון כלייה לכלות הבשר וז"ש קץ כל בשר. וכן הוא לקמן ע"ב "לשיצאה כלא כו'". ועיין מקץ קצ"ג א' (ח"א קצג, א).

דף לד.

דאיהו הוי מכסי על פרעה: נראה פירושו מכסה כמו מגין בצלו, וכמו שדרשו (בריש פרשת שלח לך) היש בה עץ - אם יש בה המגין כעץ זה איוב כו'.

דף לד:

וברכאין דגנתא נפלין בי' ג' זמנין בשתא: אולי הן ג' תקופות מן הד' תקופות, עיין לקמן (ח"ב פא, א) (ח"ב קצה, ב) (ח"ג טו, ב), ובמדרש הנעלם חיי שרה (ח"א קכה, א). ואל תתמה על שתקופה ד' ודאי אין נופל בה, שהרי גם בג' אלו אמרו כד תרין וכו' וכד חד כו'. ואם כן מקום גם כן לומר שבאחד מהד' ודאי אינו נופל.

דף לה.

אסתלקו למלכו אחרא: עיין מקדש מלך בשם הרח"ו. ולכאורה מה דמסיים "ודא איהו מלכו דאיהו תקיפא" משמע שהיא מלכות הרביעית דדניאל שכתב עליה "תקיפא כפרזלא". וכן בחיה הרביעית - אימתני ותקיפא. וז"ש "והאי תנין הגדול איתער לי' כו'". וצ"ע מהו דאתפליג. כי השבילא הוא הנמתק והולך בקדושה גיחון דירושלים שנמשח שלמה שם, אבל שאר מימוי אחידן בתוקף הדינין כידוע גיחון - הולך על גחון.

דף לה:

אמאי לבר ואמאי בתלת כו' והא כתיב הוא גלי כו': זה קושיא דואמאי לבר, ומאי טעמא בכי כו' על המשקוף ועל שתי המזוזות - זהו קושיא דאמאי בתלת.

דף לו:

כלהו משתזבין אי לא דרישהון מתפסין: כצ"ל. ועל זה מסיים ואפילו יהושפט כו'. ואין כאן רק פירוש אחד על המקרא שביאר תחלה אם אלו לא הוו רישין כו'. ולא כמקדש מלך שפירש שיש כאן ב' פירושים, שאם כן הלשון מעורבב.

דף לז.

תוכן העניינים

נפש דוד על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה