כרך ב · דף מה.
שגיונות דעלמא הוו תליין כו': יום ראש השנה שנדונין העולם בו על שגיונות וזדוניות.
מתלא אמר מאן דנשיך מכלבא כו': כינו משל זה למדת הדין של המלכות. לרמוז על בחינת שם ב"ן האחרון שבקדושה שממנו יונקים חיצונים כולם, ומבחינה זו באה לו מיתה, עי' לק"ת שלהי שמואל על ביום השלג, ובליקוטי הגר"א על מאמר כד זרענא פולין לנ"ב גוונין ביומא דתלגא דלקמן צ"ז ב' (ח"ב צז, ב). ועיין מ"ש בס"ד בהגהותי על ילקוט בזה על מאמר ר' ישעי' תלמידו של רחב"ד התענה כו'.
והוו שמעין אינון תשבחין ולא יכלין למחדי: כד"א ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וכו'. כמו כן אף כשיצאו וידעו אז בתבירו דגרמיי' וטעימו טעמא כו' -- לא היו יכולין לשמוח כל כך כראוי בגאולתן עד שפתח להן אזן לשמוע תשבחן ושירין שלמעלה קמי כו' (ואיפשר נרמז זה בפסוק בשלח פרעה, שפרעה נקרא אימא עלאה שלשם עולה השיר, ושם בחינת האזן, שם ס"ג שבו השמיעה. ומבחינה זו נפתח להם אזן לשמוע שירה שלמעלה).
וקאים רוחיהון בגווי' דלא פרחין: נראה מפני שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צה, ב) אזנים גילה להם ושמעו שירה של חיות ומתו. לכן אמר כאן דקאים רוחיהון ולא פרחין, ר"ל שלא פרחה נשמתן מהם.