כרך א · דף רכו.
ועינא דא הוא ירותת עלמא: כמ"ש לעולם ירשו ארץ שהיא המלכות שהיא בת עין דכאן. וזהו סוד "יוסף ישית ידו על עיניך" כדכתיב "צדיקים ירשו ארץ" וכדלעיל ר"פ ז' רט"ז א' (ח"א רטז, א) וסוף פרשת לך לך צ"ג א' (ח"א צג, א).
והאי נטיל ליה וירית ליה: בנו היורשו ואסתים עיניה.
בעאן לשואה ידא על עינוי: זהו עצימת העינים מיד לאחר מיתר וע"כ אמר "אינון דקיימין עליה", כלומר הנמצאין שם תיכף לאחר יציאת הנפש וכדמפרש ואזיל טעמא. דמשמע מיניה שמיד צריך לסתום בזריזות. וזהו שהוצרכו לאשמועינן במתני' סוף פרק שואל שאסור להעצים עם יציאת הנפש, דמינה דעל כל פנים אח"כ תומ"י צריך להעצים. ואח"כ אמר "לבתר יתכסי בעפרא", ר"ל בקבר. ור' חזקיה לעיל לטעמיה לא הזכיר רק על לנגדא עפרא בקברי' על עיניו ולא על עצימת העינים בשעת מיתה.
חיזו יקירא דחמא: כצ"ל.
לא יסתכל בחיזו אחרא ואי אשתאר כו' וכ"ש מן מיתא. ועוד דההוא נפש לקבלי' בביתא דלאו יקרא דילה לאסתכלא כו' ולא שריא על עינוי מלה אחרא כו': כצ"ל.
על דינא דקברא מהו: נראה ר"ל דין העין שמשברין עיניו ר"ל.
ויקרא הוא דיסתים וכו': לטעמיה דר' אבא לא שייך לומר כדר' חזקיה, אלא כבוד המת הוא שבנו החייב בכבודו לאחר מותו גם כן יעשה לו זו הטובה.
נפשא וגופא. לבתר גופא אתטריד כו' ת"ח ווי לון כו' על מה קיימין ולית מאן דידע בעלמא וישגח לאתערא לבא. ואתנשי מיני' למעבד פקודי כו': כצ"ל.