כרך א · דף רכה:
תלת זמנין ביומא עאל רוחא חדא כו': היינו בעת ג' תפלות שמתפללין ישראל שתקנום אבות והיינו הא דאיתא פרק הפועלים שאמר אליהו ז"ל לרבי דמוקים לאבהתא למיצלי ומשי ידיי'. והי' נ"ל לפרש רוחא חדא דכליל בתרין אחרנין הוא אליהו ז"ל שנקרא כן בזוהר על שם שכולל נשמות נדב ואביהוא. ועיין ח"ג פ"ח רע"ב (ח"ג פח, ב).
דיתיר עבדת רחל כו' מכלהו: מכל ג' אבות שהן במערה וצריכין להתעוררות כדאמר דאינון דמיכין על חובי עלמא כו' עד דאתער כו' ואינון דמיכין כו'. אבל רחל, סוד השכינה, קיימא באתגליא בראש הומיות תתן קולה.
דא שכינתא: שהיא שרויה למעלה מראשותיו של חולה. וגם לר"ש דקאמר לדידי' סגיד שהוא בזעיר -- היינו כדאמרינן הקב"ה זן את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי. והיינו דפריך - ואי תימא הא בההוא זמנא לא הוי מרע, כלומר ואם כן מה שייך להשתחוי' זו על ראש המטה בין לפירוש קמא בין לר"ש. ומשני, על דידע כו'.
תמן תנינן מאן דנפיק כו': ירושלמי שלהי כלאים , ופרק הנושא, ובראשית רבה כאן.