אור ברסלב

נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן תרצ

סימן תרפח

סעיף י"ד. (א) וצריך (שיכוין) השומע לצאת. עיי' מג"א (ס"ק ו) בשם תשו' הרשב"א ז"ל ועיי"ש בלב״ש ויד אפרים מ"ש על זה. והנה מ"ש המג"א דאם שמע ולא כיון בכל תיבה יצא, והיינו כונת בע"כ כיון פי' המלות והענין. (דאם כונה לצאת י"ח די פ"א בשמרון בתחלת קריאתו היינו בשמיעתו שרוצה לצאת בזה י"ח ול"צ בכל תיבה ככל וכלל וז"פ. וכמו שהשיג בזה המג"א על הב״ח בסי' תרצ"א שנר' מדבריו דהיינו כונה לצאת י"ח עיי"ש. ועיי' בטורי אבן [ר"ה דף כ"ה ב' בד"ה מנאי אם כיון לבו לצאת וכו'] מ"ש בחילוק הכונה לצאת או הכונה פי' הדברים ומעולם לא הבנתי בזה כיון דפסק דגם בחיסר לכוון בתיבה אחת בכונתה והיינו גם התיבה שמעכבת פירוש וקישור הדברים במגילה א"כ גם בפסוק אחד דינו כן וכן בכל המגילה או רובה ככולה. נמצא דבר זר ותמוה כגון שאם מיד בתחלת המגילה נשוטט במחשבתו בכונת איזה ענין אחר בד"ת או במילי דעלמא עד שגמרו המגילה כולה או רובה (כמ"ש דאין נ"מ בין תיבה המעכבת לכל המגילה בזה כנז') וידע בבירור שהי' שומע כיון שלא היה שם דבר וקול אחר המבלבל ועמד סמוך להקורא אלא שפינה לבו לדברים אחרים לגמרי כנז' גם כן יצא א"כ מה זהו שמיעה לצאת בה יד"ח ואיך שייך לומר דזהו כונת שומע שיצא בה חובתה והגם שרבינו הרשב"א בתשו' הביא לזה ראי' (להחכם השואל) מלועז ששמע אשורית אעפ"י שאינו מבין (כמו שהביא בזה המג"א) מ"מ יש לחלק משום דהלועז ששמע אשורית הגם שלע"ע אינו מבין לה"ק מ"מ אם כיון לבו ללשון התיבות אם ילמד אח"כ לה"ק יבין עי"ז למפרע פירוש המלות. ב) כי כן תיקנו לקרותה בלה"ק ונאמרה ברוה"ק על כל תיבה ואות ע"כ הלועז שאינו מבין לה"ק הנה קיי"ל דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיון דאינו יכול ללמוד ביום ההוא (בזמן קצר) לה"ק ע"כ יצא י"ח משא"כ הכא שפשע בזה שמפנה לבו ומשוטט מחשבתו בכונת ד"א מה זהו נקרא שמיעה לצאת ידי חובתו. ודבר השכיח הוא אצל הרבה בני אדם במשך כמה פסוקים שיקרא הקורא בנתיים והשומע הת"ח משוטט לבו בדברי תורה (שאינם כונת פירוש פסוק זה) או הסוחר הטרוד במחשבתו בעסקיו ועניניו ע"כ צ"ע. ובלב״ש כנראה הרגיש ונשמר מזה וכתב בזה הלשון אלא שכיון אזנו להקורא ואינו חושב מחשבות אחרות מסתמא שמע הכל וא"צ לכוין בכל תיבה בבירור עכל"ה נמצא כשחשב מחשבות ורעיונות אחרות אז באמת לא יצא ועדיין קשה דהוא דבר שכיח לחשוב כמה פעמים מחשבות אחרות אז באמצע המגילה. ואולי לטעם זה יועיל ג"כ מ"ש בשל"ה הקדוש ובנו"כ בש"ע שיהיה לכל שומע (המדקדק במעשיו) מגילה כשירה אתו עמו בבית הכנסת שעפי"ז גם אם לא ישים לבו כל כך לכונת פירוש הדברים רק כשאומר הדברים מתוך פיו (מתוך מגילה כשירה) גם כשאינו מכוון בלבו כ"כ אז לפי הדברים כפשוטן (רק יותר מכוון לכונות אחרות וזרות) מ"מ אתי דיבור דהמגילה שקורא בפיו בלחש ומבטל מחשבה זרה היינו מה שפנה לבו לד"א בעת קריאת המגילה כנז' ודו"ק.

סעיף י"ז. (ב) ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורין את המגלה בביהכ"נ. עיי' במג"א (ס"ק כ"א) שמביא בשם קדוש זקיני הלבוש דבשעה שאומרים (היינו בשעה שקורא הקורא בצבור כמ"ש בלבוש) תיבת המן יאמר שם רשעים ירקב, ויש לתמוה ולא זכיתי להבין איך יפסיק בד"א (היינו באמירת שם רשעים ירקב) באמצע קריאת המגילה והלא פסקי' לקמן (בסי' תרצ"ב סעי' ב') דאין לשוח בעוד שקורין אותה וכן לעיל בסי' זה (סעיף ה') ועיי"ש במג"א (ס"ק ז') בסם הב"י דהשומע גם בדיעבד לא יצא אם הפסיק. ואולי י"ל עפיש"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן נ"א). [ועיי' בדברינו במנח"א ח״א סי' כ'] לענין עניית ב"ה וב"ש בברכה שיוצא בה השומע די"ל כמו מין במינו אינו חוצץ ויוכל לענות ב״ה וב"ש. מכל מקום אינו דומה בזה כיון דשומע כעונה ואם יאמר בכל עת שקוראין המן שם רשעים ירקב הוי כאלו משנה לשון הפסוקים בכל עת וכאלו קורא בכל פעם סמוך לתיבת המן שם רשעים ירקב וזהו שינוי גדולה בקראי וי"ל דלא יצא, וגם לא נהגו כן כלל לומר שם רשעים ירקב. (רק להכות קצת ברגל לרמז בכ"ע להכאת התינוקות כשמזכירים שמו לקיים מנהג ישראל מדחז"ל ומדקדקים שלא להפסיק בפה באמירת הנ"ל.) ושמעתי בלחש מאאמו"ר הגה"ק זי"ע שהיה אומר אחר קריאתו ויתלו את המן וגו' וחמת המלך שככה היה אומר בלחש כן יאבדו כל אויביך ה' והגיד לי כי זה מנהג אבותיו הג' הקדושים ז"ל דור אחר דור. אבל זהו כמו בק"ש שמותר לענות בין הפרקים ומפני הכבוד וגם הכא הוי לצורך והוא במקום פתוחה ולא חמיר מק"ש משא"כ לענות ולהפסיק בכ"ע באמצע הפסוק כשקורים המן בודאי י"ל דהוא הפסק וצ"ע.

תוכן העניינים

נמוקי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה