נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן תסז
סעיף ח'. (א) וצוקע"ד אסור לאכלו אפי' להשהותו אסור. פשוט דהיינו רק בימיהם הקדמונים, ומהם ראשונים, שעירבו בו קמח וחמץ ממש כמ"ש הרא"ש בתשו' בשם רבינו יונה ומובא בב"י בזה אך זהו לפלא כי גם בזמנו של הגאון החת"ס מה שהשיב לק' וויען (חת"ס או"ח סי' קל"ה) לאסור אפי' להשהותו בפסח הצוקער שאינו משומר וכן הנהיג למוכרו עם החמץ להנכרי עכ"ד, וכנראה בע"כ אולי עוד בזמנו נהגו אופן עשיית הצוקער שמערבין בו קמח כמו שהביא בכנה"ג ושכ' ״ושהודו האומנים ולא בוש שמערבין בו קמח״ כמו שהביא שם וכיוצא דברים המוזרים שאינם נוהגים כלל בימינו וכמ"ש הבאה"ט בזה כי דבר זה בהצוקער של פסח משתנה לפי המקום ולפי הזמן בעשייתו איך ומה. ובימינו למי שבקי קצת בסדר עשייתו בהמאשינען בהפאבריק שלוקחים הצוקער שנואף מהריבע"ן ומסירים כח הסיד (קאלך) ואח"כ נתגלים התמצית מתיקה בתוך הסלונות וכלים הסתומים עד כי לחוש שיטבלו סם הנכרים פיתם הוא דבר רחוק מאוד ובפרט לחוש על חמץ בעין שיצטרכו למוכרו ולחוש מהפת שנשאר סם מס"ס פן טבלו בו פיתם, הוא דבר רחוק מאוד מהמציאות, כמעט לא יקובל על לב המבין ויודע, ואנו מצריכין להצוקער דפסח שמירה והשגחה בעשייתו משום חומרא דחמץ משהו בפסח אבל לאסור להשהותו ולהצריך למוכרו לנכרי לצוקער שלא נעשה בהשגחה כנ"ל ולדונו לחשש חמץ בעין, כל רב המורה כן בימינו, אינו אלא מן המתמיהין.
סעיף י"ב. (ב) ויש מי שאוסר וכו'. עיי' ט"ז (ס"ק י"ז) בד"ה כ' הרוקח וכו' דמחזיקין מזמן לזמן שמא הי' החמץ בהבאר מקודם לאסור המים בהבאר וכמ"ש במג"א (ס"ק כ"א) דמחזיקין מזמן לזמן אבל לא ממקום למקום דהיינו מהדלי לבאר עיי"ש והנה בנמצא בהבאר כ' בס' ערוך השלחן (סי' זה אות ל"ג) רצה לחדש דהיינו רק בבור של מים מכונסין ומביא מלשון האבי עזרי שכ' חטין שנפל לבור אבל בבאר שהוא מעיין י"ל שהוא מחובר למים שתחתיו דארעא כולא חלולי מחלחלא ואינו נאסר כמו בנמצא בנהר השוטף ונובע והולך ונמשך ועוד הרחיב פה ולשון לומר שהוא ״תמוה״ שיתחמצו המים שהרי הם נובעים תמיד בבאר והוי כמו נהר כנז' ועוד כ' דמה שנמצא באיזו מקום בזה בלשון באר' לא דקדקו. ובאמת זהו לשון מרן הט״ז כנז שכ' בלשון ״באר״ ועיי' פרמ"ג (במ"ז) שם ואעפי"כ אוסר המים כנז' וגם הוא מוסבר דהכונה של ״בור״ היינו דגרס באר והכונה הוא כן דאיך שייך לומר שהי' בחצר במקום שהולכים בנ"א ולוקחים משם מים בור מים מכונסין או ששפכו לשם מים וגם הפוסקים הרוקח וכיוצא מרבותינו הראשונים ז"ל שכ' הלכה זו היו מחכמי מדינות אשכנז אלו ולא בא"י ששם שכיחי הבורות שהם מכונסים ממי גשמים למטר השמים תשתה מים אבל לא בחו"ל ובמקומות הפוסקים הנ"ל ע"כ פשיטא ששאבו מים רק מהבא"ר כובעים מימיו ובזה אסרו. וגם הנני תמה על ״תמיהתו״ הנ"ל של בעל ס' ערוך השלחן דלמה יאסרו המים בפסח והלא ארעא כולא חלולי מחלחלא וכדאמרי' בחגיגה (כ"ב א') מלבד דלק"מ כמו שהרגיש בעצמו שם דהא באמת אמרי' שם דלא מהני כלל הך דארעא חלולי מחלחלא ובעינן מ' סאה במקום א' הנה הגע בעצמך אם יפול (בשאר ימות השנה) חתיכת נבילה גדולה לתוך הבאר ותהי' שם כ"ד שעות דהוי כבוש ויהי' לא הרבה מים בהבאר ולא יהי' ששים אז בודאי אסורה, וכי יהי' סברא אפי' בקס"ד לצרף כל מימות שבעולם בשביל דארעא כולא חכולי מחלחלא ויבטלו ואם פסקי' לחומרא ברמ"א (יו"ד סי' צ"ט סעי' א') שלא לצרף עצמות איסור לבטל האיסור גם בהיותם שמה יחד עם האיסור כ"ש שלא לצרף המים אשר אינם לפנינו כלל רק מה שישנם בעולם ע"י ארעא כולא חפולי מחלחלא אלא ודאי דלא אמרינן כן, עאכו"כ בחמץ במשהו דהוא דשיל"מ לכמה דעות אפי' ס"ס דדינא אסור במשהו (ועיי' בדברינו בשו"ת מנח"א [חלק ב' סי' מ"ב] עיי"ש) דבודאי לא מהני לבטל מהך סברא דארעא כולא חלולי מחלחלא, ע"כ המורים מתוך ס' ערוך השלחן אליכם אטוף מילתי, ואציע את בקשתי, לא תציתו להני קולי דהקיל הנ"ל ועוד בזה בהל' פסח בכמה דברים מקל״ו יגיד לו והויין דבריו כמורה הלכה נגד רבותינו בהוראה שקבלו עליהם לאיסור להלכה למעשה כל מורי הוראות שבעולם (רובן ככולם) בודאי אסור לשנות ועיי' לעיל בדברינו בזה (סי' תמ"ג) וגם (בסי' תנ"ג) מ"ש בשם הרדב"ז בתשו' לענין טעם איסור חמץ במשהו ותבין, ותזהר באזהרה גמורה כי בנפשך הוא.
והנה עיי' בשו"ת ספר יהושע (בפסקים וכתבים סי' תקנ"ו) מה שהעיר גם בנחלים השוטפים כיון שעל הנחל עומד רחיים של מאכיץ וכיון דפסקי' לאסור גם בצונן במשהו ע"כ יש לאסור גם בהם בצונן עיי"ש מה שנדחק בע"כ להתיר רק דא"א (כמעט) לאסור כיון דכל העיר מסתפקי' שמה רק מהנחל השוטף הלז עיי"ש עאכו"כ דאין לדון להתיר מטעם ארעא כולא חלולי מחלחלא בהבאר הזה אשר לפנינו ואינו שוטף ועובר כלל.