נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן שסו
סעיף ט"ו. (א) אימתי מכרך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר וכו. עיי' מג"א (ס"ק כ') מ"ש בשם האריז"ל שהי' מערב ואמר הברכה ואח"כ הי' מזכה לבני החצר ע"י אחר כי כן הדין אחר שיערב בעדו אז יזכה לאחרים והמג"א תמה והניח זה בצ"ע דהא צריך להשתתף עצמו עם כל החצר (היינו כונתו כי מקודם צריך להשתתף עצמו עם בני החצר כדי שיתחייב בברכת עירובי חצרות) ואולי קאי על עירובי תבשילין (היינו כי בע"ת אין צריך להשתתף עצמו עם בני החצר כלל ואעפי"כ יכול לזכות לאחרים לכל בני העיר שישכחו א' מהם לעשות עירוב תבשילין) ומ"ש לבני החצר לאו דוקא אלא ר"ל לבני העיר עכ"ל המג"א. ועיי' בשערי תשובה (סי' שצ"ד) מ״ש ע"ד המג"א אלו דמ"ש דקאי על עירובי תבשילין אינו מחוור וכ' בשם הברכ"י בשירי ברכה שבדמשק הי' מקפידין לעשות עירוב בכל ע"ש עפ"י הקדוש מהרח"ו ז"ל והיינו שנהג כמנהג רבו האר"י הקדוש ז"ל. ומ"מ קשיא כקושיות המג"א כנ"ל. וראיתי בסידור האריז"ל של אאמו"ר זצללה"ה אשר ציין הגהותיו בגליונותיו בכתי״ק, שרשם בזה על מ"ש שם שיזכה ע"י א' גדול לכל בני העיר ונדפס זה אחר נוסח הברכה וגם נוסח בדין עירובא יהא שרא לנא וכו' שזה (לזכות לכל בני העיר) צ"ל קודם הברכה והיינו כד' המג"א הנ"ל. אך עדיין קשה כנז' דהא בהאריז"ל בשעה"כ ופע"ח מפורש שהאריז"ל בירך הברכה מקודם ואח"כ זיכה לבני החצר והעיר כנז'. וטעמא בעי ונלענ"ד להצדיק את הצדיק דמעיקרא גאון עולם משוש כל דור ודור האר"י הקדוש ז"ל עפ"י הלכה. דהנה מ"ש המג"א כנ"ל דמ"ש בכהאריז"ל לבני החצר לאו דוקא אלא לבני העיר שפיר כ' ובע"כ הוא כן דהנה כ' שם בכהאריז"ל שהי' דרכו להוציא החומש או הטלית לביהכנ"ס בשבת (ולא הי' מחמיר דילמא מקולקל העירוב וכו' עיי' בדברינו בזה מש"ל בסי' שצ"ד ס"ק א' עיי"ש) וא"כ הי' צריך בע"כ לזכות לכל בני העיר כדי שיוכל להוציא החומש וכיוצא לביהכנ"ס שלא הי' בחצרו. והנה קיי"ל דכל הברכות עובר לעשייתן גם במצות דרבנן והנה כשמערביו עירובי תחומין יוכל לקיים זה לברך קודם שמניח המאכל כגון הפלפלין וכיוצא במקום עירובו תחת האילן וכיוצא, במקום שרוצה, אבל בעירובי חצירות כיצד יעשה, אם יברך קודם שיזכה לבני החצר הרי עדיין לא השתתף עם בני החצר בעירובו ואיך יברך על דבר שלא נכנס בה לכלל חיובה ומצותה כלל ואם יברך אחרי שזיכה להם (כיון דזהו כמו שנשתתף עמהם כשמזכה להם מחלקו בעדם כאלו הם נתנו בו חלקם) א"כ כבר כאזדא לי' מצותי' ונמצא מברך אחרי עשייתו כיון שבזה שזיכה להם לבני החצר מחלקו הוי כאלו כבר נתנו ומעורב בזה והרי זיכה להם ג"כ רק לשם מצות עירוב ושוב נעשה המצוה כבר ובע"כ לתרץ כיון שאי אפשר בענין אחר כשמזכה להם לבני החצר דקודם שזיכה להם אינו כלל נכנס בגדר מצות עירוב כנ"ל ע"כ עשה רבינו האריז"ל כן לכתחלה כדי שיוכל לקיים הברכה עובר לעשייתן ג"כ ע"כ זיכה מקודם בעדו, ואין הפי' בעד"ו לעצמו דהא כשדר בעצמו בחצר א"צ לשום עירוב כלל אלא ודאי בע"כ הפי' בעדו לבני החצר שלו וע"כ כשזיכה כבר להם שוב נכנס במצות עירוב ובירך ואח"כ אחר הברכה הי' מזכה גם לבני העיר (כד' המג"א) ושוב קיים בזה בהברכה עובר לעשייתן כיון דהך זיכוי לבני העיר היינו העירוב עמהם זהו עשה אחר הברכה כנז' והוי כעין מ״ש התוס' והרא"ש (פ"ק דפסחים) ומובא לעיל בשו"ע או"ח (סי' קנ"ח סעי' י"א) ברמ"א דיברך ענט"י אחרי הנטילה קודם ניגוב משום דגם הניגוב מן המצוה ומיקרי עובר לעשייתן וה"נ כשמוסיף לזכות העירוב בעד בני העיר אחרי הברכה כנ"ל ומיושב הכל על נכון בעה"י.