נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן שכד
סעיף א'. (א) אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים וכו' אבל נותנין וכו' וכן לפני כלב שמזונותן עליך. עיי' מג"א (ס"ק ז') שכ' דמשמע בגמ' דאפילו לכלב שאינו מגדלו בביתו מותר וכ' עוד שם דיש נוהגין לתת חטים בשבת שירה לפני העופות ואינו נכון שהרי אין מזונותן עליך וכו' עכ"ל המג"א והדברים תמוהים כי הרי גם הכלבים של אחרים אין מזונותן עליך ואעפי"כ מותר ומדוע יגרעו העופות והצפרים אשר ג"כ אינן שלו ועיי"ש במחצית השקל שהביא מהס' חמד משה וגם בתוספות שבת שהשיגו על המג"א בזה משום דכל ראיתו דמצוה ליתן לכלב הוא מקורו מש"ס שבת (דף קנ"ה ב') יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטים לפיכך שוהא אכילתו במעיו ג' ימים וכו' א"ר המנונא ש"מ אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא וכו' וסבר המג"א דהך אורח ארעא הוי כמו מצוה וע"כ יתן בשבת גם לכלבים של אחרים וע"ז השיגו שפיר דהא מסקנא דגמ' שם מיני' ובי' הוא והנ"מ בדברא אבל במתא לא דאתי למסרך וא"כ במתא אין שום סרך מצוה וגם לא אורח ארעא ומיירי בע"כ בשבת במתא עיי"ש ובס' תוספות שבת כ' לענין שנותנים לפני העופות בשבת שירה שרוצה המג"א לאסור (וכ' התו"ש) דאפשר כיון שנהגו כן לשם מצוה דמרגלא בפומיי' שהעופות אמרו שירה בים לכן אין להקפיד בכך עכ"ד ובספר אורחות חיים (להה"ג מספינקא ז"ל) כ' לדמותו למ"ש האלי' רבא (בסוף סי' של"ו) מה שנוהגים בשמחת תורה לפזר פירות והנערים מלקטים ונותנים לסלים דאסור לעשות כן משום דהוי עובדא דחול אך משום דעושים כן לשמחה לא הקפידו ע"כ גם בנתינת העופות יש ליישב המנהג כנ"ל עכ"ד, ואי משום הא לא ארי' ואינו דומה לשם דמ"ש באלי' רבא הך דנותנים התינוקות הפירות לסלים מובן לכל כי אין זה שום ענין ודרך מו"מ ואין התינוקות סוחרים וכיוצא רק עושים זה לשחוק וא"כ בעצם אינו עובדא דחול רק שנראה כעובדא דחול וכיון שעושים רק לשמחת יו"ט א"כ אינו עובדא דחול כלל רק אדרבה לשמחת יו"ט משא"כ הכא אם נאמר דאסור ליתן לפני הצפרים דאין מזונותן עליך איזו שמחת יו"ט או שבת שייך בזה ואי משום סרך מצוה דנהגו כן בשבת שירה מטעם שכ' התו"ש כנז' זהו כבר כ' התו"ש. אמנם שמעתי עוד בזה טעם למנהג הלז לתת לפני העופות הצפרים בשם קדושי עליון הגה"ק ר' ר' מענדל מרימנוב זי"ע ועוד בשם קדושי עליון זי"ע לאשר מקובל אצלם כי דתן ואבירם רצו ברשעתם להכחיש דברי נביאות משה רבינו וכאשר הגיד משה כי בליל יום השביעי לא ירד המן כי ש"ק הוא המה עשו בתחבלותם וקמו בלילה ופזרו מהמן שנשאר להם ולכל א' מע"ש (לחם משנה על יומים) על הארץ כדי שיוכלו להראות לפני העם שירד המן בלילה ליל ש"ק והצפרים (עשו מן השמים כדי שלא יחרוך רמי' צידו) לקטו זאת קודם אור היום וכאשר רצו הרשעים דתן ואבירם בבוקר ש"ק להראות לפני העם המן שהניחו שקרותם לא מצאו מאומה כי אכלוהו כבר הצפרים ופי' בזה ויהי ביום השביעי יצאו מן העם (איזה המיוחדים כנ"ל העיר) ללקוט (מה שהניחו אתמול) ולא מצאו (כי אכלום כבר הצפרים טרם בואם) ועל זה נאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי (דקאי על הרשעים הנ"ל והממאנים ומסרבים) וכו' וזהו הטעם בפ' בשלח שקורין פ' המן ע"כ נותנים להצפרים חלקם קצת ממאכלי שבת לזכר הנס הלז עכתד"ה. וידוע כי הקדושים כאלו ובפרט הגה"ק מהרמ"מ מרימנוב כנ"ל מלבד גודל צדקתו וקדושתו הם הדברים, שראו מפי גאון וגדול כמותו (גם בנגלות התורה) וכי שייך לומר שפי' ונתן טעם למנהג שהוא להאורה כנגד השו"ע והמג"א [ועיי' באמרי נועם על המועדים חלק א' (בתשו' שבסופו סי' ד') ובחלק ב' למועדים בתשובה מבן המחבר (סימן י"א) עיי״ש] על כן צריכין אנו למשכוני נפשן ליישב הדברים ע"כ אשנה עוד בזה קצת פרק והלכה זו בעה"י.
דהנה כל ראיתו של המג"א מש"ס שבת הנזכ'. מלבד מה דמחי לי' אראיתו החמד משה והתו"ש בהא מסקנא הוא דבמתא ל"ש זה כלל כנ"ל. הנה לא הבנתי כלל הלא אמרו שם יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטים ופירש"י שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה ואם הי' זה אפי' סרך מצוה לתת לו להכלב (אפי' של אחרים) מזונות א"כ אין מזונותיו מועטים דהלא יודע הקב"ה בעמו בנ"י (רחמנים בני רחמנים) וחפצים במצות הש"י וניחא להו לאינש למיעבד מצוה א"כ כ"א יזכה בו לתת לו מזונות לכלב וא"כ מזונותיו מרובים ולא מועטים, א"ו דמה דקאמרי אורח ארעא למיתב אומצא לי' היינו אורח ארעא בלבד היינו שהוא ד"א מרחמנות בנ"א רכי הלבב לרחם גם על הכלב (היינו גם על של אחרים וכמש"כ המהרש"א שם ואם כן בנ"א ישנואוהו) ולתת לו. ולא משום סרך מצוה כלל. וכיון שאין בו מצוה כלל רק ד״א בלבד ע"כ ל״ש חזקת כשרות בישראל שיתנו לו וע"כ שפיר אמרו שמזונותיו מועטים כנ"ל [ואי משום דכתיב בתורה לכלב תשליכו אותו הא הכריע העולם שלא נהגו כלל ליתן טריפה לכלב דהוא רק רשות ולא מצוה כלל וכמ״ש הראב"ע ועיי' מ"ש אאמו"ר בדרכי תשובה (סי' ס"ט ס"ק ב') בשם החקרי לב והמנחת חינוך ועוד שם.] ואי משום דאמרי' בב"מ (דף פ"ה ע"א) דאמתא דרבי הוי שדיא בני כרכושתא דא"ל רבי שבקוה כתיב ורחמיו על כל מעשיו ועי"ז סרו ממנו היסורים משום דכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים כדאמרי' בזה בשבת (קנ"א ב') וי"ל דקאי גם על בריות (חיות ובהמות ועופות) שאינן בנ"א כמ"ש בספרים וכתבנו מזה בארוכה בשער יששכר מאמר זמן חירותינו ליום ב' דפסח על הפיוט צדקו אותו ואת בנו ביום א' בל תשחטו. ומדברי התוס' מגילה ועוד מהראשונים בזה] וא"כ לאו דוקא כלבים אלא בני כרכוסתא שלא הי' צורך בהם ופשיטא דגם שארי עופות יש מצוה לרחם עליהם ומעורר עי"ז רחמי שמים למעלה וא"כ הוי צורך ומותר בשבת לתת להם מזונות וראי' בפרטות על כלבים אין שום ראי' מוכרחת כנ"ל. ואי משום דאמרי' בב"ב (דף ה' ע"א) דאמר ר' יונתן בן עמרם לרבי פרנסני ככלב וכעורב וכו' א"כ הרי שם נזכר כלב ועורב בחדא מחתא ועיי"ש פירש"י בד"ה ככלב וכעורב דהקב"ה מרחם עליהם בשביל שמזונותיהם מועטים וא"כ מדוע לכלבים יאמרו דמצוה איכא משום הדבק בדרכיו כנ"ל ממג"א ועיי"ש במחצה"ש הרי גם בעורב נאמר זה ומדוע לא יהי' מצוה ליתן לפני העורבים והצפרים. ועיי' ש"ס פסחים (נ"ו ב') דאנשי יריחו ס"ל מוכן לעורבים מוכן לכלבים ועיי' רש"י שם דהיינו שמגדלו בתוך ביתו לגדולה (היינו שחפץ לראותן ולהשתעשע) ואינו צורך פרנסה וצרכי בנ"א כלל עאכו"כ כשנותן לפני הצפרים כדי לעורר רחמי שמים בודאי איכא מצוה ובפרט בשבת שירה דמנהגן של ישראל תורה. לאסור זה אין שום טעם וסברא. וכמו שביארנו בעה"י ובפרט דגם נפש היפה יוכל לסמוך על זקיני הלבוש דמתיר בזה בימות החורף לתת לכל העופות גם אם אין מזונותן עליך משום שאין מצויין להם בשדה וכ' שגם הר"ן ס"ל כן (עיי' בזה במג"א ובמחצה"ש כאן) וכיון דשבת שירה הוא בימות החורף ע"כ אתי שפיר מנהגן של ישראל. ועיי' תוס' שבת (דף י״ט א') ד״ה נותן מזונות וכו' דמשום דרכי שלום ליתן לנכרי הוי מזונותן עליך וה"ל י"ל שהוא לעורר רחמי שמים וגם צעב"ח כשאין מצויים להם בשדה הוי כמזונותן עליך.
והנה בדברי המג"א הנ"ל בראיתו ומקורו מש"ס שבת דיודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטים וכו' א"ר הונא אורח ארעא וכו' וא"כ הוי (לדעתו) עכ"פ סרך מצוה ליתן מזונות אפילו לכלב של אחרים כי ע"כ מותר אפילו בשבת כנ"ל. והנה פלפלו גדולי עולם בדורות שלפנינו בשומר ציון הנאמן (בשנת תר"ח) הגמהר"י עטלינגער ז"ל ודעימי' גדולי אשכנז אם מותר ליתן איסורי הנאה כגון ערלה לפני כלב של אחרים וכו' עיי"ש באורך בכמה דוכתי. והנה לפי"ד הרז"ה כנודע דבתקיעות דתעניות שהם דרבנן י"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכתבנו סמוכין טובא לדבריו בשו"ת מנחת אלעזר (חלק א' סי' ל"ט) להצילו מקו' השער אפרים מש"ס עירובין ואדרבה מגמ' הנז' ראיה נכונה ומקור לדבריו עיי"ש וא"כ אם נאמר דמקיים בזה דברי חכמים במה שנותן לכלב גם של אחרים כנ"ל א"כ הוי נהנה מאיסורי הנאה ואיפשטא ספיקן של הגדולים הגאונים הנ"ל וא"כ אסור ליתן מאיסורי הנאה לכלב של אחרים דבזה בעצמו הוא נהנה ואין לומר מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דהוא מצוה דרבנן ולד' הרז"ה כנ"ל ועוד י"ל דבהכי כ"ע מודי כיון דאינו מצוה דרבנן ממש רק סרך מצוה כמו אורח ארעא הראוי לד' רב הונא כנ"ל ובכה"ג לכ"ע ל"ש לומר מללה"נ גם לד' הר"ן ודעימי'. ועיי' בדברינו במנח"א (חלק ג' סי' מ"א) באורך וכזה כתבנו כבר ע"ד שו"ת פני ארי' (להגאון מראנורדאם) שרוצה לומר דהמודר הנאה מחבירו מותר למלוח לו בשר משום מללה"נ ואמרתי בזה דזהו מליחה אינו אפילו מ"ע דרבנן ולא ל"ת דבריהם כי יוכל לאכול באומצא וכיוצא ובכה"ג אמרי' לכ"ע מצות (כאלו) ליהנות ניתנו ומכ"ש הך דליתן לפני כלבו גם של אחרים דהוי רק כסרך מצוה כנ"ל ועכ"פ י"ל נהנה הוי כיון דמקיים אורח ארעא דחכמים ככדברי רב הונא (וכד' המג"א מותר מטעם זה בשבת כנ"ל) ושוב הוי נהנה מאיסורי הנאה ואסור בערלה וכיוצא, ועדיין צ"ע.