נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן קסז
סעיף י'. (א) או שאומר בריך רחמנא מלכא מארי' דהאי פיתא יצא, ומקורו בש"ס ברכות (מ' ב') בנימין רעיא כריך ריפתא ואמר בריך רחמנא דהאי פיתא ואמר רב יצא, ועיין ב"י בזה ועליו תלו כל שלטי הגבורים, המת הגאונים האדירים, רבותינו האחרונים והקדושים אשר בארץ החיים המה זי"ע בפרט קדוש זקיני בדרך פקודיך והקדוש מבוט שאטש בספריו פעמים רבות אין מספר כי למי שיש ספק ברכה להקל יאמר בנוסח זה שאין בו ספק לא תשא כיון שאינו אומר השם בלה"ק. אמנם בחוו"ד (בקונ' בית הספק ס"ס ס"ק כ') כ' דבספק ברכה גם בריך רחמנא וכו' אסור לומר משום דהוי דרך חובה של ברכה ודבריו ז"ל צריכין טעם ותבלין והמה נפלאים מאתנו, אך בדרך פקודיך (סוף מ"ע ד') כ' עצה זו לברך (גם כשעבר זמן קידוש לבנה) בריך רחמנא מלכא דעלמא אשר במאמרו ברא שחקים וכו' וכן אני נוהג בכל ספק ברכות עכל"ה וראיתי בשו"ת בית שערים (או"ח סי' פ"ג) שכ' על דברי הדרך פקודיך והקשה ע"ד החת"ס (בחי' רפ"ק דנדרים) שכ' והוכיח מד' הר"ן דלענין שבועה אין חילוק בין המזכיר את השם בלה"ק או בלשון חול ע"כ כיון דמבואר (בס"פ שבועות העדות) דמשביע ברחום הוי משביע בשם וא"כ ה"ה לענין ס' ברכה בש"ש לבטלה אסור לומר בריך רחמנא, דהוי כמו שם, ובבית שערים השיג על החת"ס דהא מבואר בש"ס שם מהא דחנון ורחום נמחקי' ומשני מתני' במי שהוא רחום במי שהוא חנון ופירש"י ולא דחנון שם הוא וכו' הרי דחנון או רחום בעצם אינו שם והוא באמת השגה מוכרחת אך לא ראה הגאון בית שערים שכעין זה כ' בחוו"ד כנ"ל אך גם ד' החוו"ד צ"ע כנ"ל ונראה פשוט כד' רבותינו האחרונים ז"ל לומר בריך רחמנא וכו' בס' ברכה ואין חשש בנוסח הלז במוציא ש"ש לבטלה.
אמנם לא זכיתי להבין כלל מה מציאה מצאו רבותינו הגדולים האחרונים הנ"ל הלא בגמ' ברכות שם מבואר בזה״ל בנימין רעיא כריך ריפתא ואמר בריך מארי' דהאי פיתא אמר רב יצא והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה (ומשני) דאמר בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא, והא בעינן שלש ברכות ומאי יצא דקאמר רב נמי יצא ידי ברכה ראשונה ופריך מאי קמ"ל אע"ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פ' סוטה וידוי מעשר ק"ש ותפלה ובהמ"ז (ומשני) איצטריך סד"א ה"מ דאמרה בלשון חול כי היכא דתקיני רבנן בלה"ק אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקיני רבנן בלשון קודש אימא לא קמ"ל עכ"ל הגמ', וכן פסק הרמב"ם (בהל' ברכות פ"א הל' ז') וז"ל וכל הברכות כולן נאמרים בכל לשון והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות מענין הברכה אפילו בלשון חול יצא ועיי"ש בכ"מ מה שתי' על קו' הרמ"ך על הרמב"ם שפסק בהל' ק"ש דאם שינה הנוסח במטבע הברכות לא יצא ותי' הכ"מ דבהל' ק"ש מיירי שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום והכא מיירי שלא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה אלא שאמרה בנוסח אחר באמצע ע"כ יצא עכת"ד הכ"מ ויש להתאים הדברים עם מ״ש מרן הכ"מ ופסק במחבר לעיל (סי' ק"א סעי' ד') דיכול להתפלל בכל לשון שירצה וכן נוסח הברכות כזה, ועי"ש בדברינו בזה לעיל בשם האחרונים שו"ת צרור החיים שביררו דעכ"פ נוסח פתיחת וחתימת הברכה צ"ל בלה"ק עיי"ש ועיין במג"א (סי' תפ"ז ס"ק ב') לענין דמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ובדברינו במנח"א ח"ג (סימן י"ט בד"ה תבנא לדינא וכו') ועדיין קשה לכאורה דהרי בזה שמשנה נוסח הברכה ללשון ארמי ג"כ הוי משנה מטבע שטבעו חכמים דהרי מתחיל בלשון ארמי ״בריך״ במקום ״ברוך״ וכן כיוצא כל הברכה ובע"כ צריך לחלק כיון דקיי"ל דברכות נאמרו בכל לשון ע"כ מהני לשון ארמי כמו שארי לשונות חול (ולא הוי משנה מטבע שטבמו חכמים רק שמשנה בלה"ק בעצמו כעין שכ' במג"א סי' תפ"ז כנ"ל) ומעתה הדרן למה שהתחלנו לתמוה דמנה מציאה מצאו רבותינו הנ"ל מהך נוסחא שאמר דבנימין רעיא שלא הי' לא תנא ולא אמורא ולא ת"ח רק ע"ה שלא ידע גם לברך בלה"ק לשון חכמים רק בלשון ארמי לשון חול המדובר מהמון אז ועובדא הכי הוי דהורה רב אז דיצא ולאו דוקא בלשון ארמי אלא בכל לשון גם שאינו מכוון לפי' הברכה בלה"ק כנז' מגמ' כנ"ל (וצ"ל גם מלכא כמ"ש מרן המחבר בזה מפני שצ"ל מלכות בברכה וכ"כ הרמב"ם שצ"ל אזכרה ומלכות כנ"ל) אבל הרי יוכלו לומר כנוסח הזה בכל לשון שלנו כגון אשכנז או זשארגאן או הונגארית ופולאנית וכיוצא בכל לשון ששומע כ"א ומה זה שבח דהך נוסחא דבריך רחמנא שהיה מדבר אז בנימין רעיא בל' ארמי במדינתו ואין לומר שהוא כיון היטב לתרגם הלה"ק בלשונו מכוון לפי התיבות והכונה ע"כ תפשוהו לנוסח הלז בספרים כנ"ל ז"א דאדרבא הא אינו נוסח התורגם כראוי שלא אמר ״מלכא״ וגם לא תורגם במקום ״המוציא לחם מן הארץ' דנפק לפיתא מן ארעא״ רק כעין זה בלבד היינו דהאי פיתא וכדאמרי' בגמ' כנ"ל דלא אמרה בנימין רעיא בלשון חול כי היכי דתיקנו רבנן בלה"ק וקמ"ל עכ"ז אמרי' דיצא, והלא נוסח תרגום שאינו מכוון כזה בתיבות הברכה של לה"ק הלא יכולין כ"א לומר בלשונו ובמדינתו (וג"כ לא יהיה בו ספק שיש לבטלה אם יזכיר בס' ברכה דער אללמעכטיגער או גאטט וגם קעניג) וגם ממילא יש פלוגתא בזה ולא נתברר כלל בפוסקים הלשון שאמרו בלשון ארמי במקום השם ובכלן אמרו בריך רחמנא וכן לקמן (סי רי"ט סעי' ד') במחבר ועי"ש בט"ז (ס"ק ב') בשם רבינו יונה דהנוסחא צ"ל בריך אלהנא מלכא וכו' עי"ש, והלא פשוט לפי"ד הגמ' כנ"ל דהמחבר דנקט האי נוסחא של לשון חול היינו רק דרך דוגמא במדינתו (ומעשה שהיה אז כך היה בזמן רב בלשון ארמי של האי רעיא בנימין) אבל כן הוא בשאר לשונות:
ולפלא שלא הרגישו בזה גדולי המחברים ז"ל שלפנינו כנ"ל.
ויותר נראה עצה הראוי' גם במקום שא"צ לברך מחמת ספק כנ"ל שי"ל הברכה ולהרהר השם אלקינו ולהצטרף לטובה הרהור כדבור דמי כמ"ש הגה"ק בעל דעת קדושים זצ"ל כ"פ בכתביו ואכמ"ל [ועיין לעיל בדברינו סי' ק"א ס"ק ב'].
סעיף י"ב. אבל אם היו אוכלים והולכים לא. עיין מג"א (ס"ק כ"ז) שנסתפק אם יושבים בעגלה יחד י"ל דמצטרפים והניח בצ"ע כיון שרכוב כמהלך דמי וה"ה יושב בעגלה אמנם בספינה פשוט לי' דקביעות גמור הוא ומצטרפין עי"ש והנה יש להסתפק ביושבים במרכבות הברזל (באהן וואגאן) כיון דהספסל קבוע והניחו שם המפה והפת ויש שם גם שלחנות קטנות קבועים אצל החלונות שיוכלו לאכול א"כ הוי כמו בספינה דמודה המג"א דפשוט הוא בלי ספק דמצטרפין לזימון כשאוכלים יחד ואז אולי י"ל כיון דמדמה המג"א (בספק) העגלה לרכוב כמהלך דמי דאין מצטרפין לזימון א"כ גם עגלות הבאהן כן, והלא גם בעגלה וכבדה קוטשען סגורה למעלה כמו אהל יוכל להניח על מושבה (בכרים של עור) המפה והפת והמג"א לא חילק כלל בעגלה וכבדה או פשוטה וא"כ גם בהבאתן אין לחלק. ועיין בדברינו באות חיים (סימן מ"ג ס"ק ב') לענין הבתי כסאות של הוואגאנען בהבאהן אם נחשבו כביהכ"ס קבוע לענין תפילין ולרחוץ בהם ידיו וכבר נשאלתי על דברינו שם באות חיים והעירוני דהא הוי אהל זרוק ולא שמי' אהל והשבתי ע"ז מדברי המל"מ (פי"א מהל' טומאת מת הל' א') דשידה היינו ההולכת בעגלות ואופנים ע"ג קרקע אין דינו כאהל זרוק והוא בחיבורי עודנו בכת"י] שו"ת מנח"א חלק ה' (סי' ט' אות ב') ואכמ"ל כיון דלעניננו בזה י"ל דהוי מהלך כרכוב דמי גם בהבאהן כנ"ל עכ"ז י"ל נוטה יותר להיתרא לכתחלה לענין זימון דמצטרפי' רפי' בהבאהן וכן ראיתי מעשה רב מגדולי תורה וצדיקים ואבותינו הקדושים זי"ע בהוואגאן קלאסע השני' שהי' מקום מרווח לפת והבשר או דגים וכיוצא ותחתיו מפה פרוסה וברכו בזימון ומסתברא לי שדמוהו כמו בספינה שיש מקום מרווח והוי כמקום קביעות דפשיטא לי' להמג"א דמצטרפין ועוד יש להסביר דבשלמא רכוב (כשאין עומדים אז בהסוס או החמור) כמהלך דמי כיון דטרוד בשעת הליכו איך לרכוב או להנהיג הסוס אשר רכב עליו ע"כ אין מצטרפין דלא הוי קביעות ונייחא דעתי' להצטרף וכן בעגלה (מה שהניח במג"א בצ"ע) כיון שהעגלן המוליך הסוסים טרוד ואינו בקביעות דעתי') איך לתפוס הרסן של הסוסים בידו וכיוצא וממילא שאר היושבים שם טרודים ג"כ לפעמים ובפרט בדרכים שבהרים וגבעות יצא עליו ויטרדו אם למהר או להאריך בהליכתם במעלות או מורדות ע"כ נסתפק ג"כ המג"א, משא"כ בהליכתו תוך הוואגאן בהבאהן שלא בדידי' תלוי' כלל רק סמכא דעתי' בעה"י על מוליך המכונה וגם הזמן מדוייק בדרך נסיעתו ואם יש לו לאכול כשנוסעים זמן רב בודאי י"ל הוי קביעות כמו בספינה דג"כ לא בדידי' תלוי הליכתה והנהגתה רק בהמלח העומד בראש שכ' המג"א להיתר בפשוט כנ"ל.
סעיף י"ח. (ג) הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והא' נוטל פרוסה בידו ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל (ופרשה ציון בידיה רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אכילות) עכ"ל המחבר והרמ"א ז"ל. והוא מרפסן איגרא לכאורה התמוה אשר העולם לא נהגו ליזהר בזה כלל וגם הת"ח גדולים. ושמענו וידענו מפי אבותינו החדושים ז"ל כי בשלחנו של האדם הגדול בענקים, המפורסם ברוה"ק דבריו שבעתים מזוקקים, איש אלקים הרבי מלובלין זי"ע היו מחלקים (על פי מצותו ופקודתו) פרוסות המוציא לכל הבאים לקבל ברכתו בש"ק (ולא חלות שלימות) וידוע מרוב גדולי הדור אשר היו משכימים לפתחו ונתנו בע"כ לכל אחד רק בידו כי על השלחן היו מסובים בש"ק רק לערך י' או י"ב אנשים לכל היותר כאשר עינינו רואות בשלחנו הטהור במדתו אשר עדיין עומד במקומו בבית המדרש שלו בלובלין (והמפורסם א"צ ראי' עוד) ושאר העולם היו עומדים צפופים ומשתחוים רוחים (גם בביתם, למצוא רוחים בישועתם) ובע"כ קבלו רובם ככולם רק בידם כנזכר. וידוע כי הה"ק החוזה הנ"ל מלבד גודל מדרגותיו היה גדול בתורה חו"ב ומובהק בש"ע, ואיך אפשר שהעלימו עין מזה. וכן בכל שארי הצדיקים ז"ל גאוני ארץ לא שמענו כלל ליזהר בזה כנ"ל. ע"כ אמרתי להתחקות בשורשו של דבר. הנה בש"ס וירושלמי וכל דחז"ל לא נמצא רמז רמיזא מזה ושום מקור. רק נמצא בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהל' ברכות הלכה ה') כמובא בב"י בזה כמ"ש המחבר כנ"ל והר"ד אבודרהם הוסיף הרמז רמז לפרוסת המוציא שנותני' להאבל עה"כ פרשה ציון בידיה ובתשו' הרשב"א כ' שלא מצא מקורו וכיון שנמצא דבה"ג כ' והשיב הרשב"א מדברי חכמים הוא להם בודאי ומקום ידוע היה לי בזה ושכחתי אותו אם אמצא אותו אשלח ואודיעך עכ"ל הרשב"א ז"ל ובבדק הבית בב"י ציין בזה ואני מצאתי באיכה רבתי עכל"ה, וכ"כ בכ"מ שם שהוא באיכה רבתי. ואנחנו לא מצאנוהו במד"ר איכה כלל, רק בדברי רש"י ז"ל עה"כ פרשה ציון בידיה וז"ל ד"א פרשה ציון לשון שבירה כמו פורש אין להם ולא יפרסו להם על אבל לנחמו על מתו כך חברו מנחם ובלשון משנה פרוסה קיימת ומשמעו כאדם המצטער שחובק את ידיו תוספת מצאתי, עכ"ל רש"י. וראה אחי אהובי הקורא, כפי הנראה חשבו זה למקור בדברי רש"י שהוא מהמדרש רבה איכה ובאמת לא מצאתיו במדרש רבה רק הוא תוספת בד' רש"י וכ' בשם מנחם ואיה אפוא כן מקור שצריך לתת על השלחן הפרוסה, ולהאבל בידיו הלא כ' כאן רק שישברו ידיהם ויחבקו ידיהם מחמת הצער כאדם וכו' כנ"ל וזהו לשון פרש"ה פרוס"ה (כמו פרוסה שנשברה מהלחם) ומ"ש ולא יפרסו להם על אבל לנחמו (כנראה שזהו עיקר מה שרצו לתלות בו וז"א ראיה כלל לפי קט דעתי דהפי' פשוט) שהיו כ"כ הצרות והמתים עד שלא היה מקום וזמן לפרוס פרוסה להאבל לנחמו והיכן כ' בזה שיתנו להאבל בידיו דוקא הלא תיבת בידיה דריש לה דרש אחר שיחבקו וישברו ידיהם כנ"ל ועוד והוא העיקר היכן מצינו בזה כי לאחרים שאינן אבלים לא יתנו הפרוסה בידיהם (רק על השלחן). זהו לא יוכלו להעמיס כלל בד' רש"י (גם בדרך דחיק ואתי מרחיק). ע"כ כנראה שזהו כמ"ש הרמב"ם שם בריש הפרק שם שכ' בזה ממנהגן של ישראל בסעודה ופי' כן כפי הנראה המנהג מקדם במצרים וסביבותיו בזמנו (ולפלא כי דרכו של הרמב"ם ז"ל כנודע גם בסגולות בדוקות שנמצאו מפורש בש"ס שאינם בדרך הטבע גם במשפטי התורה להלביש אותם בדרכי הטבע והעולם וכאן שינה את סדרו לכתוב מנהג הזה שאין לנו מקור בדחז"ל והוא סגוליי בלי טעם וריח כלל בדרכי הטבע והנימוס, ואולי היה לו מקור בדחז"ל שאין אתנו בדפוס וכמ"ש הרשב"א ז"ל כנ"ל). עכ"פ כיון דהאריז"ל לא הזכיר מזה מאומה וגם הבעש"ט ז"ל ותלמידיו עד עתה והמה רבותינו לכ"ע בודאי הוי בקיאי יותר בדברים סגוליים שאין להם טעם בנגלה רק אולי על פי סוד וכיון שלא כתבוהו כלל ונשתקע הדבר אצל העולם ע"כ שפיר נכון מנהג רבותינו הנ"ל שלא השגיחו והקפידו כלל על זה וכמשאחז"ל (פסחים דף ק"י ב') דקפיד קפדינן בהדי' דלא קפיד לא קפדינן בהדי' ואולי בזמן הרמב"ם ז"ל הי' מקפידי' על ככה ע"כ כתבו וקבעו בהלכותיו כדי שלא יתנו לא' המקפיד כדרך שנותני' להאבל ר"ל ביד ויהיה איתרע מזלי' ח"ו (וכ"כ באלי' רבה בזה דאין לעשות כן כי היכא דלא ליתרעי מזלי' עיין סם) משא"כ בימינו י"ל הטעם כיון שראו הצדיקים דלא קפדו על כן לא רצו לעורר עוד המנהג הישן כדי שלא יקפידו ח"ו ומעתה יוכלו ליתן ביד גם כן בלי חשש ויהיה אך טוב חיים ושלום.