נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן קכח
סעיף י״ב. (א) וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמשה אוירים וכו'. עיין ט"ז (ס"ק ז') ומג"א (ס"ק י"ט) והנה ראיתי בשו"ת שם שלמה לאאזמו"ר הגה"ק זי"ע מפה"ק בכת"י אשר עפ"י צוואתו הטהורה אין רשות להדפיס החיבור שלם כולו מחיבוריו זולת התרנו להביא מדבריו כמו שהעירותי כבר על זה בהביאו דבריו בכמה דוכתי בעה"י וכן אאמו"ר הגה"ק זי"ע הביא מדבריו (היינו דברי כ"ק אביו) כמה פעמים בחיבוריו כנודע] וז"ל (בשם שלמה):
לכבוד הר' המופלג וכו'. ע"ד שאלתך המבואר באו"ח (סימן קכ"ח סעיף י"ב) וז"ל:
וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות ה' אוירים בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר א' ובין אצבע לגודל ובין גודל לגודל עכ"ל וכ' המג"א (ס"ק י"ט) וזה לשונו: ובזוה"ק איתא שלא ליגע שום אצבע בחבירו ולא נהגנו כן עכ"ל ובהיכל הברכה על החומש (פרשת נשא) חלק על המג"א והמנהג וכ' שלא לזוז מדברי הזוה"ק ורק לחלוק כל האצבעות זה מזה ורק בין שני אצבעות לשני אצבעות ובין אצבעות לאגודל יחלוק בהפרש יותר שיהיו גם ה' חלונות עכת"ד ובכן שואל מעכ"ת איך יתנהג אם יעשה הפסק בין כל אצבע ואצבע כדברי הזוה"ק או ידבק האצבעות יחדיו ורק החמשה אוירים יניח כמנהג שהביא המג"א וכתב שבעירו נוהגים רק החמשה אוירים ושארי האצבעות דבוקים זה לזה וכן נהג מעלתו עד עתה.
תשובה: הנה כ' בהיכל הברכה שם וז"ל ובזוהר תאנא כהנא דפריס ידוי בעי דלא יתחברין אצבעין דא בדא בגין דיתברכין כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוי כמה דאתחזי ליה בגין דשמא קדישא בעא לאתפרשא באתוון רשימין דלא לאערבא דא בדא ולאתכוין באינין מילין וכך היה מנהג בישראל שהכהנים פותחים אצבעותיהם כמבואר בסמ"ג והסמ"ג חקר למצוא טעם על פתיחת האצבעות לידע טעם המנהג וכו' וגם הטור כתב וחולקין אצבעותיהם על פי הדרש מציץ מן החרכים וכו' ומכוונין לעשות חמשה אוירין וכו' ולא בא רבינו בזה המנהג שהוסיפו מדעת עצמן לחלוק על המנהג המקובל לחלק האצבעות שלא יהיה שום אצבע נוגע לחבירו אלא הוסיף וכו' ולעשות חמשה אוירים כי חילוק אצבעות אין שם חרכים אלא שאין נוגעים זה בזה והם הוסיפו לעשות חמשה אוירים ממש. וכן הוא לשון מרן בשו"ע וחולקים אצבעותיהם היינו כל אצבע ואצבע לבדו כמנהג הקדום שלא יגע שום אצבע זה בזה וכו' ואח"כ אמר מרן ומכוונין לעשות חמשה אוירין וכו' ואיך מניחים הכהנים את דברי הזוהר והטור ושו"ע והמרדכי והסמ"ג ומקשרין האצבעות בציצית ותופסין זה שאין לו יסוד ולא טעם ולא ריח אלא שאיזה דרשן דרש וכו' ואדונינו המג"א כ' על דברי הזוהר ולא נהגו כן במחילת כבוד האדון אפשר בעירו ראה איזה בורים שלא ידעו מדברי הזוהר ועשו כן עכ"ל (בהיכל הברכה). והנה מ"ש בשם הסמ"ג, בסמ"ג (עשין כ') כ' בדיני ברכת הכהנים ושם ליתא מענין חילוק האצבעות כלל ומ"ש ותופסין זה שאין לו יסוד ולא טעם ולא ריח אלא שאיזה דרשן דרש וכו' משמע מדבריו, שהך חמשה אוירים שבאצבעות הכהנים כשמברכין ברכת כהנים הוא רק מאיזה דרשן ואין לו שום יסוד. אבל באמת כפי שאנו רואין יש לו יסוד ושורש גדול דהנה במדרש רבה (פרשת נשא פ' י"א) איתא א"ל הקב"ה אעפ"י שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם עמהם אני עומד ומברך אתכם לפיכך הכהנים פורסים את כפיהם לומר שהקב"ה עומד אחרינו לכך הוא אומר משגיח מן החלונות מבין כתפיהם של כהנים מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים עכל"ה וכן הוא במד"ר (שה"ש ב') מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים ענה דודי ואמר לי יברכך ה' עכל"ה. הרי דמציץ מן החרכים הוא בין אצבעותיהם של כהנים כשעולים לברך ברכת כהנים, ובספר הליקוטים מהאריז"ל (בשה"ש) עה"כ שם וז"ל דע כי יש ה' חסדים וה' גבורות והחסדים נקראים ה' חלונות פתוחות להשפיע הטוב וזהו משגיח מן החלונות וה' גבורות נקראים חרכים בסוד קטינא חריך שקיא פי' שריפה וזהו ה' חרכים הוא קטן יותר מחלון ואינם פתוחות כי אם נקב קטן כי הה' חסדים הם יוצאים לזעיר מיסוד בינה פתח פתוח לרוחה אך הגבורות לנוקבא יוצאים דרך נקב קטן בסוד נקבה נקב ה' עכל"ה, הרי מבואר בהאריז"ל דהמציץ מן החרכים הוא ה' אוירים וכיון שמבואר במדרש דמציץ מן החרכים הוא אצבעות הכהנים כשמברכין ברכת כהנים אם כן נמצא סמך בהאריז"ל ושייכות לעשות ה' אוירים בהאצבעות והוא יסוד וסוד גדול וממילא לפי זה נסתר מ"ש שיחלקו האצבעות בפירוד כל דהוא ובלבד שלא יגעו וה' אוירים יהיו בריוח דהא מבואר בהאריז"ל דה' חרכים הם הפסקים קטנים ולפלא בעיני על הרב היכל הברכה, שהיה רב גדול וקדוש ומקובל גדול ומפורסם נהירין לי' שבילי דרקיע ובקי בכל ספרי האריז"ל למה לא הזכיר הנ"ל מספר הליקוטים ולא התעורר שמזה יהיה סמך לחמשה אוירים כנ"ל ואולי לא היה לו ספר שער הפסוקים וס' הליקוטים מהאריז"ל כי נדפס קרוב בימיו ואולי לא הגיעו על כן לא הזכירו בזה].
ועתה הגיעני נדפס מחדש ס' מגדל דוד מהרדב"ז ז"ל על שיר השירים עה"כ שם וזה לשונו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים דרשו חכז"ל בשעת ברכת כהנים משגיח ומציץ מן חמשה חרכים בין ה' אוירים של ידי הכהנים לברך את ישראל ולפי דרכינו מציץ מן החרכים כי מן המלכות ומטה יש חלונות וחרכים וכו' כמו שחלון גדול מחרך שהוא חור קטו או סדק וכו' עכל"ה, הנה כ' שמציץ מן החרכים ה' חרכים שבידי הכהנים בברכת כהנים הוא דברי רז"ל ונאמן עלינו רבינו גדול הראשונים הרדב"ז שזהו דברי חכז"ל ואם אנו לא ראינו זאת בודאי הוא ראה זאת באיזה מדרש רז"ל, הרי עוד יסוד ושורש גדול לה' אוירים בברכת הכהנים בדברי הרדב"ז ז"ל והוא כתב שזהו מדרש חכז"ל וגם הוא כ' שחרכים הם קטנים חור קטן או סדק וה"ז אינו כמו שאמר בהיכל הברכה שהוא אוירים פתוחים לרווחה דהא לפי דברי המגדל דוד להרדב"ז ז"ל (וגם כנראה מס' הליקוטים להאר"י ז"ל כנ"ל) אי אפשר לעשות הפסק בין כל אצבע ואצבע דהא אם יעשה כן על כרחך נהיה מוכרחים לומר שהחמשה אוירים הם רחבים, ואינו כן דהא החמשה אוירים הם גם כן קטנים כאמור אם כן המנהג שהביא המג"א אינו מנהג בורים רק יסודתו בהררי קודש כנ"ל. והנה הראשון שבפוסקים שכ' שצריך חמשה חרכים הוא הרא"ש ז"ל (בפרק הקורא עומד) ואחר כך הטור והפוסקים ולא ביארו מקור הדין, וי"ל שהוא מהמדרש נשא הנ"ל ולכך היה מקובל להרא"ש כמו שקיבל האריז"ל בספר הליקוטים שהם ה' חרכים או שהוא מדברי רז"ל שהביא הרדב"ז ז"ל, וגם כל הא עיקר שכ' בזוה"ק שצריך להפריד האצבעות זה מזה ואם כן האריז"ל בכונת התפלה לא בפע"ח ולא בשער הכונות וגם במשנת חסידים לא כ' זה ורק בהסידורים שאחר המשנת חסידים כתבו זה. אם כן מסתמא היה להאריז"ל איזה טעם שאין צריך להפרידם וכן בספר עבודת כהונה כת"י להה"ג המקובל המפורסם מו"ה ר' חיים מניקלשבורג ז"ל כ' גם כן רק לעשות ה' אוירים ולא כ' שיפריד כל האצבעות זה מזה על כן דעתי שלא ישנה מנהג עירו ומנהג אבותיו לעשות חמשה אוירים ולא יותר ושני האצבעות מצד זה ושני אצבעות מצד זה מחוברים. ושלום וכל טוב סלה וברכה המשולשת עלינו ועל כל ישראל.
הנה עד כאן דברי הרב (אאזמו"ר זי"ע בשו"ת שם שלמה כת"י כנ"ל) ומכאן דברי (בן בנו) התלמיד. הנה לא באתי להכניס ראשי ח"ו להכריע בזה בין ההרים הרמים הקדושים המפורסמים, הוא חו"ז בעל היכל הברכה זי"ע, ואאזמו"ר בעל ס' שם שלמה זי"ע. עכ"ז מה שיש להעיר בזה על דברי אא"ז כי נלענ"ד שראי' מוכרחת אין בזה רק דברי הרדב"ז זי"ע (במגדל דוד) ושהביא הך החמשה אוירים מדחז"ל אבל מהאריז"ל בשער הפסוקים כנ"ל אין ראי' מוכרחת כלל, הגם דדרשו במ"ר עה"כ מציץ מן החרכים דקאי על ברכת כהנים כנ"ל מ"מ לא הזכיר שם מה' חרכים היינו ה' אוירים כלל ויוכל להיות בפשטות דכונת המד"ר על כל החרכים היינו במה שיש חרכים (הפרש דק) בין כל אצבע ואצבע שאינם נוגעים זה בזה וכדברי הזוה"ק ואז שוב שייך שפיר למידרש מציץ מן החרכים ולא קמיירי שם כלל מחמש חרכים דוקא. גם מה שאמר בהאריז"ל כנ"ל דחמשה חרכים היינו קטן יותר מחלון והוא רק הפרש מעט כמו שאמר בסודן של דברים אבל לא כ' שם בהאריז"ל דזהו לפי הדרש במד"ר סם דהכתוב הלז קאי רק למברך ברכת כהנים ויש הרבה דרשות בזה הכתוב. והתורה כפטיש יפוצץ סלע וכו' ויוכל להיות האמור (בשה"ש ומפורש בס' הליקוטים להאריז"ל) לא מיירי כלל מברכת כהנים כיון דלא הזכירו כלל רק כמו דמפורש שם בסודן של דברים כנ"ל מהו ענין חרכים ולא מברכת כהנים כלל. וכיון דמפורש בזוהר הקדוש כמו שהביא בהיכל הברכה דלא ידביק האצבעות זה לזה כלל ומשמע פשוט דכל האצבעות בכלל. אם כן למה נעבור על זה לכתחלה לעשות רק חמשה אוירים כנזכר הא קיי"ל באו"ח ברמ"א (סימן רס"ג סעיף א') דלכל דבר שיש סוד במספרו היינו רק שלא יפחות אבל מוסיפין עליהם אם כן אם עשה יותר מחמשה אוירים לא חיסר הכונה משא"כ אם הדביק את האצבעות זה לזה (אותן אצבעות שהן יותר על חמשה אוירים) הרי י"ל שעבר ע"ד הזוה"ק כנ"ל. וגם מה שאמר אאזמו"ר להרכיב את דברי הרדב"ז והאריז"ל כי גם בספר הליקוטים להאריז"ל מיירי מחרכים של חמשה אוירים דברכת כהנים בידיהם, ומבואר שם גם במגדל דוד להרדב"ז ז"ל כי חרך הוא כעין סדק קטן וא"כ אם יעשה בין האצבעות כולם הפרש אפילו כסדק קטן מהו הרבותא ומה היכר לחמשה אוירים שהם גם כן בחינת מציץ מן החרכים חמשה אוירים ובהם ג"כ בחינת חרכים חרך וסדק קטן (כנ"ל באורך משו"ת שם שלמה כת"י). מ"מ קשיא גם להמנהג של העושים רק חמשה אוירים דהא אין עושים אותם סדקים קטנים רק הפרש רב בין האצבעות ובפרט בין האצבעות לגודל ואם כן לא נקרא חרכים רק כמו חלונות, וא"כ כמאן עושים, ובפרט מה שהביאו כי יש עושים מעשה לקשור בציצית את שני האצבעות כדי שלא יתפרדו זה מזה אפילו כל דהו ויהיו מחוברים זה לזה, הוא בודאי מעשה הבל. ולתקוע עצמו בדבר הלכה נגד הזוה"ק שכ' שאין לחבר את האצבעות והם מחברים וקושרים זה לזה ועושים החמשה אוירים רחבים וזה אינו כלל כעין חלונות וסדקים כנ"ל. על כן נלע"ד אשר כהן ירא שמים יצא ידי שניהם. ויפריד קצת בין האצבעות עכ"פ שלא יהיו מחוברים ומהודקים זה לזה ויצא י"ח הזוה"ק שאינו עושים חיבור זה לזה. ובמקומות שעושים חמשה אוירים יפריד קצת יותר לזכר ורמז ה' אוירים אבל לא ירחיב גם שם הרבה יותר מדאי כי כן צ"ל האוירים, והכונה שהוא קטן וצר בחינת חרך וסדק כנ"ל.
וראיתי במור וקציעה שכ' בזה וז"ל ולכאורה י"ל לשון הזוהר במה שכתב שאין לקרב האצבעות, כמ"ש במג"א. כי אולי כונתו על ראשי האצבעות המרוחקים באוירים שביניהם אבל צריך עיון בגוף הספר עכ"ל המור וקציעה. והיינו לעיין בגוף הספר הזוה"ק ושם הפי' הפשוט הנוגע למעשה מבואר מ"ש דלא יתחברין אצבעיו דא לדא כנ"ל. אך דברי המו"ק אין פי' להם להיודע ומבין מ"ש על ראשי האצבעות המרוחקים באוירים שביניהם כנז'.
סעיף כ"ג. (ב) וידיהם חוץ לטלית וכו'. עיין בדברינו בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן נ"ו) דרק כן יעשו ולא לכסות הטלית על ידיהם גם כן עיין שם.
סעיף כ"ו. (ג) בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק אלא ישתקו וכו'. וכן סיים הרמ"א שיותר טוב שלא לאומרם גם עתה כשמאריכין הכהנים בניגונים וכן כ' המג"א בשם הרמ"ע והב"ח, וכן נהגנו בין ת"ח ויר"א ואנשי שם שישתקו ולא יאמרו אז שום פסוק רק יכוונו לברכה. ותמהני דבכל הסידורים שהדפיסו הפסוקים כ"א כפי חפץ לבבו בכפליים לכל תיבה באותיות רבתות וזעירות ולא הזכירו כלל אותן הפסוקים שהוזכרו בש"ס סוטה (כ"ט ב'. מ' ע"א) רק פסוקים אחרים אשר אין להם שום שייכות לתיבת הברכה כגון על ״יאר הי״ אומרים (בתיבת השם הוי') ה' אל רחום וחנון או ה' באפך אל תוכיחני ועל תיבת ״אליך״ אליך ה' נפשי אשא ושם לו בפסוקים אליך ה' שועתי וגו' ועל ״פניו״ פנה אלי וחנני וגו' וכהנה. ומובא לידי גיחוך ותימה מי הרכיב הפסוקים האלו כאן וכנ"ל בחרו בהפסוקים שהם בנפ"א או בנוסח ספרד או אשכנז שלנו כאלו לא היה נוהג אצלנו ברכת כהנים רק בימים שאומרים תחנון ונפילת אפים (ונהפוך הוא כי אינו נוהג רק ביו"ט אצלנו) זולת זה לא ידעתי כלל שייכות הפסוקים האלו לברכת כהנים ולאשר נדפס בסידורים על כן המון עם המה ובניהם יאמרו וכמה פעמים בקול יצעקו עד שמבלבלין לבלתי שומע כראוי הברכת כהנים ובפרט כי על פי שו"ע והרמ"א אין לאומרם כלל בודאי יש למחות שלא לאמרם כלל כנז'.
אמנם בגוף המקור בגמרא לא אכחד ולא אמנע מלרשום על הספר בזה כי תמהתי ולא זכיתי להבין כלל דברי רבותינו הטור ואחריו נמשך מרן המחבר וגם מרן הרמ"א שלא לאמרם כלל מטעם שכתב הטור בזה דמסקינן (בסוטה שם) דלא לימרינהו להפסוקים כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין פי' שאינו מכוין לברכה שמברכים אותו ואם היו אומרים הפסוקים לא היו יכולין לכוין לברכה הילכך אין לומר שום פסוק אלא יש לשתוק לכון לברכה עכ"ל הטור וכן לא העיר כלל מרן הב"י והביאו בשו"ע להלכה בלי שום דעה וסברא להיפך כלל. ולפלא כי היכן הוזכר למסקנא ולהלכה בגמרא שם שלא לאומרם. ואדרבא אחר דאמרו שם (סוטה מ' ע"א) [מ"ש הטור] כלום יש עבד שמברכין אותו וכו'. א"ר אחא בר' חנינא תדע דבגבולין נמי מיבעי למימרינהו כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים פירוש רש"י להראות שברכת רבו ערבה עליו ומגמל לרבו על כך עכ"ל רש"י. הרי דתליא עדיין בפלוגתא ומראה פנים לכל צד יש לכ"א סברא, לכאן ולכאן. ואולי מהאי דאמר ר' אבהו מריש הוי אמינא להון (להפסוקים) כיון דחזינא ליה לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו עד כאן לשון הגמרא. מ"מ הרי לא הוחלט להלכה למסקנא בגמ' דהלכה בזה כר' אבא דמן עכו ונראה בזה כעין דעביד כמר עביד ודעביד כמר וכו'. ומדוע החליטו בטור שו"ע ממקור הלכה מגמ' שלא לאמרן כלל. וכן בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה א') כ' בלי פלוגתא שצריך לאומרן וז"ל ז"ש הכהנים בביהכ"נ בברכה ראשונה צריך לומר ברכו את ה' מלאכיו וגו' (ועיי"ש בפנ"מ) וכמ"ד בבבלי דצריך לאומרן והיכא שיש פלוגתא בבבלי א"כ צריך הירושלמי להכריע, וצ"ע.
סעיף ל"ב. (ד) קטן שלא הביא שתי שערות אינו נושא את כפיו בפ"ע כלל, אבל עם כהנים גדולים נושא ללמוד ולהתחנך וכו'. עיין מג"א (ס"ק מ"ט) דעל החינוך הזה יוכל לברך, וכ"כ בברכ"י בשם הרדב"ז דכן נהגו אז אצלם, אולם ראיתי מנהגים שקודם י"ג שנים אינו נושא את כפיו כלל ודכירנא כי פ"א (זה רבות בשנים) רצה א' לנהוג זה בביהמ"ד דפה ומחה אאמו"ר הקדוש זי"ע, ונ"ל טעמו לשבח כי באמת לפלא על מרן הב"י והש"ע שפסק זה כד' התוס' בסוכה (מ"ב א') נגד דעת רשיי שם שפוסק בפירוש דקודם י"ג שנה אינו נושא את כפיו כלל עיי"ש וכן הרמב"ם לא חילק זה בין בפ"ע או עם הכהנים הגדולים בשנים ומה שהקשו התוס' על רש"י שם כבר תי' בכפות תמרים ועיין בס' ערוך לנר מ"ש בטוב טעם בזה ליישב דברי רש"י, וגם מ״ש התוס' ראי מביהמ"ק שנתנו הקטנים נעימה בקול ונקראו צוערי הלויים וי"ל דשם אדרבא הקטנים נתנו נעימה בשיר יותר ולא גרע הקטן מכל שיר שמנעימין בו משא"כ הכא דלא הוי כבוד צבור שמתברכים מקטנים כדאמרי' טעמא עיי"ש ע"כ שפיר נכון מנהגינו כד' רש"י ז"ל.
ה ולא בקביעות עד שתתמלא זקנו. עיין מג"א (ס"ק נ') וט"ז (ס"ק ל') בזה ובכהאריז"ל בכונת ב"כ שאין עולה לדוכן יחידי עד שיתמלא זקנו או עד כ' שהוא הכונה הראויי' למילוי זקנו, ולפי טעם שכ' הי' צ"ל גם כשעולה באקראי (כגון ביו"ט) שלא לעלות יחידי מי שהוא פחות מבן כ' דבשלמא כשעולה עם אחרים כשנתמלאה זקנם ונמשך הברכה על ידם כפי הכונה ע"כ הוא נעשה טפל להם משא"כ כשלא יעלה רק הוא לבדו כנ"ל, ופלא קצת כי לא ראינו מרבותינו ואבותינו זי"ע שידקדקו שלא יעלה פחות מבן כ' יחידי, ואולי מחמת כי הוא מילתא דלא שכיחא אצלם שיהיה רק כהן א' והוא לא יהיה רק פחות מבן עשרים וק"ל.
סעיף מ"ד. (ו) בשמחת יו"ט וטוב לב וכו' עין ט"ז (ס"ק ל"ח) שאפילו ביו"ט שחל בשבת יש קצת מקומות שאין עולין לדוכן אז וכ' שראוי לבטל דבר זה וכן ראה לגדול אחד שצוה לעלות לדוכן ביו"ט שחל בשבת ובמג"א (ס"ק ע') כ' קצת טעם למה שנהגו שלא לעלות לדוכן ביו"ט שחל בשבת משום הטבילה וכיון דמחמירי' לטבול קודם ג"כ ולא רצו לבטל עונה של תורה משבת לשבת כיון שעי"ז יפרשו הכהנים מנשותיהן בליל שבת אז ועיי"ש במחצה"ש דגם ביו"ט יש חשש סחיטה אותן שנזהרו לטבול בשבת גם ביו"ט שייך זה, אולם י"ל דבשבת החמירו טפי מפני חומר איסור שבת דסקילה ואף דאין סחיטה בשערות אלא מדרבנן מ"מ שבת בעצם חמיר יותר, ואין לומר דס"ל להמג"א דאסור לטבול בשבת לקריו ז"א דהא המג"א בכבודו ובעצמו פסק לקמן (סי' שכ"ו ס"ק ח') דמותר לכתחלה לטבול בשבת לקריו עיי"ש ואכמ"ל, ועכ"פ לדידן שנוהגים לטבול בכל שחרית שבת וגם אם לא נטמא בקרי וכיוצא רק משום תוספות קדושה דקדושת היום ש"ק עדיף מבלילה כמש"כ האריז"ל ועכ"פ כיון שנהגו כן כולם לטבול בש"ק כנז' הלא אין שום טעם וריח לאותן הנוהגין שלא לעלות לדוכן ביו״ט שחל בשבת וכמו שצווח מרן הט"ז כי בשביל שיש בו קדושת שבת נוספת (שבת ויו"ט) עי"ז יתבטלו ברכת כהנים, והן אמת כי אנחנו עפ"י מנהג קדוש זקיני בעל בני יששכר זי"ע, וכן הנגררים אחרי מנהג הקדוש מהרצ״ה מזידוטשוב זי"ע (בעל עט"צ) ועוד ועוד מכמה צדיקים מתלמידי תלמידי רבינו הגדול והקדוש הבעש"ט זי"ע עלו לדוכן ביו"ט שחל בשבת כמו בשארי יו"ט אמנם יש כמה קדושים מרבותינו ואבותינו זי"ע שנהגו שלא לעלות לדוכן ביו"ט שחל בשבת (אם כי המה טובלים בשבת בבוקר בכ"ע בפשיטות המה ובניהם ואנשיהם וכל העם) ולבבי יפחד להקשות או להרעיש עליהם ח"ו במנהג המוזר הלז אפילו להרהר אחריהם חלילה אך לא זכינו להבין כלל מנהגם בזה ועיי' בדברינו במנח"א (ח"ב סי' ל"ה בד"ה ואזכיר עוד וכו') וכן בשו"ת מנח"א (ח"ג סי' נ״ו) אשר נפלאתי מאוד על הגה"ק מבוטשאטש ז"ל בס' אשל אברהם בזה שכ' טעם למה שאין נו"כ ביו"ט ושבת משום שמא יעבירנו הכלי שרחצו הכהנים לרה"ר והוא תמוה דהא איך שייך לומר לחדש גזרה שמא יעבירנו באתרא דלא נמצא מזה בדרז"ל אפילו רמז רמיזא לאיסורא עיי"ש והנה במקומות הנ"ל שאין נו"כ בשבת גם ביוהכ"פ שחל בשבת אין נו"כ (כמובא שם בא"א) והוא בודאי תמוה דמרפסין איגרא דטעם טבילה בבוקר ל"ש ביוהכ"פ מעיקרא לא מיני' ולא מקצתי' וגם מה שרצה לחדש בא"א משום שמא יעבירנו הכלי א"כ גם ביוהכ"פ בחול היה אסור ג"כ ולמה דוקא כשחל בשבת ע"כ הוא מנהג תמוה ופליאה שאין כמוהו, דבר המתמיה, ושמעתי אצל צדיקים ז"ל שהיה מנהגם שלא נ"ב הכהנים בבית מדרשם ביו"ט שחל בשבת וביוה"כ שחל בשבת היו נוהגים לישא כפיהם רק במוסף ובשארי השנים היו נוהגים ביוה"כ שחל בחול לישא כפיהם במוסף וגם בשחרית כמבואר בזה ברמ"א ובשבת רק במוסף וגם לזה אין שום טעם לענ"ד, וה' יאיר עינינו ב"ב ובברכה המשולשת במורה עלינו יופיע אורה.
והנה ראיתי בשו"ת שו"מ חלק הנקרא דברי שאול ויוסף דעת (סי' מ"ו) שהאריך בזה ובענין הטבילה בשבת ויו"ט והמציא חילוק דגזרת הסחיטה שחששו בשבת הוא משום דחיישינן שיסחוט הדק היטב כל גופו כדי שלא יוציא מים לחוץ ועי"ז יבא לידי איסור וזה שייך רק בשבת משא"כ ביו"ט דל"ש איסור הוצאה ע"כ מותר לטבול וע"כ נהגו בנ"כ רק ביו"ט שחל בחול ולא בשבת ואישתבח בי' מאד וכ' דהא דבר נחמד שהמציא בזה, ובאמת מלבד דהך דחששו לסחיטה רק משום גזרת הוצאה הוא דבר חדית ואינו ברור ולא נשמע כלל בפוסקים הלא גם לדידן בכל מדינותינו בלא"ה לא העלה ארוכה בזה כלל כיון דנוהגין הכל לטבול בין בשבת וביו"ט ולמה יגרע יו"ט שחל בשבת מלישא את כפיו כנ"ל.