אור ברסלב

נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן קכז

סימן קכ

סעיף א'. (א) וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם. עיין בטור בשם ירושלמי דס"ל דצריך לחתום בשם בא"י אל ההודאות וכן הי' נוהג הרא"ש ז"ל אולם הב"י הכריע כן עפי"ד הרשב"א והרמב"ם לסיים בלא שם אך בדרכי משה כ' והמנהג הפשוט לחתום כמו שנהג הרא"ש לחתום עכל"ה והיינו בשם. והנה הוא לפלא כי ברמ"א לא העיר על זה כלום ע"ד המחבר, וכי חזר בו ממה שכתב בדרכי משה, וגם יפלא מ"ש בד"מ שהמנהג הפשוט כדעת הרא"ש (לסיים בא"י אל ההודאות) ובכל סידורי הספרדיים והאשכנזים הישנים שנדפסו מאז לא נמצא נוסח זה שנהגו כן בא"י וכו' על כן בודאי אין לומר כן אך יפלא על רבינו הרמ"א שלא העיר בהג"ה כלום מ"ש בד"מ בזה.

סעיף ב'. (ב) ברכנו בברכה המשולשת וכו'. עיין במג"א בזה (ס"ק ג') בשם זוהר חדש (פרשת נשא) כשיאמר יברכך ה' יראה לצד ההיכל, וישמרך יראה לצד ימין וכו' והיינו יראה להחזיר פניו אבל לא יכרע אז דאין להוסיף על הכריעות כן כתבנו בחמשה מאמרות (מאמר נוסח התפלה אות נ"ז) בשם אאמו"ר הקדוש זי"ע וכן שמעתי עוד בשם חכמים וצדיקים ז"ל שדקדקו על זה. ואעתיק בזה מה שהשבתי לתלמיד חכם אחד מה שתמה וכו' דהא רק בסוף ברכה אסור להוסיף ולכרוע אבל באמצע הברכה מותר כמו שאמרו התוס' בברכות (י"ב ב') ומובא בטור וב"י או"ח (סימן קי"ג וסי' תקפ"ב) וכתבתי ליישב עפי"ד הרב בשו"ע התניא (סימן קכ"ח סעיף נ"ח) שכ' ונוהגין להאריך בסוף תיבות אלו מפני שכל אחת מהם הוא סוף ברכה. ורציתי לומר דהוי קשה לו דכל ברכת כהנים הוי באמצע בין הברכות על כן ס״ל להרב התניא דזהו סוף הברכה של ברכת ההודאה וכיון שהוא סוף הברכה אסור לכרוע שם עכת"ד. הנה אהוב נפשי, מ"ש זה אינו כלום, דמקור דברי הרב התניא אלו מהרמ"א שם (סעיף מ"ה) ושם מפורש על ברכת כהנים שהוא סוף ברכה מא' מהברכות המשולשות בתורה ועיי"ש במג"א (ס"ק ע"ב) שהקשה דהא תיבת לך אינו סוף ברכה דב"כ ומתרץ משום דהוא לנוכח וכו' עיין שם ובזה נסתרו דבריך, אם כי כונתך רצוי' ליישב דברינו בעה"י.

אמנם אשובה בעה"י אראה ליישב דברינו בשם אאמו"ר הגה"ק זי"ע ולהצדיק את הצדיק דמעיקרא, ואשר מאתו נובעים הדברים, הנה תראה נא בב"י או"ח (סימן קי"ג) שם ומתרץ הקושיא ע"מ שכ' (בסימן ק"ט) דלא יתחיל להתפלל כשלא יוכל לכוין שלא יצטרך לשחות גם באמצע הברכה במקום שעומד, כשיגיע הש"ץ למודים, ומשמע דגם באמצע הברכה אסור לכרוע היפוך דברי התוס' הנזכר. ותירץ הב"י כיון שכל הקהל שוחים אז אם הוא עומד באמצע הברכה מיחזי כאלו מחוייב לשחות במקום ההוא ומאן דחזי להאי דכרע באמצע אותה הברכה אתי למטעי לשחות באמצע אותה ברכה, (היינו בכל פעם כשיגיע לאמצע ברכה ההוא) עכ"ל הב"י. והדרכי משה כ' שם שהוא דוחק. ולענ"ד קשה ביותר דמה בכך (גם אם נאמר שנגזר דילמא אתי אחר לכרוע בכל פעם באמצע הברכה הזאת) שישחה אחר בכל פעם במקום ההוא הלא מותר לכרוע באמצע הברכות ואיזו מכשול יוכל להגיע מזה אלא ודאי דס"ל למרן הב"י דמה שאמרו התוס' דבאמצע הברכות מותר לכרוע היינו רק באקראי כגון בר"ה ויו"כ מפני אימת הדין כמ"ש שם אבל בתמידות לכרוע בכל פעם באמצע הברכה במקום מיוחד הוי כמוסיף על דחכז״ל שאמרו וכמ"ש התוס' בברכות (דף ל"ד א') דהוי כמוסיף על דחכז״ל וכל המוסיף גורע, וכמו דפסקינן בטור ומחבר לעיל (בסימן רפ"א) בשם רבינו יונה דאין לשחות בלך אנחנו מודים ועיין שם בפרמ"ג במ"ז שכ' דמגונה הוא הכורע ולהוציא מד' זקיני הלבוש שכ' רק דאין צריך לכרוע עיי"ש והיינו עפי"ד התוספות הנזכר והלא שם בנשמת אינו בסוף ברכה כלל אלא ודאי דכשכרוע בקביעות בכל שבת בלך אנחנו מודים הוי אסור אפילו באמצע ברכה. ומעתה שפיר מיושב דברי מרן הב"י שכ' שמא ילמדו האחרים לכרוע במקום ההוא (בכל פעם, וגם) באמצע הברכה וזהו אסור כשהוא בתמידות וקביעות. ואתי שפיר ונכון דברי אאמו"ר שס"ל הכורע בכל יום בברכת או"א בברכת כהנים הוי כמוסיף על הכריעות דכיון שהוא בקביעות אסור גם כשאינו בסוף ברכה כנזכר.

ומה שהעירות דהאיך מותר לומר ברכת כהנים בין הברכות, לק"מ ובתחלה רציתי לומר דב"כ הוא כמו תחילת שים שלום ונראה קצת זה מלשון הגמרא מגילה (דף י"ח) והפוסקים וכו' מה ראו לומר שים שלום אחר ב"כ משום שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ובזה היה גם כן מתורץ דברי אאמו"ר אביהן ורבן של ישראל כנ"ל משום שגם בתחלת ברכה אסור לכרוע כדאמרינן שם בגמ' ועיין בדרישה (סימן תקפ"ב) ועל כן אסור לכרוע בב"כ אך אין צריך לזה רק דהכי תיקנו ב"כ אחרי ברכת הודאה כמו שאחז"ל.

ומה שדקדק אאמו"ר על ככה היה לו טעם פנימי העיקר כמבואר בסידור בכונת הד' כריעות ד' אותיות שם הוי' לד' אותיות אדנ"י (בכל כריעה אות אחת זל"ז) ועל אלו אין להוסיף ח"ו. ואמרתי בזה לפרש דברי הגמרא (ברכות דף ל"ד א') שאם בא לשחות בסוף וכו' ״מלמדין אותו״ שלא ישחה ולכאורה קשה הפי' איזה לימוד עמוק הוא זה והוי ליה למימר דאסור לשחות בתחלת וסוף כל ברכה זולת הד' כריעות אלו ועל פי הכונה מכוין הפי' מלמדין אותו (הכונה של הד' כריעות לד' אותיות השם ושילובו, וממילא יבין) שלא ישחה (יותר מזה) והבן. עכ"ד התשו' שהשבתי בעה"י.

והנה אחרי כתבי זאת עוררני עוד חכם אחד מידידיי שיחיו וזהו אשר השבתי לו:

מה שהרעשת על מ״ש בתשובתי מדברי התוס' גבי רע"ק כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זה ומוצאו בזוית אחרת דהיינו באמצע הברכות והכריעות והלא התם היה גם כן בתמידות בכל עת כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו ועכ"ז עשה כריעות באמצע הברכות עכ"ד, ולק"מ ויש לחלק לכל בר דעה דהתם ברע"ק לא היה זה דבר קביעות מתי שהיה מתפלל בינו לבין עצמו כי בודאי לא יחלוק רע"ק על הך דאמרז"ל כי יפה וגדולה תפלה תפלת הצבור וגם מדברי רע"ק עצמו שהיה מקצר מפני טורח הצבור ונשמע שהיה מחשיבן ומקרבן כדי שיתפללו עמו בפעם אחרת גם כן ויהיה לו מנין ולא יהיה עליהם לטורח שיצטרכו להמתין שעות רבות. והך שהתפלל בפני עצמו כ"פ היה לפי עיני מדרגתו ועבודתו למעלה בקודש שהצטרך להאריך אז בכריעות והשתחויות וכידוע דרכי הצדיקים, פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה ובפרט התנאים שרפי מעלה ובפרט התנא הקדוש רע"ק, משא"כ בב"כ שאומר הש"ץ בכל יום ויום תמיד בשחרית בין בחול בין בשבת ואין נ"מ מי הוא הש"ץ כיון שכן המנהג יהיה קבוע שכל אחד כורע בברכת כהנים בכל יום ויום בשחרית בחזרת התפלה בצבור על כן אסור לכרוע אז כנזכר בתשובתי, ואין להאריך.

אמנם ש"ב המל"ח החו"ב וכו' שליט"א העיר והקשה יפה בגוף דברי מרן הב"י (או"ח סימן קי"ג) כיון שכל הקהל שוחים אז ורואים אותו שוחה באמצע הברכה יש לחוש שיראה אחד ממנו ויעשה כמוהו לשחות באמצע הברכה ההוא בכל עת, והקשה הא צריכין להתפלל בלחש ומי ידע וישמע היכן הוא עומד. אמנם נראה לי דלא קשה דהב"י לשיטתו י"ל שפיר כיון דס"ל בשו"ע (בסי' ק"א סעיף ב') דישמיע התפלה עכ"פ לאזני עצמו ועיין שם ביד אפרים דאם יוכל לכוין יותר כשמגביה קולו מותר, הגם כי אנחנו לא נהגנו כן על פי האריז"ל ומזוה״ק שלא להשמיע אפילו לאזני עצמו וכן מפורש בתדב"א (כמו שביארנו בזה להלן סימן תקפ"ב בעה"י) מכל מקום הב"י לשיטתו כמ"ש (בסימן תקפ"ב) בשו"ע שם שנוהגים להגביה קולו בתפלתו בר"ה ויו"כ (וכן ראיתי ושמעתי בגלילות אשכנז קול נתנו בבית ה' בבית הכנסת בתפלת לחש בכל השנה עד כי מוזר מאוד בעיני ואזני המתפלל עמם שנוהג בביתו וקהלתו על פי האריז"ל שלא להגביה קולו כלל בתפלתו) עכ"פ ממילא לשיטתו דמותר להגבי' קולו שפיר חשש שם שישמע האחר במקרה ויכרע כמוהו תמיד בברכה הנזכר.

ג ואין הצבור וכו', עיין בט"ז בזה (ס"ק ד' בד"ה העתיק מספר עץ החיים וכו') ועיין בדברינו בדברי תורה (חלק ה' סימן ק"א) מ"ש בזה בעה"י.

והנה מ״ש מרן הט"ז בזה בזה"ל:

מספר עץ החיים שחיבר האלקי מהר"ח קלפיראש תלמיד האלקי קודש קדשים מהר"י לוריא ז"ל עכל"ה וביד אפרים הגיה ומוחק תיבת תור ״האלקי" אצל מהר"ח קלפיראש (שהוא מרן מהר"ח ווינואל ז״ל) וגורס האלוף וכ' שכצ"ל ולא ידעתי מה היה לו ומנא ידע (הגאון המובהק מהרא"ז מרגליות) בעל יד אפרים ז"ל לשלוח יד ולעשות טעות בדפוס הראשון בט"ז ולמה לא הוטב לו הגירסא שנתן הט"ז התור ״האלקי״ (היאות) למהרח"ו כעין שכ' על רבו (רק שלרבו הוסיף עוד תור מעלת קודש הקדשים) והלא מרן האריז"ל הגיד שלא בא לעוה"ז רק בשביל תלמידו היחידי מהרח"ו ואכמ"ל, ובדוחק י"ל שהיה אולי לפני הגאון מהרא"ז מרגליות הכתי"ק של הטו"ז אשר ממנו יצא בדפוס ושם כתיב רק ״האלוף" אבל אינו נראה כן כלל וע"כ אין סי' וטעם להדברים, ואין להאריך.

תוכן העניינים

נמוקי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה