נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן קד
סעיף ב'. וא' אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו. עיין ש"ס ברכות (דף ל"א א') ברע"ק כשהי' מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זה ומצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות והקשו בתוס' דהא אמרינן דלא ישחה בסוף כל ברכה ותי' הר"ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות, ולא נהירא דהא מי"ח קאמר וכו' ונראה להר"י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות, אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא וכשהיה מגיע (רע"ק) לסוף הברכה היה זוקף עכ"ל התוס' וסוף כל סוף קשה לכאורא התינח בכריעות והשתחויות, אבל באמצע התפלה איך עקר רגליו כ"כ עד שמצאוהו בזוית אחרת, ועיין בטור בזה ובב"י שהביא ג"כ שמיירי ברע"ק בתחנונים שלאחר תפלה אעפ"י שלא נראה פי' זה בעיני התוספות עכ"ל הב"י, ועדיין קשה לדעת התוס' כנזכר. ונראה באמת כי לקדושים כאלו כמו שרפי מעלה התנא רע"ק ודומה לו ובפרט בעת עמדו בתפלה יצאו לגמרי מחיזא דהאי עלמא, ומי יוכל להשיג מכ"ש לדמות להם מרוב קדושתם ואש מן השמים בדבקות ומדרגות הנבואה ורוה"ק הבוער בקרבם בעת עמדם לפני השי"ת בתפלה להם ריש איסור זה ומרוב אש קדושתם לא יוכלו לעצור ברוחם ולא ידעו כלל מגופם בעוה"ז ודלוגו (יקפוצו ממקום למקום) עלי אהבה יאמר הש"י. ועיין בדברינו בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ה' סימן נ"א) לענין מעשי התנאים הקדושים כאלו אשר העניקו חמה בקומתם ולא נגיע בהשגתנו להשגתם, בערך קדושתם וגודל מדרגתם (זי"ע), וכן שמעתי כזה מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע וכגון מהה"ק מברדיטשוב זי"ע (ועיין בדברינו בדברי תורה מהדורא תניינא אות כ"ג) עכ"פ לק"מ והמ"י.
סעיף ג'. (ב) ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק וכו' אבל עקרב פוסק לפי, שהוא מועד יותר להזיק ונחש נמי אם ראה שהוא כעס, ומוכן להזיק פוסק. (מקורו ממתני' ברכות דף ל' ע"ב) ולענין עקרב דפוסק בגמ' שם (ל"ג ע"א) והוא מההלכות הורפסין איגרא ולא זכיתי להבין כלל, לו יהא שנאמר דהנחש אינו מועד כ"כ להזיק (בימיהם) כמו העקרב, וגם אם נאמר שרוב פעמים אינו מזיק, וכי הולכין בפק"נ אחר הרוב הלא קיי"ל דאפילו על מיעוטא דפק"נ מחללין שבת דהוא איסור סקילה מכל שכן תפלה דרבנן, וגם הקולא שכ' ברבינו יונה ומובא ברמ"א בזה שיוכל עכ"פ לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו משום דלא מצינו דהפסק הליכה ברגלים אסור (לאיזה צורך, עיין בב"י ובנו"כ בזה) אבל להפסיק בתפלתו אסור וזהו תמוה נשגבה מה זהו הצלה, וכי מה יעשה אם לא יפול הנחש מרגלו וכי ימשמש בידו ליקחו ולהפילו הלא יוכל ליכעס עי"ז ויושכנו בודאי והלא לפעמים צריך לדבר ולהפסיק לקרוא לחבר או בקי שיודע לזה איך ליקחו מעל רגלו וכי אסור להפסיק בתפלתו לקרוא לרופא או לחבר נחשים הבקי בזה איך ליקחו בלחש או בצבת טבעי שלא יוכל להזיקו ואיך יהיה אסור להפסיק ולגמור תפלתו וכי יוכל לכוין אפילו תיבה א' להתפלל כשהנחש כרוך על עקבו וכפסע בינו ובין המות בסכנה גדולה כזו, ואולי הי' בימיהם כמו שסיפרו בספרי קורות א"י (אם אמת הוא) שיש בבתים הישנים נחש בייתי (הוי"ז שלאנג"ע) ר"ל שבא מחורו כ"פ ונותנים לו היינו שמוכן לפניו קצת לשתות או לאכול (ומובן ממילא שלא ישתו מכלי ההוא המיוחדת לו כלל מטעם גילוי שגזרו חז"ל מכ"ש בודאי שתה) והוא מסוגל לפי"ד הזקנים שם שלא ימיתוהו אז לא יזיק לשום ב"ב ואם רק בזה מיירי חז"ל הו"ל לפרש ובפרט רבותינו הפוסקים בעלי הש"ע ז"ל ביותר יפלא שלא העירו בזה כלל דמיירי רק בנחש כזה ובפרט מה שאמרו כנ"ל אם ״ראה״ שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק אבל לא באופן אחר, וכי מי שאינו רגיל ויודע מני הוא נביא ומי יוכל להבחין ולמי מותר לסמוך על זה להכניס א"ע בסכ"נ כזו לדעת טבעי הנחש ודעתו הרעה ולראות איך יראו בתוך עיניו או פניו אם הוא כעוס או טוב ואיך ידעו או יכירו והלא כ"ז סכנת נפשות ממש דמחללי' שבת אפילו על מיעוטא דמיעוטא בין אלפים מכל שכן בנחש ר"ל הכרוך על עקבו וכי הוא בא לכרוך על רגלו כדי לדבר עמו מחמת אהבתו, וגם יפלא ביותר דברי אדונינו המג"א (בס"ק ד') במשאחז"ל ופסקי' דעקרב פוסק משום דהוא מועד וכ' בזה משמע דוקא היכא שיש לחוש לסכנת נפשות וכמ"ש בשם סמ״ג סי' צ"ב עכ"ל המג"א ומה זה שאלה אם הוא רק חשש שיש לחוש לסכ"נ אם המה כתבו בודאי דעקרב הוא מועד להזיק והוא ז"ל מסתפק אם יש חשש סכ"נ ואם כונתם דיזיק רק לאבר א' הלא גם על זה צריכין להפסיק מתפלתו וגם לחלל ש"ק והלא נודע לכל כי הארס שלהם ממית כל הגוף ר"ל ע"כ כפשוטו אין שום פירוש לכל ההלכה ההוא (זולת על פי סוד שאמרו בתיזוה"ק [תיקון י"ח דף ל"ז א'] כונת ההלכה זו) בודאי כפשוטו אין לעשות כן כלל (אחרי נשיקת עפר רגלי רבותינו הקדושים הפוסקים זי"ע ועכ"י) וזהו בכלל ההלכה המפורשת בכל מקום דאפילו סכנה ומיעוטא דסכנת נפשות דוחה שבת ומכל שכן איסורי תורה דלאוין ובפרט תפלה דרבנן וז"ב וה' יצילנו מארס כחש נושך בכל הפירושים, והוא ית"ש שומרנו ומצילנו לעדי עד (ועיי' בדברי תורה מהדורא ט' אות ח')
אחרי כתבי כל זאת מצאתי בס' זרע קודש (על משניות ברכות וזרעים) להג"מ שמואל פריינד ז"ל מפראג שהביא קו' זו בשם הגאון מו"ה משה טובי' ז"ל אבדק"ק האנויא והמדינה דלמה בנחש לא יפסיק אפילו אם נאמר דרוב נחשים אין מזיקין והא אין הולכין בפק"נ אחר הרוב ותי' דהואיל כרוך על עקבו ראיה שלא יזיקנו והוא (הרב ר״ש פריינד המחבר) דחה תי' זה והביא הוכחה מתוס' (ברכות ל"א ע"א) בשם הירושלמי (כנ"ל כ' במחבר) באם היה נחש מרתיע כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס משמע שאינו כן כתי' הנ"ל עכ"ד בס' הנזכר ולא ידעתי מה זו הוכחה והשגה מהדברי התוס' בשם ירושלמי הנ"ל אך ממילא אינו מובן ומוסבר כלל תי' זה וכי בשביל שהוא כרוך על עקבו לא יזיקנו ובע"כ משום דה"ז נראה שהוא אוהב האדם לה' יצילנו) ע"כ כרוך על רגלו מרוב דביקות אהבה והוא דברים בלתי נכנסים לשכל אנושיי, ועוד דהו"ל להש"ס ופוסקים להזכיר טעם זה דבשביל כך בנחש כרוך על עקבו לא יפסיק א״ו דז"א כלל, אולם תי' שם (בס' זרע קודש) משום דיש חילוק גדול בין שם לכאן דשם יש כאן קבוע אדם א' מישראל משא"כ הכא דאנו דנין על הנחש אם ישוך או לא אמרי' כיון דרוב נחשים אינן נושכין גם זה לא ישוך ועיין בגמ' פ' יוה"כ (דף פ"ד ב') וכו' עכ"ל בס' הנזכר, ולא ידעתי מאי קאמר במחכת"ה) הא אמרי' שם נמי ביומא (פ"ה ע"א) היכא דנפל עליו הגל מפולת במפקחין בשבת אפילו היכא שהוא ספק אם הוא שם או לא, וגם אם איתא שם ספק אם הוא עוד חי, ועוד ספק אם הוא ישראל או נכרי אעפי"כ מפקחין והיינו בכמה ספיקות כאלו דהוי יותר מרוב עכ"ז אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב והא בכה"ג ל״ש כלל כחילוק הנ"ל דמשום דהוחזק שם ישראל א' דהא הכא הוי ספק א' אם יש שם כלל ישראל מעיקרא או אם הוא רק נכרי (ולא הוחזק כלל שם ישראל) ואעפי"כ אין הולכין בפק"נ אחרי הרוב וא"כ שוב הדקל״ד דלמה בנחש הלכו אחרי הרוב, אלא ודאי כנ"ל דאולי בימיהם היו הנחשים נחשים בייתים בני תרבות רובם יהי' אך שיהיה עכ"פ בימינו אין לפסוק כן וחוששין לסכ"נ ופק"נ כנ"ל ומשנה שכתבנו לא זזה ממקומה בעה"י.
שוב נזכרתי דהוא ש"ס מפורש בשבת (ק"י ע"א) האי מאן דכרכי' חיויא (פירש"י נסרך סביבותיו) לינחות למיא וליסחוף דיקולא (סל) ארישא (דחויא למעלה מראשו) וליהדקי' מיני' (יוריד הסל מעט מעט לצד הנחש ויבדיל בו הנחש מבשרו שיעלה על הסל שאם אוחז בידו או מנתקו בחזקה יכעס וישכנו) וכי סליק עלוי' לישדי' למיא וליסלוק וליתי, עכ"ל הגמ' (וכי סליק הנחש על הסל ימהר וישלכנו במים ויברח לו עכ"ל רש"י ז"ל) עכ"פ מכאן סתירה למ"ש בס' זרע קודש הנ"ל כי הנחש כרוך על נוקבו י"ל שמחמת אהבה ולא יזיקנו דהכא מפורש בש"ס (בלי שום חילוק באיזה אבר) דהנחש כרוך איזו תחבולה ועצה להנצל ולהסירו ועכ"פ מובן ג"כ כי מוכרח לעשות כל התחבולות הנזכר ולהביא סל להשליכו למים ולברוח אח"כ וכ"ז אי אפשר בלתי הפסק גדול גם בדיבור עד שיביאו לו כ"ז כמובן ע"כ דברי המתני' צע"ג ומרפסין איגרא כנ"ל ובפרט לפי מה דפסקינן לעיל (סימן צ"ה) מדברי הש"ס ברכות לכוין רגליו זא"ז בתפלה א"כ כשיקרב רגלו השני לרגלו הא' שהנחש כרוך עליו הרי יגע בהנחש ויכעס א"ו כאמרן. שוב אח"כ ראיתי בספר שו"ת דברי יוסף להג"מ יוסף שווארץ ז"ל מירושלים (סי' ו') שהעיר ג"כ קצת על הך מתני' והלכתא דנחש כרוך וכו' ואין פותר והג"מ יעקב עלינגער ז"ל השיב לו על ככה והוא פלפל על תשובתו, כי באמת עדיין לא העלה שום ארוכה, וה' יאיר עינינו ויעזרנו ב"ב בכ"ע.
ועתה נדפס ספר גפי אש (על משניות שקלים וביצה בתשו' בסופו מכתב ו') שהשיב על קו' זו דנחש כרוך על עקבו הא בפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב והמציא דזהו תרי רובא דסתרי גם בסק"ס רוב פעמים אינו נושך כלל וגם אם נושך רוב פעמים אינו ממית (וגם זהו דוחק ויש לפלפל עוד, אך) ז"א גם אם נניח כדבריו דרוב פעמים גם כשנושך אינו ממית מ"מ אין לחשבו לרוב זה לנטות שלא יפסיק ולא יזיז ממקומו דהא אם ישכנו יהיה עכ"פ חולה ומסוכן מנשיכת נחש ולא יוכל לכוין דעתו וע"ל (סימן צ"ד סעיף ו') א"כ גם עפ"י הרוב הזה שישכנו ולא ימות ג"כ צריך להפסיק לקרוא חבר וכיוצא כדי שלא יבא לידי חולי וסכנה וכנזכר.