נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן טז
א שיעור טלית שחייב בציצית שיתכסה בו באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואין צריך אחר לשומרו הג"ה. ודוקא כשהגדול לובשו פעמים ארעי ויוצא בו לשוק. עכ"ל הרמ"א ז"ל. ועיין במג"א בשם הטור דהקטן היינו בן ט' שנים. ועי' בב"י דעת מהר"י חביב ובמג"א העלה שלא לברך על הט"ק שלנו כיון שאין הגדול יוצא בהם לשוק וכ"כ בשם הלחם חמודות וזקני הלבוש עיי"ש ובפרמ"ג (בא"א) שם. ונודע באזהרות הגה"ק מבוטשאטש זצ"ל ליזהר שלא לברך על הט"ק שלנו כיון שהגדול מתבייש לצאת בהם לשוק, אמנם בהסכמת סידור ד"ק להנ"ל כתב אדומו"ר הגה"ק משינאווע ז"ל כי מה שאמר שאין הגדול יוצא בהם לשוק היינו שאינו בוש לצאת בהם זהו רק מצד כיסוי גופו אינו בוש כי בעודו ערום בוש הוא ובכיסוי כזה אינו בוש וקרא אשר תכסה בה לחייב בציצית ולברך ומה שאדם גדול אינו יוצא בט"ק לשוק הוי כמו אדם נכבד אינו יצא בלא גלימא שקורין חלא״ט לשוק וכי בשביל זה לא יהי' בגד הלבוש בו בביתו שקורין בעקיש"ע נקרא בגד לענין ציצית וכו' עכ"ל אדומו"ר ז"ל הנ"ל. אך אני בעניי שמעתי וראיתי דבריו הקדושים אבל לא אבין כלל והלא זה אנו דנין בפלוגתא הנ"ל בב"י ובמג"א מהו שהגדול בוש לצאת בו לשוק (אפילו לפעמים ארעי) וכיון דפסקינן כהרמ"א והמג"א שצריך לחוש שלא לברך על ט"ק שלנו מטעם הנזכר וכדברי הד"ק באזהרות, ואיך נאמר דהיינו בוש שמפני שאינו מתכסה גופו דבכיסוי גופו תליא מילתא (כמו שאמר אדומו"ר שם בהסכמת הסידור ד"ק) הלא אם כן אין שום נפקא מינה אם הגדול בוש לצאת בו בשוק או לא דכיון דיש בו שיעור דהקטן מתכסה בו ראשו ורובו (דהיינו אמה על אמה מכל צד מלפניו ומלאחריו כמו שאמר הרב התניא ז"ל וכמובא סם בהסכמת אדומו"ר כנ"ל) הרי יש בו שיעורא דמתכסה גופו כפי מה שצריך בזה שיעורא. ואין לומר דהיינו כיסוי ערותו בסמוך לרגליו דשיעורא רבה כזה בודאי לא צריך שיהי' הגדול מתכסה עד תחלת רגליו בודאי אין בו בשיעורא דאמה על אמה (כנ"ל מהתניא) מראשו עד רגליו א"ו דבהא לא קמיירי כלל, ויש לו מכנסיים אשר לבוש בהם לכסות בשר ערוה, והבגד דמיירי בו הוא שמתכסה בו גופו (או ראשו) למעלה ובע"כ תלוי בתכונת הבגד ומנהג בני אדם אם הבגד הזה הוא ראוי כ"כ לגדול עד שלא יבוש לצאת בו (עכ"פ דרך עראי) לשוק ואם כן בימינו אשר לא יצאו בשוק בהטלית קטון גם אם הוא גדול שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ע"כ בודאי שפיר לפי דברי הפוסקים הנ"ל שלא לברך עליו. ומ"ש (בהסכמתו כנ"ל) לדמותו לאדם גדול ונכבד אשר אינו יוצא לשוק בלא חכאינו (שנקרא בהרבה מגלילותנו ראזאוואלקי"א) היינו גלימא עליונה. הנה פשוט שזהו אינו דומה כלל להנידון כי הנוהג שלא לצאת בלא חלאט הוא רק לאיש מיוחד על העדה כמו רב ומנהיג וכיוצא איש נכבד מיוחד אבל שאר כל אדם גם הנכבדים רובם ככולם ממש יוצאים לשוק בבעקיש"ע (או בבגד הנקרא ראק"ק או איבערציהע"ר) אם כן מי שאינו יוצא לשוק גם בזה רק בחלא״ט עליון עליו הרי זה בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ אם היה הבעקיש"ע של ד' כנפות היה חייב בציצית מה שאין כן בט"ק אשר כולם אינם יוצאים זולת אם יצא אחד לשוק בזה לבדו יהי' לשחוק למשל ולשנינה וזהו בטלה דעתו אצל כל אדם, ועיין בפרמ"ג (במשבצות) בזה לענין בגד שמתכסה בו ראשו ורובו אלא שהוא כבוש בזוי ואין יוצא בו לשוק ארעי וסתם בני אדם יוצאים בו להב"ח דסובר תרתי בעינן וכו' דבתר דעתו אזלינן וצ"ע עכ"ל המשבצות זהב אולם אין ראי' לנידון דידן דלבוש ״בזוי״ שאני. ועכ"פ בהך נחתינן ובהא סלקינן דכיון דבט"ק לא יוצאין לשוק רובם ככולם ע"כ אין לברך עליו. ואינני כחולק על רבי ח"ו הגם שביארתי בארוכה בעה"י בתשובת מנח"א (חלק ד' סימן ו') בראיות מוכיחות לאין שיעור כי בדבר הלכה מותר לחלוק על אביו ורבו. מכל מקום בזה גם בעקבות כ"ק אדומו"ר הנ"ל זי"ע נלך לטובה מ"ש כי בא ליישב מנהג רבותיו הצדיקים וקדושים נוחי נפש זי"ע גם אנא זעירא באתי ליישב מנהגינו מאבותי הקדושים זי"ע ורבותינו הצדיקים הקדושים כדעת קדושים שלא לברך על הט"ק רק לכוין בברכת להתעטף לפטור גם זה הט"ק אשר כתורה תעשו ועשו כי כן נראה להלכה בעה"י.