שזוכה הבעל בירושת אשתו
צח
הַזְּכוּת הָרְבִיעִית שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁיְּהֵא אָדָם זוֹכֶה בְּאִשְׁתּוֹ, הִיא זְכוּת יְרֻשָּׁתָהּ, שֶׁאִם מֵתָה הָאִשָּׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, הֲרֵי הוּא יוֹרֵשׁ כָּל נְכָסֶיהָ, בֵּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּכְּתֻבָּה וְקִבֵּל עֲלֵיהֶם אַחֲרָיוּת, וּבֵין נִכְסֵי מְלוֹג שֶׁהֵם שְׁאָר נְכָסֶיהָ. בֵּין מִטַּלְטְלִין, בֵּין נִכְסֵי דְּלָא נַיְּדֵי, בֵּין אִם אֵלּוּ נְכָסִים שֶׁהָיוּ בְּיָדָהּ כְּשֶׁנִּשְּׂאָה וּבֵין אִם זָכְתָה בָּהֶם לְאַחַר מִכֵּן, כְּגוֹן שֶׁקִּבְּלָה מַתָּנָה אוֹ יְרֻשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לָהּ מֵאָבִיהָ, הַכֹּל כָּאָמוּר זוֹכֶה בָּהֶם בַּעֲלָהּ חוּץ מִכְּתֻבָּתָהּ שֶׁיּוֹרְשִׁים אוֹתָהּ בָּנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְחוּץ מִנְּכָסִים הָרְאוּיִים לִהְיוֹת שֶׁלָּהּ בֶּעָתִיד כְּגוֹן שֶׁעֲתִידָה לִירָשׁ אֶת אָבִיהָ וְעוֹד לֹא יָרְשָׁה, שֶׁמֵּתָה הִיא וְאָבִיהָ עֲדַיִן קַיָּם, לְאַחַר שֶׁיָּמוּת אָבִיהָ יִירְשׁוּהוּ שְׁאָר בְּנוֹתָיו חוּץ מִזּוֹ שֶׁנִּפְטְרָה שֶׁאֵין בַּעֲלָהּ יוֹרֵשׁ מִכֹּחָהּ.
וְכֵן אֲפִלּוּ מֵת אָבִיהָ וְיֵשׁ לוֹ מִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים וּמֵתָה הִיא לִפְנֵי שֶׁגָּבְתָה אוֹתוֹ מִלְוֶה, אֵין בַּעֲלָהּ יוֹרְשׁוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא רָאוּי לִהְיוֹת שֶׁלָּהּ בִּלְבַד וַעֲדַיִן אֵינוֹ מֻחְזָק בְּיָדָהּ.
{כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ב "הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו" ולדעת הרמב"ם בפרק א´ מהלכות נחלה ירושת הבעל הרי היא מדברי סופרים ואילו לדעת הראב"ד והרשב"א הרי היא מן התורה. וכתב הרא"ם שהרוצה לגרש אשתו אף על פי שאינו יכול משום חרם דרבנו גרשום מכל מקום אם מתה ירשנה. וכתבו רשד"ם אבע"ז סימן צ"ח ומהרימ"ט פרק ב´ סימן קמ"ו ורמ"א בשם מרדכי בסימן צ´ סעיף א´ אם מת אביה ואחר כך מתה היא בעלה יורש נכסים שירשה מאביה אף על פי שעדין לא הגיעו הנכסים לידה, שאנו דנים אלו הנכסים כמוחזק ולא כראוי.
מה שאמרנו שבניה יורשים את כתובתה, ביארנו זאת לעיל בסעיף פ"ז.}
צט
הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו מִן הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי אַף עַל פִּי כֵן קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִים לוֹ בָּהּ.
{כך פסק מרן השו"ע בסימן צ´ סעיף ג´ והוא על פי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות הלכה צ´ ומקור הדין כתבו הרב המגיד שהרי הוא מפורש בתוספתא פרק ב´ מיבמות שהבעל יורש את אשתו אף על פי שאסורה לו בלאו דאורייתא או בשניות מדרבנן היות וקידושין תופסין לו בה, ולכן אינו יורש את אשתו אם אסורה לו בכרת או מיתת בית דין.}
ק
אִישׁ וְאִשָּׁה הַבָּאִים לִנָּשֵׂא וְרוֹצִים לַעֲשׂוֹת תְּנַאי שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה אֵינָם יְכוֹלִים, שֶׁעָשׂוּ חֲכָמִים חִזּוּק לְדִבְרֵיהֶם, אוּלָם אִם יַעֲשׂוּ תְּנַאי זֶה לְאַחַר הָאֵרוּסִין שֶׁהִיא נְתִינַת הַטַּבַּעַת, שֶׁאָז עֲדַיִן לֹא נִכְתְּבָה הַכְּתֻבָּה וְאֵינוֹ זוֹכֶה בִּירֻשָּׁתָהּ, אָמְנָם כְּבָר נַעֲשֵׂית אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לָצֵאת בְּלֹא גֵּט, וְאָז מִתּוֹךְ שֶׁקְּשׁוּרָה בּוֹ וְאֵינוֹ קֶשֶׁר גָּמוּר יָכוֹל תְּנַאי זֶה לָחוּל אִם יִרְצוּ בְּכָךְ, וּלְאַחַר הַתְּנַאי יִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה וְיַכְנִיסֶנָּה לַחֻפָּה וִיבָרְכוּ לָהֶם שֶׁבַע בְּרָכוֹת.
{כבר הזכרנו דין זה בכמה מקומות לעיל ובשולחן ערוך הרי הוא בסימן ס"ט סעיף ו´, ובסימן צ"ב סעיף ז´.}
קא
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֲבִי הָאִשָּׁה הִנּוֹ מַחְזִיק בְּמִשְׂרַת רַב וְנִפְטַר וְאֵין לוֹ בֵּן שֶׁיִּירָשֶׁנּוּ אֶלָּא זוֹ הַבַּת, קוֹדֵם בַּעֲלָהּ שֶׁהוּא חֲתָנוֹ לִירָשׁ אֶת הַמִּנּוּי וְהַשְּׂרָרָה שֶׁל חָמִיו, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, לְעִנְיָן זֶה אֵינוֹ יוֹרֵשׁ, אֶלָּא בֶּן הַבַּת הוּא הָרָאוּי לִירָשׁ שְׂרָרַת זְקֵנוֹ.
{אם החתן יורש את מינויו של חמיו כתב האבני נזר יו"ד שי"ב שיורש, וכן ספר בית יצחק יו"ד חלק ב´ סימן ס"ט, ע´, ושו"ת ברכת רצה סימן ק"י וקנ"ג, ולדעת שו"ת עבודת הגרשוני סימן מ"ט היות ואין הבת ראויה לירש את אביה בענין זה, גם בעלה אינו יכול לירש שררתו וכ"כ שו"ת חקרי לב בסימן כ"ג.}
קב
כָּל אֵלּוּ אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּנָאֵי כְּתֻבָּה שֶׁבֵּאַרְנוּ, לֹא שַׁיָּךְ לִטְעֹן בָּהֶם דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא, שֶׁהֲרֵי אֵין מָקוֹם לְטַעֲנָה זוֹ אִם חֹק הַמְּדִינָה סוֹתֵר אֶת מִשְׁפַּט הַתּוֹרָה, שֶׁאִם לֹא כֵן בָּטְלוּ חַס וְשָׁלוֹם כָּל דִּינֵי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, בֵּין שֶׁהֵם מִן הַתּוֹרָה וּבֵין שֶׁהֵם מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֵין הַכְּלָל שֶׁל דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא חָל אֶלָּא עַל פִּי הַכְּלָלִים שֶׁהוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ הַפּוֹסְקִים, וְלָכֵן, בְּכָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ יֵשׁ לְהִתְיַעֵץ עִם רַב דַּיָּן מֻמְחֶה אוֹ בֵּית דִּין שֶׁיּוֹרוּ אֶת דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וְהַפּוֹנֶה לְעַרְכָּאוֹת לָדוּן עַל פִּי חֻקֵּי הָעַמִּים וּסְבָרוֹתֵיהֶם הַמִּשְׁתַּנּוֹת עִם הַזְּמַן, אֵין סָפֵק שֶׁעוֹבֵר בְּגֶזֶל, וּמִן הַשָּׁמַיִם יַצְרִיכוּהוּ לְהַחְזִיר הַכֹּל עַד הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּהֵא אָדָם פּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, מֵחַד, נוֹשֵׂא אִשָּׁה כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאָז חָלִים עַל שְׁנֵיהֶם תְּנָאֵי בֵּית דִּין כְּמוֹ שֶׁהוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּמֵאִידָךְ, כְּדֵי לְהַרְוִיחַ, כִּבְיָכוֹל, יִפְנֶה צַד אֶחָד לְעַרְכָּאוֹת לָדוּן עַל פִּי חֻקֵּי שְׁאָר הָעַמִּים.
{ופשוט שמי שמלכתחילה הלך ונשא אשה בערכאות או נישואין רפורמיים וכדומה, הרי הוציא עצמו מראש מדרכי כללות ישראל לרעות בשדות זרים, ופטורים אנו מלדון דינו, ולא נותר לו אלא לקיים מה שכתוב בהסכם נישואין שעליו חתם אצל מי שחתם. שהרי כמו שבארנו נישואין אין שם כלל אלא רק הסכם ממוני שמחייב את שני הצדדים ככל הסכם ותנאי שבממון.}
קג
אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֶׁהוּא בָּא לִשָּׂא אִשָּׁה הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וּמְפָרֵשׁ לָהּ בְּפִיו, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, וְכֵן נִכְתָּבִים הַדְּבָרִים בַּכְּתֻבָּה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ "אֲנָן סַהֲדֵי אֵיךְ הֶחָתָן אָמַר לָהּ לַכַּלָּה הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל", וּבֵאוּר דְּבָרִים אֵלּוּ הוּא שֶׁאוֹמֵר לָהּ הֶחָתָן הֲיִי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה בָּאֹפֶן שֶׁמְּחַיֶּבֶת דַּת מֹשֶׁה וּכְפִי מִנְהַג יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹהֲגִים, כְּלוֹמַר הֲרֵינוּ בָּאִים בָּזֶה בִּבְרִית הַנִּשּׂוּאִין בַּדֶּרֶךְ הַיְּהוּדִית הַמְחֻיֶּבֶת מִדִּין תּוֹרָתֵנוּ הִיא תּוֹרַת מֹשֶׁה וְכֵן הַמְחֻיֶּבֶת מִצַּד מִנְהֲגֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּהֲגוּ מֶשֶׁךְ הַדּוֹרוֹת, שֶׁאִם אֵינָהּ רוֹצָה לִנְהֹג עִם בַּעֲלָהּ כְּדִין אִשָּׁה יְהוּדִיָּה עִם בַּעֲלָהּ הֲרֵי לֹא עַל דַּעַת כֵּן נְשָׂאָהּ לְאִשָּׁה, וְיוֹצְאִים מִכָּאן כַּמָּה וְכַמָּה דִּינִים בְּעִנְיָן זֶה, וּנְבָאֲרֵם בַּהֶמְשֵׁךְ.
קד
אֵיזוֹ הִיא הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה, כְּגוֹן שֶׁשִּׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ כְּשֶׁהִיא נִדָּה, שֶׁאָמְרָה לוֹ טָבַלְתִּי בַּמִּקְוֶה, וּבֶאֱמֶת לֹא טָבְלָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַדָּבָר, אוֹ שֶׁנָּתְנָה לוֹ בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְהָיָה בְּשַׂר טְרֵפָה לְלֹא הַשְׁגָּחַת כַּשְׁרוּת כְּלָל וְאָמְרָה לוֹ שֶׁהַבָּשָׂר כָּשֵׁר וּבְהַשְׁגָּחָה פְּלוֹנִית, אוֹ אֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת וִירָקוֹת שֶׁצְּרִיכִים הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וְאָמְרָה לוֹ שֶׁהֱבִיאָתָן מֵחֲנוּת עִם הַשְׁגָּחַת כַּשְׁרוּת מַתְאִימָה וּבֶאֱמֶת הוּא שֶׁקֶר, שֶׁלְּקַחְתָּן מִמָּקוֹם שֶׁוַּדַּאי לֹא הִפְרִישׁוּ מֵהֶם תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת כְּלָל, כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אִשָּׁה שֶׁמַּעֲבִירָה אֶת בַּעֲלָהּ עֲבֵרוֹת, בֵּין שֶׁהֵן מִן הַתּוֹרָה בֵּין שֶׁהֵן מִדְּרַבָּנָן, וְעוֹשָׂה זֹאת בְּיוֹדְעִין וּבְמֵזִיד. אִם בַּעֲלָהּ עַצְמוֹ אֵינוֹ מַקְפִּיד בְּכָךְ הֲרֵי אֵין לוֹ תְּבִיעָה עָלֶיהָ, אֲבָל אִם הוּא מַקְפִּיד בִּכְגוֹן אֵלּוּ וְאַף עַל פִּי כֵן מַטְעָה הִיא אוֹתוֹ נֶגֶד רְצוֹנוֹ, וְנוֹדַע הַדָּבָר בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, הֲרֵי זֹאת הָאִשָּׁה בַּעֲלָהּ מְגָרְשָׁהּ בְּגֵט בְּעַל כָּרְחָהּ גַּם לְדַעַת רַבָּנֵי הָאַשְׁכְּנַזִּים, וְאִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ וְתוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה וְכָל תְּנָאֵי כְּתוּבָה שֶׁהִקְנוּ לָהּ רַבּוֹתֵינוּ וּכְתַבְנוּם בִּסְעִיפִים כ"ז עַד פ"ט, אֲבָל נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁהִכְנִיסָה הֲרֵי הִיא נוֹטַלְתָּן כְּמוֹת שֶׁהֵן, וּמַה שֶּׁנִּתְבַּלָּה אוֹ אָבַד מֵהֶן אֵין מוֹצִיאִין מִן הַבַּעַל.
{בכל הטענות האלו צריכים ראיות ברורות, או עדות עדים, שאם לא כן אינה מפסידה כתובתה. ולענין כשרויות המאכלים, אם בקש כשרות מסויימת ומביאה לו כשרות אחרת ומטעתו שהיא זו שבקש הנה אשה זו ודאי עושה שלא כשורה וזו רשעות, ומכל מקום היות ועד אחד נאמן באיסורים, אינה מאבדת כתובתה, וכן אם רוצה לנהוג חומרות וחסידות והטעתו עד שנהג כעיקר הדין אינה מאבדת כתובתה בשל כך, ולענין שורש דין זה, הנה הוא בגמרא כתובות עב. "מתניתין, ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ואינה קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת..."
וברמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכות י´, י"א "מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מהבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה, או על דת יהודית, או היוצאת משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי הכתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא לה מנדונייתה ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפיחת ולא מה שאבד. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה, יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי, או שנודרת או שנשבעת ואינה מקיימת, או ששמשה מטתה והיא נדה, או שאינה קוצה לה חלה, או שהאכילה את בעלה דברים אסורים, ואין צריך לומר שקצים ורמשים ונבלות, אלא דברים שאינן מעושרין...". וכדברים האלה פסק מרן השו"ע בסימן קט"ו סעיפים א´, ב´, ג´, ה´.}
קה
אִם עוֹבֶרֶת הָאִשָּׁה עֲבֵרוֹת וְאֵינָהּ מַכְשִׁילָה בָּהֶן אֶת בַּעֲלָהּ יֵשׁ לְחַלֵּק, שֶׁאִם אֵין בַּעֲבֵרוֹת אֵלּוּ אִסּוּר כָּרֵת, כְּגוֹן שֶׁאוֹכֶלֶת בְּלֹא שֶׁהֻפְרְשׁוּ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת אוֹ אוֹכֶלֶת בָּשָׂר אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים וְכֵן שְׁאָר עֲבֵרוֹת, בֵּין שֶׁהֵן בְּלָאו מִדְּאוֹרַיְתָא וּבֵין מִדְּרַבָּנָן, אֵינָהּ מַפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. אוּלָם, אִם עוֹבֶרֶת בְּעַצְמָהּ אִסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּרֵת, כְּגוֹן שֶׁהִיא מְחַלֶּלֶת שַׁבָּת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפַרְהֶסְיָא, חָמֵץ בְּפֶסַח, אֲכִילָה בְּיוֹם כִּפּוּר, אֲכִילַת חֵלֶב אוֹ דָּם, אִסּוּרִים אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַכְשֶׁלֶת אֶת בַּעֲלָהּ בָּהֶם, הֲרֵי זוֹ הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן אִם נוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת, הֱיוֹת וְעָווֹן זֶה עָלוּל חַס וְשָׁלוֹם לִגְרוֹם לְבָנֶיהָ שֶׁיָּמוּתוּ, הֲרֵי זוֹ יוֹצֵאת שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה אֶלָּא אִם כֵּן גַּם בַּעֲלָהּ עוֹבֵר בָּזֶה, שֶׁאָז אֵין לוֹ טַעֲנָה כְּלַפֶּיהָ.
{אם עוברת בלאוין או עשה שאין בהם כרת כתב הב"ש בשם תשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ג´ שלא אבדה כתובתה, ואם הם איסורים שיש בהם כרת, היות ויש ראשונים שפוסקים שאף על פי שאינה מכשלת את בעלה בהם אבדה כתובתה, יכול הבעל לטעון בזה קים לי כהנך ראשונים, והיות והוא מוחזק אי אפשר להוציא ממנו סך כתובתה ותוספת כך כתב בשו"ת יביע אומר חלק שלישי סימן כ"א אות י"ז, י"ח. ומה שאמרנו שנודרת ואינה מקיימת יוצאת שלא בכתובתה מקור הדין בגמרא כתובות עב. וראה בבאורים לסעיף ק"ב.}
קו
גַּם הַבַּעַל אִם מַכְשִׁיל אֶת אִשְׁתּוֹ בָּאֳפָנִים שֶׁהִזְכַּרְנוּ אוֹ שֶׁהוּא נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, הֲרֵי זֶה הַבַּעַל כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרְשָׁהּ וְלִתֵּן כְּתֻבָּתָהּ.
{אם הוא הנודר ולא היא כופין אותו בית דין להוציא וליתן כתובה דוקא אם באה בטענת בעינן חוטרא לידי, כלומר, רוצה אני בבנים שיסעדוני בימי זקנתי ומחמת נדריו שנודר ואינו מקיים מונע השם ממני פרי הבטן.
ואם בא על אשתו בנדתה ובניגוד לרצונה ראה שו"ת יביע אומר חלק רביעי אבע"ז סימן י"א, וכן אם חזרה האשה בתשובה ובעלה עדין לא, ובא עליה בנידתה יכולה לטעון כן, וראה שו"ת יבי"א חלק שלישי אבע"ז סימן כ"א.}
קז
אִשָּׁה הַיּוֹצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּלֹא כִּסּוּי רֹאשׁ, גַּם זֹאת נֶחְשֶׁבֶת לְעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה, וְאִם בַּעֲלָהּ מַקְפִּיד בְּמִצְווֹת וְגַם מַקְפִּיד עָלֶיהָ בְּדָבָר זֶה, הֲרֵי זוֹ יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה, תּוֹסֶפֶת וּתְנָאֵי כְּתֻבָּה, וְנוֹטֶלֶת נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל וְנִכְסֵי מְלוֹג הַנִּמְצָאִים, בִּלְבַד. וְדַוְקָא מִי שֶׁטּוֹעֵן כָּךְ כְּנֶגֶד אִשְׁתּוֹ בְּתֹם לֵב, שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ תּוֹאֲנָה לִכְפּוֹת גֵּט עַל אִשְׁתּוֹ בִּתְנָאֵי מָמוֹן נוֹחִים, הֲרֵי טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, אוּלָם אִם אֵין הַדָּבָר כָּל כָּךְ חוֹרֶה לוֹ, וְכָל טַעֲנָתוֹ מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, אֵינָהּ מַפְסֶדֶת כְּתֻבָּתָהּ. וְכֵן לְעִנְיַן בַּעַל שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה וְטוֹעֵן כָּךְ כְּלַפֵּי אִשְׁתּוֹ, אִם רוֹאִים הַדַּיָּנִים שֶׁטּוֹעֵן כָּךְ מִתּוֹךְ יִרְאַת שָׁמַיִם הַמְנַצְנֶצֶת בּוֹ, הֲרֵי זוֹ הִפְסִידָה כְּתֻבָּתָהּ וּתְנָאֶיהָ וְתוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה וְיוֹצֵאת בְּעַל כָּרְחָהּ.
{היוצאת פרועת ראש לרשות הרבים, ללא כיסוי ראש כלל, עוברת בזה מן התורה שנאמר במדבר ה´ י"ח "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועות ראש", ומקור אלו הדברים בגמרא כתובות עב., ולענין פאה נכרית נחלקו בזה פוסקי זמננו שיש המתירים לצאת בה לרשות הרבים ויש האוסרים ומחשיבים זאת כדת משה שיוצאה בגט ומפסדת כתובתה ותנאיה, בין אם היא מעדות הספרדים או שהיא מבנות אשכנז, וראוי לכל בת תלמיד חכם שלא תכניס ראשה במחלוקת, שרבו האוסרים על המתירים עשר ידות, וגם המתירים תולים היתרם בכמה וכמה מגבלות.
ולענין טענת בעל כנגד אשתו שעוברת על דת משה או דת יהודית צריך להתברר הדבר אם ראוי הבעל לטעון כך, שאינו עושה כן מתוך קטטה בלבד, וכן לגבי בעלי תשובה שרק אחד מבני הזוג שומר תורה ומצוות שאף על פי שבתחילה היו שניהם חלוניים יכול לטעון עתה בן הזוג האחד כנגד השני, כל זה ראה בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן כ"א.}
קח
הַיּוֹצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּפֵאָה נָכְרִית, אִם הִיא נִקְרֵאת עוֹבֶרֶת עַל דָּת וְיוֹצֵאת שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה, הֲרֵי יֵשׁ בָּזֶה מַחֲלֹקֶת בֵּין פּוֹסְקֵי זְמַנֵּנוּ, שֶׁיֵּשׁ הַמַּתִּירִים זֹאת אִם כִּי לְאַחַר שֶׁצִּיְּנוּ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה מִגְבָּלוֹת, וְיֵשׁ הָאוֹסְרִים זֹאת מִכֹּל וָכֹל תּוֹךְ הַבְטָחָה וַדָּאִית לְגֵיהִנּוֹם גָּמוּר בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, וֶהֱיוֹת וְהֶעֱמִיקָה מַחֲלֹקֶת זוֹ גַּם עַל הַפֵּאוֹת הַיּוֹתֵר קְצָרוֹת וְאַף הַמְכֻסּוֹת בְּחֶלְקָן בְּכוֹבַע, וַדַּאי שֶׁמִּי שֶׁהִיא נִמְנֵית עַל אוֹתָן הַנִּקְרָאוֹת בַּת תַּלְמִיד חָכָם יֵשׁ לָהּ לָחוּשׁ לְעַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְבַטֵּל דִּבְרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִגְּדוֹלֵי הָאַחֲרוֹנִים, תְּמוּרַת זֹאת שֶׁתִּמְצָא חֵן בְּעֵינֵי כָּל רוֹאֶיהָ, וְזֶה בֵּין לִבְנוֹת עֲדוֹת הַסְּפָרַדִּים וּבֵין לִבְנוֹת עֲדוֹת אַשְׁכְּנַז.
{ואם רוצה היא למצוא חן בעיני בעלה תלבש פאה רק בביתה בפני בעלה, ואם בעלה רוצה לצאת עמה לרחובות קריה כשעל ראשה פאה נוכרית כדי להראות העמים והשרים את יופיה אין זה אלא מדרך החיצוניים. ובידוע שבדבר זה לא יועילו לא התוכחות ולא היסורין ולא ההוכחות ההלכתיות אלא רגש של קדושה, שמי שהרגש שלו ניזון ברובו מסטרא דקדושה יתבררו אצלו הדברים אל נכון ויבין היטב כוונת אלו שהתירו בזה, שודאי הרצון להתיפות בדרך זו ולקבע את החזות האירופאית הכל כך זולה וזרה בתוככי תורתנו הקדושה אינו אלא דוחק ופשרה אחר פשרה עם היצר הרע. וראוי לומר בזה דברים חמורים ולעשות מעשים אלא שאין השעה ראויה לזה עדין. ולענין חיוב ההלכה מה שנאמר בענין זה מגמרות בבלי וירושלמי עד אחרוני זמננו ראה בשו"ת יביע אומר חלק חמישי אבע"ז סימן ה´ ובמילואים לסימן זה, שם בסוף הספר.}
קט
וְכֵן הָעוֹבֶרֶת עַל דָּת יְהוּדִית הֲרֵי הִיא יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה, וּבְלֹא תּוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה, וּבְלֹא תְּנָאֵי כְּתֻבָּה, שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּם בִּסְעִיפִים כ"ט עַד פ"ט בְּדִין עוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה.
וּמַה הִיא דָּת יְהוּדִית, הֵם מִנְהֲגֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁנּוֹהֲגוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת. שֶׁתִּלְבַּשׁ חֲצָאִית אוֹ שִׂמְלָה דַּוְקָא, וְתִהְיֶה אֲרֻכָּה מַסְפִּיק שֶׁכְּשֶׁתֵּשֵׁב יִהְיוּ בִּרְכֶּיהָ מְכֻסּוֹת, וְתִהְיֶינָה רַגְלֶיהָ מְכֻסּוֹת בְּגַרְבַּיִם שֶׁאֵינָם שְׁקוּפִים, וְיִהְיוּ בְּגָדֶיהָ הָעֶלְיוֹנִים מְכַסִּים אֶת גּוּפָהּ עַד לְחִבּוּר הַצַּוָּאר עִם הַגּוּף, וּבַיָּדַיִם יִהְיוּ הַשַּׁרְווּלִים אֲרֻכִּים מַסְפִּיק עַד שֶׁכְּשֶׁתָּרִים יָדֶיהָ אֶל עָל יִהְיוּ הַמַּרְפְּקִים מְכֻסִּים. וּתְכַסֶּה שַׂעֲרוֹתֶיהָ בְּכִסּוּי אוֹ בְּכוֹבַע, שֶׁעַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה יְכַסֶּה כָּל שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁהּ מִכָּל צִדֵּי הָרֹאשׁ, וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אֵין הַקְּפִידָה בָּזֶה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, וְאִם נִרְאוּ מְעַט מִן הַשְּׂעָרוֹת מִלְּפָנִים אוֹ מִשְּׁאָר צִדֵּי הָרֹאשׁ אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם עוֹבֶרֶת עַל דָּת יְהוּדִית. וּבִכְלָלוּת דֶּרֶךְ לְבוּשָׁהּ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּגָדֶיהָ מִבַּד שָׁקוּף כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּשָׂרָהּ אוֹ בְּגָדֶיהָ הַתַּחְתּוֹנִיִּם נִרְאִים דַּרְכּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַבְּגָדִים הֲדוּקִים עַל גּוּפָהּ, שֶׁגַּם זֶה הוּא פְּגָם חָמוּר בִּצְנִיעוּת הָאִשָּׁה.
{מקור הדין בגמרא כתובות עב. "מתניתין, ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית... ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם, אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו, רבי טרפון אומר אף הקולנית, ואיזוהי קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה". והסבירו הפוסקים את כוונת הגמרא שיוצאה וראשה פרוע הכוונה או שיוצאה לרשות הרבים בכיסוי ראש גרוע שהוא שקוף או עשוי רשת שנראות השערות דרכו, או יוצאה וראשה פרוע אינו לרשות הרבים אלא לחצר. והרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ב כתב "ואי זו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע... או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחייה כדרך שעושות העכו"ם הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, או שהיתה משחקת עם הבחורים, או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה".}
קי
עוֹד הוּא בִּכְלַל דָּת יְהוּדִית אֹפֶן וְדַרְכֵי הַהִתְנַהֲגוּת שֶׁנָּהֲגוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת מֶשֶׁךְ הַדּוֹרוֹת, שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֶׂיהָ וְדִבּוּרָהּ בֵּין בַּבַּיִת וּבֵין בַּחוּץ בִּצְנִיעוּת וּבְחָכְמָה, וְהַפּוֹרֶצֶת גְּדֵרוֹת הֲרֵי הִיא עוֹבֶרֶת עַל דָּת יְהוּדִית וְהִפְסִידָה מַה שֶּׁהִקְנוּ לָהּ חֲכָמִים וּמַה שֶּׁהִקְנָה לָהּ בַּעֲלָהּ. וּמַה הִיא פְּרִיצַת הַגָּדֵר, אִם יָצְאָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים בְּכִסּוּי רֹאשׁ שָׁקוּף שֶׁהַשְּׂעָרוֹת נִרְאוֹת מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁחוֹשֶׂפֶת שָׁם זְרוֹעוֹתֶיהָ לְהַרְאוֹתָם לִבְנֵי אָדָם, אוֹ שֶׁמְּפַטְפֶּטֶת עִם הַבַּחוּרִים בִּדְבָרִים יְתֵרִים שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, אוֹ שֶׁמְּבַזָּה אֶת בַּעֲלָהּ בְּקוֹל רָם כְּשֶׁמְּדַבְּרִים בְּעִסְקֵי תַּשְׁמִישׁ עַד שֶׁנִּשְׁמָע קוֹלָהּ אֵצֶל שְׁכֵנוֹתֶיהָ, אוֹ מְקַלֶּלֶת אֲבִי בַּעֲלָהּ בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, הָעוֹשָׂה אַחַת מֵאֵלּוּ וּרְגִילָה בָּהּ הֲרֵי הִיא מִן הָעוֹבְרוֹת עַל דָּת יְהוּדִית, וְיוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה וְכַנַּ"ל.
{ראה ביאורים לסעיף קט, עוד הוסיפו חכמים או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה כדרך שעושות העכו"ם הפרוצות, כלומר שתולה פרח ורד כנגד פניה למשוך תשומת לב, ויש בזה פרושים נוספים. וכן הורו בזה חכמים שגם התובעת תשמיש מבעלה בקול רם עוברת על דת יהודית ולא כתבתיו בתוך ההלכה שלנו משום שאינו מצוי, מה שאין כן הצועקת ומבזה בעלה בזמן תשמיש עד שקולה נשמע אל מחוץ לביתה שהוא בעוונות מצוי יותר, וממתנת עד שבעלה יצטרך לאותו דבר כדי שתוכל לצעוק ולבזות אותו או לדרוש ממנו כך וכך הרי זו האשה ודאי מדבקת נפשה אל עמקי הסטרא אחרא ואם לא תמהר להיפרד מהרגל רע זה אין ספק שתתעבר בה רוח טומאה משורש פלונית שנקראת על שם היללה והצעקה שתפתה אותה להמשיך בדרכה וללכת מדחי אל דחי.
ואם טענתה כנגדו שאינו משמש בצניעות או שלפי דעתה היה צריך להיות פרוש יותר, גם זו אם מרימה קולה עד ששומעות שכנותיה הרי גם זו עוברת על דת יהודית ויוצאת בלא כתובה. אלא כיצד תעשה, תאמר דבריה אליו בנחת ובקול תחנונים ותראה לו שרוצה בקרבתו ובטובתו אך גם מצפה בסבלנות שיתחזק בדרכי הצניעות, אם התחזק והשתנה לטובה מה טוב, ואם לא, או שתשתוק ותחיה עמו כרצונו, או שתתגרש ותלך ממנו. אבל אם נשארת עמו ומריבה עמו בכל תשמיש הרי היא גרועה מן הצעקנית הנ"ל, שההיא דבוקה במות וזו רעה ממות. וכל זה כששומר בעלה על דיני טהרת המשפחה, שאם אינו שומר ובא עליה בנדתה ודאי שכופין אותו לגרשה ונוטלת כתובה כמו שבארנו לעיל בסעיף ק"ו, ולענין המשמש שלא בצניעות, כבר כתבנו בזה לעיל פרק כ"ב בסעיפים ע´ עד ע"ג.}
קיא. הַמְּזַנָּה תַּחַת בַּעֲלָהּ, גַּם הִיא, כָּאָמוּר, יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה, בְּלֹא תּוֹסֶפֶת וּבְלֹא תְּנָאֵי כְּתֻבָּה, וְנִתְבָּאֵר דִּינָהּ לְעֵיל בְּפֶרֶק כ"ב בְּכַמָּה וְכַמָּה סְעִיפִים.
קיב. הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה אוֹ עַל דָּת יְהוּדִית אוֹ מִי שֶׁרָאוּהָ שֶׁעָשְׂתָה דָּבָר מְכֹעָר שֶׁדִּבַּרְנוּ בְּדִינָהּ בְּפֶרֶק כ"ב סְעִיף י"ט, אֵין בֵּית הַדִּין כּוֹפִין אֶת בַּעֲלָהּ לְגָרְשָׁהּ, שֶׁאִם רָצָה לְהַמְשִׁיךְ וְלִחְיוֹת עִמָּהּ רַשַּׁאי הוּא, אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלּוּ הַנָּשִׁים הִפְקִיעוּ מֵהֶן חֲכָמִים אֶת כְּתֻבָּתָן, שֶׁהֲרֵי לֹא תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְאִלּוּ לְאֵלּוּ הַנָּשִׁים לֹא חָשׁוּ חֲכָמִים, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הִיא לְגָרְשָׁהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דְּבָרִים כ"ד א´ "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת...", אֶלָּא שֶׁאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין עַל כָּךְ, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
{בגמרא כתובות קא. "נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת, וכל שכן מנה, מאתים, והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה". וברמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז "עוברת על דת משה או על דת יהודית, וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא, אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה...", וכן פסק מרן השו"ע בסימן קט"ו סעיף ה´ "כל אלו אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת...". ובשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן כ"א אות ט´ מביא הרב שדעת הרשב"א שאף על פי שאין כופין לגרש מי שעוברת על דת משה ויהודית, מכל מקום מצוה על בעלה לגרשה ושכן דעת הר"ן ורמב"ן ומאירי ותרומת הדשן.}
קיג. בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁבְּרֹב הַמִּקְרִים אֵין בֵּית דִּין כּוֹפֶה מַתַּן גֵּט עַל הַבַּעַל וְלֹא קַבָּלַת גֵּט עַל הָאִשָּׁה, נִצְרָכִים בְּנֵי הַזּוּג לַעֲרֹךְ בֵּינֵיהֶם הֶסְכֵּם גֵּרוּשִׁין שֶׁבּוֹ יְסַכְּמוּ בֵּינֵיהֶם כֵּיצַד הֵם מְחַלְּקִים אֶת הָרְכוּשׁ וְהַמָּמוֹן בְּאֹפֶן שֶׁשְּׁנֵיהֶם יִתְרַצּוּ לְקִיּוּם מַהֲלַךְ הַגֵּרוּשִׁין, וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם עַל פִּי הַדִּין אֵין זַכַּאי אֶחָד מִן הַצְּדָדִים לְמָמוֹן אוֹ לִרְכוּשׁ אֵיזֶה שֶׁהוּא, הֲרֵי מֵחֲמַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִכְפּוֹת עָלָיו לְהִתְגָּרֵשׁ יֵשׁ צֹרֶךְ לְהִשְׁתַּוּוֹת עִמּוֹ בְּעִנְיַן הַמָּמוֹנוֹת שֶׁיְּקַבֵּל גַּם מַה שֶּׁמִּן הַדִּין לֹא הָיָה מַגִּיעַ לוֹ, וּמִזֶּה נוֹבֵעַ הַשֹּׁנִי בֵּין הַמְּצִיאוּת לְבֵין עִקַּר הַדִּין. וְהוּא פֶּתַח וּמִכְשׁוֹל חָמוּר שֶׁדַּרְכּוֹ מַכְנִיסִים בְּנֵי הַזּוּג עוֹרְכֵי דִּין אוֹ טוֹעֲנִים רַבָּנִיִּים שֶׁיּוֹצִיאוּ מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר וְאִם לֹא לֹא יַסְכִּימוּ לַגֵּט, וְאִלּוּ עוֹרְכֵי הַדִּין מְסַכְסְכִים בֵּין בְּנֵי הַזּוּג עוֹד יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה בֵּינֵיהֶם, וְעַל כָּל דִּיּוּן נוֹסָף בְּבֵית הַדִּין גּוֹבִים סְכוּם רַב, וּמַתַּן הַגֵּט נִדְחֶה וְנִדְחֶה וְיוֹצְאִים מִזֶּה כַּמָּה וְכַמָּה מִכְשׁוֹלוֹת גְּדוֹלִים, וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁנִּפְרָדִים, נִפְרָדִים בְּשִׂנְאָה גְּדוֹלָה. וְלָכֵן זוּג שֶׁהֶחְלִיטוּ לְהִפָּרֵד זֶה מִזּוֹ בְּגֵט וְאֵינָם מְחַפְּשִׂים לִגְזֹל זֶה אֶת זוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין, יִמָּנְעוּ מִלִּשְׂכֹּר עוֹרְכֵי דִּין אוֹ טוֹעֲנִים רַבָּנִיִּים, אֶלָּא יִבְחֲרוּ לָהֶם רַב דַּיָּן הַמֻּסְכָּם עַל שְׁנֵיהֶם שֶׁיַּעֲרֹךְ בֵּינֵיהֶם הֶסְכֵּם גֵּרוּשִׁין כַּדָּת וְכַדִּין וְיִזְכּוּ עַל יְדֵי כָּךְ לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה, וְיִמָּנַע מֵהֶם אִבּוּד מָמוֹן רַב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וְיִזְכּוּ שֶׁיִּהְיֶה מַתַּן הַגֵּט הַרְבֵּה יוֹתֵר בִּזְרִיזוּת וּבְפָחוֹת חִכּוּכִים וְשִׂנְאָה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר משלי י´ ט´ "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ", וּכְתִיב משלי ב´ כ´ "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר".
עַד כָּאן דִּבַּרְנוּ בְּהִלְכוֹת כְּתֻבּוֹת, שֶׁהֵן שֹׁרֶשׁ הַחִיּוּבִים וְהַזְּכֻיּוֹת בֵּין בְּגוּף וּבֵין בְּמָמוֹן שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁתְּחִלָּתָם בִּנְתִינַת הַקִּדּוּשִׁין מִתַּחַת לַחֻפָּה וְסוֹפָם לְאַחַר אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים, אוֹ לְאַחַר מַתַּן גֵּט, וּבַפֶּרֶק הַבָּא נְדַבֵּר בְּהִלְכוֹת גֵּרוּשִׁין.