ישראל הרוצה לעשות עצמו ככהן
כה
כְּשֶׁנִּכְנְסוּ אֲבוֹתֵינוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָ-הּ, וְשֵׁבֶט לֵוִי שֶׁהֵם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, הֻזְהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִּם, כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִם אֲחֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדְּלוּ לַעֲבֹד אֶת ה´ לְשָׁרְתוֹ, וְלִלְמֹד וּלְלַמֵּד אֶת תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה לָרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם, לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נוֹחֲלִין, וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר, בָּרֵךְ ה´ חֵילוֹ, וְהוּא הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ.
וּבַדָּבָר הַזֶּה שֶׁהוּא עֵסֶק הַתּוֹרָה, יָכוֹל מִי שֶׁיִּרְצֶה מִיִּשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּכֹהֲנִים, שֶׁכָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ, לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי הַשֵּׁם לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת הַשֵּׁם, וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְיִהְיֶה הַשֵּׁם חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם, הֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר, ה´ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תוֹמִיךְ גּוֹרָלִי.
{סעיף זה רובו הוא לשון הרמב"ם בסוף ספר זרעים. מכל מקום בזמננו שהדור הוא דור של בעלי תשובה וחושך ואור משמשים בערבוביה, כל ירא השם, בין בעל תשובה, ובין מי שגדל בישיבות הקדושות, בין בחור בין נשוי וכן בעלות התשובה היקרות, כל מי שמתלבט כמה מזמנו ילמד וכמה מזמנו ישקיע בפרנסה, וכן בכל ענין עקרוני וחשוב, למען השם, יטרח וילך למורה הוראה מובהק וירצה בפניו את השיקולים לכאן ולכאן ויקבל על עצמו לעשות ככל אשר יורהו, ואל יסמוך על הרגשים ודמיונות ולא על הדרשנים למיניהם בין קטנים בין גדולים, שההפרש בין רב פוסק הלכות מוסמך לבין רב דרשן הוא כמו ההבדל בין הודאי לאולי, ומדרשות של מוסר והשקפה אף פעם אין לחליט הלכה למעשה בדבר מה לעשות, אלא רק מתוך ההלכה הצרופה ששם טמון רצון השם מכל אחד ואחד. והדרשנים, עיננו הרואות שאף על פי שמצד אחד מלהיבים את ישראל לשמור את התורה מצד שני מחריבים עולמות בדברי הבל שלהם, שדבריהם לרוב מעורבים מאמת ושקר. לשמוע ולשמוח בדברי מוסר, חשוב מאוד, אולם, הלכה למעשה איך לעשות בסיכום הדברים, זה רק אצל מורה הוראה מובהק, וכמו שכתוב במשלי כ"ח כ"ו "בוטח בלבו הוא כסיל והולך בחכמה הוא ימלט" וכתיב "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה". (וראה עוד בפרק כ"ב בביאורים לסעיף ס"ג ובפרק כ"ו בביאורים לסעיף י"ט). }