דיני חיוב קבורתה · עה
זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁחַיָּב בִּקְבוּרַת אִשְׁתּוֹ כְּנֶגֶד מַה שֶּׁזּוֹכֶה בִּירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ, אִם אֵין לָאִשָּׁה נְכָסִים וְאֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם אֵין זֶה מְעַכְּבוֹ מֵחִיּוּב קְבוּרָתָהּ, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ בָּזֶה חֲכָמִים, וְכֵן אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לוֹמַר אֵינִי קוֹבֵר וְאֵינִי יוֹרֵשׁ, וְכֵן הִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר אֵינִי מוֹרִישָׁה לוֹ נְכָסַי וּכְתֻבָּתִי וְהוּא אֵינוֹ קוֹבְרֵנִי, שֶׁאֵין תַּקָּנָה זוֹ לְטוֹבַת אֶחָד מֵהֶם.
{הביא הבית שמואל בסימן פ"ט סעיף קטן א´ "כתב בתשובת מהרי"ל בעל חייב בקבורה אפילו אם כנס אותה ערומה דלא פלוג חז"ל...". וכתב הרב המגיד בפרק י"ב הלכה ד´ "וצ"ע, שבפרקונה ובקבורתה אין הבעל יכול להינצל מחיובה ואפילו יניח לה פירותיה וכתובתה, וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה, אפילו תאמר איני נפדית ואיני ניזונית ואיני נקברת מנכסיו, וזה נראה מדברי רבנו, וכן דעת בעלי התוספות וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א זכרונם לברכה".
וכן כתב הר"ן בפרק נערה שנתפתתה בדבור המתחיל תקנו, שאין הבעל ולא האשה יכולים לותר על ירושת כתובתה כנגד קבורתה והביאו להלכה הרמ"א בשו"ע אבע"ז סימן ס"ט סעיף ה´.}