דיני חיוב קבורתה · עד
עוֹד מִתְּנָאֵי הַכְּתֻבָּה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים וּכְמוֹ שֶׁהִזְכַּרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף כ"ז הוּא חִיּוּב קְבוּרָתָהּ אִם מֵתָה, וְתִקְּנוּ זֹאת חֲכָמִים כְּנֶגֶד מַה שֶּׁזּוֹכֶה הַבַּעַל בִּירֻשַּׁת כְּתֻבָּתָהּ.
וּמִכְּלַל חִיּוּב קְבוּרָתָהּ הוּא שֶׁיִּדְאַג לְכָל צָרְכֵי הַקְּבוּרָה, הַהֶסְפֵּדִים וְהַמַּצֵּבָה כְּפִי מַה שֶּׁנָּהוּג בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם בְּאִשָּׁה כְּעֶרְכָּהּ.
{מקור הדין בגמרא כתובות מו: "האב זכאי בביתו... יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה, ובפרקונה וקבורתה, רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת". ובדף מז: "תנו רבנן תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה". וכן הוא ברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה כ"ג ובמרן השו"ע סימן פ"ט סעיף א´.}